Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פה’

בבית הספר התיכון לימדו אותנו שלכל מילה בעברית יש שורש, ומן השורש גוזרים את המילים. הקביעה הזו שגויה בשני היבטים. האחד, לא לכל המילים בעברית המקראית או התלמודית יש שורש. בתנ"ך כ-1500 מילים ללא שורש, ביניהן מילות בסיס כמו אב ואם, אף ופה, הר וים. כך גם בלשון חכמים. שנית, שורשים רבים אינם המקור הראשוני ליצירת המילים, אלא הם עצמם תוצר של מילה שבמקורה אין לה שורש. לקבוצה הזו אנחנו קוראים 'שורשים גזורי שם', והיא הולכת ומתרחבת עם השנים.

המדקדק איש המאה העשירית יונה אבן ג'נאח היה הראשון שהצביע על התופעה ב'ספר השרשים'. הדוגמאות שהביא מהתנ"ך: 'תרם' מן המילה תרומה, 'התריע' מן תרועה, 'השמאיל' מן שמאל, וכן 'תרגל' מן רגיל. עם זאת הוא ראה בכך "תופעה שולית". בלשון חכמים התרחבה קבוצת השורשים גזורי השם שמקורם לועזי. הפועל 'לקנוס' בביטוי התלמודי 'קונסין אותו' נגזר מן המילה התלמודית קְנָס, שמקורה במילה הלטינית census, שפירושה אומדן רכוש או ממון. הפועל 'לטַכֵּס' (עצה) נגזר מהמילה היוונית 'טכסיס'.

שורשים ופעלים נגזרו משמות איברי הגוף כבר בתנ"ך. עין: "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת־דָּוִד" (שמואל א יח 9); אוזן: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה" (דברים לב 1); לֵב: "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד 9). 'רגל' הולידה את הפועל 'לרגל' ואת התפקיד שהועיד יהושע לשניים מאנשיו: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" (יהושע ב 1). לאלה יש להוסיף את המילים תרגיל, הרגל, רגיל ועוד. הברך הולידה כבר בתנ”ך את בָּרַך, כרע על ברכיו, ומכאן על פי ההשערה נולדה 'ברכה', הכרוכה בכריעה. הפועל 'הכריע', כלומר, הביס את יריבו, מתייחס לכך שהמובס כורע על ברכיו, כרעיו, בעת הכניעה. המלשין המקראי נגזר מ'לשון', העוקב מ'עקב'. בעברית החדשה נוצרו הפעלים הכריס מ'כרס', והצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו. הצבא הכניס למילון את הפועל 'להכתיף', להציב את כלי הנשק על הכתף, בפקודה "הכתף שק”. במילון הצבאי אפשר למצוא גם את 'הַעֲרָפָה', נסיגה ולחימה מן העורף.

פעלים אחרים נגזרים מצבעים, ולמעשה לכל צבע נולד שורש, אם כי בכמה מקרים הצבע הוא גזור שורש בעצמו. כך נמצא בתנ"ך את להלבין, ובשפה עד היום את להשחיר, להוריק, להאדים ולהכחיל. שורשים אחרים נגזרו ממספרים: לשַלֵש, לרַבֵּע, ואפילו "וְשִׁשִּׁיתֶם הָֽאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים" (יחזקאל מה 13), ו"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד 22). נראה אם כן שבניגוד להשקפתו של אבן ג'נאח, תפוצת השורשים גזורי השם במקורות אינה שולית כלל ועיקר. הרשימה כוללת כ-230 שורשים גזורי שם בתנ"ך, ו-288 בתלמוד.

גם במקורות מאוחרים יותר החלו להופיע שורשים גזורי שם. בתלמוד מופיע הפועל 'ללסטם' בעקבות ליסטים – שודד, ובלשון ימי הביניים הפועל להתפלסף, בעקבות 'פילוסוף' היווני, וכאן בהשפעה ערבית, שגם בה מוכרת התופעה. מן המילה הנפוצה במקרא 'אבן' נוצר בימי הביניים השורש אב"ן, ומכאן הפעלים 'התאבן', 'מאובן' ועוד.

במקרים שונים מולידה מילה מקראית שורש בעברית החדשה. מן המילה 'קרקע' נוצר הפועל לקרקֵעַ, מהמילה 'איש' נוצר הפועל לאייש, ומ'יער' – לייער. משם העצם המקראי 'סולם' נוצר השורש סל"ם, שזכה לשני מימושים: 'סילום' בפיעל במשמעות מודולציה שבתחום המוזיקה, ו'הסלמה' בהפעיל במשמעות אסקלציה, מן התחום המדיני-צבאי. את המילה חידש יונתן רטוש. שם העצם גָמָל זוכה בלשון חכמים לשמות עצם נוספים הגזורים מן השורש גזור השם גמ"ל: גַמֶּלֶת (שיירת גמלים), גַמָּל (הנוהג בגמלים). בעברית החדשה חודש על ידי שלונסקי שם התואר גמלוני. 'סריס' המקראי הוליד את הפועל החדש 'לסרס'. מן המילה המקראית 'רשת' נולד שורש וממנו הפועל לְרַשֵת, ובז'רגון הכדורסלנים – להרשית. גם מילים בנות ארבעה עיצורים יצרו שורשים, הפעם בבניינים הכבדים: לערפל ולהתערפל מ'ערפל', לחשמל ולהתחשמל מ'חשמל' ועוד רבים.

במקרים רבים יש למילה המקורית שורש, אבל היא עצמה מהווה בסיס לשורש חדש על ידי תוספת אות שאינה שורשית מקורית, בקבוצה הקרויה 'שורשים תנייניים'. מן השורש סג"ר נגזרה המילה המקראית 'מסגרת', ובעקבותיה הפועל החדש למַסְגֵר. מן השורש לכ"ד נגזרה המילה המקראית 'מלכודת', ומכאן הפועל החדש למַלְכֵּד. מ'תגבורת' נוצר הפועל לתגבר, ומ'תזמורת'– לתזמר. השורש חש"ב פורה במיוחד. מן המילה 'חשבון' נוצר הפועל לחשבן, מ'מחשב' – לְמַחְשב, ומ'תחשיב' – לתחשב. בשפה הצבאית נוצר השורש 'תִצפת' מן המילה תצפית, 'מִתקֵן', בעקבות מתקָן ועוד. הצירוף 'עד כאן' הוליד את הפועל לעדכן. גם שורשים שנוספה להם א' תחילית יצרו שורשים חדשים. מ'לבחון' נוצר 'לאבחן', מ'להבטיח' נוצר 'לאבטח' ועוד.

השורש חצ"ן נוצר בעברית החדשה בעקבות שם התואר 'חיצון' המופיע במקרא, שפירושו 'המופנה כלי חוץ'. מכאן הפועל להחצין, ושם התואר מוחצן, שנועדו לענות על חֶסֶר לשוני. מילים אלה עומדות כנגד היפוכן, שגם הן תוצר של שורש גזור שם שמקורו ב'פְּנים', פנ"ם: מופנם, והפועל להפנים.

שיטת הגזירה הזו מאפשרת יצירתיות רבה. סמנכ"ל אלביט התראיין בטלוויזיה על המערכת להגנה על מטוסים מפני טילי כתף, והבהיר שמדובר במערכת "מרושיינת אזרחית", כלומר, יש לה רישיון שימוש במטוסים אזרחיים. שיטת הרַבְקַו באוטובוסים הולידה את הפועל לרַבְקֵו, להשתמש ברב קו של חבר. המסעדנים יצרו את הפועל 'לְצַלְחֵת' מן המילה 'צַלַּחַת'.

מקור מפתיע לשורשים גזורי שם הם ראשי התיבות, הנוטריקונים. המוכר ביניהם הוא דו"ח, דין וחשבון, שאפילו איבד את הגרשיים ויצר שורש ופועל: לדווח. בצהלית, למשל, חוזרים לשגרה באמצעות הפועל לחַזְלֵש, מתארגנים למסדר באמצעות הפועל לגַלְחֵץ (גילוח צחצוח), ומייחלים לסיום השירות בפועל להתפַזֵם, שמקורו בראשי התיבות פז"ם: פסק זמן מינימלי. ברשת מככב הפועל לאַמְלֵק, ראשי תיבות: 'ארוך מדי לא קראתי'.

תרומה עשירה למאגר השורשים גזורי השם שמהם נוצרו פעלים חדשים הן המילים הלועזיות, וזאת משלל שפות. כך נוספו לשפה שורשים ופעלים רבים: לפנטז, לסמפט, לצנזר, לסבסד, לקטלג שמקורם באנגלית, לדקלם שמקורו בגרמנית. הפועל לדסקס משמש בעקבות הפועל האנגלי to discuss  במשמעות לדון בנושא כלשהו, ובתחום החקלאות לעבד את האדמה באמצעות דיסקוס. מהפועל היידי פארגינען אימצנו את 'לפרגן'. מן המילים הערביות בסלנג הישראלי נוצרו הפעלים לפשל, להתפדח, להתבאס ועוד. מהביטוי 'שם לו ברז' שמקורו במרוקאית נולד השורש 'להבריז'. רוב השורשים האלה מרובעים, וממוקמים כאמור בבניינים הכבדים. יש אפילו מחומשים, כמו לחַנְטְרֵש או לפְּסַכְלֵג – לאבחן את הזולת אבחון פסיכולוגי לא ממש מקצועי.

בקבוצה הזו יש תרומה חשובה לעולם ההייטק והמדיום הדיגיטלי. מילון הפעלים גזורי השם מאנגלית מככב בתחום כבר חצי יובל. 'לפרוורד' פירשו להעביר הלאה, מלשון forward. לרפרש -לרענן את הדף, לפבּרט – לקבוע מועדפים.  לדַלֵט פירושו למחוק. לקנפג בעקבות to configure, לקמפל ולדבג הם פעלים מקצועיים מקובלים בתחום. לכמה מהם חלופות עבריות שלא נקלטו. האקדמיה ללשון אימצה והעניקה תו תקן לפעלים גזורי הלעז להסתנכּרן ולהקליק.

שורשים גזורי שם נוצרים בעברית החדשה, בכל המשלבים, על בסיס כמעט יומיומי. הם מוכיחים את הגמישות והיצירתיות בשיטת השורשים, ומעשירים את השפה תוך כדי אימוץ היסודות הדקדוקיים שלה.

Read Full Post »

אחד המדרשים הלשוניים העשירים ומרחיבי הדעת בלשון חז"ל הוא מדרש האותיות של רבי עקיבא. המדרש מתייחס ל-22 אותיות האלף בית, ומוצא בכל אחת מהן סימנים הקשורים לאמונה באל ולדבקות בתורה. המדרש מתייחס לצורתה של האות, לשמה, ולשאלה מדוע אלוהים לא הסכים לברוא בה את העולם, ובחר באות ב'. בכל פעם שאות נפסלת על ידי אלוהים מספר המדרש כי היא "יצאה מלפניו בפחי נפש". כדרך המדרש כל קביעה כזו מתבססת על פסוקים שונים. ולהלן מקבץ טעימות.

השם אל"ף, קובע המדרש, מלמד שאמרה תורה אמת, ראשי תיבות של "אמת למד פיך", גם על פי שמות האותיות למ"ד ופ"א. ראשי תיבות אלטרנטיביים: "אפתח לשון פה". אל"ף הוא הקדוש ברוך הוא: "כשם שהאל"ף ראש לכל האותיות, כך הקדוש ברוך הוא ראש לכל המלכים כולם". הוא גם "אלוף ברוב אלפי מלך". גם צורת האות מעידה על כך: "ומפני מה ראשו של אל"ף זקוף ועומד ויש לו שתי רגלים כבני אדם? מפני שהוא נחשב כאמת, ואמת יש לו רגלים". למרות זאת לא זכתה האות שהעולם ייברא, ואלוהים מנחם אותו: "אל"ף, אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך, אתה אחד ואני אחד ותורה אחת".

בי"ת הוא בַיִת, שעליה אומר הקב"ה "בניתי שני פלטרין שלי, אחד למעלה ואחד למטה, יצרתי כל סדרי בראשית, תכנתי חיי עולם הבא". בי"ת נבחרה לברוא את העולם ככתוב "בראשית ברא". גם הגימטרייה מסייעת: "שתי פעמים עתיד העולם ליחרב, שתי פעמים היה עתיד בית המקדש ליחרב, שני עולמים אני עתיד לברוא: עולם הזה ועולם הבא". ומפני מה "פניו כלפי גימ"ל וגימ"ל אחוריו כלפי בי"ת, מפני שבי"ת דומה לבית שדלתיו פתוחין לכל".

מהו גימ"ל? הוא נציג גמילות החסדים, על פי שמו. גימ"ל, מוסיף המדרש, "ומפני מה ירכו של גימ"ל סמוך לדל"ת? מפני שכל גמילות חסדים הם לדל". ובכל זאת פסל אותה מבריאת העולם, "מפני שבך עתיד אני לשלם גמול לאיים ולאויבים".

דל"ת, היא ראשי התיבות ד"ל: "הוא דברי לעולם, לעולם דברי נצב בשמים", והוא גם "דברתי להקים דל, מפני שבני אדם שונאים לדל, ואין מי שאוהב לדל אלא אני בלבד". ו"מפני מה דל"ת נותן פניו כלפי ה"א? מפני שכל מי שהוא דל בעולם הזה, עשיר הוא לעולם הבא". ובכל זאת האות נפסלה במבחן בריאת העולם, "מפני שבך נדונין ישראל בין דם לדם בין דין לדין".

ה"א זוכה לכבוד מיוחד. "אין ה"א אלא שמו של הקדוש ברוך … שנאמר 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', אל תקרי בהבראם אלא בה' – בראם". המדרש מתייחס כאן באופן חריג גם להגיית האות. "כל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל ה"א כשאדם מוציאה מפיו אינו מרגיש בה לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה טיפת רוק מפיו. כל האותיות כולן מקבלות טומאה אבל ה"א אינה מקבלת טומאה". ולמה נדחתה במבחן הקבלה? "מפני שבך עתיד לבא לעולם יום הדין הגדול, שהוא בוער כתנור".

על האות ו"ו נכתב כי היא מייצגת את "ו"ו חותמות של הקדוש ברוך הוא, שבהן נחתמו כל שמות המפורשים שעל כסא הכבוד". ומפני מה הוא "זקוף ועומד ופניו כלפי זי"ן ועומד כמטה? מפני שרמז הקדוש ברוך הוא באותיות שהוא עתיד להכות את הרשעים ע"י שלוחים במטה של אש … עד שנשמע מתוך גיהנם קול ווי ווי לרשעים". התפקיד הזה גם פסל אותה במבחן בריאת העולם.

ומהי זי"ן? הפתעה. "זה שמו של הקדוש ברוך, הוא שהוא זן ומפרנס כל יצורי כפיו בכל יום ויום, מקרני ראמים ועד ביצי כנים". מאידך גיסא, צורתה עומדת לה לרועץ: "זי"ן מפני מה יש לו שני תגין, אחד כלפי וי"ו ואחד כלפי חי"ת? מפני שכל בעל זנות כשהוא הולך אחר הזונה לבא עליה אחת מעיניו כלפי החטא", היא חי"ת, "ואחת כלפי בני אדם שהן דומין לעץ". הזנות אכן פוסלת את זי"ן מבריאת העולם.

מצבה של חי"ת במדרש חמור: "אל תקרי חית אלא חטא". מכאן גם שסיכוייה במבחן הבריאה אפסו בשלב המוקדמות.

ומה מצבה של טי"ת? "אל תקרי טית אלא טיט, … זה טיט שבידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הנה כחומר ביד היוצר'". ומפני מה טמון ידו וראשו זקוף והוא קשור כתר? מפני שכל מי שהוא עושה מעשים טובים וצדקה וגמילות חסדים … צריך שלא יתן אלא בסתר". כל זה לא הספיק: "בך אני עתיד לקרא לעמי טמא".

על יו"ד נאמר במדרש: "אל תקרי יוד אלא יד, מלמד שזהו יד ושם טוב שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן להם לצדיקים לעולם הבא". ולמה האות קטנה כל כך? "ללמדך שכל מי שהוא מקטין את עצמו זוכה שיהיה בנוחלי העולם הבא". ומה פסל אותה? "מפני שבך אני עתיד לברא יצר הרע, שהוא מטעה את הבריות באי עולם".

כ"ף היא "כף שבועה … שהוא מכה זו על גב זו בשמחה רבה בסעודתן של צדיקים". ומפני מה כ"ף "דומה לכסא ופניו כלפי למ"ד? מפני שכל כסא ומלכות אינו מוכן אלא למלכי ארץ לישב". כ"ף משוכנעת שהיא המועמדת האידיאלית בזכות הכתר וכיסא הכבוד, אבל אלוהים משלח אותה: "בך עתיד אני להכות כפי אל כפי להכות בגויים".

למ"ד? ראשי התיבות מגויסים למדרש: "אל תקרי למד אלא לב מבין דעת". ומפני מה למ"ד "גבוה מכל האותיות? מפני שהוא באמצע כ"ב אותיות, והוא דומה למלך שיושב על כסא כבוד ומלכות לפניו ולאחריו, כ"ף שמאחריו זה כסא הכבוד, ומ"ם מלפניו זה מלכות, והוא בינוני כמלך". למ"ד מזכירה לאלוהים שבה ניתנו הלוחות, אבל דווקא שבירת הלוחות פוסלת אותה במבחן בריאת העולם.

מ"ם היא 'פתוחה וסתומה', מ' רגילה ומ' סופית. שתי המ"מים שרות לאלוהים. "מ"ם פתוחה אומרת מלכותך מלכות כל עולמים, ומ"ם סתומה אומרת וממשלתך בכל דור ודור". גם הצורה קובעת: "מ"ם פתוח מפני מה ראשו נמוך כלפי קרקע וידו זקוף כלפי מעלה? מפני שהוא מורה באצבע למעלה כלפי שמים … מ"ם סתומה, שאין מי שיודע מקומו". המלכות לא עוזרת לאות, "מפני שבך עתיד לבא יום מהומה, … ומבוסה ומבוכה לה".

הגענו לאות נו"ן, רגילה וסופית. "מפני מה נו"ן אחד רובץ ואחד זקוף ועומד? מפני שנבראת בו נשמה לבריות, שכל נשמה ונשמה פעם שהיא רובצת פעם שהיא זקופה". ומפני מה "ידיו לאחוריו וירכיו ופניו כלפי מ"ם? מפני שנראה כמי שהוא נופל ומתחנן להקימו". נו"ן טוענת שהיא האות של נר הנשמה, אבל אלוהים מוצא לה תפקיד אחר: "מפני שבך אני עתיד לכבות נרותיהן של רשעים לעתיד לבא".

מה אומר המדרש על סמ"ך? "אל תקרי סמך אלא סומך מך, זה הקדוש ברוך הוא שהוא סומך מכים ונופלים". ומפני מה הוא סתום ואינו פתוח? "מפני שזהו ישראל ששכינה סביב להן כחומה לארבע רוחות, והוא אינו מחליפן בעם אחר, וזרע זרעם אינם מתערבים בזרע אחרים". ולמה נפסלה? "מפני שבך עתידין אויבים לשׂום את עירי לעיים". ס' מחליפה בלשון חכמים את ש' שמאלית.

לעי"ן מעמד נכבד. "לא נאמר אלא עין של תורה, שהיא עין לכל עין, והיא אורה לכל אור, והיא חכמה לכל חכמה, והיא בינה לכל נבונים". מצד שני,  "עי"ן הוא עשו הרשע, שיצאו ממנו טורסיים ופרסיים ומלכות אדום. ומפני מה כרוע ורבוץ? מפני שהוא עתיד ליפול תחת רגליהן של ישראל". לעי"ן אין סיכוי לברוא את העולם: "בך עתידין מנאפין לעבור עבירה בה בסתר, שנאמר 'ועין נואף שמרה נשף', ואני עתיד לעשות בך דין, שנאמר 'ועיני רשעים תכלינה'".

האות הבאה גם היא קשורה לאיבר בגוף. "אל תקרי פ"י אלא פה, ואין פה אלא משה, שנאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ומדוע, בהתייחס לפ"א סופית, "אחד יושב ואחד עומד? מפני שהפה אוסר והפה חותם, פה פתוח ופה סתום". היא קשורה לפרעות ולפרעה, ודינה במבחן הבריאה נחרץ.

הגענו לצד"י, והמדרש קובע: "אל תקרי צד"י אלא צדק, זה צדקו של הקדוש ברוך, הוא שהוא עושה עם בשר ודם". מכאן גם השם החלופי של האות המתקיים עד היום. ובאשר לצורתה הרגילה והסופית:" מפני מה אחד יושב ואחד עומד? מפני שיש צדיק כפוף וצדיק פשוט". ומפני מה יש לו שני ראשים? "לפי שהוא עמוד, שנאמר, וצדיק יסוד עולם". כל זה לא מספיק, "מפני שבך עתידין לבוא צרות רבות לישראל".

קו"ף הוא דווקא משה רבנו, "אבי החכמים, אבי כל הנביאים … שהקיף לפני פרעה כל דברי חכמה וכל דברי בינה". ומפני מה הוא גבוה בקומתו ויש לו קרן? "מפני שכל קרני רשעים שהן מהלכין בקומה זקופה מפני גאוותן בעולם הזה, עתיד הקדוש ברוך הוא לגדען מפני כבודן של קו"ף, זה הקדוש ברוך הוא". אני אותה הקדושה, טוענת קו"ף, אבל יש גם שלדים בארון: "בך עתידין קללות לבא בעולם".

רי"ש היא אות בכירה, ראש, "זה הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל העולם", ו"ישראל שהוא ראש לכל האומות". מצד שני, רי"ש זהו רשע. "ומפני מה קו"ף מחזיר פניו מרי"ש, אלא מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לרשע, רשע! איני יכול להסתכל בצלם דמותך". על כן נפסלה רי"ש בבושת פנים: "רי"ש רע ותחלת רשע".

שי"ן היא האות השנואה: "שיניהם של רשעים גמורים … כשם ששי"ן זה יש לו ג' ענפים כך משבר הקדוש ברוך הוא שיניהם של רשעים שלש פעמים". ומפני מה יש לאות שלשה ענפים מלמעלה ואין לו שורש מלמטה? "מפני שאינו דומה אלא לשקר, שאין לו רגלים". מכאן הפתגם הידוע "לשקר אין רגלים" מול האמת, שהעניקה לאל"ף רגליים יציבות. זו גם סיבה לפסילה: "שוא ושקר שניהם נקראו בך, ושקר אין לו רגלים – אף את אין לך רגלים, אות שאין לו רגלים, איך אברא בו את העולם?"

תי"ו? "אל תקרי תיו אלא תאו, זו תאותו של בשר ודם שהוא מתאוה בעולם הזה בכל יום ויום לכל דבר". ו"מפני מה רגלו שמלפניו שבור? ללמדך שכל המבקש ללמוד תורה צריך לכפוף רגליו ולעסוק בתורה". ולמה נפסלה למרות שבה מתחילה התורה? "מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אות תי"ו, כדי לאבדם מן העולם". מסתבר שלא סתם תי"ו סוגרת את האלף בית.

Read Full Post »