Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נשמה’

מזג האוויר משתגע, וכבר מדובר בריש גלי וכמעט ללא מתנגדים על 'משבר האקלים'. 'אקלים' היא מילה שנוצרה בימי הביניים בהשפעת המילה הערבית 'אִקלים', ששאלה אותה מהמילה היוונית 'קְלימה', שממנה נוצרו גם מילים בשפות אירופה. בערבית ובעברית נוספה למילה א' הקרויה 'א' פרוסתטית', על-פי העיקרון הדקדוקי שמילה בשפות אלה אינה יכולה להתחיל בשווא נח.

גם הצירוף 'מזג אוויר' נוצר בימי הביניים. הוא מופיע לראשונה בתרגום הקאנון מאת אבן סינא מן המאה ה-13: "והיותר ראוי במזגי האוויר שישתנה אל העיפוש הוא מזג האוויר החם והלח". גם: "וכבר ידעת איך יודעו מזגי האווירים ממרחבי הארצות ומעפרם וממשכנות ההרים". הביטוי מחבר את המילה המקראית 'מזג' והמילה התלמודית 'אוויר' שמקורה יווני. בשיר השירים (ז' 3) 'מזג' פירושה תערובת משקאות, בין היתר לצורכי מהילת היין החזק. בלשון חכמים המשמעות של 'מזג' התרחבה לאופיו של דבר מה. גם בשפות אירופה קיים קשר בין אופי – temperament – לבין המונח האקלימי temperature, ועל כך מצביע במילונו אליעזר בן יהודה. מזג האוויר הוא למעשה ערבוב, מיזוג מאפיינים של האוויר, כגון חום וקור, לחות ויובש.

שתי מילים מתחרות ביניהן על המים היורדים עלינו מהשמיים: 'גשם' ו'מטר'. המילה גשם מוכרת לנו גם מהאוגריתית, ובשיכול אותיות גם בערבית – סג'מ. גם בארמית ובאכדית נמצא מקבילות. 'גשם' מופיעה 35 פעמים בתנ"ך, 'מטר' – 38 פעמים. לפעמים הן צצות יחד: "וגשם מטר, וגשם מטרות עוזו" (איוב ל"ז 6). מכאן נוצר בידול. משורש המילה 'גשם' כמעט לא נוצרו מילים נוספות, פרט ל'גשום' ול'גִשמה' שהיא צינור להולכת מי גשם. זאת ככל הנראה בגלל הזהות ההומונימית עם גש"ם במשמעות גוף, ממשות. ירמיהו (י"ד 22) אומנם משתמש בפועל 'מגשימים' – מורידים גשם. ביחזקאל (כ"ב 24) הפועל 'גוּשמה' פירושו הומטר עליה גשם, ובלשון ימי הביניים 'גָּשַׁם' – נתן גֶּשֶׁם.

לעומת זאת הפועל 'המטיר', שהתגלגל מ'מטר' במשמעות הוריד גשם או ירד גשם, חוזר שוב ושוב מהמקרא ועד ימינו. נוצרו ממנו גם מילים חדשות, כמו 'מטרייה' של בן יהודה, וזאת כבר ב-1887 בעיתון הצבי, יחד עם 'שמשייה'. מאוחר יותר נולדה המילה 'ממטרה', המופיעה בעיתונות החל משנות השלושים המאוחרות. המילה 'מִמְטָר' היא תרגום עברי ל-shower, גשם היורד בקילוחים ובהפסקות, והיא משמשת בעיקר בתחזיות מזג האוויר.

לגשם ולמטר שלל מילים נרדפות. אפשר כמעט לקבוע שלגשם יותר מילים נרדפות מאשר ימי גשם בארצנו החמה. הנרדפות מופיעות כבר בתנ"ך. 'זרזיף' בתהילים (ע"ב 6) הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה פירושו היום גשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" מספר דברים (ל"ב 2) נוצרו פירושים רבים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, השעירים מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות. הגשם מופיע בצירופי לשון רבים: 'גשם נדבות' בתהלים (ס"ח10 ), 'גשמי ברכה' ביחזקאל (ל"ד 26), ובמשנה מסופר כי "גשמי רצון, ברכה ונדבה ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים" (מסכת תענית, ג' ח'). ביחזקאל (י"ג 11) יורד 'גשם שוטף', במלכים נשמע 'קול המון הגשם' (מלכים א' י"ח 41). הביטוי 'גשם זלעפות' הוא חידוש בעקבות 'רוח זלעפות', רוח זועפת, מתהילים (י"א 6).  יש גם ביטויי מטר: 'מטר סוחף' במשלי (כ"ח 3), 'מטר השמים' בדברים (י"א 11), 'מטרות עוז' באיוב, ומכאן 'גשמי עוז'. ובל נשכח את הדימוי המקסים בסיפור על ראשית המבול: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז' 11).

'מבול' עצמה היא מילה שנויה במחלוקת. היא דומה למילים באכדית במשמעות של גשם חזק ושוטף, למשל, 'בובולו' או 'אבובו'. סיפור המבול מופיע בגרסאות אחרות גם באכדית, ויתכן שזהו מקור המילה. טענה אחרת היא שהשורש ב"ל פירושו להוריד גשם, והמילה מבול נוצרה ממנו. חוקר המקרא גזניוס קושר את 'מבול' לשורש יב"ל, כלומר, מוביל המים בדומה ל'יובָל'. אחרים קושרים אותה לשורש נב"ל, והיא נקשר להשמדת בני האדם.

הדור שהושמד במבול נקרא דור המבול, ועל אנשיו נאמר במשנה ש"אין להם חלק לעולם הבא" (מסכת סנהדרין י' ג'). 'מבול' התרחבה למשמעות של כמות גדולה המגיעה בבת אחת, ההרחבה מופיעה בלשון חז"ל. בתוספתא למסכת תענית מסבירים, שאמנם אלוהים הבטיח שלא יהיה עוד מבול, אבל הוא התכוון שלא יהיה מבול של מים: "מבול של מים אין, אבל מבול של אש ושל גפרית כדרך שהביא על הסדומים, יש" (תוספתא תענית, ב' י"ג). חיים נחמן ביאליק כותב באחד ממאמריו: "מבול של שקר, של טיפשות … הציף את העולם".

המבול הוא נקודה שממנה נוהגים לספור את הזמן. על בנו של שם בן נח, ארפכשד, אומרים שנולד "שנתיים אחר המבול". דבר מה שהתרחש לפני שנים רבות קרה 'לפני המבול'. הביטוי 'אחריי המבול' מופיע בשפות רבות, מקורו בצרפת. בימי המהפכה הצרפתית היו אצילים שלא הבינו שהמציאות השתנתה, והם יאבדו את נכסיהם וכבודם. אחת האצילות שמעה על המתרחש והגיבה: "אחריי המבול!"

לעננים כמה מילים נרדפות. 'עב', המתאר את צורתו, 'נשיא' המתייחס למיקומו במרומי השמיים. אוצר הביטויים הקשור בעננים רחב, כפי שאפשר לראות במילון למונחי מטאורולוגיה של האקדמיה ללשון:  'עַב דַּדִּים' הקרוי גם 'מַמָּה', 'ענן משפך', 'ענני גליל', 'ענן רעמים', 'ענן סדן', 'ענן קרוע', 'ענן נוצות', 'ענן דגל', 'ענן דמוי עדשה', 'ענני כבשים' ועוד. עננים במרקם שטיח קרויים 'רפידת עבים', בלעז: סְטְרָטוֹקוּמוּלוּס.

אחת המילים עשירות-המשמעות בעברית היא 'רוח'. משמעותה המקורית היא תנועת אוויר. מכאן התרחבה כדימוי לנפש האדם, בדומה ל'נשמה' שהיא הנשימה, וגם ל'נפש' – ראו 'נפס', שאיפת אוויר בערבית. היא מבטאת הלכי נפש כבר במקרא: 'רוח רעה', 'רוח נכאה', 'קוצר רוח' ו'ארך רוח', ואפילו 'רוח אלוהים'. 'רוחני' הוא מה שאינו גשמי, והשימושים בו זכו לתהילה בימי הניו אייג', וגם להרחבה-לגלוג: 'רוחניקי'. אבל המקור הוא מזג האוויר. כך למשל עלתה השאלה איך לקרוא ליום שיש בו רוחות עזות או 'רוחות ערות'? המילה האנגלית פשוטה: windy, וכיוון ש'רוחני' תפוסה, הכיוון הוא השורש נש"ב. כיוונים בשורש זה: נושבני, נשבני, מנושב.

העונה החמה הישראלית ארוכה ומתישה, ובמרכזה החמסין, מזג אוויר חם ויבש. חמסין היא מילה ערבית, ופירושה חמישים. השערה עממית טענה שהמקור הוא חמישים ימים של חמסין בשנה. ואולם המילה נוצרה במצרים ומשם הגיעה לישראל. היא מתייחסת לתקופה של חמישים יום בין חג הפסחא וחג השבועות של הקופטים, הנוצרים המצריים, ימים שבהם מזג האוויר הוא חם ויבש. על החמסין נכתבו כמה שירי זמר, מ"חמסינים במשלט" ועד "איך שוברים חמסין".

המילה העברית לחמסין ולמזג אוויר חם ויבש בכלל היא שרב. 'שרב' מופיעה פעמיים במקרא, כשאחת ההופעות מפורשת כפאטה מורגאנה, חזיון תעתועים. חלופה מקראית נוספת היא חרבון, בתהלים: "נהפך לשדי בחרבוני קיץ" (ל"ב 4),  ממנה שאב אלכסנדר פן את השורה "רוח רב חרבונייך הרתיח" בשיר "על גבעות שייך אברק". בערבית נקראת רוח מזרחית חמה בשם 'שַרקייה' ועליה נכתב שיר: "שרקי שרקי, שרקייה". פירוש השם הוא 'מזרחית'. היא מקבילה לצירוף המקראי 'רוח קָדִים', רוח חמה, בעקבות קדם – מזרח.

תופעות מזג האוויר הן מקור לא אכזב לדימויים. כמו ה'מבול' וה'רוח' אוהבים בתקשורת לדבר על כך שבכנסת התחוללה 'סערה', ו'ענן' של חשדות מרחף מעל אנשי ציבור ועסקים. על מי שרוצים ביקרו 'ממטירים מחמאות', על מי שכועסים 'מרעימים בקול'. גם האקלים מוליד דימויים כמו 'האקלים הציבורי', או בשיח על עולים חדשים המתאמצים 'להתאקלם' בארץ החדשה שאליה הגיעו. וכולנו יושבים כבר זה זמן בענן הדיגיטלי, כי מי שלא בענן – לא קיים.

Read Full Post »

המין האנושי, ובוודאי העם היהודי, הוא קהילה של פטפטנים. אוהבים לדבר, הרבה, ועל כל דבר. ומן הצד השני, המין האנושי, וגם היהודים שבתוכו, הוא קהילה של עצלנים. העצלות היא מנוע של התפתחות השפה והשינויים שחלים בה לא פחות מן הפטפוט, או במילים יפות: הדיבור העשיר והמפורט.

לרשות הדובר העצלן עומד כלי מרכזי: הקיצור. יש הרבה דרכים לקצר את השפה, בכתב או בעל פה. על ראשי התיבות, נתיב קיצור מרכזי, כבר נכתב כאן בעבר. אבל יש דרכים נוספות לקיצור. באנגלית, בעיקר זו האמריקאית, יש נטייה גורפת לחתוך מילים ולהסתפק בחציין. דוקטור הוא דוק, אומנות פופולרית היא פופ, פְלוּ היא השפעת – אינפלואנזה. כמה מהקיצורים האלה התקבלו בסלנג הישראלי. סֶלֶבּ, קיצור של סלבריטי, הוא כל מי שהופיע רבע שעה בטלוויזיה, ויש ריבוי: סלֶבְּס או סלֶבּים. עם קורונה או בלי, חצי מדינה נמצאת באובֶר (דראפט). מי שיש לו הנחות סלב הולך לקאנטרי (קלאב). בטלוויזיה מרבים בשידורי פרומו(promotion) , וילדי שנות החמישים שיחקו ב"עץ או פָלִי" (פָּלֶשְׂתַיין).

בעברית יש מעט קיצורים כאלה, שכן המילים קצרות ממילא. עם זאת 'כן' הפכה זה מכבר ל'כֶּה', ודיבור מקוצר נוסח מַתַרְצה (מה אתה רוצה), מַזְתוֹמֶרֶת, זוֹבוֹתְךּ בְּאִמָשְךָ (עזוב אותך באמא שלך) וכדומה הם חלק מהדיבור העברי כבר מימי בר כוכבא. ומה נאמר על "אני, אין לי שֶמֶץ"? מה קרה למילה מושג? זנב הצירוף קופד.

דרך הקיצור המרכזית היא מעין השתלטות של מילה מתוך צירוף, בדרך כלל בן שתי מילים, על הצירוף השלם, וספיגה של המשמעות שלו. לתופעה הזו קוראים אליפסיס או בעברית הֶשְמֵט. דרך הקיצור הזאת נפוצה כל כך שכמעט איננו שמים לב אליה. בדוגמאות הבאות החלק המושמט יופיע בסוגריים. למשל, "קבענו ל(יום)ראשון". "נפגשים ל(ארוחת)צהריים". "אני מתכוננת ל(בחינת)בגרות במתמטיקה". "אני (אחראי, שולט) על זה".

הצלחה של הקיצור בנויה על כך ששני הצדדים מבינים ללא הסברים במה מדובר. "דבר אתי בנייד": ברור שהכוונה לטלפון הנייד, וגם "תתקשר אלי בקווי". "אנחנו מקיימים ראיון ב(שידור)חי". "זרקתי את הבקבוק לפח (האשפה)", ועוד. אליפסיס עתיק הוא המילה 'כסף'. בתנ"ך המילה מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף', כאשר שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל'. 'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הנה נתתי אֶלֶף כסף לאחיך". בעברית בת ימינו הצבע משתנה, ולפעמים משלמים ב(כסף)שחור.

בלא מעט צירופים, הקיצור הניטרלי לכאורה סופג כוונה שלילית, או חיובית. כשאומרים "היה לו מצב רוח" הכוונה היא שמצב רוחו היה גרוע. ספיגה שלילית כזו נמצא ב"עשו לו תרגיל (מלוכלך)", "היא עשתה לי פרצוף (מסתייג, ביקורתי)", "הוא ממש טיפוס (מפוקפק, או מיוחד)". ויש גם אליפסות עם קונוטציה חיובית. "יש מצב (לביצוע, לפגישה וכדומה)". "הסרט היה ממש שווה (צפייה)". "איזה נשמה (טובה, נדיבה)". 'נשמה', 'שווה' וכדומה מקובלות כל כך שהקונוטציה החיובית דבקה בהם. אף אחד לא יחשוב שהסרט היה שווה לתחת, או שלזולת יש נשמה שחורה.

גם דברי שבח רבים בנויים על עקרון החיתוך והקיצור. "הוא הכי הכי (טוב)". "חבל על הזמן (שנקדיש לכדי לדבר בשבחו, הוא מדבר בעד עצמו)". "המסעדה הזו ליגה (לאומית)", "הנאום היה (מַכָּה) לַפָּנים", כלומר, מצוין ומרשים. ומעל כולם: "אין (מילים)".

לשבח ולגנאי מצטרפות גם הקללות והברכות, ובראשן 'בחיַי', או בערבית 'בחיאת'. המקור בערבית משלים את הצירוף שהוא לשון שבועה: בחיאת רבך (בחיי אלוהיך), בחייאת דינך, וגם בחיאת זמזם (הבאר הקדושה במֶכה), שהפכה ל'בחיאת זומזום'. וגם "(אני נשבע) באמא שלי". ברכת הבוקר קוצרה ל"בוקר", ברכת הפרידה קוצרה כבר במקורה האנגלי ל"ביי". כשרוצים להיפטר ממישהו עושים זאת בקיצור: לֵך (לעזאזל, ועוד קללות), שַק לי (בתחת), עזוב אותך (משטויות).

פעלים הדורשים השלמה מוותרים עליה בלשון הקיצורים. 'אהבתי' מככב ברשת. חתמנו. סגרנו. מיצינו. צנזר. שמענו. סִקְרַנְתָ. הִפתעת. קניתי. תתפלא! תחלום! תרגיע! יש גם שמות פועל. להקיא. למות. להתעלף. וכך במסמכים רשמיים: "(מהי) תשובתך"; "(העניין נתון ל)טיפולך". "(העניין מובא ל)עיונך".

אחת הקטגוריות המרתקות בשפה היא מה שקרוי תחומי טאבו, ובראשם המין והפרשות הגוף. הנטייה לקיצור כאן היא דרך לשמור על לשון נקייה. (משגל) חפוז, קיבלה (מחזור), סוטה (מין), קיימו יחסים (יחסי מין). 'עשיתי' משמש לדיבור על צרכים. גם המוות כתחום טאבו זוכה לקיצורים שהפכו למונחים מובילים. על פלוני אומרים שהוא הלך (לעולמו), ועל פלמוני שהוא נפטר (מן העולם).

