Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מחילה’

מה מספרת לנו שפת התנ"ך על אבותינו הקדמונים, אנשי התנ"ך? ככל שיורדים לעומקם של סיפורי התנ"ך מגלים שבני ישראל היו דומים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אחד התחומים שבהם הדבר בא לידי ביטוי הוא עולם הרגש. התנ"ך מציג קשת רחבה של רגשות, ומציע לעברית החדשה כמעט את כל הדרוש לתחום הרגש. רגשות הבאים לביטוי חלקי בשפת התנ"ך הם מה שניתן לקרוא 'רגשות ביניים'. כזה הוא הרגש 'אכזבה', מילה שחידש איתמר בן אב"י, ולצידו המילה החדשה יותר 'תסכול', אם כי הן קרובות לביטוי המקראי 'מפח נפש'.

התנ"ך רצוף סיפורי אהבה וגילויי אהבה. המילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם, השורש אה"ב מופיע 208 פעם. אהבה מופיעה ביחסי גברים ונשים, ביחסי משפחה, באהבת האל את עם ישראל ובאהבת המאמין היהודי את אלוהיו. צירופי לשון מציגים את האהבה כרגש השלם ביותר, 'אהבת נפש', 'אהבת עולם' ועוד. צירופי לשון אחרים מלמדים על הקשר בין האהבה לבין יחסי המשפחה. אל האהובה פונים "אחותי כלה". 'דוֹד' הוא האהוב וכן בן המשפחה, 'דודים' זו אהבה ארוטית.

ל'אהבה' מעט נרדפות בתנ"ך, והן נקשרות לחיבה ולרחמים. 'רחמים' הוא התרגום המקובל והשכיח של אונקלוס לאהבה ולפעלים הקשורים בה. עם השנים התרחקו הרחמים והאהבה: רחמים היום הוא יחס חמלה לאדם נזקק. הפועל לחבב מופיע בתנ"ך פעם אחת, והוראתו מסופקת. הסלנג הישראלי דווקא מציע מבחר עשיר של פועלי אהבה. דלוק עליה, שרופה עליו, וכמובן מת/מתה עליה/עליו. המרחק בין אלה לבין גילויי האהבה הבוערת בתנ"ך אינו רב. גיבורת שיר השירים אומרת: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי".

'שנאה', ניגודה של 'אהבה', מופיעה 17 פעמים בתנ”ך. השנאה כמו האהבה משמשת ביחסי אנוש, ביחסי משפחה, ביחסים עם האל, ביחסו של אדם לחייו. השימוש במילה חביב על קהלת רואה השחורות, והיא חוזרת ומופיעה בתנ"ך ביחסי העמים ובסכסוכים השונים. 'שונא' היא גם מילה נרדפת ל'אויב', בדרך כלל האויב הפוליטי. 'אויב' נקשרת למילה המקראית הנרדפת לשנאה, 'איבה'. 'משטמה' מופיעה פעמיים בספר הושע. 'שטנה' מופיעה פעם אחת בעזרא בהוראת דיבה, והיא הנגזרת מ'שטן', המלאך המקטרג.

מעמדה של הקנאה בשפה ייחודי, ואין לה נרדפות. שם התואר 'קַנָּא' מיוחס לאלוהים. רוב הופעות 'קנאה' מתייחסות לחשד לבגידה, כלומר, לאהבה שהופרה לאדם אחר, לאלוהים, או בתוך המשפחה. בעברית החדשה התפצלו בשדה הקנאה שני שמות עצם: קנאה בתנ"ך, קַנָּאות מלשון חכמים. 'קנאה' משמשת בעיקר ביחסי אדם וחברו: קנאה ברכוש, בהצלחה. 'קנאות' נגזרת משם התואר קַנָּא. על פי שימושיו בתנ"ך זהו שם תואר חיובי בהיבט המוסרי, והוא מיוחס רק לאלוהים. עיקר השימושים בשם התואר ובמונח קנאות מתייחסים היום בשיח היהודי לקבוצות דתיות קיצוניות, שאינן מקובלות גם על חלקים גדולים בציבור הדתי ואפילו החרדי.

בעוד שלאהבה, לשנאה ולקנאה אין כמעט מילים נרדפות בתנ”ך, זה אינו המצב בצמד הרגשות שמחה ועצב. בתנ”ך מופיעות עשר מילים המבטאות שמחה: שמחה, ששון, גיל, גילה, חדוה, רינה, אורה, משוש, עלז, עליצות. גם לעצב שורה מרשימה של מילים נרדפות: דאבה, דאבון, מגינת לב, מועקה, יגון, תוגה ושם התואר נוגה, נכאים, עוצֶב, עיצבון, עצבת, שיממון במשמעות דיכאון, תמרורים. המילה הנפוצה 'צער' היא משנאית, ומשמעותה שם כאב וסבל.

כמו לשמחה ולעצב, וביתר שאת, יש לרגש הפחד מילים נרדפות רבות. לצד 'פחד' נמצא בתנ"ך את המילים אימה, אימתה, בהלה, חיל, חילה, רעדה, ביעות, בלהה, בעתה, דאגה, חלחלה, חרדה, חת, חיתה, חתת, יראה, מגור, מורא, מורך, פלצות, רתת והצירוף 'פיק ברכיים'. תהליך הקליטה של הנרדפות האלה בעברית החדשה מתפצל. חלק מהמילים נעלמו, בעיקר צורות משניות כמו אימתה, חיתה, חתת וחילה. אחרות נוכחות במשלב הספרותי, כמו רעדה, מורא, מורך במסגרת הצירוף 'מורך לב', מגור ובלהה. 'דאגה' הצטרפה ל'חשש' שמקורה בתלמוד כצורה מתונה של פחד מפני הבאות. 'בהלה' משמשת לתיאור פחד מתפרץ בעקבות אירוע בלתי צפוי, בעוד 'חרדה' מתייחסת לאירועים עתידיים נעלמים. 'חלחלה' היא תגובת פחד וזעזוע. 'בעת' בעקבות בעתה משמשת בתחום הרפואה כחלופה עברית ל'פוביה', ומכאן מחלות פחד שונות: בעת גבהים, בעת זרים, בעת חוצות וכדומה. 'אימה' היא סוגת יצירה בקולנוע ובטלוויזיה. היראה והחרדה התבדלו לתחום האמונה ועבודת אלוהים. הצירוף 'יראת שמיים' מקורו בלשון חכמים.

גם לרגש הכעס נרדפות רבות בתנ"ך: חימה, זעם, זעף, חרון, אף, עברה, קצף, רוגז. לאלה מצטרפים הצירופים 'חרי-אף', וכן 'סר וזעף'. יש גם ביטויים המעידים על כעס כבוש: מורת רוח, מרירות ומררה. שימושי 'אף' בביטויי הכעס מדמים את נשיפת האף הנמרצת של האדם הכועס. 'חֵמָה' משמשת מספר פעמים במשמעות רעל או ארס הנחשים, כמו "חֲמַת נָחָש" בתהלים.

בקֶשֶת הרגשות יש לשים לב לקטגוריה חשובה שבה מיטשטש הגבול בין החברתי והפסיכולוגי, בין המרחב הציבורי לבין חיי הנפש. במרכז עומדות מילות הצמד הדיכוטומי בושה וכבוד. 'בושה' מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך ומבטאת מצב נפשי, שעל פי התיאור מכסה את האדם או את פניו. 'חרפה' מייצגת את מצבו של האדם בחברה, ובו בזמן את המצב הנפשי הכרוך בכך. רגש נוסף שגם בו מיטשטש התחום בין הפרטי והציבורי, בין החברתי והתיאולוגי, הוא האשמה. סוגיית הבושה עלתה למרחב הציבורי בעשור השני של שנות האלפיים, עם התגברות הנוהג לחשוף את קלונו של אדם, בצדק ושלא בצדק. ברשת האינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות השונות, התופעה נקראת באנגלית shaming. על פי קביעת האקדמיה ללשון המילה העברית המקבילה היא 'בִיוש', אף כי אין בה ייצוג לאופי האינטרנטי של התופעה.

גם רגש הכבוד לא עבר שינוי מהותי בשימושיו בעברית החדשה, אך יש לו מעמד בתחום הגינונים והנימוס, וזאת בהשפעה ברורה של שפות שונות. כך בפניות הנפוצות 'בכבוד רב' או 'לִכבוד', 'כבודו' המקובל בבתי המשפט, או קריאת השבח 'כל הכבוד!'. הפנייה הדיבורית 'בְּכָבוֹד' נהגית במלעיל. הפנייה האירונית 'עם כל הכבוד' היא פתיחה לדברי ביקורת והתנצחות.

מונח נוסף מחבר את עולם הרגש להקשר החברתי: הסליחה. השורש סל"ח מתייחס בתנ”ך לאלוהים, ולעיתים רחוקות לכוהניו ונביאיו. 'סליחה' היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, כלומר, לוותר על עונשו של האדם או העם החוטא. מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. עם השנים עברו ‘סליחה’ ו’מחילה’ הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין-אישי בקשת סליחה לא נועדה לוויתור על עונש, אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה ‘מחילה’ היא ויתור על עונש, ‘מחילת עוונות’, ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית.

‘סליחה’ נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק בצורת הרבים. ‘סליחות’ הן פיוטי בקשת כפרת עוונות, הנאמרים או מושרים לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מימי תחיית הלשון משמשת ‘סליחה’ כמילת התנצלות, וכאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן. בשיח הישראלי 'סליחה' נשמעת לפעמים כמילה ריקה מתוכן, ואפילו אלימה.

ולסיום, רגש ששינה הקשר: ביטחון, המופיע במקרא ארבע פעמים וקשור באמונה עמוקה באלוהים. דוד בן-גוריון התעקש לקרוא כך למשרד לענייני צבא ומלחמה. הוא הבין שזה בעצם תפקיד הצבא: להשרות בציבור את רגש הביטחון.

Read Full Post »

ברשימה קודמת עסקנו בהומונימים, מילים זהות שאין ביניהן קשר כלשהו, והזהות מקרית בהחלט. לצד ההומונימים רווחות בשפה שתי תופעות קרובות: הומופונים והומוגרפים. ההומופונים הם מילים הנשמעות זהות אבל שונות בכתיב או בניקוד. הומוגרפים הם מילים הנכתבות באופן זהה אבל נשמעות שונות, נושא לרשימה נפרדת.

איך נוצרת תופעת ההומופונים? בעברית יש כר נרחב של סיבות לכך. הסיבה העיקרית היא שבעברית אמנם 22 אותיות המייצגות לכאורה 22 עיצורים, ולמעשה 23, אבל חלק מהעיצורים השונים נשמעים זהים, מאחר שלאורך הדורות ההגייה המיוחדת של אחד מהם נשחקה. הזוגות האלה, כאשר העיצור השני הוא זה שנשחק, הם כ' דגושה/ק', כ' רפה/ח', ב' רפה/ו', ת'/ט', א'/ע'. העיצורים שנשחקו הם עיצורים קשים יותר לכאורה להגייה: ק' ענבלית, ט' נחצית, ח' ו-ע' לועיות, ו' שפתית הנשמעת כמו wow האנגלית.

גורם שני להומופונים הוא שינויי ניקוד, המעידים על כך שבעבר או על פי התקן המילה נהגתה אחרת. כך למשל, מָקור במשמעות מוצאם של נחל, מילה וכדומה נשמע כמו מַקּוֹר של ציפור. הניקוד השונה מייצג את השורש השונה: נק"ר, לעומת קו"ר.

איך מבחינים בין ההומופונים? בעיקר על פי ההקשר. כאשר אומרים שהציפור שבה אל הקן, ברור לנו שהכוונה אינה ל'כן'. כאשר מחפשים את המָקור ההיסטורי של מילה כלשהי ברור שאיננו חושבים שיש לה מַקּור. "כל הנגב" מספר לנו על תופעה המתרחשת ברחבי הנגב. "קול הנגב" יכול להיות תחנת רדיו. מחילת הארנב אינה מספרת לנו שסלחנו – הבאנו מחילה – לארנב. הניקוד מספר לנו שמדובר בשורש שונה. מְחִלָּה של ארנב היא מן השורש חל"ל, מחילה וסליחה – מן השורש מח"ל.

ההומופונים גורמים לעיתים לשגיאות כתיב מביכות בתקשורת או בכתוביות לסרטים ולכתבות. כך על פי הכיתוב מספר הכתב: "צפיתי בהופעה של הכושים העיוורים מדימונה". בעיתון חשוב קראתי כמה פעמים כי "הבעיה נפטרה", באחד הספרים מצאנו שהגיע הזמן "לסכל את האבנים", וכי הרקדנים "קרקרו מסביב לבמה". מורה ללשון מצביעה על בלבול של תלמידים בין 'אורח חיים' ל'אורך חיים'.

לעיתים ההומופונים אינם מעידים על שוני כלשהו במשמעות. במהלך התפתחות השפה העברית נוצרו חילופי אותיות באותן מילים. כך, למשל, 'פרש' המקראית ו'פרס' המשנאית הן אותה מילה, על פי חילופי ס/ש שמאלית בין התנ"ך ולשון חכמים. על פי אותם חילופים גם חסך וחשך, סב ושב, שח וסח, יחש ויחס הן אותה מילה בכתיב שונה והגייה זהה. דוגמה נוספת היא תָאַו ותָאַב, וכן תעה וטעה, חרט וחרת. לעיתים אנחנו מנסים ליצור משמעויות נבדלות: לפרוש שטיח ולפרוס לחם, לתעות ביער ולטעות בחשבון, אבל במקור זה אותו פועל.

יוצרי פרסומות ומותגים מחבבים את ההומופונים, מאחר שהם מעוררים תשומת לב. תעשיינים זריזים המציאו את המילה 'מתבל' עבור קטשופ כדי ליצור עניין וגם לקשר בין המטבל המוכר לתיבולו. הסיסמה "אנחנו לא סמים" מזכירה את הביטוי הנפוץ "לא שמים". לעיתים העיצורים דומים כמו "באתי, רהיטי, קניתי", בהנחה שבפי הישראלי העצל ה' נשמעת כמו א'. ברשות הדואר "דוארים קדימה", לפחות בפרסומות. הסיסמה המפורסמת "לך תצטיין" פעלה על האסוציאציה לגידוף הישראלי "לך תזדיין". הסיסמה הכתובה "האלכוהול משקר" התכתבה עם "האלכוהול משכר". הדרך הזו מתוחכמת, אך גם לה אורבת סכנת אי ההבנה. הסיסמה "בנק דיסקונט מתקוון אליך" בעייתית, מאחר שהפועל "להתקוון" לא חדר עדיין לשפה בנפרד מ"להתכוון".

הומופונים הם מקור לא אכזב למשחקי מלים. על מפלגת העבודה אמר דוד פוגל במאמר במעריב כי מעתה יש לקרוא לה "מפלגה אבודה", ומשחק המלים הזה התכתב עם התחושה שהמפלגה מאבדת את דרכה. במאמר על חברת הצריכה נטבע הצמד "ראוותנות ורעבתנות". בטאון היהודים המשיחיים, כמו גם בטאון התנחלות אלון מורה, נקראים "מעט לעת", ואילו עלון הארכיון הציוני נקרא דווקא "מעת לעט".

גם הגששים, שפעלו בערוצי לשון רבים, השתמשו בהומופונים. במערכון "שוק הספרים" שמענו "הוא הכול קרא, קרע לחתיכות, הוא ילד שובב". במערכון "מפעל הפיס": "חנוק? שו חנוק? אני חנוקייה", ואילו ב"פגז קומפוט" מדובר על "כלה כבדה מאוד". משחקים כאלה אהובים גם על יוצרי תשבצי ההיגיון. שמענו שהכדורגלן פנה לבג"ץ? התשובה: עטר/עתר; שיח שיכורים בפאב? עזוב אותך משטויות/שתויות; הארכאולוג משוטט בחוסר מעש? הולך בטל/בתל; מס הכנסה בחברה קדישא? העמקת הגבייה/הגווייה.

לעיתים ההומופונים יוצרים בלבול במשמעות. דוגמה מעניינת לכך היא הצמד הַדָּרָה (במשמעות הרחקה) להֲדָרָה במשמעות מתן כבוד. הדרה א' היא מן השורש נד"ר, מקורה בנדר, ובפועל הִדִּיר מלשון חכמים, שם הדירו, למשל, את רבי אליעזר מנכסיו. הדרה ב' היא מן השורש הד"ר והיא קשורה ל"והדרת פני זקן" ממשלי, או ל"הדור בלבושו" מישעיהו. וכך חרדי המהדר במצוות עולה לאוטובוס מהדרין, שבו מדירים את הנשים מן הספסלים הקדמיים.

אחת התופעות המעניינות היא מה שאני מכנה "הומופונים נודדים". אלה מילים הנשמעות זהות ויש ביניהן קרבת משמעות מסוימת, ועם הזמן ההבדל ביניהן מיטשטש, הבידול נעלם, ומה שהיה שגיאה הופך לנורמה. הומופונים נודדים כאלה אפשר לראות בזוג החביב 'פיקח' ו'פיכח'. פיקח הוא אדם רואה, ובהשאלה או הרחבת משמעות אדם חכם, הרואה דברים נכוחה. פיכח הוא אדם שאינו שתוי, אבל גם כאן התרחבה המשמעות לאדם שדעתו צלולה, וכשאומרים 'מפוכח' כבר אין לכך כל קשר לשתייה. 'תפל' הוא חסר טעם, 'טפל' הוא חסר ערך וחשיבות. כל אחת משתי המילים התרחבה מעט במשמעותה, והן הולכות ונפגשות.

אחת הדוגמאות הרווחות להומופונים נודדים היא הצמד התרעה/התראה. 'התרעה' נועדה להכריז על סכנה עתידית, 'התראה' היא קביעה שאין לחזור על מעשה שנעשה בעבר. הטשטוש ביניהן מוחלט למרות שהפועל שונה: להתריע לעומת להתרות. גורל דומה יש ל'ניקוי' ו'ניכוי', המשמש בעיקר בתחום הכספים, 'אצור' ו'עצור', וכן 'אחסון' – מן השורש חס"ן המקראי, ו'אכסון', שמקורו יווני. 'אחסון' הוא לחפצים, 'אכסון' לבני אדם, אבל הבלבול רב.

דוגמאות נוספות להומופונים נודדים מתרחשות בצירופים. יש החלפה מתמדת בין 'כהות חושים' ל'קהות חושים'. כהות חושים היא היעדר בהירות מחשבה, קהות חושים משמעותה היעדר חדות מחשבה. טשטוש ההבדלים הזה מוכר כבר במקורות. הצירוף 'פטפוטי ביצים' הוא הומופון נודד של הביטוי התלמודי 'פתפותי ביצים'.

גם בשפות שאינן עברית מכירים את התופעה. אתר בשם eggcorn.com העוסק בתופעה בשפה האנגלית מביא מאות דוגמאות לכך. egg corn, למשל, שפירושו תירס דמוי ביצה, הוא שיבוש שהשתרש של acorn, שפירושו אצטרובל. דוגמות נוספות: rear/rare (אחורי/נדיר), corps/corpse (יחידות/גופה), flower/flour (פרח/קמח) ועוד. הרֶכֶב hummer, באנגלית: 'הנוהם', נשמע לאנשי הצבא בישראל hammer, ועל כן זכה לשם העברי המכובד 'פטיש'.

ולסיום, האינטרנט שבר לגמרי את המחיצה בין הדיבור והכתיבה, ובעקבות זאת נולדו הומופונים כתובים. בשפת ההאקרים שהשתלטה על הכתיבה ברשת נהוג שימוש במספרים ואותיות במקום מילים הנשמעות זהות. מספר 4 מזכיר את המילה for, מספר שתיים מזכיר מילים כמו to או too. האות u נשמעת כמו המילה you והאות t כמו tea. וכך נולדו היצירות הבאות: u2 – גם אתה, 2u – בשבילך. 10q או 10x – תודה רבה. השיטה חדרה גם למשפטים ומילים בעברית, ואת המילה 'מהמם' כותבים במחוזותינו, בפשטות, 100מם. והמבין מבין.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: