Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עצב’

מה מספרת לנו שפת התנ"ך על אבותינו הקדמונים, אנשי התנ"ך? ככל שיורדים לעומקם של סיפורי התנ"ך מגלים שבני ישראל היו דומים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אחד התחומים שבהם הדבר בא לידי ביטוי הוא עולם הרגש. התנ"ך מציג קשת רחבה של רגשות, ומציע לעברית החדשה כמעט את כל הדרוש לתחום הרגש. רגשות הבאים לביטוי חלקי בשפת התנ"ך הם מה שניתן לקרוא 'רגשות ביניים'. כזה הוא הרגש 'אכזבה', מילה שחידש איתמר בן אב"י, ולצידו המילה החדשה יותר 'תסכול', אם כי הן קרובות לביטוי המקראי 'מפח נפש'.

התנ"ך רצוף סיפורי אהבה וגילויי אהבה. המילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם, השורש אה"ב מופיע 208 פעם. אהבה מופיעה ביחסי גברים ונשים, ביחסי משפחה, באהבת האל את עם ישראל ובאהבת המאמין היהודי את אלוהיו. צירופי לשון מציגים את האהבה כרגש השלם ביותר, 'אהבת נפש', 'אהבת עולם' ועוד. צירופי לשון אחרים מלמדים על הקשר בין האהבה לבין יחסי המשפחה. אל האהובה פונים "אחותי כלה". 'דוֹד' הוא האהוב וכן בן המשפחה, 'דודים' זו אהבה ארוטית.

ל'אהבה' מעט נרדפות בתנ"ך, והן נקשרות לחיבה ולרחמים. 'רחמים' הוא התרגום המקובל והשכיח של אונקלוס לאהבה ולפעלים הקשורים בה. עם השנים התרחקו הרחמים והאהבה: רחמים היום הוא יחס חמלה לאדם נזקק. הפועל לחבב מופיע בתנ"ך פעם אחת, והוראתו מסופקת. הסלנג הישראלי דווקא מציע מבחר עשיר של פועלי אהבה. דלוק עליה, שרופה עליו, וכמובן מת/מתה עליה/עליו. המרחק בין אלה לבין גילויי האהבה הבוערת בתנ"ך אינו רב. גיבורת שיר השירים אומרת: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי".

'שנאה', ניגודה של 'אהבה', מופיעה 17 פעמים בתנ”ך. השנאה כמו האהבה משמשת ביחסי אנוש, ביחסי משפחה, ביחסים עם האל, ביחסו של אדם לחייו. השימוש במילה חביב על קהלת רואה השחורות, והיא חוזרת ומופיעה בתנ"ך ביחסי העמים ובסכסוכים השונים. 'שונא' היא גם מילה נרדפת ל'אויב', בדרך כלל האויב הפוליטי. 'אויב' נקשרת למילה המקראית הנרדפת לשנאה, 'איבה'. 'משטמה' מופיעה פעמיים בספר הושע. 'שטנה' מופיעה פעם אחת בעזרא בהוראת דיבה, והיא הנגזרת מ'שטן', המלאך המקטרג.

מעמדה של הקנאה בשפה ייחודי, ואין לה נרדפות. שם התואר 'קַנָּא' מיוחס לאלוהים. רוב הופעות 'קנאה' מתייחסות לחשד לבגידה, כלומר, לאהבה שהופרה לאדם אחר, לאלוהים, או בתוך המשפחה. בעברית החדשה התפצלו בשדה הקנאה שני שמות עצם: קנאה בתנ"ך, קַנָּאות מלשון חכמים. 'קנאה' משמשת בעיקר ביחסי אדם וחברו: קנאה ברכוש, בהצלחה. 'קנאות' נגזרת משם התואר קַנָּא. על פי שימושיו בתנ"ך זהו שם תואר חיובי בהיבט המוסרי, והוא מיוחס רק לאלוהים. עיקר השימושים בשם התואר ובמונח קנאות מתייחסים היום בשיח היהודי לקבוצות דתיות קיצוניות, שאינן מקובלות גם על חלקים גדולים בציבור הדתי ואפילו החרדי.

בעוד שלאהבה, לשנאה ולקנאה אין כמעט מילים נרדפות בתנ”ך, זה אינו המצב בצמד הרגשות שמחה ועצב. בתנ”ך מופיעות עשר מילים המבטאות שמחה: שמחה, ששון, גיל, גילה, חדוה, רינה, אורה, משוש, עלז, עליצות. גם לעצב שורה מרשימה של מילים נרדפות: דאבה, דאבון, מגינת לב, מועקה, יגון, תוגה ושם התואר נוגה, נכאים, עוצֶב, עיצבון, עצבת, שיממון במשמעות דיכאון, תמרורים. המילה הנפוצה 'צער' היא משנאית, ומשמעותה שם כאב וסבל.

כמו לשמחה ולעצב, וביתר שאת, יש לרגש הפחד מילים נרדפות רבות. לצד 'פחד' נמצא בתנ"ך את המילים אימה, אימתה, בהלה, חיל, חילה, רעדה, ביעות, בלהה, בעתה, דאגה, חלחלה, חרדה, חת, חיתה, חתת, יראה, מגור, מורא, מורך, פלצות, רתת והצירוף 'פיק ברכיים'. תהליך הקליטה של הנרדפות האלה בעברית החדשה מתפצל. חלק מהמילים נעלמו, בעיקר צורות משניות כמו אימתה, חיתה, חתת וחילה. אחרות נוכחות במשלב הספרותי, כמו רעדה, מורא, מורך במסגרת הצירוף 'מורך לב', מגור ובלהה. 'דאגה' הצטרפה ל'חשש' שמקורה בתלמוד כצורה מתונה של פחד מפני הבאות. 'בהלה' משמשת לתיאור פחד מתפרץ בעקבות אירוע בלתי צפוי, בעוד 'חרדה' מתייחסת לאירועים עתידיים נעלמים. 'חלחלה' היא תגובת פחד וזעזוע. 'בעת' בעקבות בעתה משמשת בתחום הרפואה כחלופה עברית ל'פוביה', ומכאן מחלות פחד שונות: בעת גבהים, בעת זרים, בעת חוצות וכדומה. 'אימה' היא סוגת יצירה בקולנוע ובטלוויזיה. היראה והחרדה התבדלו לתחום האמונה ועבודת אלוהים. הצירוף 'יראת שמיים' מקורו בלשון חכמים.

גם לרגש הכעס נרדפות רבות בתנ"ך: חימה, זעם, זעף, חרון, אף, עברה, קצף, רוגז. לאלה מצטרפים הצירופים 'חרי-אף', וכן 'סר וזעף'. יש גם ביטויים המעידים על כעס כבוש: מורת רוח, מרירות ומררה. שימושי 'אף' בביטויי הכעס מדמים את נשיפת האף הנמרצת של האדם הכועס. 'חֵמָה' משמשת מספר פעמים במשמעות רעל או ארס הנחשים, כמו "חֲמַת נָחָש" בתהלים.

בקֶשֶת הרגשות יש לשים לב לקטגוריה חשובה שבה מיטשטש הגבול בין החברתי והפסיכולוגי, בין המרחב הציבורי לבין חיי הנפש. במרכז עומדות מילות הצמד הדיכוטומי בושה וכבוד. 'בושה' מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך ומבטאת מצב נפשי, שעל פי התיאור מכסה את האדם או את פניו. 'חרפה' מייצגת את מצבו של האדם בחברה, ובו בזמן את המצב הנפשי הכרוך בכך. רגש נוסף שגם בו מיטשטש התחום בין הפרטי והציבורי, בין החברתי והתיאולוגי, הוא האשמה. סוגיית הבושה עלתה למרחב הציבורי בעשור השני של שנות האלפיים, עם התגברות הנוהג לחשוף את קלונו של אדם, בצדק ושלא בצדק. ברשת האינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות השונות, התופעה נקראת באנגלית shaming. על פי קביעת האקדמיה ללשון המילה העברית המקבילה היא 'בִיוש', אף כי אין בה ייצוג לאופי האינטרנטי של התופעה.

גם רגש הכבוד לא עבר שינוי מהותי בשימושיו בעברית החדשה, אך יש לו מעמד בתחום הגינונים והנימוס, וזאת בהשפעה ברורה של שפות שונות. כך בפניות הנפוצות 'בכבוד רב' או 'לִכבוד', 'כבודו' המקובל בבתי המשפט, או קריאת השבח 'כל הכבוד!'. הפנייה הדיבורית 'בְּכָבוֹד' נהגית במלעיל. הפנייה האירונית 'עם כל הכבוד' היא פתיחה לדברי ביקורת והתנצחות.

מונח נוסף מחבר את עולם הרגש להקשר החברתי: הסליחה. השורש סל"ח מתייחס בתנ”ך לאלוהים, ולעיתים רחוקות לכוהניו ונביאיו. 'סליחה' היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, כלומר, לוותר על עונשו של האדם או העם החוטא. מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. עם השנים עברו ‘סליחה’ ו’מחילה’ הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין-אישי בקשת סליחה לא נועדה לוויתור על עונש, אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה ‘מחילה’ היא ויתור על עונש, ‘מחילת עוונות’, ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית.

‘סליחה’ נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק בצורת הרבים. ‘סליחות’ הן פיוטי בקשת כפרת עוונות, הנאמרים או מושרים לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מימי תחיית הלשון משמשת ‘סליחה’ כמילת התנצלות, וכאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן. בשיח הישראלי 'סליחה' נשמעת לפעמים כמילה ריקה מתוכן, ואפילו אלימה.

ולסיום, רגש ששינה הקשר: ביטחון, המופיע במקרא ארבע פעמים וקשור באמונה עמוקה באלוהים. דוד בן-גוריון התעקש לקרוא כך למשרד לענייני צבא ומלחמה. הוא הבין שזה בעצם תפקיד הצבא: להשרות בציבור את רגש הביטחון.

Read Full Post »

השפה, לא רק העברית, מלאה עודפויות, מצבים של 'גם וגם', וזה חלק מקסמה. אחת התופעות המרכזיות של העודפות המבורכת היא המילים הנרדפות: מילים שיש להן משמעות זהה, ואנחנו יכולים להחליף אותן זו בזו. המונח הלועזי לכך הוא סינונים, להבדיל מאנטונים – מילים הפוכות במשמעות.

הביטוי 'מילים נרדפות' מופיע בעברית לראשונה במאה ה-16, ומתורגם מביטוי דומה בערבית: כַּלִמָאת מֻתַרָאדִפָה. מה לרדיפה ולענייננו? נראה שיש כאן דימוי למילים הנאבקות זו בזו על מקומן בשפה.

המילים הנרדפות בעברית מוליכות, כמו בכל עניין כמעט, אל המקורות, בעיקר לשפת התנ"ך. בתנ"ך יש לנרדפות תפקיד פואטי. פסוקים רבים מאוד בנויים על תקבולות, המביעות רעיון דומה במילים אחרות, וכדי לאפשר זאת נדרשות מילים נרדפות. למשל, בשירו של למך: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי". איש=ילד (במשמעות נער), פצע=חבורה.

לפעמים מציע התנ"ך שרשראות של נרדפות: "פצע וחבורה ומכה טריה", או "בוקה מבוקה ומבולקה". כך בצמדים שהפכו למטבעות לשון כמו חי וקיים, לעולם ועד (שתי מילים במשמעות נצח), שישו ושמחו (במדרש, בעקבות ישעיהו), והמשולש שלפיו ליהודים הייתה "אורה ושמחה וששון ויקר". יְקָר פירושה כבוד.

ברוב המקרים, עם זאת, המילים הנרדפות אינן זהות ממש. השימוש בהן מגלה גווני משמעות, ניואנסים. למשל, 'אִמרה' לצד 'פתגם'. פתגם הוא אמרה עממית המשוקעת בתרבות ובדרך כלל לא ידוע מי הגה אותה. אמרה יכולה להיות גם אמירה חכמה של אדם מסוים, שאומנם לומדים ומצטטים אותה, אך היא אינה מוטמעת בתרבות הלשונית באותה מידה כמו הפתגם. כך גם 'יעד' לעומת 'מטרה'. 'יעד' הוא בדרך כלל מטרה מוגדרת ומסומנת, ולכן אומרת לנו נערת הווייז "הגעת ליעד" (ולא למטרה). מטרה יכולה להיות גם כללית ורחבה. כך יכולה עמותה חדשה להציב מטרות כלליות, ויעדים ספציפיים להגשמה מעשית. ההשוואה לאנגלית יכולה להבהיר את הבדלי השימוש. target היא גם מטרה וגם יעד, אבל purpose היא רק מטרה.

מקרה מבחן מעניין הוא הצמד אמת-שקר. בעוד ל'אמת' אין כמעט נרדפות, לשקר יש רבות, ממקורות שונים ובמשלבים שונים: הונאה, אחיזת עינים, בדותה, בלוף, כזב, כחש, מרמה, צ'יזבט, רמאות, רמייה, שקר, תרמית ועוד. כבר כאן מתחילים לנבוע סדקים בזהות המשמעות. 'כזב' הוא שקר לכל דבר, אבל בעברית פלמחאית הוא הפך שם נרדף לצ'יזבט, שהוא סיפור בדוי ומבדר שאינו מזיק לאיש. 'רמייה' ו'הונאה' הן מתחום המשפט הפלילי. 'בדיה' היא סיפור מומצא, ומכאן גם 'בדיון' כשם כולל לספרות הפרוזה.

במקרה של הצמד 'מזל' ו'גורל' מדובר ביותר מניואנס. שתי המילים מתייחסות לאירועים או להשתלשלות עניינים בחייו של אדם שנוצרו באופן מקרי, ללא התערבות של מעשיו או רצונו של האדם. המילה 'מזל' מתייחסת להתרחשויות נקודתיות, חיוביות או שליליות, המילה 'גורל' מתייחסת למכלול חיי האדם, ומרמזת על כוח שרירותי המכוון את החיים בלי השפעתנו. על כן לא נאמר "הוא זכה בפיס, סימן שיש לו גורל", וגם לא "איזה מזל אכזר".

'רכוש' ו'קניין' הן מילים נרדפות לכל דבר, אבל 'קניין' היא מונח בעל אופי משפטי המדגיש את הבעלות בהיבט המשפטי, בעוד 'רכוש' מתייחסת לממד החומרי של הנכסים. לכן נשתמש ב'קניין רוחני' במקום 'רכוש רוחני', ולעומת זאת נאמר 'יש לו רכוש רב' ולא 'יש לו קניין רב'.

תחום הרגש מאופיין בניואנסים. למשל, 'עצב' ו'צער' מייצגות רגש דומה, אך היום נהוג לראות ב'צער' רגש חלש או רדוד יותר מ'עצב', ולכן נוטים לפעמים לומר 'צער עמוק'. 'צער' משמשת במילות נימוס, מה שמעיד גם כן על רדידות מסוימת: "אני מצטער (ולא 'מתעצב') להודיע שהישיבה נדחתה", אבל "אני מתעצב (ולא 'מצטער') על מותו של ידידי הטוב". בלשון חכמים ההבדל ביניהן מובהק יותר. צער אינו רגש אלא סוג של כאב.

בעברית החדשה מילים נרדפות זוכות להתפצל למשלבים. למשל, 'עני' שייכת למשלב הבינוני, 'תפרן' בעקבות הערבית שייכת לסלנג, ואילו 'דל', 'דלפון', 'אביון', 'רש' וגם 'מך' הן במשלב הספרותי. 'דרור' ו'חופש' מופיעות במקרא ובתלמוד, אך 'דרור' נפוצה במקורות הרבה יותר מאשר 'חופש'. בעברית החדשה הפכה 'דרור' מילה גבוהה ונדירה, ו'חופש' למילה הגנרית. 'שמש' המקראית דחקה לספרות את 'חמה' המשנאית, וכך גם 'ירח' מול 'לבנה'. 'גשם' היא מילה המקובלת על הכול, 'מטר' גבוהה מעט יותר ומשרתת חזאים, וכן שימשה בסיס לפועל: 'להמטיר', ולא 'להגשים'. לצידה מילים רבות שנדדו למשלב הספרותי: 'זרזיף' בתהילים הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה מיוחסת היום המילה לגשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" נוצרו פירושים שונים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, 'שעירים' מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות.

במקרים מסוימים השימוש במילה נרדפת ודחיקת האחרת נובע מסיבות תרבותיות או חברתיות. כך דחק הפועל 'סיים' את הפועל הנרדף 'גמר', מאחר שהאחרון הזדחל לתחומי הטַבּוּ במשמעות מינית. מילים המתארות את בית הכבוד משתנות עם הזמן, בעקבות המבוכה סביב הנושא. 'בית שימוש' נדחק בפני 'נוחיות' שנוצרה בהשפעת restroom, או, שוב בהשפעה האנגלית, 'שירותים'.

השפה חיה בזמן, ולאורך השנים מילים שונות במשמעות מתלכדות למשמעות אחת והופכות נרדפות לכל דבר. כך קרה למילה 'תינוק', שפירושה בתלמוד ילד צעיר ("תינוקות של בית רבן"), ועם השנים התלכדה עם היונק והעולל מן המקרא במשמעות פעוט. המילים 'למה' ו'מדוע' נבדלו בעבר לתפקידים שונים: 'למה' היא שאלה לתכלית הדבר (למה אתה עובד כל כך קשה?), 'מדוע' היא שאלה לסיבת הדבר (מדוע נשרף התבשיל?). ההבחנה הזו איבדה את תוקפה, וגם בסיס ההבחנה במקורות רעוע. השאלה המקראית "למה נפלו פניך?", למשל, היא שאלה בדבר סיבה ולא תכלית. המילים 'עיגול' ו'מעגל' התלכדו בטעות. במשמעות הגאומטרית, עיגול הוא שטח המוקף על ידי מעגל, שהוא קו. עם הזמן המילים התלכדו, והשימוש בשתיהן הוא גם לשטח וגם לקו.

תופעה בולטת בעולם המילים הנרדפות היא הבידול. המשמעות המקורית שלהן זהה או קרובה מאוד, אבל בפועל אנחנו משתמשים במילים בהקשרים שונים. דוגמה לכך היא תחום הפחד, שיש לו בתנ"ך כעשרים מילים נרדפות. חלק מהמילים האלה יצאו משימוש, אך אחרות זכו לבידול. פחד היא המילה הגנרית, חרדה היא עניין לפסיכולוגים, בעָתָה או בַעַת – לפסיכיאטרים, יראה – לשומרי המצוות, אימה לבתי הקולנוע. רגש האהבה מזוהה במקורות עם רחמים, חמלה וחמדה. עם השנים רחמים ואהבה התרחקו מאוד. חמלה היא אמפתיה, חמדה וחמדנות הן תכונות שליליות, וזאת כבר בעקבות עשרת הדיברות.

'חבר', 'עמית', 'רע' ו'ידיד' הן במקור מילים נרדפות, המתייחסות לקשרים קרובים בין בני אדם שאינם בהכרח בני משפחה. עם השנים חל בידול. 'חבר' משמשת גם במשמעות member, חבר בארגון, ביישוב וכדומה. 'עמית' משמשת בעיקר בתחום המקצועי-ארגוני, במשמעות colleague, והתרחקה מהמשמעות הבין-אישית האינטימית. 'רֵעַ' ובעיקר 'רֵעוּת' התייחדו לחברוּת בין אחים לנשק או למפעל. 'ידיד' היא מילה נרדפת ל'חבר', אך בתחום הארגוני היא מיוחסת לאדם התומך, בעיקר כספית, במוסד כלשהו. בתחום הבין-אישי ידיד הוא שמקיים קשר קבוע עם בן המין השני, שאינו קשר מיני.

גם הסלנג תורם את חלקו לבידול. במקורן, 'פגר' ו'נבֵלה' הן מילים נרדפות, גופת בהמה. הסלנג, בהשפעת היידיש, העניק ל'נבלה' את משמעות האדם הרשע, 'פגר' הוא גם דימוי לאדם הישן שינה עמוקה. ואילו פַדְלֶה שפירושה ביידיש 'פגר', פירושה בסלנג אדם חסר כושר המפגר במסעות.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: