בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

כבר קרוב לעשרים שנה סובב בינינו "חבל על הזמן", ואנחנו מהללים ומשבחים באמצעותו עניינים גדולים וקטנים, ועדיין מתקשים לעכל אותו: "חבל על הזמן" נאמר על עניינים שלא ראוי להשחית עליהם זמן וכסף, מה כל כך טוב בזה? על כך יש להשיב שתי תשובות. האחת, ש"חבל על הזמן" היום הוא גם אמרת גנאי, והוא מייצג רע או טוב מובהקים; והשנייה, שאין שום חדש בכך שביטויים שליליים משמשים דברי שבח והלל, בעיקר בשפות הדיבור: של הישראלים, של האמריקנים, ובכל אתר ואתר. אפשר לקרוא לכך "פרדוכס השבח".
"חבל על הזמן" היא דוגמה תמימה למדי. דברי שבח נקשרים לעיתים קרובות לאלימות קשה. הסרט (או השחקן) היה "הורס", הספר היה "מַפִּיל" בעקבות ביטוי הזלזול "לא נפלתי", והמופע היה "קורע" (בדרך כלל מצחוק). הנאום או הניצחון היה "מוחץ". ביטוי שבח קרוב הוא "המחץ", אם כי הוא יכול לשמש גם לשלילה: "שיעמום המחץ". דבר שבח חדש יחסית הוא "לַפָּנים", קיצור אפשרי של "מכה לפנים", והוא דווקא היפוכו של "על הפנים" השלילי בעליל.
המוות מככב בביטויי שבח לא מעטים. "הרגת אותי" ייאמר לעיתים אחרי סיפור מעורר התפעלות, וכמוהו שם התואר "הורג". כאן כבר ניכרת השפעת הסלנג האמריקני, שבה killer הוא כינוי לדבר מה חזק ומשובח. בפוליטיקה ובעסקים 'קילר' הוא ברנש קשוח המביס את יריביו, סוג של דבר שבח, ובמערכת הבחירות האחרונה הוא תורגם ל"רוצח", בעיקר בתיאור התנהגותו של אביגדור ליברמן. המילה "רצח" הפכה מילת העצמה למקרים מגוונים, ובהחלט גם לחיוב, כמו בציטוט הבא מתוך ספר חיילים: "אנחנו מתגעגעים אליך רצח".
את הקבוצה המורבידית טלטל ביטוי השבח "סוף הדרך". הוא יכול להתפרש כרמז לכך ש"אין טוב מזה, דבר לא יבוא אחריו", אך ההתפתחויות מצמררות: סוף, סופני, סוף סופי סופני (תוצרת ארץ נהדרת), קטלני. יום אחד כתב לי תגובן אחד על מאמר שכתבתי: "המאמר – בית עלמין! – וזאת מחמאה". תודה, מתוק.
על הביטוי "למות עליו" (או עליה) כביטוי של אהבה כבר נכתב רבות. אהבה ומוות הלכו יחדיו כבר בשיר השירים האלמותי, אבל שימו לב לביטויי האהבה הבאים: גזור, קרוע, דלוק, שרוף, והרשימה חלקית. איך אומרים באנגלית התאהבות? crush. כלומר, התרסקות או מעיכה.
דברי שבח אלימים אפשר למצוא גם במגרש הדימויים הצבאיים, ועל המילה 'תותח' הרחבנו בעבר. אליה יש להוסיף את הביטוי האמריקני pistol, כלומר, אקדח, המיוחס לגבר מרשים, ואולי ממנו נולד הביטוי העברי "כלי", ובהכפלה: "כלי כלי". עיקר דברי השבח במגרש הצבאי לקוחים ממחסן התחמושת הכבדה. דבר השבח "פצצה" חל כמעט על כל דבר, לא רק על בחורות, עניין שהתיישן מעט מאז שורת הזמר "ואללה זאת ממול פצצה". מקורה של הפצצה הנשית הוא באנגלית, בביטוי blond bombshell, פצצה בלונדינית. פעם אמרו גם "פַּצָץ", היום נהוג יותר דבר השבח הנלהב "פיצוץ", וכמובן השלישייה ההזויה "פצצות לגבות, רסיסים לריסים, מרגמות לפטמות". אל הפצצה נלווה החל משלב מסוים ה"פגז", והוא אתנו: המסעדה היתה פגז, האוכל פגזי, והקינוח – פיגוז. העדכני ביותר במקומותינו, כנראה לא במקרה, הוא דבר השבח "טילים", הנאמר במלעיל. לעומתו דבר השבח "אטומי", שמקורו בעוצמתה של הפצצה האטומית, התיישן, ואת מקומו תפס ביטוי השבח "משהו חיל אוויר". ואיך אומרים את זה ביידיש? "היה שוֹס!" כלומר, ירייה.
ערבוב דברי שבח וגנאי מגיע לשיאו בביטויים מיניים בוטים. "אחול מניוקי", גידוף ערבי חמור שפירושו "אחיו של המזדיין", זכה להיות כינוי שבח עצמי נלהב של נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ, מחברי המילון לעברית מדוברת. אחריו באו בשרשרת "אחושרמוטה" (אחי הזונה), "אחושלוקי" (כנ"ל), "אחול בלוע" (אחי הבולעת), והגירסה הלא מינית של ז'וז'ו חלסטרה "אחושילינג". העברית המקראית המתחדשת לא פיגרה אחריהם: "בן זונה" או "משהו בן זונה" היה לדבר שבח עליון, ובתפוצה נמוכה יותר "בת זונה". החשוד המיידי במהלך הזה הוא הביטוי האמריקני motherfucker, המוגדר במילון סלנג אמריקני באותו ערך "אדם נתעב", וגם "אדם נערץ ומופלא".
עולם הנפש מביא את פרדוכס השבח לשיאים חדשים. "היסטרי" פירושו משובח ביותר, פרויד היה אוהב את זה. שיגעון ושבח הולכים יחד: משגע, מטריף, מטורף, מחורפן, מופרע, מטמטם ואפילו "מפגר". גם כאן האנגלית ברקע: crazy. בתחום זה יש גם הפתעה: שני ביטויים יידישאים-אשכנזים מוכרים ברחוב החרדי וקשורים לפחד. דבר שבח נלהב כזה הוא "גֶוָואלְדִיק", כלומר, משהו שצועקים עליו "גוואלד", והביטוי המוקשה "מַבְהיל על הרעיון", פעמיים מלעיל, בבקשה.
יש גם יציאות מזדמנות, ובפרסומת בעיתונות מקומית מצאתי שיר הלל ל"הנחות שלא ברא השטן". על כל אלה מסוכך ומרחף דבר השבח העליון, המוחלט, האלוהי, שאינו נזקק לתוספות: אֵין! קיצור של "אין מילים", וגם של "אין עליו". אין עלייך, אחותי העברית.

עולם החי, בארץ ובעולם כולו, מגוון מאוד, וגם די מבלבל. אלה מאיתנו שלא סיימו תואר בזואולוגיה מתקשים להבדיל בין שפן לארנב, בין צבי לאייל, ובין קרוקודיל לאליגטור. עניין הנמרים הוא המבלבל מכולם. מה ההבדל בין נמר לבין ברדלס? מה מחפשים בחבורה הטיגריס והצ'יטה? ומיהם הפנתרים, והאם הם באמת לא נחמדים? ותודה לזואולוג אבי ארבל שסייע במידע מאלף.
הפנתר, שנתן השראה לתנועות מרי בארץ ובעולם, הוא שם מטרייה לכמה וכמה חתולים גדולים ובראשם דווקא האריה. לצידו נוהמים הנמר, הטיגריס, היגואר ונמר השלג. הנמר המקראי כשמו כן הוא: מנומר, וכזכור הוא אינו יכול להפוך את חברבורותיו. שמו בלטינית ליאופרד: האריה המנומר. בתלמוד צץ לצידו נמר חברבורות אחר, הברדלס. במסכת בבא קמא במשנה נכתב "הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש", ללמדך שהנמר והברדלס אינם אותה חיה. הברדלס על פי תיאורו הוא הצ'יטה של ימינו, היונק המהיר ביותר עלי אדמות. ברדלס הוא גלגול של המילה היוונית פרדאליס, החיה המנומרת, שהיא, יש אומרים, גלגול של מילים שמיות מסוג "ברוד", כלומר, מנומר. הנמר החי בארץ נקרא בשם המדעי פנתר פרדוס נימר, כשהמילה נימר היא המילה הערבית לנמר.
בלבול נפוץ אחר הוא בתחום הזוחלים הגדולים, הלא הם התנינים. התנין המקראי הוא שם לכמה סוגי חיות, וביניהן גם סוג של נחש. בעברית החדשה מצויים זה לצד זה התנין והתמסח, ובשמות לועזיים, לא בהתאמה: האליגטור והקרוקודיל. תנין הוא שם קבוצתי לקרוקודילים מסוגים שונים, ולצידו נוצרה בעברית החדשה המילה הנרדפת תמסח, שמקורה במילה ערבית סורית, והיא מוכרת גם בשמו של "אגם תמסח" שבצפון תעלת סואץ. "נחל התנינים" הוא תרגום השם הערבי "ואדי א-תמאסיח", שעד ראשית המאה הקודמת היו בו תנינים.
האליגטור דומה לקרוקודיל, אך יש לו ראש קצר ורחב יותר. הוא חי בעיקר בארצות הברית, ובגירסה מוקטנת בסין. ברשומות המדעיות הוא אינו מוגדר תנין, אבל בפי העם התאחדו שני הסוגים.
בלבול לא קטן מצוי בקבוצת בעלי החיים מקריני הקרניים. מה לעזאזל ההבדל בין אֱיָל אַיָּל ואַיִל? אז ככה. אֱיָל איננו בעל חיים, אלא מילה נרדפת לכוח, כמו בשיר העתיק "עוז ואייל, כל אחד בחור חייל". אַיִל הוא בן זוגה של הכבשה, ראש העדר, ומכאן כלי המלחמה העתיק "אֵיל הברזל", שראשו היה ראש אַיִל. גם הטייקונים המודרנים, אֵילי הון ואֵילי תקשורת נלקחו מהווי הדיר. אַיָּל קרוי באנגלית deer, והוא נושא קרניים מסועפות, הנושרות כל שנה. בגרמנית הוא קרוי Hirsch, ללמדך שהרשלה האוסטרופולי הוא בסך הכל איָיל מסועף קרניים. האיָיל דומה לצבי, אבל הם אפילו לא קרובי משפחה. הצבי, הגאזל הלטיני-אנגלי, הוא קרוב משפחתה של הפרה. בערבית קוראים לרעייתו הצבייה ר'זאלה, שהיא גם כינוי לנערה יפה. בתקופת התנ"ך לא ממש הבדילו ביניהם, ולכן נכתב בשיר השירים "דומה דודי לצבי או לעופר איילים", כלומר, עופר הוא גור צבאים וגור איילים גם יחד.
אז איך קרה שהמילים אֱיָל, אַיָּל ואַיִל דומות כל כך? לא במקרה. צירוף האותיות א-ל בשפות שמיות שונות קשור בכוח רב, ומכאן גם המילים אֵל ואלוהים.
בלבול בלתי אפשרי ממש הוא בין הארנב והשפן. מדובר בשלושה בעלי חיים שונים: ארנב (ובעיקר ארנבת), ארנבון ושפן. הארנבת שמה באנגלית hare, הארנבון rabbit. ארנבונים בארץ יש רק בכובעי קוסמים וכחיות מחמד, הם חובבי סקס בכל יום ובכל תנוחה, ועליהם נאמר שהם מתרבים כמו שפנים. לעומתם השפן הוא בעל חיים אפור ושעיר החי בין סלעים, שמו באנגלית coney וגם hyrax, והוא קרוב רחוק של הפיל. ישראלים כמעט אינם נתקלים בשפנים, ועל כן הם שרים על "השפן הקטן", ומתכוונים בעצם לארנבון. לשפנפנות המועדונים עטויות האוזניים הארוכות קוראים במועדוני לאס ווגאס bunny, בעקבות שמו העממי של השפן דווקא. לבלבול הזה שורשים במקרא, שם השפן והארנב מופיעים בסמיכות בקבוצת החיות מעלות הגירה.
הצמד המבלבל האחרון הם העיט והנשר, שניהם עופות מן המקרא. הנשר הוא אוכל נבלות, ובאנגלית vulture, ובספר איוב נכתב עליו: "כנשר יטושׂ עלי אוכל". מן הפסוק הזה, ההופעה היחידה של השורש טו"ס/טו"שׂ במקרא, גזר ביאליק את המילים מטוס, טיס וטייס. הנשר הוא מקריח, ועל כן נוהגים לומר ששמו נגזר מנשירת השיער שעל ראשו, אבל הטענה הזו שנויה במחלוקת. הנשר אמנם אוכל פגרים, אבל זה לא הפריע לו להיחשב עוף מלכותי כבר במצרים. הנשר רחב הכנפיים הרשים גם את סופרי התנ"ך, והעניק מכבודו לנבוכדנצר, שכונה בלשון חז"ל, בעקבות ספר יחזקאל, "הנשר הגדול". מאוחר יותר זכה בכינוי הכבוד הזה הרמב"ם.
ומיהו העיט? בתנ"ך העיט הוא שם קיבוצי לעופות דורסים אוכלי נבלות, שאחד מהם הוא הנשר. רש"י מצא קשר מתבקש בין שם העוף לתכונתו וכתב: "העיט – הוא עוף, ועל שם שהוא עט ושואף הנבלות לטוש עלי אוכל", ומכאן שרש"י ראה בנשר ובעיט אותו עוף. העיט במובנו היום הוא עוף דורס הקרוי באנגלית eagle. שמו היווני דווקא מזכיר עיט: aetos, אף כי זה אינו מקורו. מקור השם העברי בפועל השמי עי"ט (ומכאן לעוט) שפירושו להתנפל תוך צרחה. המזרח מעריץ את הנשר. באירופה ובמערב בכלל, שם כמעט אין נשרים, העיט מוביל בסולם היוקרה. העיט הדו-ראשי הוא סמלה של האימפריה הביזנטית, והנשר האמריקני הוא בעצם עיטם, עיט ים.

בראשית היו המִספָרים. קדמוני השפות השמיות לא חיכו לשיטת השורשים כדי לספור מאחת עד עשר. ככל שהתפתחה שיטת השורשים שימשו המספרים בסיס לשורשים חדשים ולמילים חדשות. מן המספר שמונה נולדו השמיניות באוויר ובגירסה הארמית התמנון והמתומן. מן המספר ארבע נולדו הריבוע והרובע, וכן זכינו לראות שילֵשים, ריבֵּעים וחימֵשים. גם המספרים הסודרים התייצבו בעקבות המספרים המונים, שני, שלישי ורביעי, ורק ראשון קפץ בראש ודילג על "אחד".
כך הדבר ביחס לרוב גלגולי המספרים למילים, אבל קבוצה קטנה של שמות מספר זכתה לסוג של קפיצת דרך, ובמשמעות המילה הגזורה כבר קשה למצוא את הקשר למספר. נדרש מחקר, נדרשת מחשבה שנייה, והופ: יש קשר.
למשל, שנייה. מה הקשר בין השנייה כמידת זמן, כמו בביטוי "רק שנייה", או בגירסה המתפשטת "שניוֹנֶת", לבין המספר שניים? הרי מדובר בחלק השישים של הדקה, ולכל היותר אפשר היה לקרוא לה 'שישימייה'. ובכן, כבר הרמב"ם קרא לחלק השישים של הדקה שנייה, כמו גם לחלק השישים של הקשת בגיאומטריה. יוצרי העברית של ימי הביניים הלכו בעקבות הלטינית כמו יתר השפות שהושפעו ממנה, כולל האנגלית. הלטינית קבעה את minuta לציון דקה, החלק השישים של השעה, כאשר משמעות המלה היא "קטן יותר", או "קטן מאוד". כשחילקו את הדקה קבעו כי מדובר בחלוקה השנייה (secunda) של הזמן. וכך התגלגלה "שנייה" במשמעות "מי שבאה אחרי הראשונה" ל"שנייה" במשמעות היחידה הקטנה של הזמן.
שניים הוא גם המקור לפועל לִשְנות במשמעות לחזור, to repeat, כלומר, ללמוד או לצטט פעם שנייה, ומכאן המשנה, ובגירסה הארמית התנאים; אך היזהרו מאטימולוגיה עממית! 'שנה' (year) קשורה כבר למשמעות השניה של שנ"ה: to change, ו'שינון' קשור אל השֵן, אל החדות וחידוד הידע.
גלגולים חביבים, אף כי שקופים מעט יותר, יש למספר שלוש. התלתן, מהמספר תלתא, שלוש בארמית, הוא צמח בעל שלושה עלעלים. ואילו שָליש היא מילה רבת פירושים. בתנ"ך היא מעין מפקד משני, ויש אומרים שהדבר נגזר מכך שהשָליש היה השלישי במרכבה. צה"ל לא התרשמו, והשָליש הוא קצין פקיד, ג'ובניק. השָליש התלמודי הוא נאמן, מעין צד שלישי בסכסוך. לצד אלה שליש היא גם מידת נפח, ככל הנראה שליש האיפה, וגם כלי הקשה חביב, הקרוי בעברית החדשה פשוט "משולש".
כל אלה אינם פותרים את חידת הביטוי "בדמעות שליש". מקורו במקרא: "הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ 6). לניב פרשנויות שונות. רש"י כותב: "בבבל שהיו שבעים שנה שהוא שליש של מאתים ועשר של מצרים". במדרש תהילים נכתב: "ר' אלעזר אומר: שלוש דמעות הוריד עשיו מעיניו, אחת של ימין, ואחת של שמאל, והשלישית היתה קשורה בעינו… ר' ברכיה אומר: שליש דמעה הוריד".
הגלגולים המפותלים ביותר הם מנת חלקו של המספר המוביל, אחד, בגירסתו הזכרית. המילים שגזרו ממנו, ומהצורה השמית המקבילה המוכרת מן הערבית: וַחַד, טעונים פרדוכסים. 'אחד' הוא בודד ולעצמו, אבל 'אחדות' היא רבים המתקבצים יחד, ו'אחידות' היא רבים המבטלים את היות כל אחד מהקבוצה "אחד". מן המקור השמי, וחד, נולדה המילה יחד, כלומר, רבים הפועלים במשותף, אבל גם מילים הקשורות לבידול ולבידוד: יחיד, ייחוד, התייחדות, שנאמר בפסקי ריקנאטי מן המאה ה-13: "כתר עליון הודך והדר כבודך, אחד יחיד ומיוחד בנראה ובנסתר" (בראשית יז א). ועל כך אמרו הגששים במערכון "פגז קומפוט": אני יחיד, הוא יחיד, אנחנו יחידה.
הפרדוכסים האלה מוכרים גם בשפות אירופה השונות, וכך מסתופפות להן באנגלית המילים one, unity, unique, uniform ועוד מאותו מקור, unus הלטיני. one מושפע מהמילה הגרמנית ein, אך גם מקור המילה הגרמנית הוא לטיני, ובכל מקרה, בגרמני אחדות היא einheit. גם בערבית המצב דומה. הדיון הפילוסופי אמור להתיר כאן את הפרדוכס. הרעיון של "האחד" יכול להתייחס אל היחיד הנבדל, ויכול להתייחס אל היסוד המשותף לכל היחידים והופך אותם לאיש אחד, כנאמר: "וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד" (במדבר יד 15).
ומה עם המספר שבע? אולי הספקנו לשכוח ששבוע נקרא כך כי יש בו שבעה ימים, אבל הגלגול הרחוק ביותר הוא הקשר בין השבועה, הקריאה "אני נשבע!", והמילה הארמית "שבועי" הנזכרת בתפילת כל נדרי. סברה מקובלת היא שאכן השורש שב"ע ונגזרותיו, כמו 'נשבע' ו'שבועה', נולדו מהספרה שבע, שהוא מספר שנקשרו לו תכונות מאגיות. על פי האטימולוג קליין 'נשבע' פירושו: קושר עצמו באמצעות שבעה נדרים, או שבע שבועות. יש ויכוח האם זו התפתחות עברית, שהשפיעה גם על הארמית, או שמקורה נעוץ בשפות שמיות עתיקות יותר. בעניין אחד אין ויכוח. קודם ספרנו עד שבע (או שבעה). אחר כך התחלנו להישבע.

אז מה עושים עם הבג"ד כפ"ת הזה? יעקב פרוינד קבע את הצירוף "בֶגֶד כֶפֶת" כשם לכתונת משוגעים, ואכן, בגד כפת היא מין כתונת משוגעים המבלבלת את דוברי העברית היום על כל צעד ושעל. למעשה, לא כל הכתונת, אלא אותיות ב'כ'פ', כך שבהמשך לשעשועי המילים אפשר לומר שדוברי העברית לכודים בכַף הקלע של אותיות ב'כ'פ', והן ייקראו מעתה אותיות בְּכַף.
מה בעצם הבעיה? הבעיה היא שאפשר להגות אותן בשתי צורות, דגושה ורפה. בעוד בכל שאר העיצורים שאינם בחבורה המתבדלת של "הֶאָח רֵעַ" האוזן העברית היום אינה מבדילה בין הדגוש והרפה, באותיות בכף ההבדל נשמע היטב, ולא ניכנס כאן לדקדוקי ההסבר הפונטי לכך.
אותיות בכַף הן חוליית מיקוש. הסיכוי של דובר העברית שלא להיכשל באחד מכללי ההגייה המורכבים של אותיות בגד כפת שואף לאפס. היכן נמצאים המוקשים? קודם כל במפגש הבעייתי בין אותיות השימוש, בעיקר אותיות וכלב, עם אותיות בכַף. לכאורה אין בעיה. אומרים בְפועל, בְּכוסו ובְכיסו, ירקו בְּפרצופו. אלא ששפת הדיבור איננה אוהבת את החוק, ומעדיפה בדרך כלל לשמור על הדגש. החלטתי לעשות לבֵּיתי, יאמר הפוליטיקאי, זרקתי את זה לְפַּח אשפה, כ' רפה היא הקשה מכולם לעיכול. היא נשמעת כמו ח' ויוצרת מוזרויות, ומכאן הסיסמה הקבועה של נתיבה בן יהודה ז"ל נגד חוקי בגד כפת: "נזירה וחומר", ובהתחכמות, "כל קצין וחצין".
מוקש נוסף טמון בשורשים המכילים אותיות בכף, בעיקר בע' הפועל. למשל, מי עלֵי אדמות ארצנו אומר "לרַכֵּל"? המילונים פטרו עצמם בקביעה שמדובר בשפת דיבור. נו, באמת. ומי אומר ניכּוס, מלשון נכס? זה נשמע ממש גס. וגולת הכותרת: לכַכֵּב, או גרוע מזה, כּיכּוב. ומתי שמעתם לאחרונה את צורת הריבוי התקנית מָסַכִּים? גם הצורות למכור ולשכור נשמעות בכ' רפה, וכן לחבוש ולנפוש ועוד ועוד. במקרים מסוימים העמידה על דקדוקי אותיות בכף מביכה. הידעתם שיש לומר שְפַנְפַּנּוֹת וכְלַבְלַבִּים?
במקרי בכף רבים החוקים אינם ברורים, והמפלט של "לשון דיבור" נשמע מאולץ. מהיכן צצה המילה לֶבֶּן, אותו מאכל חלב פופולרי של פעם, ואחותו הצעירה לֶבֶּנִיָיה, המוכרת לדורות הצעירים רק ממתקני הזיקוק במפרץ חיפה? הרי זה משקל עברי לכל דבר, משקל הסגוליים. כאן יש גיור למחצה המלה הערבית המקבילה לַבַּנ, אחותה הבכורה של הגבינה הפופולרית "לַבַּנֶה". ב' דגושה במקומות לא צפויים היא סימן ההיכר של הניב הגלילי שהיה בשימוש בעיקר ביבנאל ובראש פינה, כמו במשפט המפורסם "שבעים זבּובּים נבזים על הקירות הלבּנבּנים". יש דוגמאות לא מעטות בעברית המדוברת למעבר מהרפה אל הדגוש: עבור למצב שכּיבה! שפּוֹך! שבּוֹר ימינה! ועוד ועוד, ומאידך תיקוני יתר ההופכים דגוש לרפה: בַפועל, מֵכֵיוון.
קבוצה מיוחדת של מילים ושורשים היא שוברת לשון סדרתית, קבוצת צמודי כ"ח. מי שמוכן לחזור פעמיים ברצף על המשפט 'הכחשתי שהמכחול נכחד' תוך שהוא שומר על הכ' הרפה יזכה בכדור נגד כאב שיניים. הבלשן יצחק אבינרי בא כאן למצוקת הדוברים העבריים לפני יותר מיובל שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". אבינרי מזכיר שכבר במקרא מופיע דגש במקרים דומים כמו במילה "להצּפינו" (שמות ב', סיפור משה בתיבה) הקרויים "דגש לתפארת הקריאה", ומוסיף: "לא אדע תפארתם מהי, אך דגש קל על להכּחיש ולהכּחיל – באמת לתפארת הוא, להקלת הדיבור".
תופעה נרחבת בעולם הממוקש הזה היא מילים לועזיות ושמות לועזיים המתחילים באותיות בכַף. הניסיון לאכוף עליהן (ולא לאכּוף, כפי שאומרים רבים גם בתקשורת) את חוקי בכף מגוחכים. כך הוא בשמות מקומות. אנחנו יודעים כבר מזמן שאין לומר בפָריז או בבֶרלין, אבל האם באמת יש מקום כזה, בת ים, בב' רפה, מושב בשם פדיה בפ' רפה, ועיר בשם חרמיאל? אין לומר פַּנטזיה או פּוספטים, אבל מה עם מילה חצי מגוירת כמו כימיה? על כך כותבת נתיבה בן יהודה בספר שיֵצא לאור בראשית 2013 בהוצאת כתר בעריכת כותב שורות אלה, בשם "מחברות נתיבה": "פעם היה אצלנו: חימיה! אז עשו כימיה, ומזה יצא כּימייה. נו, אז מה עם פיסיקה (או פיזיקה)? פּיסיקה?!" ומה עם פִרְגֵן? הפועל הזה, הכה נפוץ וכה חיוני שמקורו ביידיש, יישאר לנצח 'סלנג' בניגוד לחבריו טרפֵּד ודקלֵם, רק מפני שאתרע מזלו להיפתח בפ' רפה. זה גם גורלו של שם התואר המצוין 'פַלְצָני'. בכל השפות, כולל באחותנו הערבית, פ' רפה היא אות עצמאית המייצגת יצור פונולוגי עצמאי, ורק בעברית פ' רפה כפופה לפ' הדגושה.
בעניין זה כתבה לי אם עברית: "אני משתדלת ללמד את בני איתמר בן השבע לדבר נכון, ובמסגרת זו מסבירה לו כמה כללים. כשדיברתי על בגד-כפת בראש מילה נתתי דוגמאות להבהרה. איתמר חשב על זה רגע ואז אמר: 'אה, כן?? ומה זה פֵיָה???' האמת, נשארתי ספּיצ'לֶס". עניתי לה כי פֵיָה היא מילה שנולדה מדמיון הצליל ל-fee הגרמנית ו-fay האנגלית באותה משמעות. משקלה עברי, כמו במילה 'שֵיָה', אך במילונים היא מוגדרת לועזית. פֵיָה, ילד מתוק, היא מילה עברית יפהפייה, ולעזאזל הבֶּגֶד כֶפֶת.

לפני מספר שנים השמיע אריק שרון, אז ראש ממשלה, קינה על מצב העברית של הדור האחרון, ובמרכזה הביטוי "יאללה ביי". יש לנו מילה מוצלחת בהרבה לפרידה, אמר: "שלום".
שרון נגע אז בתופעה רחבה ש"יאללה ביי" הוא רק אחד הגילויים שלה. דווקא ברגעים היומיומיים מכולם, הנפוצים כל כך, רגעי פגישה או פרידה, אנחנו עוברים לשפה זרה כלשהי. הוא טעה בעניין אחד: זה לא התחיל בשנות האלפיים. גם בדורות של קדם המדינה לא אהבו בני ישראל להגיד שלום בבואם ובצאתם. ברכת הפגישה המקובלת היתה 'אהלן', ככתוב בילקוט הכזבים: "אסתרקה פתחה ספר גדול ופתאום קראה בהפתעה: אהלן – ואן גוך". לאהלן כמה גירסאות. הגירסה הנדיבה: א-ה-לאאאן!!!, הגירסה המפורטת: אהלן וסהלן!, הגירסה החלופית אהלֶן, והגירסה הקמצנית: אָלָן! "אהלן וסהלן" פירושו בערבית: בלב רחב ונינוח, על פי אַהַל, קיבל אורח; סַהַל פירושו נינוח, קל. אהליין היא הצורה הזוגית, ברוך הבא כפול שתיים. השלום צץ דרך הערבית גם בברכת הערבית הנפוצה פחות 'סַלַמְתָק', שפירושה: "למען שלומך", ומולה ברכת הפרידה 'סַלַמָאת', כלומר, שלומות.
את הערבית בתחום ביטויי הפגישה והפרידה ירשה האנגלית. בשיירת ברכות השיגרה מוביל הצמד 'הַיי' ו'בַיי'. היי לפגישה, ביי לפרידה. בדואר האלקטרוני העברי היי או הי היא ברכת הפתיחה המובילה. באנגלית hi מוכרת מן המאה ה-15, והיא גלגול של הקריאה hey מן המאה ה-12. הֵיי משמשת כברכת פגישה עד היום בדרום ארצות הברית, אך רוב האמריקנים מעדיפים את hello. ביי לעומתה היא צורת קיצור של הביטוי good bye, שהוא מצידו קיצור של הברכה הנוצרית מן המאה ה-16 god be with ye, אלוהים יהיה אתך. ביי זכתה לפיתוחים וקיצורים. בהכפלה: ביי ביי; בקיצור ההכפלה: בַּבַּיי; ובמודל הדו-לשוני יאללה ביי, שבו מופיע אלוהים פעמיים, גם במקור האנגלי, וגם במילה הערבית יאללה, שפירושה, הוי אלוהים. יאללה ביי היא תמצית הישראליות, שהרי יאללה היא מילת זירוז ואפילו גירוש: יאללה, תחפף. ביי. מי שלא אוהב אנגלית יוכל להשתמש לפרידה גם ב'אדיוס' הספרדי, ובתפוצה רחבה יותר ב'צ'או' האיטלקי.
את הסיבות לקושי הישראלי לומר שלום נשאיר לפסיכולוגים ואולי להיסטוריונים. ברכת השלום, מכל מקום, עתיקה מאוד, ומוכרת כבר מסיפורי יעקב אבינו: "ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום" (בראשית כט 6). 'שלום' נקשרת היום בעיקר בהקשר של פיוס בין יריבים, אבל מקורה במושג השלמות, ובמקרה זה, שלמות הגוף. "השלום לו" פירושו האם הוא שלם, כלומר, בריא, ומכאן גם הביטוי "בריא ושלם" שמקורו בכתבי רש"י.
ברכת השלום זכתה לפיתוחים לא מעטים לאורך הדורות, החל מ'שלום רב' שיש לה שורשים כבר בספר תהילים אם כי לא כברכה; וכן 'שלום עליכם' ו'עליכם השלום' שמקורם בלשון חכמים. 'שבת שלום ומבורך' מוכרת מימי הביניים המאוחרים. היא מרמזת לדעת כמה בלשנים על כך שבמקורות 'שבת' היא לעיתים מילה בזכר. כדי להקל קצת על הפורמליות שבה נגועה ברכת השלום היא יכולה להישמע גם במלעיל מורחב: שאאאלום, צורה שאפשר למצוא גם בשפת האינטרנט הישראלית. הפורמליות נשברת גם בשימוש הנפוץ בעבר בהגייה האשכנזית, גם בגולה וגם בארצנו: שוּלֶם עליכם, במלעיל כמובן.
גורל משופר מעט יותר יש לברכות הפגישה הנלוות, ובראשן 'בוקר טוב'. כאן ההשפעה הלועזית ברורה: 'גוט מאָרגן' ביידיש, good morning באנגלית, ואף 'סבאח אל ח'יר' הערבית. הגירסה הארמית 'צפרא טבא' מוכרת מהמאה ה-17, ושימשה את סופרי ההשכלה. היום היא נשמעת כמו בדיחה גששית. לברכת התשובה 'בוקר אור' שורשים בערבית (סבאח אל נור), ובמקרא: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד 3). יש גם ברכות עֶרֶב, ובאשר לברכת הצהריים, הנאמרת ברבים: צהריים טובים, גם לה יש שורשים בלשונות אירופה. בהולנדית אומרים goedemiddag. האנגלים מסתפקים בברכת Good afternoon (אחר-צהריים טובים), והצרפתים ב-Bon après-midi.
הברכה 'בוקר טוב' זכתה גם לשימוש אירוני, היא מלגלגת על מי שגילה דבר מה הידוע לכל, או בגירסה העכשווית 'כאילו דה?!' מקורה ביידיש, שם אומרים במקרה כזה 'גוט שבת', ובהרחבה, 'גוט שבת, בריינע'. לביטוי המורחב "בוקר טוב אליהו' יש כמה גירסאות. חוקר הלשון אברהם שטאל מביא את אחד הסיפורים למקורו של הביטוי. השמשים בצפת היו מעירים אדם בשם אליהו סלונים לסליחות בקריאה "בוקר טוב אליהו", וכבדיחה נהגו להעיר כך גם את המתפללים האחרים. אחיו של השמש בצפת, פסח אלטשולר, השתמש באותה קריאה בגדרה, שבה ניהל את בית הכנסת, ומשם, לדבריו, פשטה הקריאה בארץ כולה.
המקרא מציע גם את 'ברוך הבא' וברכות קרובות נוספות. ברכת הפרידה המובילה היא דווקא עברית: להתראות, או בקיצור, 'תראות!', וכן 'להית!', שהיא המילה המתועדת העתיקה ביותר בסלנג הישראלי, ואביה מולידה הוא הילד העברי הראשון: איתמר בן אב"י חתם כך על מאמריו ב"דואר היום". במילה 'להתראות' ההשפעה הלועזית ברורה. הפועל 'לראות' מופיע בכמה וכמה ברכות פרידה: בגרמנית auf wieder sehen , בצרפתית se revoir וכן au revoir, ובאנגלית see you. בפרידת טלפון נאמר 'להשתמע', ובדואל יש כותבין 'להשתמייל'. אז מה נאמר ומה נדבר, יאללה ביי 'תראות, בשמחות!

אחת היצירות השנויות במחלוקת של התרבות הישראלית היא מה שקרוי "נימוס ישראלי". יש טוענים שמדובר בקבוצה ריקה, ויש אולי המאמינים שמתחת לישראלי המחוספס מסתתר ג'נטלמן אנגלי שלא הבשיל. השפה מעניקה הסבר מסוים למצב המביך הזה. מאגר מילות הנימוס הישראלי, מסתבר, מגיע משלל תרבויות ושפות, אפילו חנה בבלי התבלבלה.
כדי לפשט את התמונה ראוי לזקק את הנימוס הישראלי לארבע מילות מפתח: שלום (לפגישה ולפרידה), תודה, בבקשה, סליחה. את מה שאירע למילה התלמודית סליחה קשה לתאר במילים. ממילה נאצלה של ויתור על כעס ושנאה היא הפכה למלכת שפת השוק הישראלית: "סלח לי מאוד!", "תסלח לי, כן?!", "סליחה, אני רק שאלה", "סליחה, אני לא הפרעתי לך אתה אל תפריע לי", "סלח לי שנפגשנו" ועוד. חשוב לציין שעצם השימוש בסליחה כמילת נימוס מקורו בגרמנית entschuldigung!, ובצרפתית: Pardon!, שתיהן עוסקות במקורן במחילה על חטאים. "פרדון" חדרה גם לאנגלית, לגרמנית, ולשיח הישראלי.
"תודה" ו"בבקשה" הן צמד חמד. "בבקשה" משמשת במסכת ברכות כפניית נימוס, במסגרת הצירוף "בבקשה ממך": "אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב".
בעברית בת זמננו צמחו ל"בבקשה" מתחרות. בעבר התהדרו בבקשה הצרפתית: סיל-ווּ-פְּלֶה (s'il vous plait), שהיא מעין הזמנה, ובשירת הברבור הגששית שמענו את "אורקסטרה, סיל-וו-פלה!" היום יודע ילד ישראלי שכאשר הוא רוצה להשיג את מבוקשו מן המבוגרים, הדרך הטובה ביותר היא לומר בהעלאת צליל ובהארכה: "פְּליייייייז!"
לצד הגינונים האירופיים האלה הציעה גם הערבית הפלסטינית חלופה משלה. בקשה ערבית-ישראלית מתחילה ב"דחילק", שיש בה כבר מידה של תחנונים או נזיפה. הפירוש בערבית: אַנַא דַחִ'ילַכּ (אני מבקש את חסותך). פיתוח נוסף: דחילקום. בבקשות בוטות אלוהים נכנס לתמונה: דָחִיל אַלְלָה, וגם דַחִ'יל רַבַּכּ, שפירושו בערבית "תן לי להיות אורח של אלוהיך". לאל נוספה גירסה מקומית, "דחיל רַמְבָּם". מילת בקשה ערבית מעודנת יותר היא "תְפָדָל". ממנה צמח גם פועל עברי-דיבורי, לפַדֵל, בעיקר בגירסת השלילה, "לא פידלתי".
תודה היא מילה מקראית נפוצה, ופירושה גם זבח הקורבן, וגם תחושת הכרת התודה לאלוהים שהוא מייצג. כפילות משמעות דומה אפשר למצוא גם באנגלית. השימוש במילה תודה כמילת נימוס נרמז כבר במקרא, כגון בספר תהלים קמז 7: "עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר".
להליך הנימוס של הבקשה והתודה סייעה הגרמנית. המבקש דבר בגרמנית אומר Bitte, בקשה. לאחר שקיבל את מבוקשו הוא עונה בהרחבת danke schön.
schön פירושה יפה, רמז לביטוי התודה והשבח שמקורו במקרא, "חן חן". פיתוחים של ברכת התודה מושפעים גם הם מגרמנית: "רוב תודות", בעקבות vielen dank (תודות רבות), וכן היצירה המוזרה משהו "רַב תודות", שפירושה המילולי אדם המרבה בתודות. יש גם גירסה רוסית: bolshoye spaibo. הברכה "תודה רבה" מצויה בפתיחת איגרת של סופר ההשכלה ריב"ל משנת 1823, המודה על ספר במילים "ותודה רבה לך". המילה הערבית לתודה, שֻכְּרָאן, לא מצאה דרכה לסלנג הישראלי, אבל בשפת העבריינים נפוצה תְעִיש, שפירושה "שתחיה", המשמשת בעיקר כתודה על מכירת סם. ומהי המקבילה של פלייייז? תֶ'נק יוּ, כמובן, גם בגירסה אינטרנטית, 10XU, או סתם X10.
ריקוד הבבקשה-תודה אינו מסתיים כאן. על התודה עונים כידוע בשלוש תשובות חלופיות. הראשונה היא חזרה לנקודת המוצא: "בבקשה", שכפול של התגובה הגרמנית bitte schön. שקשוק הרכבת לנהרייה נשמע כידוע בייקית: דַנְקֶה שֶן-בִּיטֶה שֶן. החלופה השנייה היא "אין בעד מה", שמקורה הישיר ביידיש: ניטאָ פֿאַר וואָס, ויש דומה לה בצרפתית: il n'y a pas de quoi. הדרך השלישית היא "על לא דבר", שמקורה בספרדית: de nada, ובלדינו: פוֹר נָאדָה. הצירוף מופיע במדרשים אבל שם פירושו מילולי "ללא סיבה, לחינם": "וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר" (במדבר רבה כ). לבריטים, כדרכם, תגובה מאופקת ומדויקת: you're welcome, ובגירסה מעודנת עוד יותר: You're quite welcome. לא לקחנו.
עד כאן על יחסי הבקשה והתודה, ובאחת הרשומות הבאות, סיפורן המסעיר של ברכות הפגישה והפרידה. יאללה ביי.

הצירוף "זר ומוזר" אינו חרוז מקרי. שתי המילים הן מאותו שורש: זו"ר, הקרוב לשורש סו"ר. לזור פירושו לזוז הצידה, זר הוא מי שאינו שייך, אם לסביבה הקרובה, לעם ישראל ואם לזרע הכוהנים. מוזר הוא מי שהזירו אותו, הגדירו אותו כלא שייך, ככתוב בספר תהילים סט, "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי", ואבן עזרא מסביר: "והטעם השתניתי עד שלא יכירני אחי כאילו הייתי זר". בספרות ההשכלה כבר חיברו את הזר והמוזר, ומנדלה מוכר ספרים אומר בסיפור "סוסתי": "ומצאתי את עצמי זר ומוזר לקרובים ולרחוקים".
הזר נראה לנו מוזר, מנהגיו משונים, ובדרך כלל גם לשונו נשמעת מוזרה. הברברים, עם שזהותו אינה ברורה, נקראו כך על ידי היוונים כי לשונם נשמעה בליל של צלילים חסר פשר, בר-בר-בר. זה גם מקורו של הפועל הדיבורי שלנו, לברבר, שעליו חיבר נסים אלוני את האפוס הגששי "שירת הברבור". מקור המילה הזו בסנסקריט, שם barbara פירושה גמגום, ומכאן התגלגלה לשפות ההודו-אירופיות. ברברי הפך מותג מפוקפק לציבור אנשים נבער מדעת וחסר תרבות. "להתברבר" פירושו להיקלע לאזור לא מוכר ולאבד את הדרך. עוזי נרקיס נהג לספר שהוא זה שהמציא את הפועל ומקורו בניווטים הצבאיים. גם שפתם של יושבי המדבריות במערב אפריקה נשמעה מוזרה, ועל כן נקראו באמצע המאה ה-19 בֶּרְבֶּרִים. הבִרבור מזכיר את הגרגור, שבגירסאות דומות שלו בשפות אירופה הוא מקורה של המילה ז'רגון. המילה הזו מוכרת כבר מהמאה ה-12 בשפות צרפת ופרובאנס ומשם התפשטה לשפות נוספות. ז'רגון הייתה בראשיתה שפה בלתי מובנת של קבוצה חברתית דחויה, פושעים וקבצנים. מאוחר יותר התייחסה לשפת מקצועות שונים, ממשפט ורפואה ועד פילוסופיה. הפולנים קראו ליידיש ז'רגון, והמילה שימשה ככינוי גנאי ליידיש גם בין המשכילים היהודיים.
לכל עם שפה מוזרה משלו, כלומר, השפה הרחוקה משפתו מרחק בלתי ניתן לגישור. עבור הישראלים זו הסינית, וכאשר דבר מה אינו מובן לנו ברירת המחדל היא לומר "זה סינית בשבילי". סינית היא השפה הזרה והמוזרה הפופולארית ביותר בין דוברי שפות שונות, וביניהן רוסית, צרפתית, ערבית, הונגרית ועוד. בקצב שבו הופכת סין למעצמת על נראה שהעולם יצטרך להתחיל ללמוד סינית במרץ, ולחפש שפת סתרים חלופית.
שפות הסתרים הופכות למעין משחק מעגל. ביידיש אומרים "רעדן טערקיש", לדבר טורקית. במאמר מוסגר יסופר שהביטוי talk turkey באנגלית פירושו דווקא לדבר ישירות ולעניין. הטורקים סבורים שצרפתית היא שפה מוזרה. הצרפתים נוהגים לומר על טקסט לא מובן "זה עברית בשבילי", וכמוהם הפינים, שעל שפתם שלהם לא כדאי להרחיב את הדיבור. העברית נחשבת שפת סתר בשפות שונות, ולא בכדי היא מככבת בשפת הגנבים הגרמנית. האיטלקים סבורים שהערבית היא שפה בלתי מובנת, בעוד הערבים אומרים "בִּחְכִּי סנסקריט", מדבר בלשון סנסקריטית.
המשפט השייקספירי It’s all Greek to me, כל זה יוונית בשבילי, מצוי במחזה "יוליוס קיסר", אך הוא הופיע כבר במחזות קודמים ובספרות לטינית בימי הביניים: graecum est, non potest legi (זו יוונית, אי אפשר לקרוא זאת). גם הספרדים מסתייגים מהיוונית: hablar en griego פירושו "מדבר כמו יווני", כלומר, אין להבינו. מכאן נוצר בשפות אלה 'גרינגו', יווני, ככינוי לאמריקני בפי דוברי הספרדית באמריקה הלטינית.
הזר אינו מוזר רק בלשונו, אלא גם בהופעתו. כאשר הזר הופך לעם שלם, נוצר אפקט שבו מיטשטשים פני היחיד. באחד הפרקים האחרונים בסדרה של לארי דייוויד "תרגיע" מתמצה הדיון בגזענות במי שאינו מבחין בין שחור אחד לרעהו, כולם נראים לו דומים. ביידיש אומרים "כל היוונים פניהם דומים", "אלע יוונים האָבן איין פנים". השאלה העולה כאן היא מדוע נבחרו דווקא היוונים לתפקיד הזר על ידי יהודים, שרובם לא ראו יווני מימיהם. התשובה נעוצה ברוסיה הצארית, שבה חיילי הצאר הילכו אימים על היהודים ואף חטפו את ילדיהם לצבא. החיילים נקראו "איוונים", והביטוי המקורי הוא "אלע איוונים האָבן איין פנים". המעבר מהאיוונים ליוונים נועד כנראה להסוואה.
גילוי נאות: בבחרותי עבדתי בלול תרנגולי ההודו בקיבוץ. מדובר בעוף מוזר, ולא כדימוי. הוא הגיע לאירופה מאמריקה הצפונית, ועמים שונים נהגו לקרוא לו על שם עמים אחרים. תרנגול ההודו העברי, הקרוי גם תרנהוד, מושפע מיידיש שבה נקרא העוף אינדיק, וכן מצרפתית: dinde. הערבים קוראים לו דִיכּ רוּמי (תרנגול יווני), וכן דִיכּ חַבַּשִׁי (תרנגול אתיופי).
האנגלים כידוע קוראים לעוף הזר והמוזר turkey, "הטורקי", וזאת עקב בלבול היסטורי בין תרנגול ההודו לעוף האפריקני guinea fowl הדומה לו, אותו גידלו גם באסיה ובאירופה. הנשיא הארי טרומן רצה לשמח ב-1949 את לב ראש ממשלת טורקיה ושלח לו במתנה "טורקי" ענק מבושל וארוז היטב לארמונו. המנהיג הטורקי התקשה להבין את משמעות העובדה שנשלחה לו ציפור מתה, מאחר שגם בטורקית נקראה העוף הזה "הינדי", ההודי. ארדואן כבר היה עושה מזה משבר.

מבין בעלי התפקידים השונים בצה"ל זכה דווקא השוטר הצבאי, הוא המם-צדיק, להיסטוריה ארוכה של כינויים, וזאת לאו דווקא מרוב אהבה. לכינויים יש היסטוריה, והכינוי הקדום ביותר הוא הפחות מוכר: ג'בע, השוטר צבאי בגרסת תש"ח, ומדובר בכינוי זלזול. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות נשלחה המשטרה הצבאית לכבוש את הכפרים ג'בע, אג'זים ועין ע'זל בכרמל, על כביש תל-אביב-חיפה, במה שנקרא "מבצע שוטר". המשימה הוטלה עליהם כי הצבא היה מנוע מלפעול נגד הערבים בעת ההפוגה. אלא שהמבצע נכשל, ובשוטרים הצבאיים דבק לדיראון הכינוי ג'בע.
