'טעם' הוא אחד מחמשת החושים, אבל, בדומה לחושים אחרים, המילה הרחיבה משמעות. אפשר לדבר על טעם בבגדים, טעם באומנות וטעם באנשים. אדם שאינו יודע להתנהג הוא 'חסר טעם', או שבהתנהגות שלו יש 'טעם לפגם', ואולי הוא עובר את 'גבולות הטעם הטוב', כמו בספר משלי: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר – אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם".
מכאן התרחבה המילה למשמעות נוספת, פילוסופית. 'טעם' הוא הסיבה שיש לדבר-מה. השאלה: 'מה הטעם ללמוד אנגלית', כוונתה: מה הסיבה לכך, איזו משמעות יש לדבר, איך הדבר יעזור לנו. השימוש הזה מצוי כבר בתלמוד בשאלה בשפה הארמית: 'מאי טעמא' – מהו הנימוק.
ביהדות, טעם הוא גם שמם של הסימנים המיוחדים שנוספו לספרי התנ"ך בתהליך הקידוש והחתימה – 'טעמי המקרא'. לטעמים כמה תפקידים: פיסוק, נגינה, וגם מה שקרוי 'מקום הטעם'. בעברית החדשה רוב המילים הן בהטעמת מלרע, וקבוצה נפרדת אך חשובה היא בהטעמת מלעיל, בהברה לפני אחרונה של המילה. בשפות אחרות נמצא גם הטעמה קדם-מלעילית.
עם זאת, השימוש הבסיסי ב'טעם' הוא בתחום המזון, ומכאן גם הפועל 'לטעום' ושם התואר 'טעים'. מאכלים טעימים נקראים גם 'מטעמים'. למזון הגורם הנאה רבה יש 'טעם של עוד', למאכל טעים במיוחד יש 'טעם גן עדן', על-פי המסורת לפיה בגן העדן מצפים לצדיקים שור הבר והלווייתן. כך הביטוי 'טעם המן' מציין דבר טעים במיוחד: "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן, וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". הפייטן הספרדי יצחק נבון כתב בשירו: "טעם המן, המן, המן,/ אם יסופר לא יאומן". וככתוב, על טעם וריח אין להתווכח. זאת בעקבות אמרה לטינית: de gustibus et coloribus non est disputandum. הנוסח העברי נטבע על-ידי אברהם שלונסקי. גירסה חלופית שלא התקבלה מביא צבי שרפשטיין: "לטעם ועין – חָבֵר אַיִן".
נהוג לחלק את מערכת הטעמים לארבעה: מתוק, מלוח, מר וחמוץ. 'חריף' אינו טעם אלא סוג של כאב. יש טוענים לטעם חמישי – אומאמי, מילה שפירושה ביפנית 'טעים באופן עילאי'. ארבעת הטעמים, ותחושת הכאב של 'חריף', הפכו מקור לדימויים. אימו של ילד בן 13 שנחשד בהשתתפות בלינץ' בנער ערבי יצאה להגנתו ותיארה אותו כ'ילד סוכר', אבל 'קצת שובב, כמו פלפל חריף'. מבין הטעמים משמשת בעיקר המתיקות לדברי שבח, אבל נלווית אליהם תחושה של דביקות. 'מותק', 'מתוק שלי', 'מתוקונת', 'דובשנית', ובאנגלית 'האני' ו'שוגר' הם דברי אהבה. לטעמי (!) רצוי לא להרבות בהם.
דימוי המתיקות מלווה תחומי חיים רבים. הוא מייצג תחושה של נעימות ושלווה. כך ב'שינה מתוקה' ו'חלומות מתוקים', וברכות טרום-שינה המוכרות בשפות רבות, כמו בפסוק מקהלת "מתוקה שנת העובד". סמל המתיקות הקדום אינו דווקא הסוכר אלא הדבש. כך בחידת שמשון "מה מתוק מדבש", גם ביידיש: זיס ווי האָניק, ובשפות נוספות. נעמי שמר שרה: "שירה לי מזמור חדש/ שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש". חידת שמשון נפתרת – "מֵעַז יצא מתוק", ניב שזכה למשמעות כללית – קושי או מצוקה שהתגלגלו לתוצאה טובה. סרטו של פליני "החיים המתוקים" מתאר את חיי המותרות וההוללות של המעמד הגבוה, באיטלקית: la dolce vita. ואילו 'מים מתוקים' אינם מתוקים ממש, הם פחות מלוחים ממי הים, שלא לדבר על ים המלח.
גם הפלפל החריף זכה לשמש בדימויים המתייחסים לאופי ולשכל מחודד. "פלפלתא חריפתא" הוא תלמיד חכם וידען ובעל כושר פלפול, כמו התלמיד שהוא 'חריף ובקי'. משקה חריף הוא הכינוי העברי למשקה אלכוהולי, כגון ויסקי וקוניאק.
טעם שיש לו נוכחות רבה בשפה הוא החמוץ. המילה 'חמוץ' מופיעה בתנ"ך פעם אחת במשמעות אדום, ויש השערה שהוא קשור לחָמֵץ. חמוץ כשמו של אחד הטעמים מופיע בספרות ימי הביניים. עם זאת לטעם החמוץ שורשים עמוקים בסיפורי התנ"ך, בענייני מאכלים ומשקאות. הלחם עובר תהליך התפחה במים שבעקבותיו הוא תוסס ומחמיץ, תהליך שנמנע ביציאה המבוהלת ממצרים, ומכאן 'חמץ' והאיסור על אכילתו בפסח. בקונדיטוריה הישראלית 'לחם מחמצת' נחשב דווקא לחם לאניני טעם. בתחום המשקאות החומץ הוא מוצר לוואי של הכנת היין ונחשב משקה נחות, במגילת רות החומץ הוא חלב חמוץ. צמח החִמצא הארמי-תלמודי מוכר לישראלים היטב בשם חומוס, בערבית חֻמֻץ, אך ספק אם יש קשר בינו לטעם החמוץ.
מכאן לא רחוקה הדרך לדימוי: אדם חמוץ הוא אדם המביע אי שביעות רצון, לעיתים כרונית, וגם לכך בסיס במקורות. בספר תהלים נכתב: "כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן" (עג 21). הלב המתחמץ, ובגרסה מאוחרת הלב הנחמץ, הוא הלב המתוסכל, הכואב. מי שמביע הסתייגות לזולתו 'מחמיץ פנים', וזאת בעקבות יידיש: מאַכן אַ זויערן פּנים. פרצוף חמוץ בלדינו הוא 'קארה די פּיפּינוֹ' – פני מלפפון. מקור הניב 'החמיץ הזדמנות' בלשון חכמים, והוא קושר את סיפור יציאת מצרים לענייני נפש והתנהגות: "כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה". על כך התפלפל אבא אבן בשנת 1978 על יאסר ערפאת לאחר ועידת קמפ-דייוויד: "הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות".
החומץ הנוזלי שימש גם הוא לדימויים המצביעים על אכזבה. במשלי נאמר: "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, כן העצל לשולחיו". בתלמוד החומץ מעיד על ציפיות שלא התגשמו. 'חומץ בן יין' הוא אדם חסר חשיבות וערך שנולד לאב חכם וראוי. בספרות ההשכלה מופיע ביטוי המשך: 'חומץ בן חומץ' – אדם חסר חשיבות וערך שנולד לאב דומה.
הטעם המר הוא היפוכו של הטעם המתוק. 'מר כלענה' הוא מה שטעמו מר ביותר, כך במשלי: "וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (ה 4). 'מרה שחורה' מבטאת דיכאון, רוח נכאים. הביטוי, המופיע בשפות שונות, נשען על תורת הרפואה של היפוקרטס, שלפיה ליחה שחורה המופרשת מן המרה גורמת לאדם להיות בעל מזג מלנכולי, דהיינו, נוטה לדיכאון.
גם כאן המעבר לדימויים טבעי. 'מר נפש' המקראי נוטה מטבעו לדיכאון ולרוגז. לרשע מאחלים בספר משלי כי "מרה תהיה אחריתו". 'צחוק מר' הוא אמירה אירונית המגלמת מסר פסימי. כך גם הגורל המר או 'מר גורלו'. בצירופים אחרים באות מילים נרדפות ברצף: מר ונמהר, רע ומר ועוד. והמר מכולם הוא המוות, המופיע גם הוא בתנ"ך, ועל כך אמר קהלת: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה".
דומה שמכל הטעמים הטעם המלוח הוא היצרני פחות מאחרים. אנחנו מדברים על 'דמעות מלוחות', ומשפות שונות נוצר הניב 'זרה מלח על פצעיו', פגע פגיעה מילולית נוספת באדם סובל, הוסיף צער על צערו. מקור הצירוף בעונשים שניתנו בבריטניה במאה ה-17. כדי לאזן את התמונה, 'מֶלח הארץ' מתייחס לטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, באנגלית: salt of the earth. מקור הצירוף בברית החדשה: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל" (מתי ה 13). המלח נחשב יקר המציאות ונחצב מעפרות הארץ בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח ומכאן התגלגלה salary בהוראת משכורת. על-פי ההקשר ייתכן שהכוונה בספר מתי הפוכה, וכוונתו למלח שהתערב באדמה ואיבד את המליחות שלו. השימוש העברי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 