'מגילת אסתר' נחשבת, אחרי ספרי החומש, לספר הפופולרי ביותר בין היהודים. זאת למרות שהיו ויכוחים מרים על עצם הכנסתה לתנ"ך. המגילה גם תרמה רבות לשפה העברית.
המילה 'מגילה' מופיעה בתנ"ך אך לא במגילת אסתר עצמה. היא מציינת פיסת קלף או פפירוס שלאחר הכתיבה נגללה לגליל. חז"ל קראו כך למגילת אסתר, ומשם נדדה לשאר המגילות. ביידיש רווח הביטוי 'אַ גאַנצע מגילה' המתייחס לנאום ארוך ומייגע. הביטוי נולד עקב החובה לשמוע בפורים את מגילת אסתר מראשיתה ועד סופה ערב ובוקר. השם 'פורים' פירושו גורלות, אבל יש לו הסבר נוסף: הוא חג פרסי, חג נשמת האבות, הנקרא פרווארדיגאן.
מגילת אסתר היא אחד הספרים המאוחרים בתנ"ך. השפה מורכבת יותר, ובין היתר מופיע בה הפסוק הארוך ביותר בתנ"ך, 43 מילים במשפט אחד. מילים רבות במגילה שאולות מארמית, וביניהן מדינה ותוקף. אחרות שאולות מפרסית, בעיקר בתחום המדינה והשלטון: דת שפירושה חוק, גנזים, אחשדרפנים ועוד. 'דת' היא צורה עברית של דאתא הפרסית, שפירושה 'ניתן' או 'נתון', וכך היא מוכרת היום כמילה בינלאומית. בלשון חז"ל פירוש המילה הוא נוהג (כדת משה וישראל), הרמב"ם קושר אותה לאמונה (דת האמת), ורק במאה ה-18 היא זוכה למשמעות המקובלת היום.
כמה מילים עבריות המקובלות עד היום נולדו במגילת אסתר. מרדכי הוא הראשון הנקרא 'יהודי' במשמעות המקובלת היום, ולא רק כמי ששייך לשבט יהודה. הציר סביבו סובבת המגילה היא המילה 'יְקָר', מקורה ארמי ופירושה כבוד. מכאן התגלגל בלשון חכמים השימוש המקושר למחיר 'יוקר'. המילה 'כתר' מופיעה רק במגילת אסתר, תמיד בצירוף 'כתר מלכות', ומקורה בפרסית. 'חור, כרפס ותכלת' פותחים סדרה של אריגים משובחים מן התקופה. 'חור' הוא בד פשתן לבן, נקשר למילה חיוור. 'כרפס' היא כותנה בסנסקריט, 'תכלת' הייתה צבע כחול-סגול המופק מחלזונות. 'בוּץ' הוא בד דק משובח, מן המילה האכדית 'בוסו'. 'שושן' היא עיר הבירה, אך המילה בירה אינה מתייחסת לעיר אלא לארמון עצמו. באכדית birtu פירושה ארמון. ואולם, בעקבות הביטוי 'שושן הבירה' נתפסה המילה 'בירה' בספרות ימי הביניים כעיר המרכזית במדינה, וכך עד היום.
'סריס' פירושה באכדית 'של הראש', בהתייחס למי שעומד לראשו של המלך, ואינה קשורה במקור בפעולת הסירוס. 'תכריך' מופיעה בתנ"ך רק במגילה, כלבושו המפואר של מרדכי. היא מזוהה עם הבדים שבהם עוטפים נפטרים בתלמוד, ובספרות הרבנית פירושה גם קובץ ספרותי. גם המילים נזק, פרשה וכשר מופיעות רק במגילת אסתר. בן יהודה חידש בעקבות מגילת אסתר את המילה 'מָבוֹךְ' והסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", על פי "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (ג 15).
אסתר היא האישה ששמה מוזכר בתנ"ך יותר מכל דמות נשית אחרת. לפי תרגומי יונתן ואונקלוס המקור לשם אסתר היא המילה הפרסית setareh שמשמעה איילת השחר, ובתלמוד הבבלי מקבילים את השם אסתר לאיילת ולשחר. פרשנות אחרת קושרת את השם לאלה עשתורת או אשתר. התלמוד מביא מדרש לפיו השם אסתר מקורו ב'הסתר', על פי הפסוק מספר דברים 'ואנוכי הסתר אסתיר'. השם הדסה מתייחס להדס מארבעת המינים, שבעת העתיקה נחשב לצמח הקשור לאלים. יש הקושרים את השם אסתר עם המילה המדית astra שפירושה גם הדס.
מקורו של השם מרדכי הוא שם האל מרדוך, ובהגייה הפרסית מרדוכא, והוא נזכר גם בשם המלך הבבלי אויל-מרודך. בין העולים מבבל המופיעים בספר עזרא נזכרים שניים ברצף: מרדכי ובִלשן. הצירוף המקרי הזה יצר את המדרש לפיו מרדכי מן המגילה ידע שבעים לשונות, ולכן "היה שמו מרדכי בלשן". מהמדרש הזה נולד שמו של מקצוע הבלשנות.
שמו של המן זוכה לפירושים רבים על ידי חוקרי הפרסית הקדומה. יש טוענים שמקורו ב-manah שפירושה רוח, מחשבה ודעת, שממנה התגלגלה המילה האנגלית mind. המן הוא אפוא 'בעל אותה דעה', 'בעל המחשבה הטובה', או 'הרוח הטובה'. פרשנות אחרת קושרת את המן לאל העילמי הראשי הוּמְבָּן. השם שימש השראה לפולקלור לשוני בשפות היהודים. ביהודית-עירקית נקראת אישה מרושעת הָמָנָה. רעשן פורים נקרא בלדינו אָמָניקוס. לסיקוסים שבקרשים קראו בלדינו 'אוז'ו די המן', עיני המן, והילדים היו דופקים בהם בחוזקה. ילדה פיקחית כונתה בשפה זו אָמָניקה. על אדם רע ובעל ייחוס רע אומרים בלדינו "עמלק ונכדו המן". המאכל 'אוזן המן', ביידיש: האמן-טאשן, נקבע בעקבות דמיון הצליל לגירסה הגרמנית Mohntasch שפירושו כיסוני פרג. יש אפילו טענה שכיסוני המן קשורים למן המתוק שירד במדבר. במדרש מצוי קשר בין המן לאוזניים: "נכנס המן לבית גנזי המלך… אוזניו מקוטפות ועיניו חשוכות".
לשם ושתי שני פירושים אפשריים בפרסית: 'הנחשקת', וכן וַהִישתי: הטובה ביותר. שני הפירושים מהדהדים במגילה. 'דלפון' בנו של המן קיבל משמעות חדשה: עני, חסר אמצעים, בעקבות 'דל'. יש הגוזרים את שמו מ-dvara pavan, שמשמעו בפרסית 'שומר השער', ואחרים סבורים כי זהו השם האכדי dullupu, 'בעל נדודי השינה'. שמו של הסריס בִּגְתָה בפרסית הוא בגה-דאתא, מה שניתן מן האל. זהו גם שמה הפרסי של בגדד.
ב-1932 הוכרז על תחרות שמות לתהלוכת פורים בתל אביב. בין השמות שהוצעו: חינגאפור, חגמניה, קרני-בעל, משוורתא, פורימון, תהלוכת השוויון, פורקנון, מזמוטים, דיצון ועוד. עדלידע, השם שהתקבל בעקבות מסכת מגילה, הוצע על ידי הסופר י"ד ברקוביץ, וזכה תחילה לקיתונות של לעג.
מגילת אסתר השפיעה גם על שפת הדיבור והסלנג. שירו של לוין קיפניס "משחק פורים" הוליד שיבוש. את הביטוי "אני מלכה אסתר" שיבשו ילדי ישראל ל"אני מלכת אסתר'. בעקבות השיר נתפס מרדכי כדודה של אסתר, למרות שהיה בן-דודה. לפסוק "וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם" (ט 26) פרשנויות רבות, ואפשר לראות בו מקור לביטוי הישראלי 'מגיע לי'. ואילו דברי המן לאחשוורוש "וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּֽלֶךְ" (ה 13), מוביל לניב הסלנג הישראלי 'מה זה שווה לי'.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 