בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

כמה עיצורים יש בשפה העברית? לכאורה, 22 עיצורים, אלא שהמספר הזה שגוי בשני היבטים. היבט אחד הוא היסטורי. בעברית המקראית יש 23 עיצורים. ש' שמאלית מייצגת עיצור נפרד, שנהגה באופן שונה מ-ס'. כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו 22 סימנים, זכו שני עיצורים לסימן אחד, וכך נולד הפיצול בין הימנית והשמאלית. בלשון חז"ל הבידול בין ס' ל-ש' שמאלית נעלם, ומכאן חילופי הכתיב – חשׂך/חסך, יחשׂ/יחס ועוד. למעשה, מספר העיצורים הקלסי גדול עוד יותר, מאחר שלאותיות בג"ד כפ"ת היו שני מימושים שונים, ומתוכם אותיות בכ"ף שמרו על המימוש הנבדל. בהגייה האשכנזית אפשר לשמוע את ה-ת' הרפה, הקרובה באוזנינו ל-ס'.

ואולם, עניין העיצורים נהיה מורכב הרבה יותר כאשר עם ישראל חזר לדבר עברית. הגיית המילים החלה לעבור שינויים, מוטציות לשוניות, ועיצורים לא מעטים איבדו את ההגייה המיוחדת שלהם, והתלכדו עם עיצורים אחרים. הקטגוריה הבולטת ביניהם היא העיצורים הגרוניים, הנחלקים לשני זוגות – לועיים: ח' ו-ע', וגרוניים – א' ו-ה'. העיצורים הלועיים אופייניים להגייה מזרחית, ואפשר לשמוע אותם בדיבור ערבי באופן מובהק. יוצאי עדות המזרח הגו אותם בהגייה הגרונית המודגשת, בעוד יוצאי אירופה, ובעקבותיהם ילידי הארץ, הפסיקו בהדרגה להגות את הגרוניות המודגשות. ח' גרונית נדמתה ל-כ' רפה, ע' גרונית נדמתה ל-א'. חשוב לומר שעל-פי המקורות, לא בכל ארץ ישראל של פעם הגו את הגרוניות בדרך המזרחית. על תושבי הצפון, חיפנין וביישנין – אנשי חיפה ובית שאן – נאמר שהם פסולים לעבור לפני התיבה כחזנים כי לא הגו את ה-ח' וה-ע', והדבר החשיד אותם כשומרונים, כלומר בכפירה. עדויות דומות יש לאורך השנים מקהילות שונות.

מכל מקום, הישראלים החדשים דחו את הגרוניות, אולי בהשפעת ההגייה המערבית. כמה שדרי רדיו עוד שמרו עליהן, אבל הגייתם נתפסה חריגה עד כדי כך שכאשר יוצאי עדות מזרח ניסו להתקבל לתיאטרון או לרדיו, ודיברו בגרוניות, ביקשו מהם "לדבר נכון". מחקר על דרכי ההגייה של מרגלית צנעני מצא שכאשר היא שרה לקהל מזרחי היא שומרת על ההגייה המזרחית, אבל ככל שהתקבלה בזרם המרכזי, ויתרה עליה.

העיצורים הגרוניים המקוריים, א' ו-ה', עברו גם הם תהליך. ה' הולכת ומתרככת וכמעט אי-אפשר לשמוע אותה. היא מידמה ל-א' בלשון הדיבור: אָאָר אָיָרוק מֶאָמֶם. לעיתים היא נמחקת לגמרי: 'מדהים' הופך 'מדאים' ומכאן – 'מַדִים'. באינטרנט מסמנים את התואר מהמם כך – 100ם. הבלשן שמואל בולוצקי מביא שלל דוגמאות לתופעת היעלמות ה-ה'. 'האמת היא' נהגה 'מֶת אִי'. 'מה הוא אמר' נשמע כמילה אחת: 'מָאוּאָמָר'. 'מה העניינים' קוצרה ל'מַניינים' שהפכה למטבע לשון עצמאית. 'הקומה העליונה' הופכת ל'אָקומה-אליונה', 'הענק' נשמעת 'אָאָנָק',  'הֵביאָה' – 'אֶבִיָה', ו'הִגִיע' – 'איגִיָיה'. מי שהשתמש באובדן ה-ה' כסמל לעילגות הישראלית הוא דן אלמגור בתרגומו ל"גבירתי הנאווה", וזאת בעקבות ההגייה הקוקנית של לייזה במקור. איך יודעים שלייזה דוליטל באה מהשוק? היא אינה מסוגלת לבטא ה'. לפרופסור היא קוראת איגינס, ואת השיר המפורסם על הברד בספרד היא מבצעת כך: "ברד ירד בדרום ספרד אָאֶרֶב", ומזג האוויר "אָביל אביך אַבּוֹקֶר".

אפילו העיצור א' איבד את עיצוריותו, והפך מעין תנועת אוויר. להשוואה ניתן לשמוע את דרך ההגייה של הערבים, המשמיעים א' עיצורית ברורה. גם שימושים מסוימים של י' נשמעים כתנועת אוויר – 'איסראל', למשל. אָאִיתֶם כבר בֶּרוּשָׁלָאַים?

העיצורים ק' ו-ט' הם במקורם עיצורים חזקים וייחודיים. ק' נחשב עיצור ענבלי, בתחתית החך, אבל ההגייה הזאת יכולה להישמע רק אצל אנשי העדה התימנית, השומרים גם על הגרוניות. בפועל היא התאחדה עם כ' דגושה. ט', אות נחצית במקורה, איבדה את כוחה והתלכדה עם ת'. אובדן אחר הוא של ו' שׂפתית. יש להניח שבעבר נהגתה אכן באמצעות השפתיים, ולכן הצטרפה לאותיות בומ"ף, אבל בהגייה העכשווית התלכדה עם ב' רפה. ש' שמאלית וס' זהות היום בצלילן.

תופעה מעניינת היא עיצורים הנעלמים בתנאים מסוימים, בדרך כלל בראש מילה או בשווא. עיצור 'קשה' הופך לעיצור רך. המילה כביש נשמעת בדיבור שוטף 'גְביש', וכך 'גְבוצה' במקום קבוצה. העיצור ת' נוטה להתרכך ולהידמות ל-ד': מה אתה מִדְרגש? ועוד. תופעה זו קשורה גם בביטול המעמד המיוחד של חצאי התנועות. שווא נע נשמע כמו סגול – medaber, או כשווא נח – kvish.

סיפור שונה במהותו הוא זה של העיצור ר'. העיצור הזה נהגה בצורה שונה בשלל הגיות בשפות שונות. לעיתים הוא מודגש ומתמשך – ררררר, כפי שנהגו לחנך בעבר קריינים וזמרים, ולעיתים הוא נעלם ואיננו – פָּפָּר במקום פרפר. העיצור הזה מעסיק בלשנים ברחבי העולם.

האם היעלמות העיצורים היא אבֵדה לעברית? עניין של השקפה. חשוב יותר לציין שהיא אינה צריכה להפתיע. דוברי העברית, כמו גם שפות רבות אחרות, הם עצלנים ומעדיפים הגייה נוחה וקלה על פני הגייה מובהקת או מסומנת. זו גם הסיבה להיעלמות ההולכת והנמשכת של החיריק מן השפה, כאשר מדובר בתנועות, וגלישתו אל הסגול/צירה. ואולם, מאחר שאין חללים ריקים, גם בשפה, ההגייה העברית התעשרה בעיצורים שאינם בעברית הקלסית, אלא נדדו אליה משפות לועזיות שונות, שהשפיעו וממשיכות להשפיע על העברית.

העיצור הנפוץ ביותר בקטגוריה הזאת הוא צ'די – צדי גרושה, כמו במילים צ'ופר, צ'יק צ'ק ועוד רבות. הוא משמש כמעט תמיד במילים שאולות שנקלטו בעברית, המגיעות משפות שונות. צֵ'ק-אִין וצ'יפס מאנגלית, צ'ולנט ופרטץ' והצ'ופצ'יק של הקומקום מיידיש, צ'פחה וצ'ילבה מדיאלקטים שונים בערבית, וכמובן הפולנית העמוסה צ'דיקים לרוב. הספרדית נתנה לנו את מוצ'אצ'וס ומוצ'ילרוס והאיטלקית את צ'או. צ'ורבה מרומנית, צ'ילום וצ'אראס משפות הודו שבסלנג הסטלנים, והסינית העניקה למטבח שלנו את צ'ופ סוי. צ' גרושה נכנסה גם להגייה של מילים עבריות, ובכך העניקה להם מעמד של מעין סלנג: מצ'עמם, מנצ'מע ועוד.

לצד צ'די מככבת בהגייה העברית גם ג'ימל. ג'ינג'י מאנגלית וכך ג'ירף, ג'ונגל ועוד. ג' מגיעה גם מדיאלקטים שונים בערבית כמו ג'יפה (פגר, לכלוך). גם היידיש תורמת את חלקה באמצעות ג'וק ושאר שרצים. קרובה אליה היא ז'ין, שיש לה נוכחות מרשימה בצרפתית: ללכת אנגז'ה עם מנז'טים וללחוש זֶ'טֶם לפני השינה.  וכך בפולנית – בוז'ה מוי, בז'ז'יניה, בפורטוגזית, ובערבית מרוקאית, אתה הבנת את זה, ז'וז'ו? ז' רכה כזו מחליפה בהגייה לא אחת את ש' – הַזְ'ווה במקום הַשְווה; נִזְ'בע במקום נִשְבע וכו'.

גם ו' השפתית חוזרת בדלת האחורית, גם מערבית – ואללה, יה ואראדי, גם מאנגלית – וטסאפ, ואו, וגם בסלנג ישראלי דוגמת ויי ויי ויי. לא אלמן ישראל, עיצור בא ועיצור הולך, והעברית הישראלית לעולם עומדת.

Read Full Post »

1. בתנ"ך כ-7000 ערכים מילוניים עבריים (כולל פעלים בחלוקה על פי בניינים), וכן כאלף ערכים בארמית, ושמות פרטיים רבים מאוד של אנשים ומקומות.

2. המילה השלמה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'אֶת' – כולל נטיותיה הרבות. 10903 פעם היא מופיעה לפני מושא מוצרך (כולל נטיות: אותי, אותנו), ועוד 553 במשמעות 'עִם' (כולל נטיות: אִתי, אִתָנו), ו-284 פעמים בצורה המורחבת 'מאת'. אליך, בן גוריון. גם מילות יחס נוספות כמו 'עם' ו'על' מובילות. למיליות נוכחות גבוהה. ל' מובילה (ללא נטיות): כ-20,000 הופעות, ב' – 15,000, כ' – 3000.

3. מילית הזיקה המקראית 'אֲשֶר' נפוצה מאוד: 5495. יש נוכחות נמוכה למילית הזיקה שֶ- האופיינית ללשון חכמים: 122 פעם, ופרט למופע יחיד בספר שופטים היא מופיעה תמיד בספרות המקראית המאוחרת.

4. שם העצם הנפוץ ביותר במקרא הוא בעצם שם פרטי מורחב: שמו של האל יהוה, הנכתב גם בגירסאות חלופיות כמו יי או יקוק: 6639 פעמים. כאשר מצרפים אליו את שמות האל הנוספים: אלוהים (2603), אדוני (425) אל (235), אלוה (57), שדי (48) מגיעים למספר הכמעט עגול 10007.

5. שמות העצם שאינם שמות האל הנפוצים ביותר  בתנ"ך הם מלך (2518) המשמש לעיתים ככינוי לאלוהים, ו'ארץ' (2504).

6. השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא ישראל (2512). הוא משמש גם כשם אדם (יעקב), גם כשם הארץ וגם כשם הממלכה.

7. הפועל הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'אמר': 5274 פעמים, כולל נטיות. אחריו, בהפרש ניכר, הפעלים 'היה' ו'עשה'.

8. המילה 'לא' נפוצה מאוד בתנ"ך –  5097 פעמים. לעומתה המילה 'כן' נמצאת במקום נמוך בהרבה: 563 הופעות.

9. שם התואר הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'גדול' – 526 פעמים, אחריו בתור 'טוב' – 495 פעמים.

10. מילת הקריאה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'הִנֵּה!', 1057 הופעות, ואחריה 'נא', 404.

11. כינוי הגוף הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'הוא' – 1386. כינוי הגוף לנקבה 'היא' מדדה הרחק מאחורי הכינוי לזכר, עם 484 הופעות, כאשר בתורה הכתיב של הכינוי לנקבה הוא תמיד הִוא. כינוי הנסתרות הוא 'הֵנָּה' (30 הופעות), הצורה הנפוצה היום 'הֵן' אינה מופיעה בתנ"ך.

12. בתנ"ך כ-2100 מילים המופיעות בו פעם אחת ויחידה, כולל כאמור הופעות של שורש בבנייני פועל נפרדים. כלומר, כל מילה שלישית בתנ"ך מופיעה בו פעם אחת בלבד. מילים כאלה קרויות בשפה הבלשנית hapax legomenon ובמינוח העברי מילים יחידאיות.

13. בין אלפי המילים היחידאיות מילים רבות הנפוצות מאוד בעברית החדשה. דוגמאות: אָמָּן, אושר, בהיר, שום ובצל, גבינה וגבעול, דג ודיו, נדהם, התחמם וזָרַם, הגות, הורים, זכוכית, חֶברה, חותנת, מֶשֶק ועוד ועוד.

14. למעלה מ-1200 מילים במקרא הן מילים נטולות שורש על פי הופעתן במקרא. ביניהן מילים נפוצות כמו אב ואם, אף, פה ויד, שפה וגוף, דוב ואריה, הר וגיא, ציפור ונוצה ועוד ועוד. מילות היחס והכינויים הן בדרך כלל נטולות שורש. רוב שמות החיות והצמחים הם נטולי שורש מקורי. חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום. במקרים רבים יותר נוספה למילים אלה סיומת שהרחיבה את השימוש במילה: אבהי (מ'אב'), זהות (מ'זה'), אשכולית (מ'אשכול') ועוד. לעיתים הסיומת נוספת כבר במקרא, כמו אחווה (מ'אח').

15. השפה המקראית היא פיגורטיבית וסיפורית, ובכל זאת יש בה לא מעט מילים בדרגת הפשטה גבוהה. הסיומת –וּת, שהיא סיומת המושג בעברית מופיעה בתנ"ך כשישים פעם. היא כוללת מילים רווחות כמו אלמְנוּת, אכזריוּת, מלכוּת, דמוּת, ילדוּת ועצלוּת.

16. בתנ"ך מעט מאוד שמות פעולה, עדות נוספת לאופי הסיפורי-פיגורטיבי של הלשון המקראית. כל שמות הפעולה הם בבניינים קל ופיעל. למשל: אכילה, בריאה, הליכה ועטישה; גידוף, לימוד, חיתול ופיתוח.

17. כ-700 מילים בתנ"ך מסתיימות בסיומת הנקבה –ָה, כגון ארוחה, בקעה, חומצה ומחשבה. כ-120 בסיומת –ת כגון מצנפת ושיבולת, וכ-50 בסיומת   –ִית: מענית, צפיחית, קדורנית.

18. בתנ"ך כ-1500 שורשים. כ-10% מהם הם שורשים הומונימיים, כלומר, שורשים זהים שאינם קשורים ביניהם בקשר משמעות. ביניהם אז"ן (האזינו מול מאזניים), שח"ר (בוקר מול שחור), רד"ה (דבש ושלטון) ועוד ועוד. 16 שורשים הם הומונימים משולשים: צל"ל (צל, צליל ושקיעה), ער"ם (ערימה, עורמה ועירום) ועוד. השורש המגוון ביותר במקרא ובעברית בכלל הוא ער"ב, שלו שבע משמעויות שונות.

19. בתנ"ך מעט שורשים מרובעים, ורובם בפעלים מבנה ההכפלה: צפצף, טלטל, כרכר, התקשקש. מבנה ההכפלה קיים גם בכמה שמות עצם ותואר כמו ירקרק, שרשרת, סחרחר ואספסוף. השורשים המרובעים שאינם במבנה ההכפלה הם במילים 'מכורבל', הקשורה למילה הארמית כרבלא, שפירושה מעיל, ו'מחוספס'.

20. אוצר המילים של התנ"ך הוא הבסיס המוצק שעליו נשען אוצר המילים העברי החדש. שני שליש מן המילים שבהן אנו משתמשים בשפת יום יום, בתקשורת ובספרות הן מן התנ"ך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אחת המילים הבסיסיות ביותר בעברית היא 'שֶל'. גם האתר שבו כתובים דברים אלה נקרא "בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים". מעניין לגלות שמילה זו נוצרה בעקבות תהליך היסטורי של שינוי שיטתי בטקסט המקורי.
תהליך זה קשור בהבדל בין כתבי היד המוקדמים של המשנה, לבין מהדורות הדפוס שיצאו לאחר דורות רבים. כתבי היד עברו מדור לדור בשרשרת של העתקות, ועם הזמן נטו המעתיקים לשנות ולתקן חלק מהמילים כראות עיניהם. כשהחלו להדפיס את המשנה, התבססו המדפיסים על גרסאות ערוכות של כתבי היד; גרסאות אלה היו שונות מהטקסט המקורי מבחינה לשונית. בעקבות אחד השינויים השיטתיים האלה נוצרה המילה 'של'.
מילה זו מורכבת משתי אותיות יחס: שֶ (ש' הזיקה) ו-לְ (ל' היחס). ש' הזיקה היא חלופה של המילה 'אשר'. הצירוף של שתי אותיות היחס המיר את הצירוף 'אשר ל': "שיר השירים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א); "כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל" (שמואל א, כ"ד, ד) . ל' היחס מציינת שייכות  ,ומילת הזיקה 'אשר' מציינת למי שייך האובייקט – כנף המעיל אשר שייכת לשאול. רצף האותיות ש+ל מופיע פעם אחת במקרא באותה משמעות: " מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז).
גם בכתבי היד המהימנים של המשנה האותיות  'של' מופיעות כשהן צמודות למילה, למשל: "מסמר שֶלְּאֶבֶן" (כלים י"ב ה), "בחרסו שֶלַּתַּנּוּר" (פסחים ז, ב), "ידו שֶלֶּעָנִי" (שבת א, א); ואילו בדפוסים נכתב: "מסמר של אבן", "בחרסו של תנור", "ידו של עני" וכן הלאה. בכל אחת מהדוגמאות האלה ל' היחס מנוקדת בצורה אחרת, בהתאם לשאלה האם המילה הבאה אחריה מיודעת ולפי האות הבאה אחריה (רגילה או גרונית). בחלק מנוסחי סידור התפילה נשתמרה הצורה בברכת הדלקת הנרות בחנוכה: "להדליק נר שֶלַּחֲנֻכָּה" (ל' מנוקדת בפתח בגלל ניקוד האות שאחריה בחטף-פתח).

בתהליך העתקת כתבי היד, נטו המעתיקים לכתוב את האותיות 'של' כמילה נפרדת לפני המילה הבאה, ובהמשך נשתרשה צורה זו בדפוסי המשנה. עם הזמן הלכה ההגייה בעקבות הכתיב; רצף האותיות שהפך למילה לא נהגה עוד שֶלְּ, שֶלִּ או שֶלַּ, אלא 'שֶל'.
תהליך זה מסביר את השאלה מדוע אומרים 'ריבונו של עולם' ולא 'ריבונו של העולם'. הצורה המקורית בכתבי חז"ל הייתה ריבונו שֶלָּעולם. כידוע, כש-ל' היחס צמודה למילה מיודעת, ה' הידיעה נושלת. אחרי תהליך ההפרדה המלאכותי של המילה 'של' מהמילה הבאה אחריה, נוצרה הצורה "ריבונו של עולם".

צורות הנטייה 'שלי', 'שלך', 'שלו' וכו' לא נגזרו מהמילה 'של', אלא מצירוף ש' הזיקה ונטיית ל' היחס. נטייה זו מופיעה במקרא רק פעמיים, שתיהן באותו צירוף בשיר השירים: "כַּרְמִי שֶׁלִּי" (א, ו; ח, י"ב). במקרים אחרים מופיע הצירוף 'אשר'+נטיית ל' היחס: "הַחֶלְקָה אֲשֶׁר-לִי" (שמואל ב, י"ד, ל"א). שאר צורות הנטייה מופיעות בלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר.

בעברית החדשה זכתה המילה 'של' לחיים משל עצמה. בין היתר, היא מופיעה בביטויי סלנג כמו 'יופי של…, 'מותק של…' ' ו'שיגעון של…'.  לאחרונה חדר ללשון הדיבור הביטוי 'סוג של' (מֵעֵין, בערך), תרגום שאילה של kind of או sort of. כמו בביטויים המקבילים באנגלית, יש המשתמשים בביטוי זה כתשובה לשאלה, ללא השלמה אחרי המילה 'של', לדוגמה: "תגיד, יש לך חברה? – סוג של". הטהרנים אינם אוהבים את השימוש בביטוי זה, אך דוברי העברית בשלהם.

Read Full Post »