Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בוז’

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אירוניה היא אמצעי רטורי המאפשר לנו להעביר מסר כפול: מסר מילולי ישיר, ומשמעות נסתרת החותרת תחת המסר המילולי, הופכת אותו על פניו או מחדירה בו ביקורת, לגלוג ואפילו בוז. למשל, הביטוי 'חוכמה גדולה' יכול להתייחס לדבריו של פילוסוף חשוב; אבל באירוניה זה יהיה לגלוג על מי שמתגאה במעשיו. בדרך כלל האירוניה נתפסת באמצעות ההקשר שבו נאמרים הדברים, או על ידי האופן שבו אנו מדברים. אם נוסיף למילים 'חוכמה גדולה' נגינה מתאימה, אפשר יהיה להבין שמדובר באירוניה.

כל מאמר בשפה יכול להפוך לאירוני על פי ההקשר והנגינה, אבל יש מילים וצירופי לשון שהמשמעות האירונית דבקה בהם, והפכה חלק מהדרך שבה הם מוגדרים או זוכים לשימוש קבוע. אלה בראש ובראשונה מילים וצירופים קצרים שהנגינה האירונית כמעט טבועה בהם, דוגמת 'חוכמה גדולה'.

למשל, 'בוקר טוב!', ברכה תמימה, ובנגינה חדשה: 'עכשיו נזכרת?!', שלא לדבר על 'בוקר טוב אליהו!'. אחד הסיפורים למקורו של הביטוי הוא על אודות השמשים בצפת, שהיו מעירים אדם בשם אליהו סלונים לסליחות בקריאה "בוקר טוב אליהו", וכך  נהגו להעיר גם את המתפללים האחרים. כששואלים חולה 'טוב לך?' מנסים לעודד אותו. בנגינה מתאימה זו התרסה אירונית: "טוב לך?!". המילה 'יופי' חביבה מאוד על יצירת אירוניות. היא מבטאת שמחה, ובהנגנה מתאימה שילוב אירוני של כעס וקנאה: “יופי לך!”, “יופי חי!”, ותוצרת שייקה אופיר: “יופי, נחמה!”

מילות שבח והתלהבות מועדות לפרשנות אירונית. מילים כמו 'נהדר' 'נפלא' או שאלות מתפעלות כמו “מה אתה אומר?” יכולות להפוך משמעות בהינף כחכוח גרון או הרמת קול ולהישמע כעלבון. ברכת “תודה רבה!” יכולה להפוך מהבעת הוקרה לתלונה קשה. ביטוי אירוני טיפוסי ורב תרבותי הוא 'ביג דיל', big deal בשפת המקור, שהשימוש בו הוא כמעט תמיד אירוני: עניין גדול? ממש לא!

מלכת האירוניה היא היידיש, והשימוש האירוני בה הוא גם בשימוש המקורי ביידיש וגם בתרגום. אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה, מציאה גדולה, היא מציאה קטנה מאוד. מוישה גרויס הוא איש קטן החושב עצמו גדול. אַ גרויסער גיבֶּר הוא גיבור קטן. החכם העברי הופך באמצעות החלופה ביידיש 'חוכם' לטיפש, או במקרה הטוב למתחכם. ומכאן התגלגלו החכם בלילה, החכם של מה נשתנה, והחכם המחוכם, שמקורו הלא אירוני בספר משלי. אם אומרים למישהו ביידיש 'שכל' מתכוונים לכך שאין לו שכל. "זַיי מִיר גֶזוּנְט!" אומר היהודי, והברכה הופכת לקללה. אפשר גם בעברית: "תהיה לי בריא!". גם הביטוי האירוני 'טוב לדעת!' מקורו ביידיש. 'שמחת זקנתי' אינו מבטא שמחה אלא חוסר עניין. וכשאומרים למישהו 'יישכוייח', יישר כוח, הכוונה לעיתים לנזיפה או לכעס. גם הביטוי התלמודי 'שישו ושמחו', שאותו שרים בהתלהבות בשמחת תורה, זוכה בתיווך היידיש למשמעות מהומה גדולה, ולא מאוד נחמדה.

הקבוצה המעניינת ביותר במרחב האירוני העברי היא ביטויים מן המקורות, בעיקר מן המקרא, המבטאים במקור גישה חיובית ואפילו נלהבת, והפכו בימינו לביטויים אירוניים. חלק מהם לקוחים ישירות מתחום הפולחן. בספר תהלים נכתב: "אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ, מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים". בשפת ימינו 'כדרכו בקודש' מתייחס למי שחוזר על התנהגותו הפגומה. "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" אומר ספר תהלים, אך הביטוי 'נשגב מבינתי' משמש היום באירוניה: אני מבין היטב במה מדובר, ברמז לטיפשותו או נכלוליותו של מישהו. המדרש מספר: "שישה דברים שחיסר את אדם הראשון, ואלו הן, זיו פניו וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה". היום 'הראה את זיו פניו' מתייחס למי שמואיל בטובו להופיע, רמז לגאוות יתר. "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" נאמר בבראשית, היום 'תעשה אתי חסד' היא צורה גבוהה של הביטוי האירוני 'תעשה לי טובה', עברית: צא לי מהחיים.

יש גם אירוניה ציבורית. "אַךְ-רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּֽי" אומר בתהלים הכהן הגדול. היום הרוחץ בניקיון כפיו הוא מי שעשה מעשה לא ראוי ונחלץ מעונש. הביטוי הזה מזכיר את 'יד רוחצת יד' שמקורו לטיני. גם הוא שימש בעבר במשמעות חיובית, והיום במשמעות אנשי שררה המחפים זה על זה. "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי" אומר יעקב ללבן, והיום מי ש'עושה לביתו' הוא מי שמתעשר במקום לתרום לחברה.  "וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ" אומר ירמיהו, היום 'אנשי שלומנו' הם המקורבים לצלחת. גם הביטויים התלמודיים 'טלית שכולה תכלת' ו'כסף מטהר ממזרים' זכו היום לשימוש אירוני או ביקורתי. "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם" נאמר בספר שמות, 'שיה תמימה' הוא אדם תמים לכאורה, אבל תוכו אינו כברו.

המחשבה האירונית דוחה מתיקות יתר. בספר שמות למדנו על המן היורד מהשמים "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". צפיחית בדבש, בתיווך היידיש, הפכה לתיאור של אדם המרבה במילים יפות וחסרות כיסוי. הביטוי 'מתק שפתיים' מיוחס לחנפנים, ומקורו הלא אירוני בספר משלי: "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח". "יערב לכם, יבושם לכם", אמר בעל מרתף היינות לשודדים במדרש בראשית רבה, והתכוון לכך. בעברית החדשה אומרים 'יבושם לך' ומתכוונים לאחל לזולת מכות טריות ולא בושם יינות. גורל משונה יש לביטוי 'אחר כבוד', מספר זכריה: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם". הצירוף המקראי משמש להעצמה, בעברית החדשה הוראתו אירונית. "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" נאמר בתהלים, נאום חוצב להבות הוא נאום מרשים אך מלא פאתוס, ביטוי שיש לו מקורות גם ברוסית, גרמנית ואנגלית.

אירוניה מבטאת לפעמים אי אמון. "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב" אומר הנביא חבקוק, ורש"י מפרש: "עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון". 'עוד חזון למועד' בלשון ימינו מבהיר שזה לא יקרה, לא אצלנו ולא בימינו. גם הברית החדשה תרמה את חלקה: "אשרי המאמינים ואינם רואים" אומר השליח יוחנן. 'אשרי המאמין' בפרשנות העכשווית הוא ביטוי אירוני: אי אפשר להאמין, זה לא יתגשם.

לא מעט ביטויים אירוניים המרמזים שעניין כלשהו עבר זמנו מסתמכים על דמויות מן העבר הרחוק: עניין אחד הוא 'מימי מתושלח', שני, בעקבות ביטוי בלדינו, 'מימי אנטיוכוס'. הביטוי המקראי הנאה 'נחלת אבות' התגלגל לביטויים מבטלים נוסח 'נחלת העבר' ו'נחלת ההיסטוריה'. ובכלל, כל זה קרה 'לפני המבול', או באנגלית: antediluvian.

בפוסט הבא: אירוניה עולמית ואירוניה ישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

תהיה לי בריא כדרכך בקודש

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: