Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרחה’

לסלנג הישראלי מאפיינים שונים שהתגבשו לאורך מאה השנים האחרונות, ולמעשה, מאז שהדור השני של בני המהגרים, שהעברית הייתה שפתו הראשונה והטבעית, עמד על דעתו. הסלנג הוא יצירה חופשית שכמעט אינה כפופה למגבלות לשוניות או אידיאולוגיות, אלא פועלת לפרוץ אותן. כמו כן הסלנג פועל כמעט בכל שדה סמנטי, ומאתגר את הלקסיקון הנורמטיבי. לצד זה הוא פעיל בקבוצות חברתיות או מקצועיות מגוונות. בהיבט הלשוני הסלנג הישראלי מתייחס באופן מובהק לשפות זרות משפיעות, ובראשן יידיש, ערבית פלסטינית ואנגלית אמריקנית.

הסלנג עובר תהליכים מהירים יחסית של התיישנות וחידוש. עם זאת, גם החידוש מתחולל ברובו בתוך המגמות המסורתיות שלו, ובשדות הסמנטיים שבהם פעל בעבר. שדה סמנטי שהתפתח במהירות ומשפיע על השפה הכללית הוא שפת הניו אייג', השפה הרוחניקית, שצמחה בעיקר בשנות התשעים. כמו כן יש מהלכי שינוי בסוציולקטים ובשפות מקצועיות, וביניהן שפת הצבא, שפת החרדים ועוד.

הסלנג שואב משלושה מקורות עיקריים. המקור הראשון הוא מילים בשפות שונות הנקלטות בין הישראלים במשלב הדיבורי, מילים שאולות. למשל, 'כיף' ו'סבאבה' מערבית, 'קוטר' ו'תכלס' מיידיש, 'אקשן' ו'ג'ינג'י' מאנגלית, או 'פוסטמה' מלדינו. הערוץ השני הוא ביטויים מתורגמים, תרגומי שאילה. גם כאן, כמו במילים השאולות, יש שאילות רבות שאינן סלנג, ומה שקובע הוא השימוש בהן במשלב המתאים. תרגומי שאילה מלווים את השפה לאורך כל חייה. 'מה נשמע' ו'חושך מצרים' מיידיש, 'כל הכבוד' מערבית, 'לא עושה שכל' מאנגלית ועוד. הקבוצה השלישית היא מילים וביטויים מקוריים בעברית שזכו למשמעות חדשה המשמשת בסלנג: 'בא לי', 'חבל על הזמן', 'נעל' במשמעות טיפש ועוד.

אז מה התחדש בסלנג הכללי בשני העשורים האחרונים? המרכיב הלועזי של הסלנג הוא עדיין המאפיין המרכזי. בתחום המילים השאולות יש ירידה במעמד היידיש, בעוד המעמד של הערבית הפלסטינית יציב. לצד אלה יש עלייה ברורה במעמד האנגלית האמריקנית. היא כבר עשרות שנים השפה הזרה שישראלים נחשפים אליה בשלל ערוצים ופלטפורמות, ולכן העלייה הזו טבעית ומתבקשת. מילה בשימוש עולה היא 'דוּש' או 'דוּשבאג', כינוי לגבר דוחה. השימוש הזה מבטא לא רק את הדי תנועת 'מי טו', אלא את הדחייה המתמשכת של הסלנג המאצ'ואי, שאפיין את הסלנג הישראלי והעולמי בעבר, ובהחלט לא נעלם עדיין. 'סוואגֶר' הוא אדם המתנהג בביטחון גובל ביהירות, והתנהגותו ייחודית ומרשימה. אפשר לשמוע גם את מילת הקריאה swag. חברים קרובים ובעיקר חברות הן 'בֶּסטיז', מן המילה האנגלית best, ומכאן גם bff – best friends forever. ביטוי שחדר לשיח ונכנס בהדרגה למשלב התקשורתי הוא 'רילוֹקֵיישֶן', עזיבת הארץ לזמן ארוך או לצמיתות. כותרת בכלכליסט: "חולמים על רילוקיישן? ייתכן שפספסתם את הטיסה". ובל נשכח את 'או מיי גוד', קריאת התפעמות והפתעה, בעיקר בצורת הקיצור הנפוצה או.אם.ג'י. בדוגמאות האלה יש תפקיד הפצה מרכזי לשפת הרשת.

לצד האנגלית הגלובלית מתבססת בעשורים האחרונים השפעת הניב המזרחי, שמקורו בעיקר בעולי צפון אפריקה, בתיווך בני הדור השני והשלישי. ההשפעה ניכרת גם באוצר המילים, וגם בתחביר ובהגייה. לצד 'חנון' ו'פרחה' הוותיקות, הצטרפו מילים כמו 'בּאשֶל' שהתפשטה מן הסלנג הבאר-שבעי, המתייחסת לאדם או עניין יבש וחסר טעם. פַג'עָן הוא אכלן כפייתי. יש גם פיתוחים של 'כפרה', שיש לה כבר ותק לא קטן: כַּפָּרִית, כפרונת ועוד.

תרומה מעין יידישאית בולטת לסלנג היא הסיומת -וּש. היא נצמדת לשמות פרטיים ולמילים רבות: היוּש וביוּש (היי וביי), אימוש ואבוש (אמא ואבא), אינסטוש ופייסוש (אינסטגרם ופייסבוק) ועוד ועוד. היא הולידה גם הכפלות כמו 'אנשנושים', 'חדשדושים' ועוד. את התופעה הביאו לָעולם הבלוגים הוורודים של הפקצות, שכיכבו בראשית המאה הנוכחית.

האנגלית חודרת יותר ויותר באמצעות תרגומי שאילה. 'אני על זה' מקורו בביטוי האנגלית: I'm on it; הוא מצטרף ל'זה מרגיש לי' הוותיק, ולסדרת ביטויי 'לקח'. היום לא רק לוקחים חלק אלא גם לוקחים מקלחת, לוקחים שיעור ועוד.

ואולם, המגמה הבולטת יחסית היא הרחבת המשמעות של מילים ופעלים בעברית מקורית, שזלגו לעבר הסלנג. פועל מוביל הוא חָפַר, שהחליף את נדנד וניג'ס. בתצורה ערבית נוצר גם שם התואר חפראווי, הלא הוא הטרחן, או בפשטות חפרן. החופר הוא גם זה ש'אוכל את הראש'. המתנשא, תחום האהוב על מעצבי הסלנג החדש, 'עף על עצמו', וגם 'חש את עצמו', או בקיצור: "מה אתה חש?" 'מי ישמע' הוא ביטוי בתפוצה מתגברת של הקטנה וזלזול כלפי דברים שנאמרו על ידי הזולת. הביטוי התגלגל לפרסומת ליוגורט: "מי ישמע, להקפיץ קצת קישוא בתנור. בלגן". זהו ככל הנראה קיצור של "מי שישמע יחשוב שמדובר בעניין גדול… אבל הוא ממש לא". קיצורים כאלה מאפיינים גם את 'חבל על הזמן' הוותיק' ואחרים. 'נודר' היא מילת אישור, התרגשות והעצמה: "נודר באימא שלי שלא אני עשיתי את זה, נודר".

בקבוצת הסלנג המתחדש עלייה משמעותית בהרחבת המשמעות של שמות תואר. 'בדוק', במשמעות בוודאי, ללא ספק. 'הזוי' שהפך כבר לקלישאה לכל עניין שלילי. 'קל' ברור, פשוט, אין בעיה, בהשפעה ישירה של סטטיק ובן אל. 'קשוח' פירושו קשה, מאתגר, עמוס באירועים: יום קשוח, פגישה קשוחה.

שדה שהתרחב התרחבות מרשימה בסלנג הוא שדה המעצימים. ככלל הסלנג הישראלי מספק מאז ומתמיד עשרות רבים של מעצימים, והרשימה כאמור מתרחבת. בראשם 'קסום' ו'מאמם'. 'אח על מלא' הוא חבר טוב, אדם אהוב. 'אין דברים כאלה' מדבר בעד עצמו. 'אם לא הָ-' הוא קיצור של היגד בנוסח "הוא טוב, אם לא הטוב ביותר". מעצים נפוץ הוא 'ברמות', וכן 'ברמות על', ואפילו 'ברמות של כלה'. המלחמות האחרונות הולידו מעצים חיובי חדש: 'טילים', במלעיל. ויש גם מעצימים שליליים כמו 'חרדות'. ציטוט: "טוניקת טריקו משהו חרדות". הביטוי הדו-לשוני 'של הלַייף' משלים כמעט כל עניין: עוגת גבינה של הלייף, הפדיחה של הלייף ועוד. יש לומר שיש גם עלייה במעמד המקטינים כמו 'בקטנה', 'סוג של', ועוד.

המהפכה הדיגיטלית, ומה שקרוי 'שפת הרשת', הולידה שרשרת פעלים חדשים, רובם ככולם נשענים על פועל אנגלי. לאַנְפֵל – להפסיק מעקב בטוויטר בעקבות unfollow. ללַייקֵק – להביע תמיכה בפרסום בפייסבוק באמצעות כפתור לייק. למַנשֵן – להתייחס לאזכור בהודעה של מישהו אחר: בעקבות mention. לפַברֵט – לסמן הודעה, גולש, תמונה וכדומה באמצעות כוכב בטוויטר או ברשת כלשהי, בעקבות  favoriteועוד רבים.

הפקצית, שכבר נזכרה באימוץ הסיומת היידישאית -וּש, וגם הולידה את השימוש ב'אוֹ אֶם גִ'י', תרמה גם את 'חיימשלי', ובקיצור, 'חיים', מילת אהבה המתפשטת בסלנג הכתוב והמדובר. מילת מפתח בפקצית היא 'מושלם': המשפחה מושלמת, החיים מושלמים ומכאן פיתוחים. 'מושי' הוא חמוד, מתוק, וכן שאילה מאנגלית: mushi, בהוראת חמוד, רך, ובהשפעת "מושי מושי", 'הלו' ביפנית, שהופיעה בפרסומת יפנית ששודרה בארץ. הצורה הנפוצה ביותר היא הקיצור 'מוּש', ובמסגרת משפט סיכום נלהב: היה מוש.

ולסיום, אחת המגמות המעניינות היא זליגה של מונחי סטלנות, הז'רגון של מעשני הסמים הקלים, לסלנג הכללי. יש לכך שורשים מוקדמים, אך המגמה התעצמה בעשורים האחרונים. 'גזור' התייחסה במקור למעשן כבד של סמים קלים. היא התרחבה למשמעות מי שעושה מעשי שטות, וזאת בקונוטציה חיובית. 'דוּדָה' היא צורך פיזיולוגי בסם שהתרחב למשמעות חשק עז כלשהו: "יש לי דוּדה לשוקולד". 'מאנצ'ייה' היא מזנון או מסעדה למזון פשוט בהשפעת 'מאנצ'יז', נשנושי מזון בעקבות דחף אכילה פתאומי לאחר צריכת סם. 'מסטול' הוותיקה, המתייחסת למי שמצוי תחת השפעת סמים, התגלגלה למשמעות כללית של אדם מבולבל, המתנהג כמו שיכור. 'סאחי', שפירושה בשפת הסטלנים צלול, מי שאינו נמצא תחת השפעת סם, מתייחסת למי שמתנהג בצורה רצינית בסביבה קלת דעת, ומסרב להתחבר לסביבתו וליהנות. ואילו 'שרוט', מילה שנאמרה בעבר על אדם פגוע בנפשו בעקבות שימוש בל.ס.ד., התרחבה למשמעות דפוק, מי שמתנהג בצורה לא מקובלת. והרי כולנו שרוטים, במידה זו או אחרת.

Read Full Post »

בעשורים האחרונים מתחולל מעבר תרבותי חשוב, פומבי למדי, מ"כור ההיתוך" התרבותי שניסה לעצב לקבוצות המהגרים זהות ישראלית אחידה, ל"רב-תרבותיות", המכבדת ומשמרת את המסורות השונות, וגם חושפת אותן לכלל הציבור. לתרבויות ארצות המזרח יש בתהליך הזה תפקיד מרכזי. בתרבויות אלה הנוכחת והפעילה ביותר היא יהדות עולי מרוקו. היא גם הגדולה מכולן, ומצד שני, זו שנדחקה יחסית לאחרות לפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. הדור הראשון של העולים ממרוקו התקשה באימוץ השפה העברית, ומיעט להתערב ביתר הקבוצות והעדות. בני הדור השני והשלישי ספגו בבית את התרבות המיוחדת הזו, והם השליחים שלה במרחב הרב-תרבותי העכשווי.

בכל אלה יש תפקיד מיוחד לשפה היהודית-המרוקאית. זוהי שפה יהודית, בדומה לשפות יהודיות רבות אחרות שהתקיימו כמעט בכל אחת מתפוצות ישראל. היא מיוסדת כמו שפות יהודיות אחרות על תערובת לשונית, ובסיסה הוא השפה המרוקאית. שפה זו היא דיאלקט ערבי שיש עליו השפעות רבות, כמו שפת הילידים הבֶרבֶרים, וכן אנגלית וצרפתית. המרוקאית קשה להיגוי לחך הישראלי, והיא מכונה גם "שפת השווא". המרוקאים פשוט אינם אוהבים תנועות, וכך אפשר למצוא בה פועל כמו סְמְמְס שפירושו להשתזף בשמש.

כמו בשפות יהודיות אחרות, יש גם במרוקאית היהודית מאות רבות של מילים שמקורן בעברית, וביניהן כמה מפתיעות. למשל דְמְיוּן (דמיון), אַזכָּארָא (אזכרה), אוּרִי'יָאח (אורח) ועוד. 'איריס' היא ארץ ישראל, 'ז'ינא לאיריס' פירושו באנו לארץ ישראל, ו'דיריך איריס': דרך ארץ. 'בית האח'איים' הוא בית החיים היהודי: בית הקברות. 'גיפן' פירושה קידוש, בעקבות "בירך על הגפן ועל פרי הגפן". 'זוּנא' היא פרוצה, וגם כינוי לאדם לא נאמן.

עם השנים החלו בני הדור השני והשלישי להטמיע מילים מרוקאיות בסלנג הישראלי. כמה מילים הפכו לנכסי צאן ברזל של השפה, ובראשן כפרה, חנון ופרחה. 'כפרה' היא מילה עברית הנהגית במלעיל במסגרת משפט האהבה "כפרה עליק", או "נמשי כפרה עליק" (תלך כפרה עליך), הנאמר בעיקר על ידי אימהות לילדיהן. הפירוש: אני אוהבת אותך כל כך, שאני מוכנה לעמוד במקומך ולכפר על עוונותיך.

המילה הנפוצה ביותר היום בסלנג הישראלי שמקורה במרוקאית היא חְנון, תערובת של הפרייער היידישאי והנֶרְד האמריקני. במרוקאית המילה היא חְנונה, ולחילופין חְנאנה, ופירושה נזלת. הילד עם הנזלת הוא הילד המסכן וחסר המעמד, ממש כמו המוקוסו בלדינו והסמרקאץ' ביידיש וברוסית. בישראל נשרה הסיומת –ָה, ונותרנו עם חנון.

פרֵחה, שזכתה לחשיפה ב"שיר הפרחה" של אסי דיין בביצוע עפרה חזה ב-1979, וצונזרה בפסטיגל 2019,  מקורה בשני שורשים בשפה המרוקאית וביהודית מרוקאית: פר"כ ופר"ח. פְרְחָא היא שִמְחה ועליזות, פְרְח הוא שמח. פְרְכָא היא בחורה צעירה ובריאה, פורחת ושמחה. פְרְך היא ציפור בעל כנף, וגם אפרוח. פרחה היא שם פרטי לנשים, מקביל לעליזה או ציפורה. יהודי מרוקו הדבירו את פרכה ככינוי לבחורה קלת דעת. היום יש מחלוקת על מעמדה של המילה: האם היא מונח אתני לא תקין, המציג את בנות עדות המזרח כנשים המוניות וחסרות השכלה, או מותג התנהגותי ללא כיוון אתני.

המרוקאית תרמה את חלקה לסלנג הישראלי בכינויי חיבה כמו 'אבויה' ומכאן 'אבאלה', בתכונות אנוש כמו 'באשל' שהוא אדם יבש ומשעמם, וכן 'דְבַּע', מילולית: צבוֹע, במשמעות אדם תמים וטיפש. הפולקלור של יוצאי מרוקו הביא למרחב הישראלי את המימונה. יש שקושרים את המילה לרמב"ם, הוא משה בן מימון, אך מתקבל יותר על הדעת שהמקור הוא "למימון", מזל במרוקאית, ומכאן מימונה, שפירושה הצלחה. המימונה מזוהה עם הברכה שכבר הפכה גם היא נחלת הכלל: תרבְּחו ותסעדו. קולולוש היא קריאת הצהלולים (לולולו) באזורים מסוימים של יהודי מרוקו. היא משמשת בין ילדי ישראל גם במשחק הגוגואים, כאשר אחד המשתתפים מעיף את החרצנים באוויר. החמסה, שתפוצתה הרחבה בתרבות הישראלית מיוחסת ליוצאי מרוקו בפרט ויוצאי צפון אפריקה בכלל, מקורה ערבי. ראשיתה בהנפה של כף היד הפרושה כסימן למזל, וממנה נוצר תכשיט המזל.

לצד הפולקלור תרמה היהודית המרוקאית את חלקה למילון האוכל המתרחב, שגם הוא ערוץ מרכזי בתהליך הרב-תרבותי. לסופגנייה התלמודית-אשכנזית הגיע אח מרוקאי: הספינג'. המימונה עמוסה בסמלה הקולינרי: המופלֶטה. השקשוקה הוותיקה היא מאכל צפון אפריקני, במרוקו היא קרויה דווקא צ'קצ'וקה. המרוקאים הביאו גם את המטבוחה, מאכלי הטאג'ין, וכמובן הקוסקוס, מילה צרפתית דווקא. במרוקאית נקרא המאכל קְסְקְסו. הדג הפופולרי 'טוּנה' נהגה במחוזות באר שבע 'טוֹנה', נוהג הגייה מרוקאי טיפוסי של הפיכת השורוק לחולם.

הנוהג הישראלי להמציא פעלים חדשים בעקבות שפות לועזיות זכה גם לתרומה מרוקאית ייחודית: פעלים מלעיליים. מתחַרווט הוא מי שמדבר סחור סחור, בצירוף כמו "מה אתה מתחרווט עלי". מילולית פירושו: מתעוות ומתבלבל. מתעַווז פירושו מתעלל, עובד על מישהו וכדומה. משמעות מילולית: מתעקם. הפועל התחרפן מנוצר מהשפעה משולבת. ח'ורפאן בערבית פירושו סנילי. במרוקאית תְחְרְפּ: מי שמדבר כאילו הוא הוזה. ומעל כולם: להבריז. אין קשר לברז של האינסטלטור. המקור במרוקאית שבה בְּרֶז לו פירושו – ברח לו. הביטוי "הראה לו מאיפה הדג משתין" מקורו בשפה המרוקאית: "הורית לו מנאין לח'וט תאייבול". השורה הזו מופיעה בהטיה גם בשיר 'חדוז'ה' של להקת שפתיים.

ההשפעה החשובה ביותר של היהודית המרוקאית אינה דווקא באוצר המילים, אלא בעיצוב מעין דיאלקט ישראלי ייחודי, הקרוי גם "הניב המזרחי". אפשר להיחשף אליו היום בדרכים רבות, כמו בסדרות הטלוויזיה "שנות השמונים" ו"זגורי אימפריה", או בספרה של שרה שילה "שום גמדים לא יבואו". בניב המזרחי ניתנת משמעות ייחודית למילים מוכרות. 'עקשן' פירושו עצלן. 'מסכן' הוא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית בעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". 'למזוג' משמש ביהדות צפון אפריקה לא רק להעברת נוזלים אלא גם להנחת מזון מוצק בצלחת.

היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. הביטוי 'שיקר עלי' הוא תרגום של 'כְּזְבְּ עלא' הערבי-מרוקאי. התיאור של קרבת משפחה באמצעות שרשרת קרובים מקובל בניב המזרחי. דוגמה מספרה של שילה: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה". השימושים האלה לא הפכו נחלת הכלל, אבל רצוי להבין מאין הגיעו, והם אינם מעידים על עילגות. הם חלק מהעברית הישראלית, הרב-תרבותית.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: