Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רבקה’

תרבות השמות הישראלית מצטיינת במגוון רחב של שמות פרטיים. ניתן ללמוד ממנו לא מעט על הלכי הרוח, ההשקפות והציפיות של הישראלים לאורך הדורות. בין היתר מעידים חלק מן השמות הפרטיים על העדה של בעל השם, או של הוריו. לפעמים אלה שמות ישראליים כלליים, אבל הם מאפיינים באופן מובהק יותר עדה כלשהי, ולפעמים הם מזוהים ממש עם העדה.

קבוצה משמעותית היא שמות לועזיים שאותם משמרים בעדה. עד לפני זמן, כמעט לא ניתנו שמות כאלה לילדים שנולדו בארץ, אבל יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה החזירו את הנוהג הזה באופן חלקי. ככלל, שמות עבריים המאפיינים יוצאי עדות נמצאים במרחב שבין השמות הישראליים הגנריים, שהם רוב השמות, לבין שמות מסורתיים גנריים כמו משה, יעקב, שרה ורבקה, יוסף ודוד ועוד.

האם היו ליוצאי מרכז אירופה שמות ייחודיים? כאן יש להבחין בין השמות העבריים שניתנו לעולי גרמניה, שבדרך כלל תורגמו לעברית, לבין שמות בניהם הצברים. הנס הפך בדרך כלל לחנן, כמו שמו של אבי, שאותו העברנו גם לבני הבכור. סבי קורט נקרא בעברית גרשום. פריץ היה לפרץ. פנחס רוזן היה במקור פליקס. ארנסט היה לעיתים אלי, אלברט ואלפרד היו לאברהם, גיאורג לגיורא וסימון לשמעון. במקרים אלה, המעבר לעברית היה באמצעות הצליל הקרוב. אצל הנשים הייתה לוטה, שם נפוץ ולעתים קיצור של שרלוטה, ללאה. לעיתים השם תורגם לעברית: וולף הוא זאב, ליאו אריה, הירש צבי או נפתלי, בעקבות ברכת יעקב.

קבוצה גדולה וחשובה הם שמות עבריים שאומצו על-ידי תרבויות לא יהודיות, בעיקר בעקבות המקרא, והם נפוצים ביותר גם בין יהודים: רות ונעמי, דניאל ועמנואל, אברהם ודוד. כמה מהשמות האלה נפוצים גם בין יוצאי גרמניה, וגם בין בניהם: מיכאל, חנה, רות ועוד. במקרה זה יש לגרמנית יתרון, בהיותה שפה פונטית ששמרה כמעט במדויק על ההגייה המקורית. רות ולא רות' (נשמע רוס) האנגלי, מיכאל ולא מייקל, וכך גבריאל ודניאל, יוחנן, רחל וחנה, למרות הקושי בהגיית ח' ועוד.

מה המצב בעדות האחרות? כמה שמות סלאביים קנו אחיזה בין הישראלים, ואיבדו את המאפיין העדתי: מיה, אלכסנדר ועוד. ד"ר ויקטור חיון העוסק במורשת יהודי תוניסיה חקר את השמות הפרטיים שהעניקו יהודי תוניסיה לבניהם. חיון מספר שהשמות שניתנו בעבר לילדים היו יהודיים לכל דבר, אבל עם הזמן, הם התגלגלו לשמות בערבית-יהודית מרוקאית, שהם היום הרוב. לכל שם כזה נמצאה גם חלופה בצרפתית או באיטלקית. השם האירופי נסמך על המשמעות או על הצליל של אחד משמות המקור. טבלת שמות מדגמית מספרת על המשולש המרתק הזה:

שם עברי-יהודישם ערבי-יהודישם צרפתי/איטלקי
אהרוןאָרוּןהנרי
בנימיןבְּנִיני (שפירושו גם טוב)בנג'מין
אברהםבְּרָהָם, בַּרְמִלי, בָּאטוֹ ועודאלברט, בֶרטי, רוברט
ברוך, מבורךברָכָהבֶּני או בֶּנוּאי
יעקביעקוב, ז'קי, קיקי (קיצור בהשפעת הצרפתית)זַ'קוב
רחמיםרחמין; ח'מאיינוקלֶמֶנט

קבוצת שמות חשובה היא שמות שניתנו בתרבויות אלה נגד עין הרע. השם מחלוף, שאריה דרעי טרח להחזיר אותו לשמו הציבורי כשם אמצעי, פירושו 'המחליף', והוא ניתן לילד שאחיו מת בצעירותו לפני שנולד. מכאן גם שם המשפחה הנפוץ חלפון. השם הצרפתי המקביל הוא רֶנֶה, קיצור של הפועל renaitre, להיוולד מחדש. מסעוּד הוא בר מזל, והשמות המקבילים בצרפתית הם פליקס ופרוספר. מסעודה משדרות, עוד מותג מרוקאי, היא בעצם מזל, ושמה האיטלקי: פורטונה. יש גם שמות ילדים רבים שהם במקורם שמות דגים, רמז לתפקידו המרכזי של הדיג בחיי היהודים ובחייה של מרוקו.

קבוצה קטנה אבל מעניינת היא שמות כלל ישראליים שיש להם צליל מזרחי. הם נפוצים, אבל הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות במדינה שבה רבים כל כך באים מארצות המזרח. בולטים ביניהם יסמין, עדן ושירז אצל הבנות, עדן ועידן אצל הבנים. שמות אלה נדדו עם הזמן למאגר השמות הכלל ישראלי.

התימנים התאפיינו בשמות ייחודיים, רבים מהם בצליל מזרחי ובהשפעה ערבית, כמו יחיא, שהוא שם מוסלמי. כך גם רחמים וניסים. שמות כמו סעדיה וזכריה שהיו נפוצים בעבר בין התימנים אפשר למצוא דווקא אצל יוצאי ארצות הברית, שאימצו את השם מן המקרא בלי תיווך מזרחי.

אהרון גימאני חקר את השמות שנותנים בני עדתו, התימנים, לילדיהם בעשרים השנים האחרונות. בתקופה הזו היגרו תימנים לא מעטים לישראל או לארצות הברית ואירופה. גימאני סיפר שבשנות הארבעים ואילך, סביב הקמת מדינת ישראל ועליית יהודי תימן, הרבו התימנים בשמות המתייחסים לבשורת המדינה החדשה. בראש ובראשונה ניתנו השמות ציון וציונה, גואל, ינון, גאולה ועוד. השמות האלה חוזרים בקרב השמות שניתנו לילדים תימנים בשנות התשעים, סביב האפשרות לצאת מתימן, וגימאני מדווח על גם על ילדה בשם בשורה. קבוצה מעניינת של שמות ילדים תימנים מתארת את כיסופי ההגירה או את ההגירה עצמה. וכך אפשר למצוא ילדים תימנים ששמם אמריקה, אלמניה (גרמניה), לָנְדָן (לונדון), פְרַנְסָא (צרפת) וגם סוריה ולוביה. הילדה סוריה התעשתה, וכאשר היגרו הוריה לניו יורק שונה השם לשרית.

התימנים חובבים שמות של אישים ידועים, תופעה המזכירה את נטיית יהדות עירק לקרוא לילדיהם בשמות כמו הרצל, בלפור או ויצמן. גימאני גילה בקבוצת הילדים החדשים כמה ילדים בשם ציון, אבל הסתבר כעדות ההורים שהם נקראו על שם הזמר הישראלי הנערץ עליהם ציון גולן. ג'מיל שחדארי שעלה ארצה קרא לבנו בשם החריג יואל, על שם הרבי מסאטמר, האדמור יואל טייטלבוים. לבנו השני קרא נתניהו, אבל אחרי שהיגר לארצות הברית שינה את השם. ילד תימני אחר קרוי זלמן, על שם שליח שסייע ליהודי תימן בשם שניאור זלמן.

עם הזמן הולכת מגמה הפוכה ותופסת את מקומה. את השמות המייחדים יוצאי עדות שונות תפסו שמות שאינם רק כלל ישראליים, אלא בעלי צליל גלובלי: שרון, קרן, נטעלי, תום, בן ושון הם כמה דוגמאות מני רבות. כאלה אנחנו, היהודים, יש לנו מדינה משלנו, אבל מקל הנדודים מונח בבוידם, על כל צרה שלא תבוא.


Read Full Post »

ישראלים אוהבים כינויים. את השם הפרטי הרשמי משאירים בתעודת הזהות, והאדם מוגדר על ידי הכינוי שבו מכירים אותו חבריו והציבור כולו, לפעמים כל ימיו. לפעמים אפילו מאמצים את הכינוי והופכים אותו לשם הרשמי, כמו ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', שלא כמו כותב שורות אלה שינה את שמו במשרד הפנים ונפרד סופית מ'ראובן'. התופעה התחזקה בחממות של הקולקטיב הישראלי: בית הספר, תנועת הנוער, הצבא והקיבוץ. נראה שישראלים רבים מאוד פשוט לא אוהבים את השם שקיבלו מהוריהם.

הכינויים אינם עשויים מעור אחד. חטיבת כינויים מרכזית בשמות החלופיים היא תוספת "י" לחלק מהשם המקורי, כאשר השם הרשמי המלרעי הופך לכינוי מלעילי. יוסף הופך ליוסי, אברהם הופך לאבי, שלמה לשלומי ורפאל לרפי. יוסי, יש לומר, הוא שם פרטי מימי התלמוד, המופיע בביטוי "יכה יוסי את יוסי". בין הבנות חוגגות בחטיבה הזו רותי, תמי וציפי, לעיתים בשינוי קל של המקור: רבקה לריקי, צביה לציקי.

תרבות הפלמ"ח טיפחה מאוד את תרבות הכינויים, וצמרת צה"ל של הדורות הקודמים היתה ממש חבורה שכזאת, כשם ספרו הידוע של ישראל ויסלר, המכונה פוצ'ו. פוצ'ו עצמו נוהג לספר מהיכן קיבל את כינויו, אלא שבכל פעם הוא מביא סיפור שונה בתכלית, שאותו בדה באותו רגע. וכך הובילו את מלחמות ישראל צ'יץ' (שלמה להט, ראש העיר העברית הראשונה), טליק (ישראל טל, שהמציא את הטנק המשוכלל בעולם), ברן (אברהם אדן, שהניף את דגל הדיו), רפול (רפאל איתן), צ'רה (צבי צור), ישכה (יששכר שדמי מפרשת טבח כפר קאסם), זארו (הוא האלוף זורע) ומוטה (גור). חלק מהכינויים התרחקו לגמרי מהשם המקורי, אחרים הם וריאציות על השם הפרטי או המשפחה.

בעקבות הצבא, גם הפוליטיקה הישראלית המודרנית היא פוליטיקה של כינויים. פואד ואברום התקוטטו ביניהם בעבר מי יעמוד בראש מפלגת העבודה בימי תהילתה האחרונים, בעוד אריק (שרון) גבר זמנית על ביבי (נתניהו). גנדי נקרא על שמו של מנהיג המתנגד לאלימות, רובי היה לנשיא, טומי (לפיד) ייסד מפלגה. מה קרה לאריאל, בנימין, רחבעם, ראובן ויוסף? הם נדחקו לנסיבות רשמיות בלבד. ומה עשה אהוד ברק כשרצה לפגוע בכבודה של חברת הכנסת לבני? הוא קרא לה בשמה הרשמי: ציפורה.

בדור המייסדים היה נהוג לקרוא לאדם בשם משפחתו. מנהיגי תנועת העבודה היו בן-גוריון, אשכול, טבנקין, נמיר וספיר, ובדרך כלל השם נהגה במלעיל ולא במלרע המקורי. הכינוי הציבורי סייע ליצור מיתוסים מנהיגותיים. גולדה היא גולדה, טדי (קולק) הפך לאיצטדיון, ברל (כצלנסון) היה אדמו"ר חילוני. למשה שרת ולמשה דיין קראו 'משה' במלרע, כראוי. ההיסטוריון יחיעם ויץ מספר על דיפלומט בריטי ששירת בישראל בימי שלוט משה שרת כראש ממשלה, ודיווח בארצו שמצא איך אומרים his excellency בעברית: "שְמַע מוֹשֶה", במלעיל כמובן. זה מה ששמע כאשר נהגו של ראש הממשלה פתח לו את דלת המכונית.

המנהיגים העתידיים של המחנה הלאומי זכו לכינויים שאותם קיבלו בימי המחתרת, לצורכי הסוואה. אברהם שטרן, מפקד הלח"י, נקרא יאיר. יצחק שמיר היה מיכאל. מנחם בגין נהג לקרוא לחיים לנדאו, אביו של עוזי, 'אברם' על פי שמו המחתרתי. לבגין עצמו קראו פקודיו 'הזקן' גם כשהיה בן 40. בכינוי הזה זכו גם בן-גוריון ויצחק שדה.

תרבות הכינויים הושפעה במידה רבה מאוד מן העיירה היהודית שבה כולם הכירו את כולם, ועל כן יש בה נוכחות משמעותית ליידיש, כאשר ל' ו-ק' מעטרות סיומות של כינויים רבים. כך קיבלו גם הצברים ללא תלונה כינויים גלותיים כמו מוישל'ה ומושיק, יענקל'ה ואברמל'ה, מוטקה ומוטל, יוסקה ויוסל'ה, איציק ואריק וגם גברוש וחיימק'ה. בין הבנות נמצא את לאהל'ה ורוחצ'ה, חייקה וציפק'ה ועוד. לפעמים הכינוי היה השם העברי בהגייה האשכנזית, כגון מוישה, דוּויד ועוד. הקרבה לחברה הפלסטינית, וכן שמות שנטבעו בארצות ערב, הכניסו לתמונה כינויים ערביים כמו  יוסוף ומוסא. מן הלדינו נולדו הכינויים לֵוִיקוֹ ומושיקוֹ, צ'יקו ואסתריקה. יש שמות שנצמדה להם הסיומת החביבה -וֹן, כמו מושון ודובון. שיטת יצירה אחרת היא קיצור השם המקורי: שרוּל, מוֹש, יוֹס, בֶנץ (בן-ציון) וציפ. יש מכפילים, כמו ביבי ומימי ודידי וקיקי.

כאמור, בתחום הכינויים שולט המלעיל, שהוא תגובת הנגד הישראלית למלרע הספרדי התקני. כך הולכים בסך רובן ושמעון ויודה ולוי במלעיל, ומתחזים לבני יעקב מהמקרא. המלעיל גרף אחריו כמעט את כל שמות הנשים, ודאי אלה המסתיימים בסיומת הנקבה -ָה. חדווה, גילה, דיצה ורינה במלרע הן תיאור שמחת חג מכובדת. במלעיל אלה הילדות של פעם מגן רבקה המלעילית. גורל דומה אירע לשמות ערים ויישובים: חולון ובת ים, רחובות ועכו, נתניה ונהרייה, יבנאל ואפילו במלעיל כפול: קריית שמונה. ראשון לציון הפכה כבר מזמן לרישון.

בהתרשמות כללית נראה שבדורות צעירים יותר התופעה פוחתת. ניר ועומר וגיל וטל ורותם וליבי וטופז ונינה נולדו כאלה ויישארו כאלה. תחקיר שעשתה לפני כמה שנים נועם, בוגרת כיתה י', מגלה עם זאת שתרבות הכינויים לא מתה. בכיתתה, למשל, מתוך 41 תלמידים רק לארבעה אין כינוי או שם חלופי כלשהו. השם החלופי המועדף הוא שם המשפחה, ולעיתים הוא עובר שינוי. הנושא את שם המשפחה טף מכונה טופו, פוזנר הוא או היא פוז. בשמות חלופיים אחרים נשמרת מסורת שינוי הטעם למלעיל. קיצורים לשם הפרטי נפוצים בעיקר בקרב הבנות – לירן נקראת לירי, מזל קרויה מזי, מיכל הפכה למיכי ואוריין לאורי. ימים יגידו אם ישרדו הכינויים האלה כשיגיעו לבגרות, כמסורת אבותיהם ואימותיהן.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: