בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

הבלשן חיים רוזן קבע בשעתו, במסגרת הדיון ב"עברית ישראלית", שבשפה הישראלית החדשה לא רק נולדות מילים חדשות, אלא נוצרים בה דפוסי דקדוק, נוהגים תחביריים חדשים ועוד.

במסגרת הדיון אני מציע להתבונן בהתמוטטותה של חומת הברזל בין "שמות עצם שיש להם צורת רבים" (כמו בית, ספינה או לב) לבין "שמות עצם שאין להם צורת רבים" (כמו צאן, דלק, כעס וכדומה). בין אלה אפשר למצוא שמות עצם בלתי ספירים (כמו אוויר, חשק או צדק), וכן שמות עצם קיבוציים, שהן מילים ביחיד המייצגות הופעה של הרבים (כמו אוכלוסייה, רכב וכדומה).

חומת הברזל הזו, שהיתה כבר בעבר מלאה פרצות, התמוטטה לגמרי. החוק הלא כתוב של העברית הישראלית בעניין זה אומר את ההיפך: "לכל שם עצם ניתן ליצור צורת רבים, ויהיה לה שימוש". החוק הזה לא רק פשה בכל פינה, וטוב שכך, הוא מסייע להגמיש ולפשט את העברית.

שמות העצם הקיבוציים זוכים לצורות רבים לרוב. הדיון הדמוגרפי עוסק כבר מזמן ב"אוכלוסיות", ואנשי התקשורת פונים ל"קהלים". שמות קיבוציים כמו "ציוד" ו"נשק" זכו בחסות שפת הצבא לריבוי: "ציודים" הם ערכות ציוד, "נשקים" הם כלי נשק. הצבא הוא אכן אחד מסוכני הריבוי המובילים, והוא אחראי גם על "שמנים", "דלקים" ו"רכבים". "רכבים", יש לומר, זכה בדיעבד לברכת האקדמיה, מה גם שבמקרא מצאנו את "סוסתי ברכבי פרעה". "חקר ביצועים" הוא תחום נכבד בעולם הטכנולוגיה והניהול. "כספים", שיש לו שורשים במקרא, היא כבר מזמן צורה תקנית, וביום חופש כולנו יוצאים ל"סידורים", ומשתדלים להימנע מ"עומסי תנועה". ומה בממשלה? קלקולים.

חומת ה"אין רבים" התמוטטה בשורה של מילים מופשטות, המבטאות רגש, תכונה או מצב. וכך אנו מוצפים היום ב"איכויות", "תכנים" (באינטרנט), "מיומנויות", "מידעים" ("מידע" עצמה היא מילה צעירה יחסית שחודשה בידי משה שרת), "יכולות" ו"תועלות". לכל רגש יש כבר מזמן צורת רבים. חיינו החדשים מלאים אהבות, קנאות, פחדים, כעסים ואובדנים.

תחום שבו הריבוי המאוחר היא מעין מהפכה תרבותית הוא המזון. כמעט כל סוג מזון או שלב בארוחה, שאינו זכאי לכאורה ללשון רבים, רוּבָּה גם רוּבַּב. "בישול" היא פעולת הכנת המזון, "בישולים" הם מאכלים. "ניגוב" היא צורת אכילה של משפחת החומוס-טחינה, "ניגובים" הם החומוס והטחינה בכבודם ובעצמם. "שיפוד" הוא שם משובש ל"שַפּוד", קנה מחודד שעליו מלבישים נתחי בשר, "שיפודים" הם הבשר עצמו.  כך הדבר עם "מרקים", "בשרים", "סלטים" (במלרע!), "פיצוחים", "קינוחים" ו"נשנושים"  שמקורם בפועל היידישאי נאשן, לכרסם. יש אפילו "אורזים" ו"קמחים".

נראה שהאם המייסדת של שושלת הרבים בתחום המזון היא "חמוצים". אפשר לראות את המילה כקיצור של "מלפפונים חמוצים", שהתרחבו לירקות מוחמצים רבים מסוגים שונים.  "מלוחים" מחזירה אותנו לתחום הנשנוש והמילה מיוחדת בדרך כלל למאפים, לצידה מפתה אותנו העולם המופלא של ה"מתוקים". ומה שותים?  "בירות" (במלעיל), בקבוקי בירה, "קולות" (במלעיל כנ"ל), בקבוקי קולה, ו"מינרליים". מה במקפיא, לשעת חירום? "קפואים", כמובן. ומה אחרי האוכל, בסגנון הצימרים עתירי הג'קוזי והמסאז'ים? "פינוקים", מכל הסוגים.

כפי שכבר נרמז, לשבירת החומות הזו שורשים במקורות. כבר במקרא אפשר למצוא צורות  רבים של מילים קולקטיביות או בלתי ספירות כמו בקרים, בשרים, חיטים, פשתים, ואפילו כעסים: "עַל כָּל-הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה" (מלכים ב כג 26). הצורה העילגת לכאורה "לחמים" מופיעה בתלמוד. לשון חז"ל שילבה את הריבוי העצמאי בסדר החיים המשפחתי: אירוסין, קידושין, נישואין, גירושין, ומי ששמח עם הזוג יתר על המידה מצוי בגילופין. יצחק אבינרי מביא רשימה ארוכה של מילים מסוג זה שזכו לצורת רבים בשירת ימי הביניים כמו "איבות", "איוולתות", "יגונים" ואפילו "מַדועים", ריבוי של "מדוע".

ועוד לא הגענו לתמצית הקיום הישראלי: הכול "דיבורים", שהם לעיתים קרובות "רינונים", "ריכולים" או אפילו "לכלוכים". ושיהיה בשמחות.

מבין אותיות בכל"מ יש לאות היחס בֵּית מעמד מיוחד. במונחי משחק הכדורגל אפשר לומר שהיא מעין שחקן חופשי. היא מציינת מקום, שהוא כנראה מקור ההתפשטות המרשימה שלה: בבית, ברמת גן. היא מציינת זמן, וממחישה בכך את עירוב השימושים של זמן ומקום: בבוקר, בשנה הבאה. היא משמשת לתיאורי אופן: במהירות, בשקט, בידידות. היא מחליפה ברצון את חברותיה במשפחת בכל"מ. בביטוי "בצלמו ובדמותו" היא מחליפה את כ' הדימוי, ובפסוק המקראי "והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו" (ויקרא ח 32) היא מחליפה את מילית היחס מן. באוגריתית, שפה הקרובה לעברית, ב' היחס משמשת בתפקידים אלה באופן בלעדי.

בעברית החדשה נמשכות עלילות האות השנייה באלף-בית. הביטוי "שפת הבית" אינו מתייחס כאן למשחק הלשוני שיצר את הלהיט "אבאניבי", אלא לפלישת האות למבנים ולשימושים חדשים או מתחדשים.

השימוש הבסיסי של ב' היחס, המציין מקום, זוכה בעברית החדשה בתוספת ה' היידוע לגרסאות מטאפוריות מכל הבא ליד. הומוסקסואל שלא נחשף הוא "בארון", תחושה של דבר מה ההולך ומתקרב היא "באוויר". מה שמצוי בבסיס האישיות הוא "בדם", ומה שרוחש במציאות ולא בתיאוריה הוא "בשטח". מצב רוח עגום הוא "ברצפה", אופוריה היא "בשמים", או "בעננים". מי שרוצה להצטרף לקבוצה, מגמה או סצינה מודיע שהוא "בעניין" או "בקטע", ומי שחווה חוויות קשות או מתנתק מהמציאות חי "בסרט", או בקיצור, חַיְבָּס.

לשימוש בב' בלתי מיודעת בתוארי פועל מבנה קבוע: לאות ב' נוסף שם עצם. "במהירות" פירושו באופן מהיר, "בשקט" פירושו באופן שקט. המבנה הזה יצירתי מאוד בעברית החדשה, וכך נוצרים תוארי פעל מפתיעים, חלקם בחיבור עם מילה לועזית. למשל, "באָמוק", כלומר, באופן הנראה חסר שליטה; "בּבּוּם", כלומר, בבת אחת; "בהליכה", ללא מאמץ, "בניוטרל", פעילות סרק, "בשלט רחוק", בהכוונה מרחוק ועוד. קבוצה אסרטיבית היא ביטויי ב' מיודעים: "בַּטירוף", "בַּהפוכה" (לפעמים במלעיל), "בַּז'ונגלר" שפירושו בדרך הטובה ביותר, "בַּשאנטי", שהוא תשובת הניו-אייג' ל"בַּטירוף". אפשר לחגוג בְכֵּיף (או בגרסת המגיירים בְכֵיף), ובְסבאבה, אבל "בַּתכלס" צריך להביא פרנסה. לא ככה?

בתוך קבוצה זו התפתחו ביטויי ב' רבים שאני מציע לקרוא להם "קבוצת ב' הקיום". ביטויים אלה מתארים מצב בסיסי של אדם או קבוצה, ואפשר לאתר אותם במבנה "אני (וגם אתה, הוא וכדומה) בְּ+שם עצם". אני באטרף, אתה באופסייד, הוא בדאון, בדיכי, ולחילופין בהיי ובהיפר. מדינת ישראל בְּהיכון לגרעין האיראני, הבן אדם בשוֹק, הזמר על הבמה בטראנס והקצין בדיסטאנס. שחקן אחד לא בפוקוס, החבר שלו לא בפורמה והקבוצה בהלם, והכל בכּאילו. ב' הקיום שינתה את קיומנו.

קבוצה מעניינת בשפת הבית היא החיבור של ב', מיודעת או שאינה מיודעת, עם שם תואר. התוצאה יכולה ליצור שם תואר חדש, תואר פועל ועוד. לכל אלה אב קדמון, הביטוי ממסכת חולין "בְּיָדוע": "ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד". המילה המייצגת את התופעה בעברית החדשה היא "בְגדול", והמתחרה העכשווית שלה היא "בקטנה", מיודעת או לא. אבל הן לא לבד.

אז ככה. בגדול מדובר בתופעה שהיא בקטנה כבר חלק מאושיות השפה המדוברת. הצבא נתן לה בענק דחיפה רצינית, שם כל דבר נבחן בַכללי, בַפרטי, בַשוטף, בַשגרתי ובַמצטבר. אפשר גם לא להתלהב, ולעשות מה שצריך בָרגוע, בַנינוח, והכי טוב, בְשוּשוּ.

על כן נאמר לה לבֵית, עזבי אותנו באמאש'לך. אלא שכאן נכנסת למשחק ב' השבועה, המוכרת לנו עוד מימי קדם, וזכתה לחיזוק בהשפעת הערבית. בחיאת זומזום, אי אפשר עליה.

ברשימה הקודמת עסקתי בכפיות הטובה של השפה, ולא רק העברית, לידידו הטוב של האדם, הכלב. יש משהו משותף לכלב ולדמות אנושית, הסבתא. גם הסבתא זוכה לכאורה לנחשולי אהבה, ונחשבת נציגת החוכמה העממית העוברת מדור לדור. אבל כשמחטטים בעולם הדימויים והצירופים שמציעה השפה מתברר שהסבתא היא מעין שק חבטות, דמות מזולזלת, בוודאי לא נציגת החוכמה עלי אדמות. יש אמנם ביטויים תלמודיים כמו "סבתא בבית – אוצר בבית"; או מכתם של עמוס עוז, הקובע שאדם זקוק כדי להיות סופר ל"פצע, גג וסבתא". אבל אלה היוצאים מן הכלל. מול "ישראל סבא", כינוי מדרשי ליעקב אבינו, המייצג את חוכמת התורה ונצחיותה, זוכים הדורות הבאים, במקרה הטוב, ל"תרופות סבתא", ממרק העוף ועד עצות עממיות לצינון.

"סיפורי סבתא" הם בשימוש הרווח דברי רכילות חסרי שחר. הביטוי מופיע אצלנו גם במקורו ביידיש: "בּוֹבֶּה מַייסֶעס", מעשיות סבתא. המילה "בּוֹבֶּה" היתה ספוגה תמיד בצליל זלזול, כמו בביטוי העתיק "זקיינה בּוֹבֶּה". לביטוי עצמו יש היסטוריה. הסופר היהודי בן המאה ה-16 אליהו בחור כתב ספר ביידיש בשם "ספר בּוֹבוֹ". הספר היה עיבוד חופשי לרומנסה איטלקית בשם Bovo d’Antona, המבוססת על רומנסה אנגלית בשם Bevis of Hampton. הספר נפוץ ברחבי אירופה המזרחית והיה אהוב מאוד על הנשים. במשך הזמן התחילו לכנות את כל הספרים מסוג זה בשם מעשיות בּוֹבוֹ, ומכאן הדרך לבּוֹבֶּה מַייסֶעס קצרה. בתרבויות אחרות אין לסיפורי הסבתא משמעות שלילית. קיקרו טבע את הביטוי הלטיני fabellae aniles: סיפורי אשה זקנה. הוא מופיע גם באנגלית: old wive's tale, ובצרפתית בביטוי מחמיא: סיפורי אישה טובה.

הביטוי הקרוב "סַפֵּר לסבתא" משמיע לנו שהסבתא היא פתי המאמין לכל דבר. מקורו ביידיש, אך הוא מזכיר ביטוי ממדרש בראשית רבא בהוראה לגלגנית: "זיל את גלוג לאמך", "לך ספר את זה לאמא שלך". גלג הוא שורש נדיר שפירושו לפטפט, ללכת רכיל, והוא היה בשימוש ספרותי בעיקר בעברית החדשה, עד שנפל לידי ס. יזהר, שחיבר את הביטוי היידישאי לתלמוד בספרו "ימי צקלג": "קצנו מפניך, מוטה, חזינו כבר בגבורותיך! בקצרה: גלוג לסבתא!"

הסבתא, מספרת לנו השפה, מתעסקת בשטויות, וכאשר אנו רוצים להכריז שדבר מה הוא שטות, אנחנו מפנים אותו לכתובתה: "מעניין את הסבתא שלי!" הביטוי הזה קיים גם בערבית: בִּהִם סִתִּי, אבל הוא מתקשר לביטוי נפוץ אחר, "שמחת זקנתי", שהוא גירסה עברית של הביטוי ביידיש "דאגה פון מיין בּוֹבֶּה", דאגת הסבתא שלי.

ביטוי בוטה למדי הוא "סבתא שלך", שנאמר בטון גס או סרקסטי בתגובה לפרובוקציה, כמו בשיחה הבא: "את חתיכת מטומטמת" – "סבתא שלך מטומטמת". אפשר גם בזכר: "אתה שקרן, אדוני", "סבתא שלך שקרנית". הביטוי מזכיר קרובי משפחה נוספים באותו דגם, למשל, "אמא שלך", או בגששית: "זַמש אביך".

ביטויי פולקלור בשפות שונות מתייחסים לסבתא. בתשובה לשאלה ספקולטיבית אנחנו אומרים, בעקבות גרמנית ויידיש, "אם לסבתא היו גלגלים, היא היתה אוטובוס". כשרוצים לומר שמישהו מביא הוכחה מפוקפקת לדבריו אומרים ביידיש: "שמעתם? יש לו סבתא ושמה חיה!". הביטוי "תרופות סבתא" קיים ברוסית, ביידיש וגם במרוקאית. במרוקאית מופיע גם "טרֶק לָאלָה" שפירושו דרכה של הסבתא, כלומר, שיטה שעבר זמנה. "קשר סבתא" הוא קשר פשוט שכל אחד יכול ללמוד.

ויש גם פיצוי. הסבתא הפלמ"חניקית, בשירו של אבשלום כהן, מספרת על עלילותיה עם סטן ורימון וכיבוש גברים. חנה לסלו השיבה למלעיזים ב"סבתא זַפְּטָה" שלה כאשר יצרה דמות מאיימת, שאף אחד לא רוצה לפגוש בה בסמטה חשוכה. "זפטה" לא הגיעה מיידיש אלא ככל הנראה מערבית. "זַבַּט" פירושו בערבית טיט, ו"זַבְּטָה" היא השלכת הטיט אל הקיר.

הפתגם אומר שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. השפה מספרת לנו סיפור אחר לגמרי: מדובר בידידות בעירבון מוגבל, לפחות מצידו של האדם לכלב. אם היה הכלב יודע מה אומרים עליו בני האדם, היה מהרהר בינו לבין עצמו, שעם ידידים כאלה אין לו צורך באויבים.

אז מהו הכלב, על פי השפה? "כלב" סתם הוא כינוי לרשע, ואם הוא "כלב בן כלב" הריהו רשע מרושע. אנחנו, בעקבות הערבים, אומרים על הנבל: "כל כלב בא יומו". הכלב הוא אמנם נאמן, אבל זו נאמנות שאיננה ראויה לשבח דווקא אלא לבוז, "נאמנות כלבית". הכלב הוא מוזנח ואומלל: חי חיי כלב, רעב כמו כלב וימות כמו כלב. הכלב מתנהג באורח שאינו מעורר כבוד, שעל כן נאמר "ככלב השב אל קיאו". הכלב הוא סמל לכל פגמי המין האנושי, ולמי ששכח, להלן הציטוט המלא ממסכת סוטה במשנה: "בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב". ועוד לא הזכרנו את זוגתו, הכלבה, או באנגלית bitch, או בערבית כִּלְבֶּה, ובעגה הפלסטינית הפלחית צ'ילבה, השנואה. ידידות כבר אמרנו?

דווקא אחד הביטויים הנפוצים בעברית מלמד על הידידות והדאגה של האדם לכלב ומאזן במידת מהאת התמונה העגומה. "קור כלבים" פירושו קור עז, ומקורו ברוסית: sobachiy holod. מה לכלבים ולקור? הכלבים אינם סובלים מקור כמו בני האדם, אבל לעיתים כל כך קר, שיש להכניס גם אותם אל הבית, או כפי שכתבה גליקל מהמלין: "מזג האויר בלילה היה כזה, שגם כלב אסור לגרש מן הבית". יוצאי רוסיה הביאו את הביטוי לארץ הקודש החמה. אצלנו, למדו לדעת, גם כשיש קור כלבים, הכלבים נשארים בחוץ. גם בגרמנית קיימת גירסה של הביטוי: Hundekälte. היה ניסיון להציג מול קור כלבים את הביטוי "חום פרות", אבל הוא לא ממש תפס.  ונקנח בפתגם ביטוי אסקימוסי: "ליל שלושת הכלבים". לילה קר במיוחד, שבו מכניסים שלושה כלבים לאיגלו לחימום. בצרפתית, אגב, אומרים "קור ברווזים".

הקשר בין הכלבים ומזג האוויר מוטמע בעוד ביטוי, שלא עבר את משוכת הלשונות אל דוברי העברית, והוא הביטוי האנגלי הוותיק "It's raining cats and dogs", "יורד גשם כלבים וחתולים", שפירושו גשם חזק במיוחד. הבלשן הבריטי מייקל קוויניון מביא כמה הסברים לביטוי הזה. ההסבר המקובל הוא שהחתולים והכלבים נהגו לישון על גגות הבתים. כשירד גשם חזק במיוחד היו נופלים כמו גשם אל הבית, או לחילופין מוצאים להם מחסה אחר. הסבר מקובל פחות אך מעורר השראה קשור למיתולוגיה, שבה לחתולים היה תפקיד של מעוררי סערות, והכלבים סימלו במיתולוגיה הנורדית את הסערות. כאשר הימאים זיהו סערה, הם סברו שהביאו אותה כלבים או חתולים.  קוויניון גם מצטט שיר של ג'ונתן סוויפט משנת 1710, שבו מסופר על מעין גשם כזה של כלבים וחתולים, וקובע כי יתכן מאוד שסוויפט הוא אבי הביטוי.

קשר בין מזג אוויר לחיות אפשר למצוא בשפה האנגלית גם בביטוי  “brass monkey weather”, מזג אוויר של קוף חצוף,  שנולד מהביטוי "הקור מסוגל להקפיא את הביצים של קוף חצוף". לביטוי המוזר הזה הסבר מרתק. מקורו ככל הנראה בצי של הוד מלכותה. monkey היה סוג של תותח. monkey balls היו פגזי התותח, שעמדו על משטח  המצופה פליז (brass), והוא נקרא brass monkey. בלילות קפואים התכווץ המשטח והפגזים התפזרו, ומכאן הביטוי.

דווקא החתול, הנחשב חסר אמפתיה ואנוכי, זוכה באהבת השפה: חתול הרחוב הוא חכם, על פי הביטוי "חוכמה של חתול רחוב". חתול הבית ערמומי, ועל כן לא רצוי לתת לו לשמור על השמנת. תנועות חתוליות מעידות על גמישות, וחתולת המין היא חלומו הרטוב של הגבר החרמן. ושייחנקו הכלבים.

דרכי המעבר משפה לשפה בתרבות העולם רבות ומגוונות, אבל חלים עליהן בכל זאת מעט כללי התנהגות נאותה. ערוץ התרגום מניח גבולות ברורים: child  היא מילה באנגלית, "ילד" היא מילה בעברית. ערוץ השאילה הישירה שם גבולות מסוג אחר: "דמוקרטיה" היא מילה סלאבית שמקורה יווני; היא משמשת את דוברי העברית, אך זוכה למעמד של אזרח סוג ב' בשפה, ומתויגת "לועזית". "לפנטז" הוא פועל עברי מבחינת צורתו, שם הפועל של בניין פיעל, ולועזי מבחינת מקורו: פנטזיה.

בתוך הגבולות האלה יש ממזרים לא מעטים. למשל, המילה פוך. "שמיכת פוך" היא על דעת כל עם ישראל שמיכה חמימה לימי החורף. על פי קני מידה מחמירים שמיכת פוך אינה אלא שמיכה לאיפור העיניים בצבע כחול, חפץ מיותר בתכלית, בעוד שמיכת החורף היא "שמיכת מוֹך". מה קרה כאן? "פוך" היא מילה ברוסית, ומשמעותה פלומה המשמשת למילוי  כרים ושמיכות. מרוסית הגיעה המילה אל היידיש, ומשם אל חדר המיטות שלנו, בעוד "מוך" נותרה מילה תלמודית נדירה. חיבור ישראלי חביב בין פוך ומוך מצוי בפולקלור התיאטרון העברי. וכך בירכו ותיקי הבימה אלה את אלה לפני הצגה: "ניֶיה פּוּכָה ניֶיה מוּכָה". מה זה? במקור הרוסי הביטוי הוא " ניֶיה פּוּכָה ניֶיה פֶּרָה": שלא תצוד דבר, אפילו לא נוצה! הישראלים העדיפו את החרוז. גורל דומה יש למילה "פִּיל", שפירושה ברוסית ובפולנית אבק, אבל בסלנג הצבאי היא הפכה לחלק מהביטוי החביב על מפקדי מסדרים, "פילים בקנה".

יש גם מסלול הפוך: מילים לועזיות לכאורה, שנוצרו בשפת הדוברים בארץ הקודש ואינן מוכרות בשום שפה בעולם. לעיתים הקשר פשוט, כמו המילה העברית ג'ינג'י, שהתגלגל מג'ינג'ר האנגלי. הג'ינג'י מייצג תופעה רחבה יותר בסלנג המנדטורי הקרויה פּינגליש, פלסטיניאן אינגליש. תהליך דומה אירע למילה הערבית דאוואווין, שקוצרה על ידי הישראלי העצלן לדאווין.

בכמה מקרים היצירה הישראלית התרחקה מהמקור, ונדרש מהלך מפותל כדי להבין מהיכן צצה. זה מה שקרה, למשל, לשם המקובל בארצנו לגלישת צוקים: סנפלינג. לכאורה מדובר בספורט עולמי, אבל כאן צצה בעיה: ספורט בשם זה אינו מוכר באף מדינה בעולם פרט לישראל. באנגליה וארה"ב קרוי הספורט הזה rappeling , מקור הפועל בצרפתית.  באוסטרליה מקור הפועל גרמני דווקא: abseiling . גלישה בקניונים קרויה canyoning , וגלישה במערות היא caving.

אז מהיכן צץ הסנפלינג? סנפלינג הוא מונח ישראלי שנוצר בחילות שונים, ביניהם חיל הים, והוא חיבור יצירתי של שתי מילים באנגלית: snap link, שפירושן חיבור קפיצי מהיר. הוא משמש בלולאות מטען, חבלי טיפוס וכבלי גרירה, ונכנס לשימוש בארץ עוד טרם חלם מישהו על גלישה בחבלים. כך כונה למשל בשנות ה-60 חיבור האבטחה, בחבל עם טבעת קפיצית, לחבל הביטחון באימוני צליחה. בחיל הים ובימאות העברית בכלל הסנפלינג הוא טבעת-חוליה  לחיבור מהיר.  חיל הים הוא ככל הנראה מקור השיבוש היצירתי, שהפך את צמד המילים למילה אחת, הנשמעת אנגלית מקורית בזכות הסיומת הפופולארית -ing. המילה שובשה כנראה על ידי בוגרי  חיל ים וימאים, מכיוון שאותה  חוליה-טבעת משמשת גם לגולשי הצוקים.

גורל דומה יש למילה אחרת מהווי המחנאות ופעילות השטח: גוזניק, אותה שקית או פחית מלאה חול וטבולה בחומר בעירה, ומשמשת לתאורה באתרים שאין בהם חשמל, כמו מנחת הליקופטרים מאולתר. היום הגוזניקים מוכרים בתרבות החתונות, כאשר שדירת שקיות מוארות בנרות מאירה את הדרך ממגרש החניה אל מתחם החתונה. צליל המילה הוא סלאבי, שכן -ניק היא סיומת  סלאבית מוכרת. ואולם, הגוזניקים לא צמחו בחיל הפרשים של בודיוני, אלא בצבא הבריטי, ונקראו goose-neck, צוואר אווז, על שום צורתו הנטויה של פתיל הבעירה. המונח ותיק יותר, מן המאה ה-17, ומתייחס לחפצים בעלי צורה כפופה, בנגרות ובימאות. הקיבוצניקים והפלמחניקים הוסיפו אותו לרשימת הניקים, וכך נולד הגוזניק העברי.

תעלולי השפה מובילים למקומות מוזרים, ומניחים מוקשים סמנטיים שלא תמיד קל לצאת מהם בשלום. למשל, כאשר אומרים "הרב התיר את הנישואין", רצוי מאוד לדעת האם הזוג שבו מדובר כבר נשוי, או שעדיין לא. אם הוא כבר נשוי, הרב מתיר לנשואים להתגרש. אם לא, הרב מתיר לשניים להינשא. מקור התעלול הלשוני הזה הוא בפועל הִתִּיר. משמעותו המקורית היא פתח קשר, ולענייננו, התיר את קשר הנישואין ואפשר את הגירושין. משמעותו המושאלת: הרשה או ביטל איסור, ולענייננו, התיר את האיסור להתחתן, ואפשר את הנישואין.

עניין מבלבל עוד יותר טמון בביטוי התלמודי הנפוץ "לא כל שכן". פירושו קרוב למידות תלמודיות אחרות כמו "קל וחומר" או "על אחת כמה וכמה", כמו במסכת ברכות: "כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן". דא עקא, שגם היפוכו, "כל שכן", אומר אותו דבר בדיוק: "מי שהוא אכזרי לעצמו, כל שכן שהוא אכזרי לזולתו" (פירוש רלב"ג למשלי יא). איך זה קרה? במקור, על פי הפרשנים, היה 'לא כל שכן' צורת שאלה-תמיהה: 'אם X כך, לא כל שכן Y?' בעברית החדשה נשארה מילת השלילה "לא" וסימן השאלה נעלם.

סוגיית "לא כל שכן" מזכירה את הבלבול הנפוץ הרבה יותר בין "כלום" ל"לא כלום", שפירושם זהה: אין, ריק, היעדר. המשמעות המילונית הבסיסית אכן הפוכה. "כלום" הוא משהו, "לא כלום": לא משהו. אלא שבפועל אין בעברית שימוש ב"כלום" במשמעות חיובית, והוא ייאמר תמיד בשלילה: על השאלה "מה עשית?" אפשר לענות בשלוש צורות: "כלום",  "לא כלום", וגם  "לא עשיתי כלום!". כך נספגה "לא" בתוך "כלום" והפכה חלק ממשמעות המילה. גורל דומה יש לצירוף "שום דבר", שמשמעותו חיובית: משהו, אבל השימוש בו תמיד שלילי, עד כדי כך שאין צורך במילת השלילה: "שום דבר" פירושו  לא משהו, ואם תרצו, לא כלום.

ומה ההבדל בין "תקדים" (כלומר, משהו שלא היה לפניו מקרה דומה) לבין "חסר תקדים" (המשמעות כנ"ל)? מבולבלים? יש סיבה. "תקדים" הוא שם עצם, שפירושו "אירוע ראשון בסדרת אירועים בעלי מכנה משותף". "חסר תקדים" הוא צירוף המשמש כשם תואר המוצמד לאירוע, ופירושו: "לא היה אירוע דומה לו בעבר". כך נוצרת מעין  חזרה אינסופית בזמן: דבר-מה מהווה תקדים רק אם אין לו תקדים. בכל מקרה, יש ניואנס בשימוש: "חסר תקדים" מתייחס לעבר, "תקדים" מתייחס לאירועים עתידיים.

הביטויים "רדת יום" ו"רדת לילה" (או כלשון השיר "רַד הלילה"), מתייחסים לאותה נקודת זמן ביממה. אז מי כאן יורד, היום או הלילה? שניהם, אך בסגנון שונה. היום יורד מהבמה, מפנה את מקומו. הלילה נוחת נחיתה מטאפורית איטית על הקרקע.

ובלי סלנג אי אפשר. מה ההבדל בין "שם זין" ל"לא שם זין"? ממש אין הבדל, שניהם ביטויים של בוז וזלזול. המשפט "אני שם זין עליך" (או על הממשלה, או על המשטרה) זהה במשמעותו לגמרי למשפט "אני לא שם זין עליך" (או על… וגומר). כך גם בצמד החביב "זורק זין" מול "לא זורק זין". מילת המפתח היא כמובן  "זין", שפירושה כאן דבר בזוי. מי ששם או זורק זין אומר בכך שהוא מקדיש לך את הדבר הבזוי והמזולזל ביותר. מי שלא שם זין או לא זורק זין אומר שאינו מקדיש לך אפילו את הדבר הבזוי ביותר.

נותרת על כנה השאלה: למה הגברים מזלזלים כל כך באיבר הנערץ שבעזרתו הם אמורים להוכיח את גבריותם? לזיגמונד פרויד פתרונים.

באחת הרשימות הקודמות עסקנו בדמויות מן המקורות ששמותיהן הפכו למונחים וזכו ללעג ושנינה. שמות פרטיים ההופכים למונחים קרויים אֶפּונימים, ומדובר בתופעה רחבה בשפות שונות. בישראל החדשה הפכו בשנות המדינה הלא רבות כמה וכמה דמויות מפתח למונחים בפני עצמם, או לחלק מביטוי כללי. בדרך כלל נראה שהם היו מוותרים על הכבוד.

קחו למשל את גולדה, מלכת האפונימים המקומית. עוד בימיה נפוץ הביטוי "הפריירים של גולדה", אלה המתגייסים לכל משימה ובעיקר למילואים. "נעלי גולדה" היו מותג של אנטי נשיות, ו"תחתוני גולדה" היו הגירסה הגברית של "תחתוני זלמן". אלה נקראו כנראה על שם הנווד התל אביבי זלמן, מן הצמד זלמן וקלמן.  גולדה היא גם היחידה שהפכה בפי העם לשמו של השטר שעליו צוירה, לצד הרצל.

דוד בן גוריון זכה להפוך למותג באמצעו המונח "בן גוריוניזם", המסכם את  סגנון שלטונו והשקפת עולמו, ומכאן גם "נערי בן גוריון" שנהו אחריו. אחד מהם, שמעון פרס, הפך עם השנים לאביהם הרוחני של "נערי פרס". "נערי רפול" לעומתם היו בני שכבות מצוקה שהרמטכ"ל רפאל איתן טרח לגייס ליחידות מיוחדות. הם נקראו גם "רפולונים". בשנות התשעים כינה רבין את פקידי האוצר "הפוגלים", על פי שמו של מנכ"ל האוצר אהרן פוגל.

ראשי עיר מועדים גם הם להפוך למונחים. טדי קולק, שגם הפך לאצטדיון, נתן את שמו ל"טדי בויס", פקחי העירייה, וכאן נעשה משחק מילים מודע עם מונח בריטי זהה, שניתן לנוער העבריין שהטיל את חיתתו ברחובות לונדון באותם ימים. אורי אבנרי קרא לחיפה "חוּשיסטאן" על שם אבא חושי, ראש העיר הכוחני של העיר. אחד מיורשיו זכה לכבוד מפוקפק: קרונות הרכבל החיפאי קרויים "הביצים של גוראל".

א-פרופו בן גוריוניזם, הדמות היחידה שהפכה למונח באותו דפוס היא מאיר כהנא, שתורתו הגזענית נקראה כהניזם, וממשיכי דרכו כהניסטים. מי שהיה שמח לשחרר את שמו מן המילון הישראלי הוא חיים ברלב. "קו ברלב" הקרוי על שמו הוא מסמלי המחדל של 1973. רמטכ"ל אחר, מופז, היה צנוע יותר. שמו הוענק למחזיק מחסנית מפלסטיק שהגה בבה"ד אחד: מופזית. דנה (אינטרנשיונל) הפכה למשאית, אייכמן שימש שנים רבות כמתקן עינויים-אימונים בתל נוף, והכדורגלן הפורש אריק בנאדו היה לצורת יציבה מיוחדת המזוהה אתו: ראש מורם וגו זקוף, הקרוי בשפה הצה"לית "נוהל בנאדו".

נעליים חביבות מעט יותר מנעלי גולדה היו "נעלי סטלה", על שם מפקדת הח"ן סטלה לוי. רפול, שכבר נזכר כאן, נתן את שמו לכובע עבודה צבאי רחב שוליים הקרוי גם פטרייה, שאותו נהג לחבוש ביום ובליל. הכובע נקרא רפולון. במעבר חד יש להזכיר את אחד הכינויים של הסם הלבן, ההירואין בשפת העולם התחתון: גליקשטיין, על שם הטניסאי איש הספורט הלבן שלמה גליקשטיין.

כמו בעולם הרחב גם אצלנו נצמדים שמות ידוענים לעיצוב השיער והגוף. תספורת אוֹחָנה  היא ממש לא תספורת יהודה לוי, בעוד נינט טייב כבר נתנה את שמה לכמה תספורות, וביניהן הפוני המפורסם שלה, הקרוי  פונינַט. זה לא מסתיים בשיער. גבות מוארכות קרויות "גבות בּוֹהָדָנָה",  על שם הדוגמנית גבוהת הקומה, וגבות גבר עבותות קרויות גבות דולצ'ין, על שם יו"ר הסוכנות המנוח. "פנס פנינה רוזנבלום" הוא כינוי מרושע במקצת לתאורת צילום חזקה הצורבת לכאורה את הפנים כדי שלא ייראו קמטים. בז'רגון העיתונאי "גימֶל יָפית"  היא לא רק האשה והמותג, אלא גם שם נרדף לכתבות תדמית. בין אנשי האמנות הפלסטית נטבע המונח "שטריכמַצקי",  מיזוג של שמות הציירים שטרייכמן וסטימצקי, ששלטו ברמה בציור הארץ-ישראלי שנים רבות.

כל אלה לא ישוו לאיש שהפך לפועל עברי: חיים גמזו, המבקר האימתני, בעזרתו האדיבה של אפרים קישון. לגמוז פירושו, כידוע, לחסל, פיזית או ציבורית. קישון גם הציע הטיות לרוב על שם שנוא נפשו: גימוז, גֶמֶז, גמזני, גמיזמוז ואפילו גַמזור, זה שתמיד אדום בדיוק כשאתה ממש ממש ממהר.

השאלה "מהו שיבוש" ימיה כימי השפה. לשאלה הזו טעם מיוחד כשמדובר בצירופי לשון. שיבושים מזדמנים בצירופים נפוצים מאוד, מ"היהלום שבקצפת" ועד "האור בקצה המערה". חלקם נעשים לשם שעשוע כמו "לא דובים ולא זבובים" המיוחס למוטה גור. הקבוצה המעניינת היא השיבושים הקבועים, כאשר מן הצירוף המקורי נולד צירוף חדש העולה על רבו בהיקף השימוש. בהיסטוריה של העברית יש לא מעט צירופים כאלה.

למשל, האם "עושה ימים כלילות" הוא שיבוש? לכאורה, ברור שכן. במקור המשנאי, מדיני הישיבה בסוכה, נאמר "עשה בהם לילות כימים", ומכאן מתייחס הביטוי למי שפועל בלילה כאילו היה זה יום. בעברית החדשה אנו אומרים כמעט תמיד "עושה ימים כלילות". לשומעים ברורה הכוונה, והמאבק נגד השיבוש אבוד. יש אף טענה שמילית היחס "כ" יכולה להיות סימטרית, ומכאן שלא מדובר בשיבוש של ממש.

אחת הסיבות ל"עשה ימים כלילות" היא הדפוס המחשבתי הקובע שהיום בא לפני הלילה. זה גם מה שקרה לביטוי המקראי "מוות וחיים ביד לשון", שהפך בעברית החדשה את הכיוון: "החיים והמוות ביד הלשון", על פי הדעה הרווחת שהחיים מקדימים את המוות. כאן אין שינוי משמעות, אלא ארגון מחדש של הצירוף. שיבוש נוסף שאין בו שינוי משמעות הוא דברים שאמר לוי אשכול אחרי אירוע הסתננות ב-1966: "הפנקס פתוח והיד רושמת". במסכת אבות נכתב דווקא: "החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת".

האם "חדשות לבקרים" הוא שיבוש? שהרי במגילת איכה נכתב "חדשים לבקרים". בעיני אין כאן שיבוש אלא גירסה חדשה, לגיטימית בהחלט, המופיעה כבר בספרות ההשכלה, אך פגשתי אישית טהרנים שיתנפלו על מי שיאמר "חדשות לבקרים" בחרפות ובגידופים. לעומת זאת השיבוש המאוד נפוץ "ברר את המוץ מן התבן" במקום "ברר את הבר מן התבן" (או את התבן מן הבר) המבוסס על דברי הנביא ירמיהו, הוא חסר משמעות, ובמקרה הטוב משעשע.

שיבושים מעניינים במיוחד הם העברת סימן הפיסוק בפסוק המקורי כך שמשמעות הפסוק משתנה ואפילו מתהפכת. זהו מקור החידוד האנגלי "eats shoots and leaves"  המספר על בעל חיים (אוכל נצרים ועלים), אך כאשר מושם פסיק אחרי eats  הוא הופך לתיאור של מערבון (אוכל, יורה ועוזב). זה מה שקרה לפסוק הידוע מספר ישעיהו  "קול קורא: במדבר פנו דרך", שתרגום השבעים והברית החדשה העבירו את סימן הפיסוק שבו אחרי המילה "במדבר", וזאת גם מטעמים דתיים, ומשמעותו התהפכה מקול שהכול שומעים לו לקול שאיש אינו שומע לו. מן הפסוק המקורי נותר הצירוף "קול קורא".

גורל מוזר עוד יותר ציפה לניב "טעות – לעולם חוזר", שפירושו שהעושה טעות יוכל תמיד לחזור בו. הוא שובש לכאורה ל"טעות לעולם חוזרת", שפירושו שהעושה טעות ישוב ויטעה בהכרח. מקור השיבוש בפיסוק. המקור התלמודי "לעולם חוזר" עומד כתֵיבה עצמאית, ומתייחס למצבים שונים שבהם מותר לחזור מטעות שנעשתה. בספרות ימי הביניים נאמר "מקח טעות – לעולם חוזר". בעברית החדשה נפל ההפסק, והמשפט "טעות לעולם חוזר" נתפס, ובצדק, בלתי תקין. כדי להשיב לו את התקינות הפך "חוזר" ל"חוזרת", והמשמעות השתנתה. הביטוי הנאה "רווה נחת" נולד מפסוק בתהלים: "תלמיה רווה, נחת גדודיה". הפסיק נפל, וכולנו רווים נחת. גם בביטוי "שורש פורה רוש ולענה" הופל הסימן המפסיק המקראי שאחרי "פורה", המופיע במקור בספר דברים.

ולקינוח, לפעמים הכול בסדר, הפסיק במקום, המילים אותן מילים, אבל האינטונציה קובעת את משמעות המשפט החדש לעומת המקור. כך הדבר בביטוי הידוע "מהרסייך ומחריבייך ממֶך יֵצאו". במקור שבספר ישעיהו הרמת הקול היא על המילה "יֵצאו", כלומר, האויבים יפוצו לכל עבר. בשימוש החדש, שיש לו שורשים כבר בספרות השו"ת, הרמת הקול היא על "ממֶך", ומכאן שהאויב הפנימי הוא המסוכן ביותר. שיבוש? לאו דווקא. שתי המשמעויות לגיטימיות, ובמקרה זה חיים ומוות ביד הלשון. או להיפך.

מיהו 'ההמון', אותו גוף אנושי חסר פרצוף, שהאדם היחיד אובד בו? לשפה העברית יש בעניין זה סיפור עתיק יומין ומאלף. 'המון', מספר לנו כבר המקרא, הוא קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים במקרא ההמון משמש כאונומטופיאה, או בעברית: תצליל. כך בפסוק "ויאמר אליהו לאחאב: עלה, אכול ושתה, כי קול המון הגשם" (מלכים א יח 41). החיבור לקול שמשמיעים אנשים רבים נעשה כבר בכמה פסוקים, כמו בספר ישעיה: "קול המון בהרים, דמות עם רב, קול שאון ממלכות גויים נאספים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר במקרא להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לכל המון ישראל".

במקרא 'המון' הוא מונח נייטרלי: אנשים רבים. לעיתים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים ירדו המוניטין של ההמון עד לתחתית. ההמון הפך שם נרדף לציבור חסר דעה וגס, שניתן להשפיע עליו בקלות והוא אינו נדרש לנמק את עמדותיו. 'המוני' כשם תואר מציין בדרך כלל התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות', ולכך שורשים בלשון ימי הביניים. תופעה דומה אפשר לראות גם בשפות אירופה. וולגארי, שהוראתו השלילית מובהקת, נגזר מ-vulgus שפירושו בלטינית ציבור אנשים.  people, בעקבות populis, פירושו אנשים או עַם, אך vox populi הוא קול ההמון, שקולו כידוע כקול אלוהים. הנוסח העברי לאמרה הלטינית, "קול המון כקול שדי", הוא של שמואל הנגיד. על אמרה זו ניטשו ויכוחים ופירושים רבים, ויש גם מצדדים באמת הגלומה בדעת ההמון.

איך זכה ההמון, אותו גוף אחיד, שם קיבוצי לכל דבר, לצורת הריבוי, 'המונים'? גם זה החל במקרא: "המונים המונים בעמק חרוץ", אומר הנביא יואל. השימוש בצורה המיודעת, 'ההמונים', כבר נפוץ בספרות התחייה, וברנר אהב להשתמש בו, וכמוהו הצירוף "המוני העם". גם לצורה המיודעת בסיס במקורות, במדרש נאה מבראשית רבה: "טובים היו לנוח שלושת בניו מכל אותן ההמונים שהיו בדור המבול, מהמון רשעים רבים; שהרבה המונים היו בדור המבול, שכל אשה ואשה מהם היתה יולדת ד' וחמישה בכרס אחד בכל שנה ושנה, והיתה יולדת שני פעמים בשנה כצאן". בכל מקרה, 'המונים' משמש היום גם במשמעות המקורית של 'המון', דהיינו, אנשים רבים: 'תקשורת המונים', הסעת המונים' ועוד, וזאת בהשפעת המילה האנגלית mass, וצורת הריבוי masses. במילון למונחי תקשורת שיצא לאחרונה ממש לציבור  הצענו (שימשתי כיו"ר משותף של הוועדה) לקרוא לעיתון מסחרי, כדוגמת ידיעות אחרונות ומעריב, 'עיתון המון'. היה בעבר ניסיון לטבוע את 'הימוּן' כמילה עברית לפופולריזציה, אך הוא לא נקלט.

המילה המקבילה להמון היא 'אספסוף', וכאן מודגשת הגסות והעדריות ביתר שאת. בהופעה יחידה של המילה הזו במקרא, בסיפור המן הנופל במדבר, נאמר: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" (במדבר יא 4). 'אספסוף' היא גזירה מקטינה של השורש אס"ף, בדומה ל'אדמדם' או 'חלשלוש'. המילה האנגלית לאספסוף היא mob, קיצור של הביטוי הלטיני mobile vulgare, ההמון הנע מצד לצד. בערבית מילה דומה בצלילה, סַפְסַף, שפירושה נחות, אך לא ברור הקשר בינה לבין המילה העברית.

בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפך מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. המעבר מ"היו המון אנשים" ל"בגן יש המון צעצועים", או "יש המון מה לראות באוסטרליה" התקבל בטבעיות. תרצה אתר הלכה שלב נוסף בשיר "שבת בבוקר":" שבת בבוקר, יום יפה! אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון". אז שיהיה המון מזל טוב, והמון המון אהבה.

"היה שיגעון": תגובה נפוצה, כמעט קלישאה, אחרי אירוע מוצלח מאוד.

"ההופעה היתה מטריפה", כתב הבלוגאי בבלוגו.

"איי, זה היה משגע, מה אתה יודע", שרים התרנגולים ב"שיר השכונה" של חיים חפר.

השפה מספרת לנו בעניין זה סיפור מבלבל: השיגעון, זה המביא בני אדם למוסדות סגורים וקושר אותם בכותונת משוגעים, הוא גם שיאה של החוויה האנושית, מקום שבו שוררת שמחה מתפרצת, זמן שאין רוצים לשכוח. במקרה של העברית זה קורה גם למילה הנרדפת לשיגעון: הטירוף, בהטיות שונות.

"שגעון הסקייטבורד" (או הסודוקו, או מחאת האוהלים, או הפייסבוק והטוויטר).

"איזה בחורה משגעת".

"זה מטורף / מטָרֵף / מטריף / מוטרף".

"אנחנו ממש באַטְרָף".

"היה חזק בַטירוף".

שורשי השיגעון הם שם נרדף לאהבה:

"אני משוגע אחריה / עליה"

"היא מטורפת אחריו"

"רבקה ג'ון, את עושה אותי מג'נון", שר יוסי בנאי לרבקה מיכאלי: 'מג'נון', כלומר, משוגע, בערבית.

כל זה לצד השימוש המקורי באותן מילים עצמם, המעיד על המשמעות המקורית, בלבול הדעת, מחלת נפש:

"החלטת לשגע אותי"

"תגיד לי, אתה מטורף?"

"הבאת לי את הג'נאנה".

 כשמדובר באהבה, ארסנל המילים הקשות, העוסקות בסכנה, מוות ומחלה מתרחב:

"דלוק עליה"

"שרופה עליו"

"מת עליה"

"חולה עליך".

"חולה עליך" מזכיר לנו פסוק משיר השירים: "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני".

חולת האהבה היא אחד המפתחות לתעלומה, שאינה מסתורית כל כך. גם אבותינו, או לפחות המשורר האלמוני המופלא של שיר השירים (אני מתנצל בפני שלמה המלך, לא נראה לי שאדם שבע-מין המחזיק בהרמונו אלף נשים כתב את היצירה הזו) הבינו שאהבה היא מחלה. כך גם האנגלים, שיצרו את ההרכב lovesick.

השורש שג"ע  נקשר כבר במקרא להתנהגות מוזרה המעידה על מחלה. טר"ף הוא שורש מעניין. במקרא הוא שורש אלים: דריסה, השמדה, בליעה אכזרית של הטרף. בתלמוד השורש מרחיב משמעות: עניינו ערבוב ובלבול. היין והשמן נטרפים, הספינה נטרפת, וגם הדעת נטרפת. רש"י דיבר על אדם 'מוטרף', הנוהג בבלבול. מטורף הוא אם כן מי שדעתו התבלבלה, שאינו חושב בהיגיון, שאבדו לו סדר המחשבה וסדר המציאות.

ובזה העניין. מצב של התרגשות עזה, שמחה העולה על גדותיה, חוויה משכרת היא מצב שיש בו יסודות של שיגעון וטירוף: בלבול חושים, שבירת נורמות, השלכת הסדר הקיים, "הראוי", "הנכון".

ובכל זאת, שלא כמו במקרה האהבה והמחלה, במקורות השיגעון אינו מצוי בצד השמחה ושיכרון החושים, ואין לו קשר לאהבה או לשמחה. היכן מסתמן השינוי? מתי הורחבה משמעות נטיות השורשים הרבות האלה מן המחלה וההדרה אל כלל בני האדם? בספרות התחייה עדיין אין לכך זכר. המשוגע הוא הדחוי, המאיים. המהלך הסמנטי חל בשפת הדיבור הישראלית, שהיתה והינה, כידוע, שפה תחת השפעה.

חשוד מרכזי במקרה זה היא האנגלית, שבה crazy משמש בשתי המשמעויות. גם המטורף הקליני, וגם המלהיב, המרגש. crazy הוא דבר שבח נלהב, crazy about somebody פירושו לאהוב אדם אהבה עזה, crazy love היא אהבה עזה, כמו בלהיטו של פול אנקה משנת 1958. בגרמני מצוי ניב דומה: verrückt nach jemanden sein, וכן verrückt nach Mädchen sein : להיות משוגע אחרי נערות, וכן שימוש בשם התואר wahnsinnig , משוגע, במשמעות  דבר שבח ופליאה.  ברוסית, שהשפעתה על העברית החדשה רבה,  אפשר למצוא את הביטוי 'אפשר להשתגע' בהוראה של שמחה והתרגשות: mozhno s uma soyti.

ונסיים בפזמון שימיו כימי המדינה, ומעיד על כך ששיגעון האהבה כבר צבר ותק במקומותינו. נתן אלתרמן, לימון וצלחת, השנה 1946:

"'את הגברים כולם יכולתי לשגע,/ כי משגעת כף ידי הענוגה,/ אבל בך אני רואה זה לא נוגע'./ 'זה לא נוגע כי אני כבר משוגע'./ 'ממי, ממי אתה כבר משוגע, ענני!'/ 'ממך, ממך, ממִי? ממִי? ממֵי לימון'./ 'ממֵי לימון, אדון צלחת, זה ממני!'/ 'נכון מאוד, אלפי תודה, אלפי פרדון'".