Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טוהר הגזע’

בט"ו בשבט הקודם נכתב כאן על פרחי הארץ: איך נקבעו שמות הפרחים ואיך משתמשים בהם בשפה באמצעות דימויים. ט"ו בשבט הוא כידוע חג האילנות. מדוע הוא נקרא כך ולא "חג העצים"? זאת בזכות הארמית ובזכות המשנה. המילה 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח, ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7), לצד 'אילנא'. בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

השפה מתפתחת באמצעות דימויים. בתחום זה יש לעולם הצומח, ובעיקר לעצים, תפקיד מרכזי. הצמח מלמד את האדם המתבונן על שרשרת הצמיחה, על מעגל הפריחה, הבשלות והקמילה. חיי הצמח ורכיביו הם דימוי לתהליכי החיים.

'עץ' במשמעות הבוטנית הוא מקור למגוון דימויים נרחב. אלה מגולמים בפסוק "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ 19). בשימוש המקובל היום הניב נתפס כאמרה פשוטה: האדם דומה לעץ השדה. לפי רש"י יש לקרוא את המשפט כשאלה רטורית: העץ אינו אדם, ואין אנו נלחמים בו, ומכאן שפירושו הפוך להוראתו המקובלת היום.

דימוי העץ משרת את תחום יחסי המשפחה, כגון בצירוף התלמודי 'אילן יוחסין'. גם בתרבויות אחרות מתוארת השרשרת המשפחתית כעץ, והיא קרויה באנגלית family tree. הקשר המשפחתי מדומה לעץ גם בפתגם הידוע "התפוח לא נופל רחוק מן העץ", המופיע בשפות רבות וביניהן יידיש, אנגלית, גרמנית, צרפתית, טורקית וערבית. צירוף בעל רעיון דומה, "כעץ כן פריו", מופיע בסיפורו של י"ל פרץ "חתן וכלה". כריתת העץ היא דימוי למוות, כפי שמנבא ישעיהו: "גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ, אַרְזֵי לְבָנוֹן, מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ" (ישעיהו יד 8).

חלקי העץ השונים הם בעלי פוטנציאל דימויים רחב, וזאת כבר בתנ”ך. השורש הוא דימוי למקור הראשון שממנו מגיעים רעיונות או תופעות, כמו בצירופים 'שורש הדברים' או 'שורש הדבר', שמקורם בספר איוב. מי שמתחבר לאדמה, ובהרחבה לרעיון, אמונה או קהילה 'מכה שורש', בעקבות הושע. כנגד הטוב הזה עומד בספר דברים דימוי לעבודה זרה: "לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (כט 17). הברית החדשה תרמה בעקבות אלה לשפה את הצירוף 'שורש כל רע', המופיע בשפות רבות ומקורו בברית החדשה.

'שורש' משמשת מאז ימי הביניים בדקדוק העברי, וכן במתמטיקה. במאה העשרים התגבש הצירוף 'שורשי העשב': הסביבה העממית שבה נוצרת תופעה תרבותית, בעקבות הצירוף האנגלי grass roots, שנטבע בז'רגון הפוליטי האמריקאי בראשית המאה העשרים.

לפעמים הדימוי הבוטני מתרחק מן המקור המקראי. המילה 'גזע' משמשת בתנ"ך בעיקר כפשוטה, חלקו התחתון של העץ, המחובר לשורשים ונושא את הענפים. בישעיהו משמשת 'גזע' במשמעות משפחה או קהילה: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶֽה" (יא 1). בעברית החדשה 'גזע' הוא דימוי לקבוצה הרחבה ביותר הנבדלת של בני האדם: הגזע השחור, הגזע הלבן וכדומה, לצד השימוש הנרחב במונח בתחום בעלי החיים.

במאה העשרים הזדהמה משמעות 'גזע', בעיקר עקב האידיאולוגיה הנאצית, שלא רק יצרה דגם מדעי מופרך של גזע ארי, אלא אף הציגה אותו כמתנשא על גזעים אחרים וראוי לשלוט עליהם, ואף מימשה את הרעיון במרחץ דמים עולמי. הצירוף 'טוהר הגזע', שנעשה בו שימוש במילה החיובית 'טוהר', מתקבל כצירוף חשוך ומאיים. מכאן נוצרה 'גזען', המתייחסת למי ששופט את בני האדם על פי גזעם. בסלנג הישראלי 'גזעי' הוא דווקא דבר שבח, בעיקר לאדם בעל תכונות מרשימות. ייתכן שהשימוש הזה הושפע מתחום גידול בעלי החיים.

העברית החדשה פיתחה דימויים בוטָניים שונים של חלקי צמח המופיעים בתנ"ך. 'עלֶה' משמשת בלשון ההשכלה במשמעות דף נייר או דף מסֵפֶר, בתרגום מלשונות אירופה, ומכאן 'עלון', עיתון של יישוב או ארגון. 'ענף' היא יחידה ארגונית בצבא, ויחידה משקית בקיבוצים. 'צמרת', העומדת ברומו של העץ, היא דימוי חברתי: צמרת החברה, אנשי צמרת, צמרת הטבלה בליגה לכדורגל, ואפילו זונת צמרת, המשרתת את אנשי החברה הגבוהה. מכאן גם הפועל 'האמיר', טיפס ועלה לגובה, בעקבות 'אמיר': הצמרת הגבוהה. הפועל 'היתמר' ושם התואר 'תמיר' נגזרו מעץ התמר הגבוה. עצים שונים זכו למעמד של דימוי, אם דימוי לעץ עצמו, ואם לפרי המזוהה אתו. האטד המקראי, שאינו עץ אלא שיח, נמשל במשל יותם לאדם חסר ערך אך מזיק, מול 'ארזי הלבנון' בעלי הכוח: "וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (שופטים ט 15). מכאן התגלגל הדימוי לתלמוד, באמרה הידועה של בר קיפוק: "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי קיר". הארז משמש גם כדימוי לגבר נאה: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שיר השירים ה 15), ומכאן הביטוי הישראלי 'בחור כארז'.

העץ 'אלון בָּכוּת' משמש השראה לדברי קינה והספד: "וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה 8). השם שניתן לו באנגלית הוא weeping oak. מעמד דומה יש  לערבה הבוכייה, עץ שענפיו מושפלים כלפי מטה, ועל כן נתפס כדימוי לעצב. העצב או הבכי מופיעים בשמו של העץ באנגלית: weeping willow. העקבות מוליכים לספר תהלים. בלטינית נקרא העץ Salix Babylonica, ערבה בבלית. השם מתייחס למזמור מקראי: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן; עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ".

איך הפך עלה הזית לסמל השלום? המקור הראשון הוא בספר בראשית: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח 11). פרשני המקרא לא העניקו לכך משמעות סמלית, אלא עדות לכך שהמים ירדו עד לגובה העצים. הסמליות הוענקה לעלה הזית בעיקר בהשפעת מעמדו של ענף הזית כסמל שלום יווני עתיק. על פי המיתולוגיה היוונית הוא הוגש על ידי האלה אתינה לכבודה של העיר אתונה עם היווסדה. ענף עץ הזית מופיע בציורו של פבלו פיקסו "יונת השלום", שהפך אחד מסמלי השלום העולמי.

דימוי העץ היפה ביותר בשירה העברית החדשה הוא של יהודה עמיחי: "לא כברוש, לא בבת אחת. לא כולי. אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות, להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק, ואחד מחפש."

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: