Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שק לי’

המין האנושי, ובוודאי העם היהודי, הוא קהילה של פטפטנים. אוהבים לדבר, הרבה, ועל כל דבר. ומן הצד השני, המין האנושי, וגם היהודים שבתוכו, הוא קהילה של עצלנים. העצלות היא מנוע של התפתחות השפה והשינויים שחלים בה לא פחות מן הפטפוט, או במילים יפות: הדיבור העשיר והמפורט.

לרשות הדובר העצלן עומד כלי מרכזי: הקיצור. יש הרבה דרכים לקצר את השפה, בכתב או בעל פה. על ראשי התיבות, נתיב קיצור מרכזי, כבר נכתב כאן בעבר. אבל יש דרכים נוספות לקיצור. באנגלית, בעיקר זו האמריקאית, יש נטייה גורפת לחתוך מילים ולהסתפק בחציין. דוקטור הוא דוק, אומנות פופולרית היא פופ, פְלוּ היא השפעת – אינפלואנזה. כמה מהקיצורים האלה התקבלו בסלנג הישראלי. סֶלֶבּ, קיצור של סלבריטי, הוא כל מי שהופיע רבע שעה בטלוויזיה, ויש ריבוי: סלֶבְּס או סלֶבּים. עם קורונה או בלי, חצי מדינה נמצאת באובֶר (דראפט). מי שיש לו הנחות סלב הולך לקאנטרי (קלאב). בטלוויזיה מרבים בשידורי פרומו(promotion) , וילדי שנות החמישים שיחקו ב"עץ או פָלִי" (פָּלֶשְׂתַיין).

בעברית יש מעט קיצורים כאלה, שכן המילים קצרות ממילא. עם זאת 'כן' הפכה זה מכבר ל'כֶּה', ודיבור מקוצר נוסח מַתַרְצה (מה אתה רוצה), מַזְתוֹמֶרֶת, זוֹבוֹתְךּ בְּאִמָשְךָ (עזוב אותך באמא שלך) וכדומה הם חלק מהדיבור העברי כבר מימי בר כוכבא. ומה נאמר על "אני, אין לי שֶמֶץ"? מה קרה למילה מושג? זנב הצירוף קופד.

דרך הקיצור המרכזית היא מעין השתלטות של מילה מתוך צירוף, בדרך כלל בן שתי מילים, על הצירוף השלם, וספיגה של המשמעות שלו. לתופעה הזו קוראים אליפסיס או בעברית הֶשְמֵט. דרך הקיצור הזאת נפוצה כל כך שכמעט איננו שמים לב אליה. בדוגמאות הבאות החלק המושמט יופיע בסוגריים. למשל, "קבענו ל(יום)ראשון". "נפגשים ל(ארוחת)צהריים". "אני מתכוננת ל(בחינת)בגרות במתמטיקה". "אני (אחראי, שולט) על זה".

הצלחה של הקיצור בנויה על כך ששני הצדדים מבינים ללא הסברים במה מדובר. "דבר אתי בנייד": ברור שהכוונה לטלפון הנייד, וגם "תתקשר אלי בקווי". "אנחנו מקיימים ראיון ב(שידור)חי". "זרקתי את הבקבוק לפח (האשפה)", ועוד. אליפסיס עתיק הוא המילה 'כסף'. בתנ"ך המילה מתייחסת בעיקר למתכת היקרה שממנה נוצקו המטבעות. מכאן השתגר הצירוף 'שקל כסף', כאשר שקל הוא המטבע העברי הקדום, העשוי מכסף. במקרים רבים הושמטה המילה 'שקל'. 'כסף' ספגה את משמעות 'שקל כסף', כגון בבראשית: "הנה נתתי אֶלֶף כסף לאחיך". בעברית בת ימינו הצבע משתנה, ולפעמים משלמים ב(כסף)שחור.

בלא מעט צירופים, הקיצור הניטרלי לכאורה סופג כוונה שלילית, או חיובית. כשאומרים "היה לו מצב רוח" הכוונה היא שמצב רוחו היה גרוע. ספיגה שלילית כזו נמצא ב"עשו לו תרגיל (מלוכלך)", "היא עשתה לי פרצוף (מסתייג, ביקורתי)", "הוא ממש טיפוס (מפוקפק, או מיוחד)". ויש גם אליפסות עם קונוטציה חיובית. "יש מצב (לביצוע, לפגישה וכדומה)". "הסרט היה ממש שווה (צפייה)". "איזה נשמה (טובה, נדיבה)". 'נשמה', 'שווה' וכדומה מקובלות כל כך שהקונוטציה החיובית דבקה בהם. אף אחד לא יחשוב שהסרט היה שווה לתחת, או שלזולת יש נשמה שחורה.

גם דברי שבח רבים בנויים על עקרון החיתוך והקיצור. "הוא הכי הכי (טוב)". "חבל על הזמן (שנקדיש לכדי לדבר בשבחו, הוא מדבר בעד עצמו)". "המסעדה הזו ליגה (לאומית)", "הנאום היה (מַכָּה) לַפָּנים", כלומר, מצוין ומרשים. ומעל כולם: "אין (מילים)".

לשבח ולגנאי מצטרפות גם הקללות והברכות, ובראשן 'בחיַי', או בערבית 'בחיאת'. המקור בערבית משלים את הצירוף שהוא לשון שבועה: בחיאת רבך (בחיי אלוהיך), בחייאת דינך, וגם בחיאת זמזם (הבאר הקדושה במֶכה), שהפכה ל'בחיאת זומזום'. וגם "(אני נשבע) באמא שלי". ברכת הבוקר קוצרה ל"בוקר", ברכת הפרידה קוצרה כבר במקורה האנגלי ל"ביי". כשרוצים להיפטר ממישהו עושים זאת בקיצור: לֵך (לעזאזל, ועוד קללות), שַק לי (בתחת), עזוב אותך (משטויות).

פעלים הדורשים השלמה מוותרים עליה בלשון הקיצורים. 'אהבתי' מככב ברשת. חתמנו. סגרנו. מיצינו. צנזר. שמענו. סִקְרַנְתָ. הִפתעת. קניתי. תתפלא! תחלום! תרגיע! יש גם שמות פועל. להקיא. למות. להתעלף. וכך במסמכים רשמיים: "(מהי) תשובתך"; "(העניין נתון ל)טיפולך". "(העניין מובא ל)עיונך".

אחת הקטגוריות המרתקות בשפה היא מה שקרוי תחומי טאבו, ובראשם המין והפרשות הגוף. הנטייה לקיצור כאן היא דרך לשמור על לשון נקייה. (משגל) חפוז, קיבלה (מחזור), סוטה (מין), קיימו יחסים (יחסי מין). 'עשיתי' משמש לדיבור על צרכים. גם המוות כתחום טאבו זוכה לקיצורים שהפכו למונחים מובילים. על פלוני אומרים שהוא הלך (לעולמו), ועל פלמוני שהוא נפטר (מן העולם).

שפת הצבא חובבת קיצורים, והאליפסות בה מרובות. הבן או הבת משרתים ב(צבא)סדיר, הבן המורעל יתגייס לסיירת (מטכ"ל), יצא ל(קורס)קצינים, יחתום (לצבא ה)קבע, ואחר כך יצא  ל(שירות)מילואים. באימונים מתַרְגְלים (ירי) בבודדת או בצרורות, ב(תרגיל)יבש או רטוב. הטירונים עסוקים ב(עבודות)בסיסיות, אבל מתישהוא יזכו ל(חופשה)רגילה או אפילו מטכ"לית, שלא לדבר על מורשת המנדט, אפטר (דיוטי). ואליפסה בינלאומית: הגנרל, המפקד הגבוה, הוא קיצור של כמה דרגות כמו 'לוייטנט גנרל' ואחרות. גנרל פירושו 'כללי', אבל שם התואר הזה השתלט על שם הדרגה, והפך למונח עצמאי, מעין דרגה בפני עצמה.

פקודות לא מעטות בנויות על עקרון הקיצור. עונש שכיבות הסמיכה ניתן באליפסיס מספרי: "לרדת לעשרים". פקודה רווחת היא 'שעון', אליפסיס של 'לפתוח שעון', המורה להיצמד לזמן שנקבע לביצוע הפקודה. מפקד קוראת "שעון!", והחיילים עונים: "שעון, מפקד המחלקה".

הז'רגון הדתי עמוס אליפסות. 'המגילה' היא מגילת אסתר, קריאת התפעלות היא 'מה רבו (מעשיך ה')', קריאת הסתייגות היא 'מה שייך (עניין אחד למשנהו)', ומקללים בנוסח מי שברך בעקבות משפט תלמודי: "שיהו אומרים: מי שבירך את אברהם יברכך". שואלים "חלבי או בשרי", קיצור של שאלה מפורטת: האם אתה מחויב באוכל חלבי או בשרי, על פי עקרון שש השעות?

ויש עוד. מויסר (לשלטונות) הוא מלשין. מחמיר (במצוות) או עויבד (השם), שניהם במלעיל, הוא יהודי השומר על (מצווה) קלה כב(מצווה)חמורה. סֵדֶר הוא קיצור של סדר פסח, ומשמעותו הטכנית ספגה את סיפור החג. לומדים (תלמוד) בבלי או ירושלמי, מתפללים (תפילת) שמונה עשרה, והולכים בעקבות ה(שולחן)ערוך. גם כאן, כמו בצבא, ההיכרות עם השפה והמנהגים מאפשרת לצלוח את שפת הקיצורים.

מוסדות וארגונים זוכים בדרך כלל לקיצורים אליפסיים. מדי זמן אנחנו מתייצבים ל(מערכת)בחירות, או שולחים מכתב למערכת (העיתון). פותחים חשבון ב(בנק)לאומי, דיסקונט, פועלים. הילדים צועדים לגן (ילדים), לומדים ב(בית ספר)עממי, יסודי, תיכון. "הוא לומד בחטיבה": חטיבת הביניים. כיתה ט' היא (הכיתה ה)חמישית, והעצלנים זוכים ל(ציון)שלילי. במקרים רבים ה' הידיעה נדרשת כדי לוודא שהבנו למי הכוונה. בתי המשפט הם העליון, המחוזי והשלום, ופרקליטות המדינה היא בקיצור 'הפרקליטות'. קופות החולים הן הכללית והמאוחדת

ולקינוח, תרתי משמע, קיצורי אוכל. למי יש זמן לדבר כשרעבים? לארוחת הבוקר מטגנים (ביצה) מקושקשת או מבולבלת, או (ביצת) עין. שותים (קפה) ארוך, קצר, הפוך, שחור או נטול (קפאין). בפלאפל שמים (פלפל) חריף, ובמסעדה מזמינים (מנות) ראשונות ועיקריות. הקינוח הוא אליפסיס עתיקת יומין, קיצור של 'קינוח סעודה'. התלמוד מספר כי בסוף הארוחה היו הסועדים מקנחים את הצלחת, כלומר, מסיימים את המזון כך שתישאר נקייה. אז (אִכלו) בתיאבון! (נתראה) בשמחות!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: