Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כסיל’

"אם הטיפשות הייתה מחלה כואבת אתה כל היום היית בגבס", אומרים הגששים למיסיה לוי במערכון "שבת שלום", ותורמים את חלקם לאחת התכונות המובילות של המין האנושי, שלצד החוכמה שבה ניחן, הוא סובל מטיפשות כרונית בדרגות אלה ואחרות.

מה אומר על כך המילון העברי? בעברית הקלאסית הרשימה מצומצמת. המילה הגנרית היא 'טיפש', מילה תלמודית, ולצידה 'שוטה' בתלמוד, ובתנ"ך: 'כסיל' ו'אוויל', שנדדו למחוזות השפה הגבוהה. למגרש הכמעט ריק הזה נכנס בצהלה הסלנג. במילון הסלנג של כותב שורות אלה לא פחות מ-85 ערכי סלנג שלהם הגדרה משותפת אחת: טיפש.

בסלנג כמו בסלנג התורמים רבים. מהערבית קיבלנו את הצמד אַבְּלָה ואַהְבָּל. מיידיש את הבוֹק והאוֹקס שהם התיש והשור, התָמֶוָותֶה והקלוץ, וגם את החוכֶם, החכם לכאורה. דוברי הלדינו מציעים גלךריה של טיפשים: טרונצ'ו, במקור ראש כרוב המשמש גם בעברית, בולֶמה, אַזנו, שפירושו חמור. טורקית תרמה לנו את הטמבל והטוקמק. חלק מהמילים האלה התיישנו. מונחי מנת משכל שמקורם בגרמנית זכו לפרשנות חדשה: אימבציל, דביל ואידיוט, שלא לדבר על הדגנרט, ובקיצור: דֶג. את אלה החליפו מאוחר יותר 'אוטיסט' ו'דיסלקט'. וכמובן, פסיכי, שהפך בימינו לדבר שבח. ראשי תיבות צבאיים תמימים הפכו גם הם לטיפשים בסלנג הצה"לי והכללי: דפ"ר (דרגה פסיכוטכנית ראשונה) וקב"א (קבוצת איכות).

איך תרמה העברית עצמה לסלנג בתחום? הרבה מאוד. החמור הסבלני הפך סמל לטיפשות שלא באשמתו. הטומטום המלרעי התלמודי המתייחס לעניינים שבצנעה הפך לטומטום מלעילי מבוזה. הטיפש סָתוּם, ובהרחבה 'סָתוּם בָּלוּם' או 'סָתוּם בלחץ'. מי שהביא לגלריית הטיפשים את 'נעל' או 'טיפש כמו נעל' הם הפולנים. יש עוד דימויים. בצרפתית פלוני "שוטה כמו כפות הרגליים שלו", ובגרמנית הוא "טיפש כמו קש". לסילבי קשת מייחסים את הביטוי 'טיפשעשרה', ולאמנון יצחק, להבדיל את 'טמבלוויזיה'.

כאשר יוצאים מן הסלנג אל אוצרות השפה העברית מגלים מגוון של מטבעות לשון שגם להם הגדרה משותפת: טיפש. התנ"ך אינו טומן ידו בצלחת. "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב" אומר ספר משלי (י"ז כ"ח). "שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה'", נאמר בתהלים (קט"ז ו'), לאחר שאדם עשה מעשה אווילי או שגה אך יצא מכך בשלום. בברכת יעקב נאמר על יששכר שהוא "חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" (בראשית מ"ט י"ד), וכאן דווקא כמחמאה על כוחו הפיזי, אבל חמור גרם המודרני סובל מהמוניטין הגרוע של החמור. גורל דומה אירע לביטוי "חמור חמורתיים" מסיפורי שמשון (שופטים ט"ו ט"ז).

בלשון חז"ל טיפשים לרוב. במסכת מגילה "הדיוט קופץ בראש", ב'הדיוט' הכוונה לפשוטי העם, מילה שהתלכדה עם 'אידיוט'. על פלוני נאמר במסכת יבמות ש"אין לו מוח בקודקודו". במקורות צועדים בזה אחר זה השוטים. אחד 'שוטה גמור', טיפש שאין לו תקנה, אחר הוא 'שוטה שבעולם', פנייה ביקורתית לאדם שנתפס באמירת דבר שטות ממסכת נידה, ומעל כולם 'שוטה שבשוטים', מסכת תרומות.

יידיש, האוהבת להתמקד בחולשות אנוש, מביאה את האירוניה. 'חכם בלילה' הוא חכם לכאורה, וכמוהו 'חכם של מה נשתנה', הנוטה לשאול שאלות סרק. על הטיפש היהודי נאמר בבוז שיש לו 'שֵׂכֶל של גוי', גוייִשער קאָפּ. הצירוף התגלגל מ'פּויעשער קאָפּ', שכל של איכר, ששובש במכוון כדי להלעיג על הגויים. דימויי שכל אחרים הם של בעלי חיים. 'מוח של ציפור' מקורו באנגלית וכן בצרפתית ובערבית, 'ראש של תרנגולת' ביידיש, 'מוח של דרור' בגרמנית. בפיליפינית אומרים 'מוח של דג', במאוריטנית: 'מוח של חסילון'.

החמור ממשיך להוביל את שיירת הטיפשים. הקוראן תרם לנו את "חמור נושא ספרים",  ידען הנעדר עמקות הבנה וכושר ניתוח. הנביא מוחמד מבקר את היהודים, שלדעתו אינם מבינים כראוי את הנבואות הכתובות בספרי הדת שלהם, ולכן אינם מכירים במוחמד כנביא. הביטוי נדד מהקוראן ומתייחס לידענים גדולים אך חסרי חוכמה של ממש. בלדינו אומרים: "חמור נשאר חמור". גרסה אנגלית: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס". הגרמנים מרחיבים: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא".

הטיפשות אינה רק תכונה פרטית. 'גן עדן של שוטים' הוא מקום או אורח חיים המעניקים אשליה של אושר והנאה. המקור בלטינית: limbus fatuorum. ברברה טוכמן תרמה בעידן המודרני את 'מצעד האיוולת', מדיניות מתמשכת כושלת המבוססת על הבנה שגויה של המציאות.

הטיפשות הקולקטיבית מככבת בפולקלור של עמים רבים. הגרסה היהודית היא סיפורי חכמי חֶלֶם, יידיש: כעלעמער חכמים, ביטוי שהתקבע בשפה ומייצג טיפשים גמורים. המקור בסיפורי פולקלור על עיר בדיונית בשם חלם שאנשיה היו שוטים גמורים. סיפורים מסוג זה ידועים בפולקלור של תרבויות שונות, כגון סיפורים על אודות אנשי שילדה בגרמניה. סיפורי שילדה תורגמו ליידיש בשנת 1597, וחלם בפולין נקבעה כעיר הטיפשים במאה ה-19 על בסיס העיר חלמנו.

אוצר הפתגם העממי רצוף בפתגמי טיפשים. באנגלית וביידיש אומרים "לטיפש לא מראים חצי עבודה". האוויל המחריש ממשלי, זה שעדיף שישתוק, מופיע בגרסאות שונות בעדות שונות. יהודי גיאורגיה אומרים: "חוכמתו של הטיפש בשתיקתו, של החכם בדיבורו". בלדינו: "חמור שתקן לחכם נחשב".

רוסית אוהבת פתגמי טיפשים. אחד "זקנו צמח, אבל לא הצמיח שכל", ועל אחר נאמר "גם אם תבקש מהשוטה להתפלל לאלוהים, יצליח לרסק לעצמו את המצח", שכן התפילה מלווה בהשתחוויה לכיוון הקרקע. בכמה תרבויות טיפש הוא אדם המבקש למכור לאחר דבר מה שיש לזולת בשפע בנוסח "מוכר קרח לאסקימוסים", שיש לו גם משמעות הפוכה: סוחר ממולח. טיפש אחר מבקש לקנות דבר מה אצל האדם האחרון המתאים לכך, כמו בפתגם הרוסי "הוא הלך לבקש ערדליים קלועים מקש אצל היחף".

הרוסים אומרים על טיפש המנסה לעסוק במה שאינו תחום הידע שלו "הוא מבין בזה כמו חזיר בתפוזים". לפתגם הרוסי הזה חלופות בשלל שפות: "מה מבין חמור באגוזי מוסקט?" (לדינו), "מה מבין האיכר בזעפרן?" (יהודי הולנד), או בגרסה העברית: "מה מבין חמור במרק פירות". בלדינו אומרים: "מי שאין לו שכל צריך רגליים". מזכיר את שירה של רבקה דוידית, "דן השובב": "יש לו שכל ברגליים וגבורה בראש".

הפתגמים של יוצאי מרוקו מספרים כי "עשרה יחיא לא יובילו עז", היינו, הוא כל כך טיפש שאפילו עשרה כמוהו לא יזיזו עז אחת. על אחר נאמר שהוא "חמור מוביל חמורים", טיפש המנהיג טיפשים כמותו. ולקינוח, עצה בפתגם הולנדי: "להתחתן פעם אחת זו חובה, פעמיים זו טיפשות, שלוש פעמים זה טירוף". לידיעת המתעניינים.

Read Full Post »

הסלנג הישראלי הוא אחד ממוקדי פיצול האישיות הלשוני של רבים מאיתנו. מצד אחד, עברית משובשת, תת-תקנית, שפת רחוב, ממש הרס השפה. מצד שני, מצחיקה, מסקרנת, סקסית, שוברת מוסכמות. דעתי בעניין ידועה: שפת תרבות כתובה ומדוקדקת זקוקה לסלנג כאוויר לנשימה. טענה אחת על הסלנג זקוקה לטיפול נוסף: הסלנג הוא "רדוד, דל. שפה ענייה".

הבה נבדוק את העובדות. בסלנג הישראלי לפחות עשרת אלפים ערכים מילוניים, אבל המספר ממעיט. הוא צומח וגדל, ואף משתנה. במילון הסלנג של האימפריה הבריטית שכתב הבלשן המהולל אריק פרטרידג' כ-100,000 ערכים. המילון חוגג עוד מעט מאה שנה, ובינתיים הסלנג הבריטי גדל וצמח, ולצידו צמח בקצב מהיר עוד יותר הסלנג האמריקני.

העניין הוא שהסלנג מתייחס לקטגוריות מסוימות בשפה ואינו רלוונטי לאחרות. אם יורדים לחקרו בקטגוריות הרלוונטיות מסתבר שהוא אינו רדוד ואינו עני כלל. הוא עשיר, יצירתי, והיקף האפשרויות שהוא מציג רחב בהרבה מהשפה התקנית. אחד מהתחומים האלה הוא תכונות המין האנושי. קחו למשל את הטיפשות. בנושא הזה מציעה השפה המהוגנת ארבע מילים נרדפות: טיפש, אוויל, כסיל ושוטה. בחיי היומיום נשאר לנו רק הטיפש. לעומת זאת הסלנג מציע לנו לא פחות משבעים (!) מילים נרדפות לטיפש. אז מי כאן העני? הדוגמאות, בגילוי נאות, מ"מילון הסלנג המקיף" של כותב הרשימה. וכאמור, על חלק מהמילים חלה התיישנות, אבל כדאי להיזכר.

אז מה היה לנו? קטגוריית הטיפשים בסלנג שואבת ממגוון מקורות. חלקם משפות משפיעות, בדרך כלל שפות עממיות, שהרי הסלנג הוא "עממי". הערבית נתנה לנו את אַהְבָּל ובת זוגו אַבְּלָה, ואת 'עמה'. טמבל היא מילה טורקית שפירושה עצלן, אבל היא ספגה את משמעות המקור הערבי: טַנְבָּל, טיפש, מילה שגם בה נעשה שימוש, ובהרחבה טמבלולו.

הטיפש מדומה במקרים רבים לבעל חיים. ביידיש הטיפש הוא בוֹק (תיש), קצ'קה (ברווזה), לצידו חמור בעברית, חמאר בערבית ואזנו בלדינו. אוהבים גם להשוות את הטיפשים לירקות. בלדינו קוראים לטיפש טרונצ'ו, מילולית: קלח כרוב. יש גם דימויי חפצים: בלטה או ראש בלטה, קלוץ (בול עץ ביידיש), ומפולנית: נעל. כינויים רבים לטיפשים לקוחים מהז'רגון הפסיכולוגי. בראשם 'פסיכי' שהתיישן ולצידו דביל, אימבציל, דגנרט, והחדשים יותר, בפי הילדים, דיסלקט ואוטיסט. מן התלמוד קיבלנו את הטומטום ואת ידידו המטומטם. מן הצבא קיבלנו ראשי תיבות: קב"א, במקור: קבוצת איכות, דפ"ר, במקור: דרגה פסיכוטכנית ראשונה. אלה מונחים ניטרליים שספגו דווקא את משמעות הדרגה הנמוכה, הטיפש.

סיפור הטיפשות חושף עוד תכונה מטרידה של הסלנג ותכונות האדם. הוא מתמקד בשלילי. לחכם ולנבון אין כמעט חלופות סלנג. גם על הברנש המבולבל, חסר ההתמצאות, אוהבים לרדת בסלנג: אַסְטְרוֹ או אַסְטְרוֹנָאוּט, עב"ם (עצם בלתי מזוהה בלשון חובבי המדע הבדיוני), בולבול, ובשפת הצבא הלם, הלמוט, שוקיסט ופעור. על מי שמתנהג בצורה מוזרה אמרו בעבר שהוא טרָלָלָה (מצרפתית) או קוקו (מאנגלית), עבור היידיש הוא משיגענע, בערבית הוא מג'נון, בלדינו לוֹקוֹ ובאנגלית פְריק או ווירדוֹ. ואם תהיתם היכן כאן העברית, ובכן, בתחומים אלה הסלנג שמקורו עברי שולי למדי.

גם רעי הלב, שזכו למגוון כינויים במקורות כגון נבל, רשע, בן בליעל, בן נעוות המרדות וערל לב, נהנים ממגוון אפשרויות בשוּק הסלנג. כאן יש לדימויי בעלי החיים תרומה משמעותית. האיש הרע הוא כלב בן כלב, ורעייתו היא ביץ' או קלפטע, כלבתא בתלמוד. הרשע הוא גם נחש, חזיר או סתם בהמה. היידיש הביאה לנו לקטגוריה הלא מלבבת הזו את הקאקר, השוואנץ, השמוק והשמֶגֶגֶה. הערבית את המלעון, הלדינו את הפוסטמה. הגידוף הגנרי 'מניאק' משלב את בעל המַניה, השיגעון, משפות אירופה, עם הנייק והמניוק הערבים, שלהם קונוטציה מינית בוטה. הביטוי המוביל מן העברית הוא חלאה, או 'חלאת המין האנושי', ביטוי מתורגם מרוסית, וכן דימוי מוזר מעט: נקניק. על מקורו יש כמה אגדות אורבניות. ולקינוח, אי אפשר בלי לערב הורים. המנוול הוא בן זונה, בן טִיבּוֹגָה, בן יונה ובן כלבה. ומה עם אבא? הסלנג הוא מעוז שוביניסטי ידוע.

זה המקום להעניק בכל זאת לסלנג מעט אשראי על חשיבה חיובית. האנשים הטובים זוכים לכמה ביטויים מחממי לב. מהיידיש קיבלנו את 'מֶנטש', בן אדם, ואת ה'חברֶהמן', ומהאנגלית את ה'לארג'. ומה בעברית? נשָמה, בחור זהב, או פשוט, בן אדם. החרוץ הוא משקיען וחרשן, סוס עבודה, ובלשון הסובייטים סטֶכָנוביץ. לעומתו העצלן או האדיש הוא סתם פלֶגְמָט, ובלשון הצבא נַצְנְצָן ואפילו ראש סיכה. מי שעומד על דעתו ולוחם עליה הוא ראש גדול, פייטר ואכפתניק, אבל אם הוא מגזים נאמר עליו שהוא עקשן כמו פרד, או סתם אגוז קשה. ויש גם טיפוסים בינוניים, חסרי ייחוד. על פלוני נאמר שהוא 'בחור טוב', לא מריח לא מסריח או בראשי תיבות 'לַמְלָם', 'נחמד' בנגינה מזלזלת, 'מרובע', והיישר מלשון הסטלנים 'סָחִי'.

הסלנג מחבב מאוד את היהירים, המלאים מעצמם, בעלי הגאווה. כאן היידיש מספקת לנו את שוויצר, מוישה גרויס (משה הגדול), והערבית את הדאווינר, הוואסח ואת שׁוּפוּנִי, קיצור של 'שׁוּפוּנִי יָא נָאס': הביטו בי, הוי, אנשים. ויש לא מעט עברית: נאד נפוח, סגן של אלוהים, עף על עצמו, חש את עצמו, ובאירוניה: צדיק הדור, צנוע ידוע.

מציאות חיינו נשענת על משולש פורה: התחמן, הפרייער והקומבינה. התחמנים הם הפוליטיקאים ועוזריהם. תחמן היא מילה מומצאת תוצרת חיל האוויר של שנות החמישים, ואליו מצטרפים המאכר והחאפר שהגיעו אלינו מהעיירה היהודית. לקורבנות התחמנים והמאכרים שלל שמות בסלנג הישראלי. בראשם הפרייער, שפירושו בגרמנית רווק או מחזר, והתגלגל לסלנג הפושעים במשמעות הפתי, קורבן ההונאה. לצידו נתנה לנו המרוקאית את 'חְנון', הצבא את 'צהוב', קומדי סטור את 'לַפְלָף', ובסלנג שנות החמישים קיבלנו את סַבּון ואת יורם, במלעיל.

תשומת לב מיוחדת מעניק הסלנג לטרחנים ולנרגנים למיניהם. בעבר שלט בכיפה הנודניק מיידיש והניג'ס מערבית, וכן נָמֵר, ראשי תיבות: נודניק ממדרגה ראשונה. היום החליפו אותם החופר ואוכל הראש. הקוּטֶר, החתול הזכר ביידיש, הוא המתבכיין הנצחי. העלוקה והקרציה אינן צריכות הסברים, ומהן נולדו הפעלים להתעלק ולהתקרצץ. יש גם תרומה רומנית שהתיישנה: טֶמְפִּיט.

הסלנג תומך בגברים חזקים ומרשימים: כלי, ז'לוב, אבדאי ופטיש, ומעולם הקולנוע רמבו, פופאי וברוס ויליס. אבל גם לחלשלושים וחסרי המזל יש מקום, וכאן היידיש מככבת שוב: יוֹצְמָך, נֶבֶּך, עוֹבֶר בּוֹטֶל, צִילֵייגֶר, צִיפְלוֹיְגֶנֶר, ציקרוכֶנֶר, קָאלִיקֶר, שלומיאל ושְׁלֵימָזֶל. צִילֵייגֶר הוא לשון סגי נהור: מילולית פירושו "חזק ומרשים". הלדינו תרמה לנו את דֶמִיקוּלוֹ, מילולית: מן התחת שלי.

ומה עם הנשים? סלנג שוביניסטי כבר אמרנו? האשה היא במקרה הטוב אובייקט מיני נוסח בּוּבָּה, כוסית, שאפה, חתיכה או פצצה. אם היא חופשייה בהליכותיה היא הופכת לזנזונת, שרמוטה ושרלילה. אם גברים לא יחשקו בה היא תזכה או זכתה בעבר לכינויים כמו כּוּנֵפָה, מֶדוּזָה, מַכְשֵׁפָה, מפזרת הפגנות, נערת ריינס, עקומה, ובלשון הצבא בחורילה. אם היא מגלה תכונות השמורות לגברים היא תיקרא גבריאלה, טוֹמְבּוֹי, או כֵּלָה. היידיש דחקה את האשה למטבח וללהג הרכילאי נוסח וַייבֶּרְס, יַכְנֶה ויֶנְטֶה. ואם בכל זאת הסלנג מפרגן לאשה, הוא הופך אותה למעלת חצי אלה: לֵיידִי, מלכה, פָאם פָאטָאל, ובמילה אחת: דִיוָוה.

Read Full Post »