Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יער’

בבית הספר התיכון לימדו אותנו שלכל מילה בעברית יש שורש, ומן השורש גוזרים את המילים. הקביעה הזו שגויה בשני היבטים. האחד, לא לכל המילים בעברית המקראית או התלמודית יש שורש. בתנ"ך כ-1500 מילים ללא שורש, ביניהן מילות בסיס כמו אב ואם, אף ופה, הר וים. כך גם בלשון חכמים. שנית, שורשים רבים אינם המקור הראשוני ליצירת המילים, אלא הם עצמם תוצר של מילה שבמקורה אין לה שורש. לקבוצה הזו אנחנו קוראים 'שורשים גזורי שם', והיא הולכת ומתרחבת עם השנים.

המדקדק איש המאה העשירית יונה אבן ג'נאח היה הראשון שהצביע על התופעה ב'ספר השרשים'. הדוגמאות שהביא מהתנ"ך: 'תרם' מן המילה תרומה, 'התריע' מן תרועה, 'השמאיל' מן שמאל, וכן 'תרגל' מן רגיל. עם זאת הוא ראה בכך "תופעה שולית". בלשון חכמים התרחבה קבוצת השורשים גזורי השם שמקורם לועזי. הפועל 'לקנוס' בביטוי התלמודי 'קונסין אותו' נגזר מן המילה התלמודית קְנָס, שמקורה במילה הלטינית census, שפירושה אומדן רכוש או ממון. הפועל 'לטַכֵּס' (עצה) נגזר מהמילה היוונית 'טכסיס'.

שורשים ופעלים נגזרו משמות איברי הגוף כבר בתנ"ך. עין: "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת־דָּוִד" (שמואל א יח 9); אוזן: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה" (דברים לב 1); לֵב: "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד 9). 'רגל' הולידה את הפועל 'לרגל' ואת התפקיד שהועיד יהושע לשניים מאנשיו: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" (יהושע ב 1). לאלה יש להוסיף את המילים תרגיל, הרגל, רגיל ועוד. הברך הולידה כבר בתנ”ך את בָּרַך, כרע על ברכיו, ומכאן על פי ההשערה נולדה 'ברכה', הכרוכה בכריעה. הפועל 'הכריע', כלומר, הביס את יריבו, מתייחס לכך שהמובס כורע על ברכיו, כרעיו, בעת הכניעה. המלשין המקראי נגזר מ'לשון', העוקב מ'עקב'. בעברית החדשה נוצרו הפעלים הכריס מ'כרס', והצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו. הצבא הכניס למילון את הפועל 'להכתיף', להציב את כלי הנשק על הכתף, בפקודה "הכתף שק”. במילון הצבאי אפשר למצוא גם את 'הַעֲרָפָה', נסיגה ולחימה מן העורף.

פעלים אחרים נגזרים מצבעים, ולמעשה לכל צבע נולד שורש, אם כי בכמה מקרים הצבע הוא גזור שורש בעצמו. כך נמצא בתנ"ך את להלבין, ובשפה עד היום את להשחיר, להוריק, להאדים ולהכחיל. שורשים אחרים נגזרו ממספרים: לשַלֵש, לרַבֵּע, ואפילו "וְשִׁשִּׁיתֶם הָֽאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים" (יחזקאל מה 13), ו"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד 22). נראה אם כן שבניגוד להשקפתו של אבן ג'נאח, תפוצת השורשים גזורי השם במקורות אינה שולית כלל ועיקר. הרשימה כוללת כ-230 שורשים גזורי שם בתנ"ך, ו-288 בתלמוד.

גם במקורות מאוחרים יותר החלו להופיע שורשים גזורי שם. בתלמוד מופיע הפועל 'ללסטם' בעקבות ליסטים – שודד, ובלשון ימי הביניים הפועל להתפלסף, בעקבות 'פילוסוף' היווני, וכאן בהשפעה ערבית, שגם בה מוכרת התופעה. מן המילה הנפוצה במקרא 'אבן' נוצר בימי הביניים השורש אב"ן, ומכאן הפעלים 'התאבן', 'מאובן' ועוד.

במקרים שונים מולידה מילה מקראית שורש בעברית החדשה. מן המילה 'קרקע' נוצר הפועל לקרקֵעַ, מהמילה 'איש' נוצר הפועל לאייש, ומ'יער' – לייער. משם העצם המקראי 'סולם' נוצר השורש סל"ם, שזכה לשני מימושים: 'סילום' בפיעל במשמעות מודולציה שבתחום המוזיקה, ו'הסלמה' בהפעיל במשמעות אסקלציה, מן התחום המדיני-צבאי. את המילה חידש יונתן רטוש. שם העצם גָמָל זוכה בלשון חכמים לשמות עצם נוספים הגזורים מן השורש גזור השם גמ"ל: גַמֶּלֶת (שיירת גמלים), גַמָּל (הנוהג בגמלים). בעברית החדשה חודש על ידי שלונסקי שם התואר גמלוני. 'סריס' המקראי הוליד את הפועל החדש 'לסרס'. מן המילה המקראית 'רשת' נולד שורש וממנו הפועל לְרַשֵת, ובז'רגון הכדורסלנים – להרשית. גם מילים בנות ארבעה עיצורים יצרו שורשים, הפעם בבניינים הכבדים: לערפל ולהתערפל מ'ערפל', לחשמל ולהתחשמל מ'חשמל' ועוד רבים.

במקרים רבים יש למילה המקורית שורש, אבל היא עצמה מהווה בסיס לשורש חדש על ידי תוספת אות שאינה שורשית מקורית, בקבוצה הקרויה 'שורשים תנייניים'. מן השורש סג"ר נגזרה המילה המקראית 'מסגרת', ובעקבותיה הפועל החדש למַסְגֵר. מן השורש לכ"ד נגזרה המילה המקראית 'מלכודת', ומכאן הפועל החדש למַלְכֵּד. מ'תגבורת' נוצר הפועל לתגבר, ומ'תזמורת'– לתזמר. השורש חש"ב פורה במיוחד. מן המילה 'חשבון' נוצר הפועל לחשבן, מ'מחשב' – לְמַחְשב, ומ'תחשיב' – לתחשב. בשפה הצבאית נוצר השורש 'תִצפת' מן המילה תצפית, 'מִתקֵן', בעקבות מתקָן ועוד. הצירוף 'עד כאן' הוליד את הפועל לעדכן. גם שורשים שנוספה להם א' תחילית יצרו שורשים חדשים. מ'לבחון' נוצר 'לאבחן', מ'להבטיח' נוצר 'לאבטח' ועוד.

השורש חצ"ן נוצר בעברית החדשה בעקבות שם התואר 'חיצון' המופיע במקרא, שפירושו 'המופנה כלי חוץ'. מכאן הפועל להחצין, ושם התואר מוחצן, שנועדו לענות על חֶסֶר לשוני. מילים אלה עומדות כנגד היפוכן, שגם הן תוצר של שורש גזור שם שמקורו ב'פְּנים', פנ"ם: מופנם, והפועל להפנים.

שיטת הגזירה הזו מאפשרת יצירתיות רבה. סמנכ"ל אלביט התראיין בטלוויזיה על המערכת להגנה על מטוסים מפני טילי כתף, והבהיר שמדובר במערכת "מרושיינת אזרחית", כלומר, יש לה רישיון שימוש במטוסים אזרחיים. שיטת הרַבְקַו באוטובוסים הולידה את הפועל לרַבְקֵו, להשתמש ברב קו של חבר. המסעדנים יצרו את הפועל 'לְצַלְחֵת' מן המילה 'צַלַּחַת'.

מקור מפתיע לשורשים גזורי שם הם ראשי התיבות, הנוטריקונים. המוכר ביניהם הוא דו"ח, דין וחשבון, שאפילו איבד את הגרשיים ויצר שורש ופועל: לדווח. בצהלית, למשל, חוזרים לשגרה באמצעות הפועל לחַזְלֵש, מתארגנים למסדר באמצעות הפועל לגַלְחֵץ (גילוח צחצוח), ומייחלים לסיום השירות בפועל להתפַזֵם, שמקורו בראשי התיבות פז"ם: פסק זמן מינימלי. ברשת מככב הפועל לאַמְלֵק, ראשי תיבות: 'ארוך מדי לא קראתי'.

תרומה עשירה למאגר השורשים גזורי השם שמהם נוצרו פעלים חדשים הן המילים הלועזיות, וזאת משלל שפות. כך נוספו לשפה שורשים ופעלים רבים: לפנטז, לסמפט, לצנזר, לסבסד, לקטלג שמקורם באנגלית, לדקלם שמקורו בגרמנית. הפועל לדסקס משמש בעקבות הפועל האנגלי to discuss  במשמעות לדון בנושא כלשהו, ובתחום החקלאות לעבד את האדמה באמצעות דיסקוס. מהפועל היידי פארגינען אימצנו את 'לפרגן'. מן המילים הערביות בסלנג הישראלי נוצרו הפעלים לפשל, להתפדח, להתבאס ועוד. מהביטוי 'שם לו ברז' שמקורו במרוקאית נולד השורש 'להבריז'. רוב השורשים האלה מרובעים, וממוקמים כאמור בבניינים הכבדים. יש אפילו מחומשים, כמו לחַנְטְרֵש או לפְּסַכְלֵג – לאבחן את הזולת אבחון פסיכולוגי לא ממש מקצועי.

בקבוצה הזו יש תרומה חשובה לעולם ההייטק והמדיום הדיגיטלי. מילון הפעלים גזורי השם מאנגלית מככב בתחום כבר חצי יובל. 'לפרוורד' פירשו להעביר הלאה, מלשון forward. לרפרש -לרענן את הדף, לפבּרט – לקבוע מועדפים.  לדַלֵט פירושו למחוק. לקנפג בעקבות to configure, לקמפל ולדבג הם פעלים מקצועיים מקובלים בתחום. לכמה מהם חלופות עבריות שלא נקלטו. האקדמיה ללשון אימצה והעניקה תו תקן לפעלים גזורי הלעז להסתנכּרן ולהקליק.

שורשים גזורי שם נוצרים בעברית החדשה, בכל המשלבים, על בסיס כמעט יומיומי. הם מוכיחים את הגמישות והיצירתיות בשיטת השורשים, ומעשירים את השפה תוך כדי אימוץ היסודות הדקדוקיים שלה.

Read Full Post »

השפה מתרחבת ומתעשרת באמצעות דימויים. במקום ליצור מילה או ביטוי עבור כל תופעה הדורשת זאת, אנחנו מרחיבים משמעות של מילה קיימת, באמצעות הכוח המדמה. כך נוצרים למילים ולביטויים רובדי משמעות חדשים, והם מתכתבים אלה עם אלה. הדימוי הוא חד סטרי – מהמוחשי, הפיזי, מה שנתפס בחושים, לרעיונות מופשטים יותר.

המקורות לדימויים מגוונים: איברי הגוף, בני המשפחה, חפצים יומיומיים, מזון ועוד. אחד המקורות האלה הוא העולם הסובב אותנו ונגלה לעינינו: הנוף. הנוף, כמו תחומים אחרים, לא עבר שינויים מפליגים מהעת העתיקה ועד היום, פרט לכך שכיסינו אותו בשלמת בטון ומלט. לכן הוא בסיס פורה מאוד להרחבות ולדימויים. השיטוט בדימויי נוף ייעשה בסדר אלפביתי.

אופק. הקו הנגלה לעין ומפגיש בין האדמה או המים לשמים הוא אמנם קו דמיוני, אבל לחושים הוא נתפס כמציאות. המילה נכנסה לעברית בשלב מאוחר, בימי הביניים, בעקבות המילה הערבית אֻפְק. בעולם הדימויים הוא התגלגל למשמעות "התופעה הרחוקה ביותר הנגלית לעין". כשמסתמן פתרון לבעיה היא "נראית באופק", וכשמדובר ביחסים מדיניים מסתמן "אופק מדיני". מכאן התגלגל לעולם התרבות וההשכלה. ככל שאדם יודע ומכיר יותר את העולם בתחומים רחבים הוא בעל "אופקים רחבים", וההשכלה "מרחיבה את אופקיו".

גבעה. הגבעה מציגה אפשרות נוספת בהרחבה של מונחי נוף: היא הופכת חלק ממיתוס, במקרה שלנו, מיתוס ציוני. המילה עצמה מסמנת היום מעין הר נמוך, אך במקרא היא כנראה מילה נרדפת להר. מאבקים על כיבוש גבעות במלחמות השונות נכנסו למיתוס, מ"גבעה 24 אינה עונה", ועד גבעת התחמושת. מיתוס הגבעות משרת את תנועת ההתנחלויות, ומכאן גם המונח 'נוער הגבעות'. בתנ"ך מופיעים זה לצד זה "הרים וגבעות", וכך אירע שביטויים משפות שונות שבהם מופיעה המילה 'הר', זכו להרחבה בתרגום לעברית ל"הרים וגבעות". מי שמשמיע הבטחות מפליגות וחסרות כיסוי "מבטיח הרים וגבעות", ומי שמגלה יוזמה וכושר מנהיגות יודע "להזיז הרים וגבעות". בעקבות ספר יחזקאל נוצר שימוש אירוני לדבר מה המתפשט בלי שליטה: "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן".

הר. בעוד שהגבעה היא תוואי פני הנוף השגרתי כמעט במקומות שונים, ההר הוא מה שנישא מעל, המיתוס של הגבורה העילאית, כדברי ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר: "למות או לכבוש את ההר". ארץ ישראל מרוצפת בהרים שלרבים מהם מעמד איקוני ויסוד קדוש: הר הבית, הר הברכה והר הקללה, ליד שכם. הר הצופים וכמובן, הר סיני שבו ניתנו לעם לוחות הברית. לצד אלה 'הר' הוא דימוי פשוט לדבר מה גדול. במשרד מצטבר "הר של מסמכים", בבית המשפט "הר של ראיות", ואדם מגודל לגובה ולרוחב הוא "הר אדם". כאשר הדבר הגדול מתגלה כקטן וחסר חשיבות נאמר כי "ההר הוליד עכבר", בעקבות משל לטיני. ההר הוליד סיפורים נוספים שהפכו למטבעות לשון. בעקבות סיפור ערבי נוצרה המשוואה "אם ההר לא רוצה לבוא למוחמד, מוחמד יבוא אל ההר". המגזימים "רואים צל הרים כהרים", מי שפועל בתנאי סכנה מתמדת "יושב על הר געש", שהוא במקור הר בנחלת אפרים. שופט מחמיר או פוסק הלכה קובע כי "ייקוב הדין את ההר", כשמכריחים מישהו לעשות דבר מה "כופים עליו הר כגיגית", ותלמיד ישיבה מוכשר במיוחד הוא "סינַי ועוקר הרים", שהרי הוא "עוקר הרים וטוחנם זה בזה".

ים. הים עורר תמיד את דמיונם של בני האדם. הדימויים מתייחסים למרחבי המים העצומים, ועל כן הפך 'ים' דימוי לכמות גדולה. מי שהתמזל מזלו זוכה בפיס ב"ים כסף", בהפגנות ענק נראה לעין "ים אדם", ונינט החלה את דרכה במוזיקה ב"ים של דמעות". "ים התלמוד" מתייחס לאוצר העצום של התורה שבעל פה. גם ימים ספציפיים שונים זכו להרחבה. ראשון בהם הוא "ים סוף", שהתפרסם בכך שנחצה לשניים ביציאת מצרים, ונחשב אחד המהלכים הסבוכים והקשים ביותר לביצוע אפילו לאלוהים ומלאכיו, ומכאן נאמר למשל על יצירת זיווגים שהם "קשים כקריעת ים סוף". הים התיכון, מונח שמקורו בגרמנית דווקא, זכה אצלנו להרחיב משמעות בשם התואר "ים תיכוני", המתייחס לארצות ולתרבויות הסובבות את הים התיכון. הצירוף נפוץ בשיח הישראלי כהגדרה תרבותית הכוללת את המוזיקה המזרחית וההשפעה היוונית. ובל נשכח את ראש הממשלה משנות השמונים, יצחק שמיר, שהתייחס בזלזול לניסיונות להגיע לפשרה עם הערבים: "הערבים אותם ערבים, הים אותו ים".

יער. ישראל אינה משופעת ביערות, וביטויים כמו "יערות גשם", "יער עד" או "יער בראשית'" מספר בן סירא הם דימויים אוניברסליים או מיתולוגיים. עם זאת התעשר עולם הביטויים שלנו בשני נכסי צאן ברזל שהיער מככב בהם. הביטוי "לא דובים ולא יער" מתייחס לספר מלכים ב' ובו סיפור נורא על "שתים דובים" שיצאו מהיער וטרפו 42 ילדים. התלמוד מרגיע: "לא יער הווה ולא דובים הוו", מדובר באגדה או במשל. הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער", כלומר, העיסוק בפרטים מקשה על הבנת התופעה הכללית, מגיע מתרבויות שבהן היערות מרשימים יותר, כמו אנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית.

נוף. נוף הוא מה שנגלה לעין בטבע ובסביבה, ועל כך טבע טשרניחובסקי את הביטוי הידוע "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". נוף בתולי ופראי הוא "נוף קדומים", ירושלים קרויה בתהלים גם "יְפֵה נוף". הנוף הוא אחד הדימויים המובילים לתיאור סביבה חברתית, במונח "נוף אנושי". סביבה שבה אפשר ללמוד הרבה שימוש בשפה במרחב היא "נוף לשוני", ומי שמשתלב בסביבה, דומם או חי הוא פשוט "חֵלֶק מהנוף", כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף. היום אני אורח".

עמק. גם העמק הוא חלק מהמיתוס, אבל הפעם בעיקר כמיתוס ציוני. 'העמק' הוא ערש ההתיישבות ומימוש הציונות בעבודה, בייבוש ביצות ובהקמת יישובים כפריים. "עמק הבכא", בתהלים, הוא סביבה מסוכנת הרוחשת סכנות ומוות. בתיאור קרב שהתקיים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בפיקודו של אביגדור קהלני, כינה כתב "במחנה" רנן שור את זירת הקרב "עמק הבכא". ביטוי מעניין הוא "הגיעו לעמק השווה", במשמעות הסכימו ביניהם, ניסחו פשרה. "עמק שווה" בספר בראשית הוא מקום בצפון ים המלח, אך המדרש קושר את שם המקום להוראת המילה: "ששם השוו כל האומות, ואמרו לאברהם: תהי מלך עלינו".

שדה. 'שדה' מחבר את הנוף והחקלאות, ועל עֵשָו נאמר שהוא "איש יודע ציד, איש שדה", כלומר צייד וחקלאי. לכאורה בשדה תמיד מעבדים דבר מה, אבל השימוש במילה מעיד שהכוונה גם לקרקע לא מעובדת, כמו "שדה בוּר" בלשון חכמים, או "עשב השדה" במקרא. 'שדה' משמשת בהרחבה לכל מה שמתרחש בחוץ, בטבע. 'חילות השדה' הם החילות הפועלים במרחבי הקרקע. "עיר שדה" מרוחקת ממרכז הארץ. בעקבות השימוש הצבאי נולדו ביטויים כמו "שדה קרב", ואפילו "שדה קטל". בית דין צבאי המוקם בעת לחימה הוא "בית דין שדה", ובהרחבה, משפט מהיר ללא ראיות והליך משפטי הוגן. בכל אלה משפיעות האנגלית והמילה field. בעקבות זאת 'שדה' מתרחב לתחומים שכבר אינם חלק מהמרחב הפיזי. "שְדה מחקר" הוא תחום שבו נעשים מחקרים מדעיים. "שָדה סמנטי" הוא מונח בלשני המתייחס למילים וצירופים השייכים לאותו תחום. ומהם "שְדות הציד הנצחיים". זוהי ממלכת המתים. מקור הניב בתרבות האינדיאנית, אך ככל הנראה הוא אינו קשור שם במוות.

Read Full Post »