Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘במבליק’

כולם מדברים על "השפה הירושלמית", אבל מהי בעצם? מצד אחד, היא מכילה אוצר מילים ומאפיין לשוני עשיר ומגוון. מצד שני, היא נחלת העבר. עקבותיה של הירושלמית מובילים לראשית המאה ה-20 ואף קודם לכן, כאשר גרו בשכנות קרובה בני עדות ולאומים שונים שהשתמשו בשפות שונות, ואלה התערבבו ביניהן. השפה הירושלמית רוויה לדינו, ערבית, יידיש, טורקית, אנגלית משובשת ועברית.

לצד המילים והביטויים בשפה הירושלמית, יש לה כמה סימני היכר פונטיים. המפורסם שבהם הוא הארכת התנועה a במילים רבות, כמו מאאתיים, הסמל של העברית הירושלמית. כך נהגו הירושלמים גם במילים כמו אופנאאאים, מגפאאאים, מאאנדס, ג'אאקט ועוד. אפשר למצוא אפיונים פונטיים מזדמנים, כמו שפונג'ה (במקום ספונג'ה) ,והצורה הידועה חתולה במלעיל עבור נקבת החתול. ירושלמים מחליפים לעתים צדי רגילה בצ'די, כמו במילה 'מחוץ' הנהגית מחוץ'. הדרך הירושלמית לטפיחה על ראשו של מי שהסתפר, צ'פיחס, מושפעת מהמילה הערבית-עיראקית צ'פחה, והיא ככל הנראה גם מקורו של הספיחס הכלל-ארצי. מילים לא מעטות בירושלמית הפכו נחלת כלל-ישראל, וביניהן פוסטמה (טיפשה, מלדינו), אוחצ'ות (בשפת ההומוסקסואלים), אַמה (טיפש, מערבית) ועוד.

הירושלמית השאירה אחריה משפטי מפתח המייצגים את מגוון השפות. 'אִבְּן אַלְבּוּלַע' היא קללה עיראקית שמצאה את דרכה למערכוני הגשש החיוור. 'אַטלַע מִן אִלזָריעַ' גם היא קללה ערבית שפירושה: צא מן השדה הזרוע! 'אין בָּיָד אִל חַספַּיילה' היא קריאת מנקי כלי הנחושת, המשלבת ערבית ולדינו. 'חַבָּשי חַבָּשי נָאוֹ נָאוֹ' הייתה קריאת לעג כלפי מוכרי הבוטנים החבשים. 'עשו ממנו קאראקוֹז', כלומר, שיגעו אותו, תיזזו אותו, הקפיצו אותו ממקום למקום, נוצרה בעקבות karagoz, דמות בתיאטרון צלליות טורקי. וביטוי תלת-לשוני, לדינו, ערבית ועברית: 'אִיכּוּלָא וַלַא אִיכּ אַסְתוֹמוֹס אבודים': כך או כך אנחנו אבודים.

השפה הירושלמית הצטיינה בכינויים לטיפוסים שונים שהסתובבו בירושלים. תרבות הכינויים אופיינית ליישובים קטנים, עיירות וכפרים. 'זיגי' בירושלמית הוא ברנש מרובע וצייתן, 'מַדלאל' הוא מפונק, 'עַמיקו' גבר רכרוכי, 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי, 'פַּסאי' הוא מפסידן, אדם הנוהג להחמיץ הזדמנויות. שחקן הכדורגל רם סטי מהפועל ירושלים, שנחשב שחקן בינוני, הפך לכינוי ירושלמי, מעין 'אחלה'. 'אַבּוּ לֶלֶה' אינו אדם אלא שד דמיוני שנועד להפחיד ילדים. המקור בערבית: אבו לילה (אבי הלילה). הכינוי אומץ כשם אתר למעשני נרגילות.

תושבי העיר הערבים זכו למגוון כינויים. 'וַלַד בּילאד' הוא יליד העיר העתיקה. 'נַוואר' היה כינוי לצוענים הערבים של העיר העתיקה, ובהשאלה: חסרי בית. גם 'עַצפוּר', בערבית ציפור, הוא קבצן חסר בית. השוטרים כינוי את הערבים 'אינדיאנים'. עבריינים בעלי הופעה מהודרת נקראו 'אלגנטים' או 'חתנים', והטיפשים שבהם כונו 'גינדאווי', בעקבות גְנאווי, במרוקאית: בן למעמד נמוך שמקורו בשבט הגנאווים. בעקבות 'אבו ללה' נולדה בירושלמית 'מכשושה', כינוי למכשפה דמיונית שהועתק למין האנושי ביחס לנשים כעורות ומרושעות. 'שאפּוֹזה' לעומתה היא נערה יפה המנצלת את יופייה, מיזוג: שאפה+פוזה.

המקצועות שעברו מן העולם זכו לשלל כינויים. בַּשיטי היה מוכר פחם, ובהרחבה – פרחח. גאלח הוא נזיר או כומר, על שום ראשו המגולח, וגם בהשפעת המילה המקבילה ביידיש. טֶנגֶ'רֶה פַּיילה עסק בניקוי גיגיות, ומַנגַ'ד בניפוץ מזרנים. מקצוע אחר הוליד את משחק הנשיאה על הגב "אַבִּי יויו". השם נוצר בראשית המאה ה-20 כשבירושלים שררה מצוקת מים קשה, בעיקר בקיץ. אז היו מגיעים לעיר שואבי מים ערבים שכונו 'אסאקה', על גבם נאדות מים שחורים מעור עִזים, ובהם מים מתוקים ממעיינות הסביבה. הם הכריזו על עצמם בלדינו מעורבת בערבית "אוואה יו אסאקה". "אוואה יו" הוא שיבוש של הביטוי בלדינו "אגוואה יו": "אני מים". חיקוי שואבי המים הערבים התגלגל אצל הירושלמים ל"אבא יו יו".

הכדורגל הירושלמי מתאפיין מאז ומתמיד באוהדים נאמנים וסוערים. היציע המזרחי הוא מקום מושבם של אוהדי בית"ר השרופים באצטדיון טדי, שחלקם התאגדו בחבורה 'לה פמיליה'. אחרי שבית"ר הבקיעה גול לקבוצת הפועל כלשהי, בעיקר בדרבי, נשמעה הקריאה "אֵבֶל בהסתדרות". כלפי שופט שפסק נגד הקבוצה צעקו "השופט עובד בתל-אור". תל-אור היה בית קולנוע בבעלות מועצת פועלי ירושלים. והיו גם ביטויי כדורגל ייחודיים. להִפריק פירושו לבעוט בעיטת עונשין בעקבות אנגלית: free kick. פאוֶול היא הגִרסה הירושלמית לביטוי הישראלי 'פָאוּל' (עבירה). והיה גם חוק ייחודי: 'פֶּנדל-גול – גול', חוק שקבע שכאשר מבקיעים גול למרות שנשמעה שריקה לפנדל – הגול ייחשב.

הווי המשחקים של ילדי ירושלים עשיר, כאשר הירושלמים נתנו למשחקים המוכרים בכל הארץ שמות משלהם. 'אלמבּוּליק' הוא השם הירושלמי למשחק העתיק דוּדֶס, לצד 'אלֶם סלָם פּאצ'קה'. המשחק 'אֶרץ' קרוי ברחבי הארץ 'קלאס'. ה'גולגולים', פירות האזדרכת המשמשים למשחק נקראים בכלל-ישראלית בומקלאך. העג'ואים הירושלמים הם הגוגואים מן השפלה. 'דודה דינה' היא הנוסחה הירושלמית של משחק הריצה 'הקדרים באים'. 'חיי שרה' הוא הכינוי הירושלמי ל'עמודו', משחק כדור של מסירות ופגיעות. כדור המשחק נקרא 'קיפודור'. לרוגטקה קראו מורטה, לפורפרה – פוררה, 'סרטים' הם גזירי פילמים לצורך הכנת פצצות סירחון, שנקראו גם צ'קים.

ילדי ישראל שגילו שילד אחר אמר או עשה או לבש דבר מה זהה היו קוראים 'צמבל בלי להשיב לעולמים', המקור במילה הצרפתית samble, 'יחד'. בירושלים הנוסח היה ארוך בהרבה: "ג'ינקְס פרטי! סטופ, מגן דוד כחול". זאת על פי jinx: לחש פלאים המופיע גם בספרי הארי פוטר.

גם מאכלי הרחוב זכו בירושלים לשמות ייחודיים. אֶשתַנוּר היא הפיתה העיראקית, הקרויה ברחבי הארץ לאפה. המקור בערבית: עֵיש פירושה לחם. 'בּוֹמבָּלה' הוא תפוח עץ אדום עטוף סוכר שנקרא גם 'יופי', 'בַּמבָּליק' הן סוכריית סוס, 'זערורים' הם פירות העוזרד ששימשו למאכל, ו'חַמְלה מַלאן' הם גרעיני חומוס קלויים. צמר הגפן המתוק זכה לשם יַמבַּמבָּם על פי מנגינה שניגן בעל הדוכן, וגם 'שַׁעֲרין בַּנאת', ערבית: שיער הבנות. 'מציצה' היא סוכרייה על מקל. לדינו הביאה לתפריט את הפיניונס והפפיטאס – גרעיני צנובר וחמנית. הארטישוק הירושלמי נקרא קרטופי, בעקבות האיטלקית. בימי המצור אכלו קציצות חובייזה, ובל נשכח את המעורב הירושלמי, שהורתו בשוק מחניודה, חלקי עוף פנימיים צלויים ומתובלים היטב.

גם אוצר החפצים זכה בירושלמית לשמות מיוחדים. שיפודי האופניים נקראו סילקים, בעקבות סילק – חוט בערבית, בעוד השסתומים לצמיגים נקראו בלפים, בעקבות valve האנגלית. מכונית החברה קדישא זכתה לשם היצירתי זַלנוע.

כלי הבית שאבו את שמותיהם משפות שונות. טֶנְגֶ'רֶה בלדינו היה כלי לשמירת מים, טְרַפּוֹצְ'קָה ברוסית – מחבט שטיחים. הלדינו תרמה גם את הספּונג'אדור, סחבה לשטיפת הרצפה, והפינג'אניקו, ספלון הקפה. הצרחה נרשמה בתחום מכשירי הרישום. בירושלמית טוש הוא עיפרון הסימון העבה, ולורד – הדק. ברחבי ישראל – להיפך. עיפרון חודים הוא שילוב של עט ועיפרון, נפוץ במשך תקופה מסוימת, ונקרא גם "עיפרון מכאני".

ירושלים של היום כבר אינה קהילה קטנה וצפופה, אלא עיר ענק רבת שכונות וקהילות. בין היתר יש בה אתרים ייחודיים שזכו לכינויים משלהם. 'אצבע עוג מלך הבשן' היא העמוד ההרודיאני הענק בכניסה למגרש הרוסים. 'הדתיקן' הוא בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג'. 'הכביש המכושף' הוא כביש בג'בל מכאבר, שהירידה בו מעניקה תחושת עלייה. 'המַייל התרבותי' הוא המסלול המוביל ממרכז בגין והסינמטק דרך תיאטרון החאן אל תיאטרון המעבדה שברחבת תחנת הרכבת הישנה, ו'המפלצת' היא פסל שכונתי גדול בדרך לקריית היובל. שכונת רמות נקראת 'הכוורות' על פי צורת הבנייה בה. 'כיכר החתוּלות', במלעיל, היא רחבה במרכז ירושלים המשמשת כמקום למכירת תכשיטים וכמרכז בילוי של נוער, בעוד ש'כיכר המיואשים' היא כיכר בשכונת הבוכארים. ויש גם שאלה ירושלמית החוזרת כל שנה עם בוא השלג: "נתפס?", שאלה-תקווה בעקבות ירידת שלג, כדי לברר אם בוטלו הלימודים.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: