Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פרה’

הקמצנות נחשבת תכונה שלילית. האדם הנדיב משתף אחרים ברכושו, הקמצן שומר עליו מכל משמר. הסלחנים יגידו שקמצן אינו אלא גירסה מוקצנת של החסכן, שהיא תכונה מוערכת. זה גם מה שמספרים הקמצנים לעצמם.

בעברית יש כמה מילים נרדפות לחבורת הקמצנים, אך רובן לא שרדו, או נחתו במשלב הספרותי. 'כילַי' מופיע פעמיים בספר ישעיהו: "לכילי לא ייאמר שוע" (לב 5), ושני פסוקים אחר כך בצורה מקוצרת: "וכֵלַי כליו רעים". לא ברור מהיכן הגיעה המילה כילי לשפה, ובכל מקרה את מקומה תפסה 'קמצן', המופיעה  בספרות חז"ל: "מעשה בציפורי שנטל חלקו וחלק חברו, והיו קורין אותו בן קמצן". כאן המקור שקוף: הקמצן הוא בעל היד הקמוצה, בניגוד לנדיב, בעל היד הפתוחה. הביטוי 'יד פתוחה' מופיעה בתהילים (קמה 16). קימוץ היד, שממנו נגזרו המילים קומץ, קמצוץ ואחרות דבק בתלמוד באדם שאינו מחלק את רכושו ונזהר עליו, גם בפועל: "עשירים מקמצין". קימוץ הפה, אגב, הוביל לתנועת הקמץ. המונח קמצנות מופיע לראשונה אצל רש"י, המעמיד זו מול זו את תכונת הוותרנות ותכונת הקמצנות. קמצא ובר קמצא היו שני קמצנים שרבו ביניהם ובגלל שנאתם חרבה ירושלים. מדרש השם המאוחר קבע שהם נקראו כך עקב קמצנותם.

לצד זה הציע התלמוד גם את המילים 'צייקן' ו'עצרן'. צייקן משמשת פה ושם בעברית הספרותית. הסלנג העניק לטיפוס הלא פופולרי הזה את המילה 'בונקר', וסטראוטיפ הקמצנות דבק בפרסים (במלעיל) ובתימנים.  תרומה חביבה לגלגולי הקמצן הביאה לימור, אורנה בנאי בשבילכם, ב"רק בישראל" ב"קַמְצָנֶטִים", הלא הן המנות הקטנות עד זעירות המוגשות במסעדות בראשית הארוחה. מן המילה קמצן נגזר שורש חדש, קמצ"נ, ופעלים חדשים: לקמצֵן ולהתקמצֵן. התכונה זלגה לתחום הדיבור. על השתקן נאמר שהוא מקמץ במילים, ועל מי שלא מפרגן – מקמץ במחמאות.

הקמצן והקמצנות זכו גם ללא מעט מטבעות לשון. בבן סירא מופיע הביטוי "יד קפוצה", גירסה קרובה של היד הקמוצה, כנגד היד הרחבה המבטאת נדיבות, לפעמים ללא חשבון. על רבי יודן מסופר במדרש כי "היה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה", ועל כן "נעשה אותו אבא יודן עני". במסכת חגיגה מופיע באותו עניין הביטוי "יד מעוטה". במדרש ספרִי הקמצן הוא אחד  ש"קשה להוציא ממנו פרוטה כצור". נוהגים לצטט את הפסוק מספר שמות "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" משה ואהרון נענשו כזכור על ספקנותם ביחס לאפשרות הזו. כשמדובר בקמצן העניין ברור: מהסלע הזה לא יצאו  מים. הדימוי החביב מכולם הוא העכבר השוכב על הדינרים, המקור בארמית, מסכת סנהדרין: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי" [אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים].

הפולקלור היהודי מלא וגדוש פתגמי קמצנים, ולהלן מבחר.

יהודי מרוקו אומרים: ייתן לך מעט, ויעליב אותך הרבה. וגם: בעל הבָקָר לא יתן תבן.

ביידיש הפתגמים ציוריים במיוחד, והם עוטפים את העקיצה באמירה חיובית לכאורה:  מן הקמצן אפשר לקבל את החלק הרך של האבן. גם: הוא סופר את הגריסים בסיר. וגם: הוא מראה לאחרים היכן גר יהודי טוב (כלומר, מכוון את השואלים לנדבן במקום לתת מעצמו).

יהודי בוכארה אומרים: באין רצון לב רבו נימוקיו.

יהודי עירק אומרים: הגמל נושא זהב ואוכל קוצים. הפתגם הזה מעיד על נוהגו של הקמצן לחסוך גם מעצמו כדי לשמור על רכושו.

יהודי גרמניה אומרים על הקמצן: המילה 'נתינה' אינה מופיעה במילון שלו. וגם: מאה אלפים בארגזו, ואף לא אגורה מכיסו.

יהודי לוב מספרים: המפלצת ערכה חתונה, והכיבוד נאכל על ידי בניה.

יהודי טוניס: העז חוששת לבלוע, פן תפסיד את מה שבפיה.

יהודי כורדיסטן:  העשיר הזה הוא אילן יפה, אבל פירות לא ישא.

יהודי גאורגיה עורכים השוואות: הקמצן אינו שבע מזהב, הצמא לדעת אינו שבע מן הדעת. וגם: הרכוש הוא אדון לקמצן ועבד לחכם. הם משווים את הקמצן לפרה: כשבאו לחלוב את הפרה היא אמרה "אני שור", וכשבאו לשים עליה מחרשה אמרה "אני פרה".

היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן, כלומר, נדבה מהקמצן. הם מספרים על אדם עשיר שהזמין אדם נזקק לארוחה, אלא שהמנות הוגשו רק לעשיר ובני משפחתו. כאשר סיים הודיע: "אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות".

אמרה מזרח אירופית מספרת על סדר העדיפות של הקמצן: "שלום עליכם – בפה מלא. תקיעת כף – בשתי ידיים. כסף – אף לא פרוטה אחת". כך גם בשיחה להלן: "- יעקב, אתה ישן? – מה יש? – הלווה לי שלושה רובלים. – אני ישן! אני ישן!"

יהודי פרס מספרים על עשיר קמצן שהצטער כל כך על כל פרוטה שהוציא, שכאשר אכל דבר מה המאכל נתקע בגרונו וכמעט נחנק. שכן נדיב ריחם עליו והזמין אותו לארוחה, והעשיר אכל לתיאבון, הרי זה אינו הכסף שלו. יום אחד מצא השכן צרור כסף בביתו של העשיר וקנה ממנו מזון לארוחה. העשיר הגיע לארוחה, ושוב נתקע הבשר בגרונו: "האוכל הזה הגיע מצרור הכסף שאבד לי", אמר בכעס.

ספר הבדיחה והחידוד של אברהם דרויאנוב מקדיש מקום נכבד לבדיחות קמצנים. כמה מהן מובאות כאן, בתרגום לעברית עכשווית.

אמרו לעשיר קמצן: "יש לך ממון קורח ואתה אפילו לא נהנה ממנו. אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה הרביעית, המיועדת לבהמות!" ענה הקמצן: "מה אני אשם? אני קבעתי שלא תהיה מחלקה חמישית?"

ביקשו מעשיר קמצן נדבה להקמת גדר לבית קברות. ענה הקמצן: "אינני נותן נדבה לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם כן, למה צריך גדר?"

זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו כסף רב לצדקה. תמהו הכל: "קמצן שכמותו מגלה נדבנות מופלגת!" פיקח אחד ענה: "מה התימה, האם הוא נותן מן הכסף שלו? הוא נותן מהכסף של יורשיו".

עשיר קמצן הלך לעולמו. תפסו אותו מלאכי חבלה ודחפו אותו לגהינום. התעקש הקמצן וצעק: "עשיתי מצווה גדולה! לפני ארבעים שנה קיימתי נפש בישראל, נתתי פרוטה לעני והוא קנה לחם". מלאכי החבלה עיינו בפנקסים וגילו שהעשיר דובר אמת. הגיעו לכיסא הכבוד וביקשו את פסיקת הקדוש ברוך הוא. התייעץ הקדוש ברוך הוא עם הפמליה שלו ופסק: "החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

"נאום הבהמות" של עודד קוטלר הסעיר את המדינה. הוא חשף פן של התנשאות בקהילה התרבותית, והיטה את הדיון מן הסוגיה החשובה של הפיקוח על התרבות מצידה של הממשלה.

'בהמה' היא מילה נפוצה במקרא, ומתייחסת לכל ההולכים על ארבע, כלומר, שאינם דגים או עופות. בספר איוב גם מופיע בעל חיים בשם בהמות, שהוא ככל הנראה ההיפופוטם של ימינו. המיתוס טוען שהוא נולד יחד עם אדם הראשון.

בעברית המדוברת 'בהמה' היא גידוף, כינוי לאדם נבער וגס רוח. יש לכך בסיס במקורות, כגון בספר קהלת: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". בימי הביניים מילים חדשות כמו 'בַהֲמוּת', 'בהמיוּת', 'בַהֲמִי' ועוד, מייצגות את היסוד הגשמי באדם. הגידוף הוא תולדה של יידיש ולדינו. בלדינו אומרים: 'בְּהֵמָה אֶין פוֹרמָה דֶי בֶּן אָדָם', בהמה בצורת אדם, וביידיש 'בהֵיימֶה', כמו בפתגם 'אַ בהמה בלייבט אַ בהמה': בהמה נשארת בהמה. לכך תרם גם הצירוף 'בהמה גסה'. במשנה פירושה בהמה גדולה, כגון פרה או שור, להבדיל מ'בהמה דקה' (קטנה): כבשה או עז.

למילה 'בהמה' כדימוי שלילי לתכונות אנוש כגון טיפשות וגסות אין מקבילה של ממש בשפות אחרות. beast האנגלית היא דימוי לאדם אלים ומפחיד, וביידייש 'וילדע חייה'. שם התואר bestial מתורגם 'חייתי', ומוגדר במילון אוקספורד 'אכזר ומושחת'. לעומת זאת בהמות ספציפיות הן מקור לדימויים הדומים לזה של הבהמה היידית-לדינו-עברית.

גמל. הבהמה המזרח-תיכונית מכולן משמשת לעיתים דימוי לאדם גבוה ומסורבל, ומכאן נולדה המילה 'גמלוני'. בלדינו גמל הוא סמל לטיפשות: gameyo. במחזמר "בוסתן ספרדי" מסופר על תינוק שנולד גָמֶייו, כלומר, ילד שוטה.

חמור. החמור הוא שק החבטות של השפה, גידוף גנרי למי שמתנהג בטיפשות, בחוסר התחשבות, בעקשנות חסרת פשר, שעליה נאמר 'רק חמור לא משנה את דעתו'. הניב 'חמור נשאר חמור' מופיע בכמה וכמה שפות, וגירסתו בלדינו: 'חמור נולד, חמור נשאר'. באנגלית אומרים: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס", ובגרמנית: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא". הביטוי 'חמור קופץ בראש' הוא גלגול של הביטוי התלמודי 'הדיוט קופץ בראש'. 'חמור גרם' הוא גלגול שלילי של הביטוי המחמיא דווקא משירת יעקב על יששכר התלמיד החכם.

כבשה. הכבשה הפכה דימוי לקונפורמיזם ופחדנות, גם בעקבות הפעייה מעוררת החמלה וההליכה בעדר. תרם לכך גם הסרט 'שתיקת הכבשים' על הקניבל חניבעל. הכבשה מוצגת כקורבן תמיד, ולכך סייע הדימוי שמקורו בירמיהו 'הולכים כצאן לטבח' (במקור: לטִבְחָה), ועל דרך החיוב חזון "וגר זאב עם כבש". הכבשה היא גם סמל לתמימות, ומכאן הביטוי 'זאב בעור כבש'.

סוס. הסוס זוכה בשפה לתיוג מעורב. 'סוס' הוא כינוי למי שאינו רואה מה מתרחש סביבו ודוהר למטרה, ועל כן כונה כדורגלן העבר רוני רוזנטל סוס. סוס הוא דימוי לכוח וחריצות: אחד 'בריא כמו סוס', אחר 'אוכל כמו סוס' ושלישי הוא ממש 'סוס עבודה'. בשפה הצבאית 'סוס' הוא קצין שנצמדים אליו כדי להתקדם במעלות הדרגות והתפקידים.

עגל. עגל הוא סמל רב לשוני של טיפשות והיעדר תחכום. כך גם בצרפתית שם veau הוא כינוי לטיפש. מכאן גם הביטוי 'עיני עגל' שמקורו ביידיש, המיוחס למעריצים שוטים. בגרמנית אומרים באותו עניין 'עיני פרה', ובאנגלית 'עיני כבשה'. 'עגל מלומד' הוא אדם משכיל אך נעדר עומק וחוכמה, ביטוי המזכיר את הביטוי מן הקוראן המלגלג על היהודים: 'חמור נושא ספרים'. המקור דווקא מן המקרא, בספר הושע, אם כי במשמעות שונה במקצת: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ".

עז. רעיית התיש, העז, משמשת בשני עניינים. לוין קיפניס הפך אותה לסמל לשובבות בשירו על 'עיזה פזיזה'. הסיפור היהודי על האשה שבאה לרבי בטענה על צפיפות, ובעצתו הכניסה עז לבית ואחר כך הוציאה אותה, הפך את העז דימוי לדבר מה מיותר ומטריד, ומכאן גם הגיעה לפרסומות כמותג של פונדקי דרכים.

פרד. יצור הכלאיים הזה הוא סמל לעקשנות: 'עקשן כמו פרד', ביטוי המתורגם מאנגלית וגרמנית.

פרה. השפה מתעללת בפרה והופכת אותה דימוי רב-כיווני ורב-משמעי, המכוון תמיד לנשים. פרה היא כינוי לטיפשה, גם בעקבות האנגלית: stupid cow (פרה מטומטמת). פרה היא גם כינוי לאשה עבת בשר. במקרא זכורות 'פרות הבשן' של עמוס, וכאן הכוונה דווקא לגברים, עתירי ממון ורכוש אך מושחתים.

קרנף. סמל לקונפורמיזם, בעיקר בימים של ליקוי מאורות. המקור במחזהו של יונסקו בשם זה. יש אומרים שאילו אמר עודד קוטלר "עדר של קרנפים" במקום "עדר של בהמות" איש לא היה שם לב. אבל אז, על מה היינו מדברים כבר שבועיים תמימים?

שור. בתרבות היהודית השור זכה דווקא לכבוד כמאכל הצדיקים בגן עדן (שור הבר), ובעקבותיו מכונה מאכל תאווה ביידיש 'שוֹרֶה-בּוֹרֶה'. בצרפתית boeuf הוא דימוי לאדם כבד, גס, רפה שכל ואיטי. בסלנג הישראלי נהגו לקרוא לאדם כזה בעבר 'אוֹקס', שור ביידיש ובשפות נוספות.

תיש. התיש העברי לא זכה להיות מקור לדימויים, אך הוא מסתתר מאחורי כמה דימויים בשפות שונות. בוֹק, ביידיש: באָק, תיש, הוא כינוי לאדם טיפש ואטום. בעבר היו שקשרו את המילה לעץ בוק המשמש בנגרות. אז לא. ואילו בפולנית coziol, תיש, הוא כינוי לבית סוהר, ומכאן כינויו העברי 'חד גדיא'.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בהמות

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: