עם בואו של חודש אלול נפתחת שוב תקופת הסליחות לקראת הימים הנוראים. כחלק מתהליך חשבון הנפש המתחיל בחודש זה, נהוג לבקש סליחה מחברים וממַכָּרִים ולהתגבר על נִכּוּר ואי-הבנות. המילים הִכִּיר ומַכָּר נגזרו מהשורש נכ"ר (בהבלעת ה-נ'), והן מציינות קרבה. מאותו שורש נגזרו גם המילים 'ניכור' והִתְנַכֵּר, המציינות את המשמעות ההפוכה – זרות וריחוק. אנסה לעמוד על פשר התעלומה הזאת ולבחון מילים נוספות שנגזרו מהשורש הזה.
לפי השוואה לשפות שמיות אחרות, כגון ערבית, אכדית ואוגריתית, המשמעות המקורית של השורש נכ"ר מציינת זרות וריחוק. במקרא יש כמה מילים שנגזרו מהשורש הזה במשמעות זו. שם העצם נֵכָר מופיע במקרא בעיקר בצירופים "בֶּן נֵכָר" (למשל: שמות יב מג), כלומר: בן לעם אחר, ו"אֵל נֵכָר" (תהלים פא י) או "אֱלֹהֵי נֵכָר" (למשל: דברים לא יז). פעם אחת שם עצם זה מופיע בצירוף המציין ארץ זרה: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר" (תהלים קלז ד). בלשון הספרות המילה 'נֵכָר' לבדה משמשת ככינוי מליצי לגלות, כקיצור של הצירוף הזה.
במקרא מופיעה גם המילה נָכְרִי שפירושה 'זר', בדומה למילה מקבילה בארמית סורית. לדוגמה: "אִישׁ נָכְרִי" (דברים יז טו); "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב כב). המילה 'נוכרי' משמשת במקרא גם במובן 'לא ידוע, לא מוּכּר', למשל: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנׇכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט ט), כלומר: אחיו של הדובר לא הכירו אותו.
בלשון חז"ל נטבע הביטוי פֵּאָה נָכְרִית (משנה, שבת ו ה). המילה 'פאה' במקרא פירושה גם 'צד, קצה' וגם קווצת שיער היורדת משני צידי הראש ליד האוזניים (למשל: ויקרא יט כז). ככל הנראה, הביטוי המשנאי תיאר במקורו קווצת שיער 'זרה' הנוספת בקצוות לשיער טבעי.
בלשון המקרא נגזרו כמה פעלים מהשורש נכ"ר במשמעות של 'נֵכָר' ו'נוכרי'. בין היתר, הפועל נִכֵּר מופיע במקרא בכמה מובנים, וביניהם 'הפך משהו לזר'. מובן זה מופיע בנבואת התוכחה של ירמיהו (יט, פס' ד) על העבודה הזרה לאלוהי נֵכָר בגיא בן הנום: "וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים". רש"י ואחרים פירשו את הפועל 'ניכר' בפסוק זה במובן 'הפך [את המקום] לנוכרי עבור האל'. בימינו פועל זה משמש במובן יצר תחושת זרות. בעברית החדשה נגזר ממנו שם הפעולה נִכּוּר במובן 'זרות' או 'תחושת זרות'.
הפועל הִתְנַכֵּר נגזר משורש זה בבניין התפעל. בין היתר, פועל זה מופיע במקרא במובן של 'העמיד פני נוכרי', בסיפור על אשת ירבעם שהולכת לנביא אחיהו השילוני ומתחפשת כדי שלא יזהה אותה: "וַ-ה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרׇבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ […] וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה" (מלכים א, יד ה).
פועל זה מופיע גם באחת מנקודות השיא בסיפור יוסף ואחיו, בצמוד לפועל 'הכיר': "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם […] וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב ז). יוסף זיהה את אחיו אך הם לא זיהו אותו, והוא העמיד פנים שאינו מכיר אותם, שהם נוכרים עבורו. כיום הפועל 'התנכר' משמש גם במובן הפגין זרות כלפי מישהו, התעלם ממנו במכוון, למשל בני זוג המתנכרים זה לזה.
התואר מְנֻכָּר מופיע לראשונה בספרות ימי הביניים במובן 'זר, לא ידוע', למשל בפירוש רש"י לתלמוד (על קידושין עב ע"ב): "וְיָשַׁב העם שהיה מנוכר מגבול ארצו". בימינו הוא משמש כדי לתאר התנהגות שיוצרת זרות לזולת, אדם המרגיש זר בסביבתו, או מקום היוצר תחושת זרות, לדוגמה: "העיר הגדולה והמנוכרת".
הפועל 'הכיר' משמש במקרא גם במובן 'התבונן במשהו כדי לזהות אותו', למשל כאשר אחי יוסף מראים ליעקב את כתונת הפסים של יוסף: "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז לב). בפעמים אחרות היא משמשת במובן 'התבונן במישהו וזיהה אותו', כמו בפסוק המצוטט לעיל: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם".
לפי האטימולוג ארנסט קליין, המשמעות הראשונית של השורש נכ"ר הייתה 'להתבונן או להתייחס (למישהו או למשהו) בתשומת לב'. מכאן נגזרה גם המשמעות של 'לראות (מישהו או משהו) כזר' וגם המשמעות של 'לזהות (מישהו או משהו)'. יש סבורים שהמשמעות הראשונית של השורש הייתה 'להבחין'. הפועל 'הכיר' משמש במקרא פעם אחת במובן של הבחנה בין קולות שונים: "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם" (עזרא ג יג), כלומר: לא הצליחו להבחין בין קולות השמחה לקולות הבכי.
הפועל 'הכיר' משמש במקרא גם במובן 'יָדע', למשל: "וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית [=עברית] וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם“ (נחמיה יג כד). בלשון חז"ל נוספה גם המשמעות של 'להכיר מישהו למישהו אחר', כלומר להציג מישהו חדש בפניו: "יכירנו לאחרים" (ספרי על דברים כא יז). בימינו פועל זה משמש גם במובן התוודע אל מישהו, פגש בו לראשונה. בלשון חז"ל נגזר הפועל הֻכַּר כצורת הסביל של 'הכיר': "והוכר הגנב" (בבא מציעא צג ע"ב).
הפועל נִכַּר נגזר בבניין נפעל מהשורש נכ"ר במשמעות של זיהוי וידיעה. בלשון המקרא הוא משמש כמקבילו הסביל של 'הכיר': "חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תׇּאֳרָם, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת" (איכה ד ח), כלומר: 'לא הכירו אותם'. בלשון חז"ל החל פועל זה לשמש במובן של 'בא לידי ביטוי, מתאפיין (במשהו)', כמו באמרה הידועה: "בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו" (עירובין סה ע"ב, הכתיב במקור). כמו כן החל פועל זה לשמש לפני מילית הקישור ש' במובן 'ברור (ש)': "מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת" (קידושין לא ע"א). צורת ההווה נִכָּר משמשת גם כתואר במובן בולט, נראה לעין, למשל:"היזק [=נזק] שאינו ניכר"(גיטין נג ע"א).
המילה מַכָּר מופיעה במקרא במובן 'אדם שמכירים אותו' (למשל: מלכים ב, יב ו). באותה משמעות מופיעה גם המילה מַכִּיר (צורת ההווה של הפועל 'הכיר'), בין היתר במגילת רות.
המילה הַכָּרָה, שם הפעולה של 'הכיר', מופיעה במקרא רק בצירוף אחד: "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ, לֹא כִחֵדוּ" (ישעיהו ג ט). הפירוש המקובל לביטוי זה הוא 'הבעת פניהם', לצד פירושים אחרים. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'ידיעה, הבחנה', לדוגמה: "הכרת העוּבר" (נידה ח ע"ב). בלשון ימי הביניים היא החלה לשמש כמקבילה ל'קוגניציה', כלומר: כוח הידיעה האנושית. מאז נוספו לה גם משמעויות גם בתחום הפסיכולוגיה והפילוסופיה (בין היתר בביטויים כגון תּוֹרַת הַהַכָּרָה, תַּת-הַכָּרָה ועוד) וגם ברפואה, במובן מצב שבו יש לאדם שליטה מלאה בחושים. בימינו נגזרו ממילה זו התארים הַכָּרָתִי (שקשור לתהליכי חשיבה מודעים) והַכָּרָנִי (חלופה עברית ל'קוגניטיבי').
המילה הֶכֵּר מופיעה בכתבי חז"ל (למשל: מנחות לג ע"א) במובן 'הבחנה', וכיום היא משמשת בעיקר בצירוף 'סימן היכר'. לימים נוספה גם המילה הֶכֵּרוּת (התוודעות למישהו).
בחיבור זה ערכנו היכרות רק עם חלק ממגוון המשמעויות של המילים מהשורש נכ"ר והצירופים שהן מופיעות בהם.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 