שפת הצבא חובבת קיצורים, והאליפסות בה מרובות. הבן או הבת משרתים ב(צבא)סדיר, הבן המורעל יתגייס לסיירת (מטכ"ל), יצא ל(קורס)קצינים, יחתום (לצבא ה)קבע, ואחר כך יצא  ל(שירות)מילואים. באימונים מתַרְגְלים (ירי) בבודדת או בצרורות, ב(תרגיל)יבש או רטוב. הטירונים עסוקים ב(עבודות)בסיסיות, אבל מתישהוא יזכו ל(חופשה)רגילה או אפילו מטכ"לית, שלא לדבר על מורשת המנדט, אפטר (דיוטי). ואליפסה בינלאומית: הגנרל, המפקד הגבוה, הוא קיצור של כמה דרגות כמו 'לוייטנט גנרל' ואחרות. גנרל פירושו 'כללי', אבל שם התואר הזה השתלט על שם הדרגה, והפך למונח עצמאי, מעין דרגה בפני עצמה.

פקודות לא מעטות בנויות על עקרון הקיצור. עונש שכיבות הסמיכה ניתן באליפסיס מספרי: "לרדת לעשרים". פקודה רווחת היא 'שעון', אליפסיס של 'לפתוח שעון', המורה להיצמד לזמן שנקבע לביצוע הפקודה. מפקד קוראת "שעון!", והחיילים עונים: "שעון, מפקד המחלקה".

הז'רגון הדתי עמוס אליפסות. 'המגילה' היא מגילת אסתר, קריאת התפעלות היא 'מה רבו (מעשיך ה')', קריאת הסתייגות היא 'מה שייך (עניין אחד למשנהו)', ומקללים בנוסח מי שברך בעקבות משפט תלמודי: "שיהו אומרים: מי שבירך את אברהם יברכך". שואלים "חלבי או בשרי", קיצור של שאלה מפורטת: האם אתה מחויב באוכל חלבי או בשרי, על פי עקרון שש השעות?

ויש עוד. מויסר (לשלטונות) הוא מלשין. מחמיר (במצוות) או עויבד (השם), שניהם במלעיל, הוא יהודי השומר על (מצווה) קלה כב(מצווה)חמורה. סֵדֶר הוא קיצור של סדר פסח, ומשמעותו הטכנית ספגה את סיפור החג. לומדים (תלמוד) בבלי או ירושלמי, מתפללים (תפילת) שמונה עשרה, והולכים בעקבות ה(שולחן)ערוך. גם כאן, כמו בצבא, ההיכרות עם השפה והמנהגים מאפשרת לצלוח את שפת הקיצורים.

מוסדות וארגונים זוכים בדרך כלל לקיצורים אליפסיים. מדי זמן אנחנו מתייצבים ל(מערכת)בחירות, או שולחים מכתב למערכת (העיתון). פותחים חשבון ב(בנק)לאומי, דיסקונט, פועלים. הילדים צועדים לגן (ילדים), לומדים ב(בית ספר)עממי, יסודי, תיכון. "הוא לומד בחטיבה": חטיבת הביניים. כיתה ט' היא (הכיתה ה)חמישית, והעצלנים זוכים ל(ציון)שלילי. במקרים רבים ה' הידיעה נדרשת כדי לוודא שהבנו למי הכוונה. בתי המשפט הם העליון, המחוזי והשלום, ופרקליטות המדינה היא בקיצור 'הפרקליטות'. קופות החולים הן הכללית והמאוחדת

ולקינוח, תרתי משמע, קיצורי אוכל. למי יש זמן לדבר כשרעבים? לארוחת הבוקר מטגנים (ביצה) מקושקשת או מבולבלת, או (ביצת) עין. שותים (קפה) ארוך, קצר, הפוך, שחור או נטול (קפאין). בפלאפל שמים (פלפל) חריף, ובמסעדה מזמינים (מנות) ראשונות ועיקריות. הקינוח הוא אליפסיס עתיקת יומין, קיצור של 'קינוח סעודה'. התלמוד מספר כי בסוף הארוחה היו הסועדים מקנחים את הצלחת, כלומר, מסיימים את המזון כך שתישאר נקייה. אז (אִכלו) בתיאבון! (נתראה) בשמחות!

Read Full Post »