אחרי הג'בע בא הכינוי "בראסו", שכיכב עד שנות השבעים. "בראסו" נקשר ללבוש המוקפד והמצוחצח של השוטרים, שהונצח בשירו של דידי מנוסי: "הוא והא תפקיד מם צדיק, טוב ממנו לא מצאתי, שרוולים צחורים כשלג ואקדח על מותן". היתה אמנם השערה שמדובר כאן במילה הספרדית brazo, שפירושה זרוע, אבל לא כאן המקור. בראסו (brasso) היא משחת צחצוח לחפצי מתכת, בעיקר פליז ונחושת, שיוצרה לראשונה בראשית המאה הקודמת, והיא עדיין אתנו. לפני שנתיים פותחה על פי אותו עיקרון משחת brasso gadgetcare, שנועדה להסרת כתמים מחומרת מחשב. אולי אפשר לחזור ולקרוא לחנונים של הממר"ם בראסו?
הכינוי בראסו לשוטרים צבאיים הוא ישראלי, אלא שכאן מגיעה הפתעה מסוימת. המותג brasso נקרא על שם אחת המתכות שהמשחה נועדה לצחצח, brass, הקרויה גם פליז, נתך של נחושת ואבץ. בצבאות דוברי אנגלית כינו את קציני המטה brass, על שם כפתורי הפליז המבהיקים שעל מדיהם. הם כונו גם brass hats, כיוון שעל כובעיהם היו סמלים עשויים פליז. חוקר השפה הצבאית אלברידג' קולבי מספר שהכינוי "כובעי פליז", brass hats, נדבק גם לקציני מטה אמריקניים אחרי מלחמת העולם השנייה בהשפעת הצבא הבריטי, מאחר שנהגו ללכת בבגדים מהודרים.
הבראסו התיישן מעט, ואת מקומו כבש כינוי חדש: קָלִימֶרוֹ. השם קלימרו מזכיר את הברָכָה היוונית קלימֶרָה, בוקר טוב, אבל מה לברכה יוונית חביבה ולשוטר צבאי ישראלי? בראשית שנות השבעים כבשה את המסך הקטן הישראלי, ששיווע לתוכניות, סדרה מצוירת איטלקית-יפנית לילדים. היא סיפרה את סיפורו של האפרוח קלימרו, אפרוח ממשפחת פיסקאנצ'ו שהיא משפחת אפרוחים שחורה בין המון האפרוחים הצהובים. על ראשו של קלימרו הונחה קליפת ביצה לבנה. באותם ימים היו הקסדות בצה"ל מורכבות משני חלקים נתיקים: חלק פנימי מפלסטיק וחלק חיצוני מפלדה. השוטרים הצבאיים נהגו ללכת עם החלק הפנימי בלבד, שהיה צבוע בלבן, והקסדה הזו דמתה מאוד לקליפת הביצה על ראשו של האפרוח קלימרו. לחברתו האפרוחית של קלימרו קראו קלימרה, אבל הקשר של אלה ל"בוקר טוב" היווני בסדרה ששודרה באיטלקית אינו ברור.
נראה שלחיילי צה"ל שסבלו מנחת זרועם של המם צדיקים נמאס, ובמקום להלל או ללגלג נולד הביטוי הבוטה "מָנָאיֶיק". מנאייק היא אחת מאותן מילים ערביות בסלנג הישראלי שאינן מוכרות בערבית, כמו "דאווין" ו"עלק". בערבית הפלסטינית מוכרות המילים "מַניוּק" ו"מַנְיָיק". מניוּק מקורה בפועל הערבי נָאכַּ, שפירושו שגל, ומכאן גם המילה נָיֶיק ששימשה בסלנג בעבר במשמעות חרמן, שטוף זימה. מניוק, לא במקרה בצורת הסביל, הוא הגבר הנבעל או "המזדיין", ומדובר במילת עלבון חמורה ובלתי נסלחת. גם "אחולמניוק", אחיו של המניוק, נחשב גידוף קשה, אך בסלנג הישראלי הוא הפך למילת שבח עליונה, ומחברי מילון הסלנג דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה כינוי את הכרך השני של מילונם "מילון אחולמניוקי לעברית מדוברת". "מניאק" נקלט גם הוא בסלנג הפלסטיני והישראלי, אך מקורו בעיקר מהשפות הלטיניות, ופירושו זה שיש לו מניה, דהיינו, משוגע. מנאייק היא מבנה ריבוי שבור ערבי שהולבש על ידי דוברי העברית הישראלית על המניוק והמנייק.
המנאייק, אם כן, הם המם צדיקים, בני החיל השנוא ביותר בצה"ל, כפי שכותב דידי מנוסי: "כך יום יום נצא הרחובה, לעצור חייל בלי כובע ולתקוע לו חזוק וחוקן". מה הקשר לכל אלה ולניב הצה"לי רב השנים "עוד [השלם את המיותר] יום למנאייק"? הניב מספר את טבלת הייאוש של החייל החולם על תאריך השחרור. מה עושים המנאייק, השוטרים הצבאיים בחלום הזה? יש הסבר, אם כי כל הסבר הגיוני אחר יתקבל בברכה. ביום השחרור, יום הבקו"ם, פוגש המשתחרר המאושר בשער הבסיס את המנאייק, השוטרים הצבאיים, אבל הם כבר לא מרשימים אותו בכפתוריהם המצוחצחים. הוא עולה על אזרחי, ורוכב אל השקיעה, רצוי במכונית של אבא.

במסע ההרפתקות של העברית החדשה היו גם אבידות, חלקן מכאיבות. בין היתר אבדו האותיות הגרוניות, וָיו השִפתית, קוֹף הענבלית וטֵית הנחצית, ונותרנו עם מגוון עיצורים שטוח ומדולדל.  בצר לנו התגייסו כמה עיצורים לא עבריים למלא את השורות. אמנם הם לא זכו לתו תקן, אבל כמה היה אפור עולמנו בלי איה הג'ינג'ית, הבז'זיניות מ"זהו זה" והקריאה רבת ההשראה "וואו".

נסיך הכתר של העיצורים המיובאים הוא העיצור צ'די (או צ'דיק), צדי עם גרש, ובתעתיק לועזי: ch. נבקש את סליחתה של האות ונקרא לה צדי גרושה. קשה לסיים היום משפט בשיח עברי בלי שצדי גרושה תצוץ איכשהו. אם זה דיון סוער על משחק ביורו בין צ'כיה לפורטוגל, ידיעה על כך שצ'רלס הוא למרות הכל יורש העצר המועדף על הבריטים, קונצ'רטו לצ'לו מאת צ'ייקובסקי, ותיאור נסיעה לקמצ'טקה.

תאמרו, ובצדק, ששמות ומילים לועזיות זו לא ממש חוכמה. אבל מדובר בהרבה יותר מזה. הצדי הגרושה התנחלה בשפה העברית-ישראלית ממגוון מרשים של שפות ותרבויות, מה שהפך אותה להרבה יותר מסתם עיצור. החשודה המיידית היא האנגלית, ואכן אנחנו חותמים על צ'קים, נותנים צ'אנס לבורסה, אוכלים חומוצ'יפסלט ומשתתפים בצ'ט באינטרנט. הצ'ט מוביל לחדירת הצדי הגרושה למבנים עבריים ממש: לצ'וטט הוא הפועל המועדף לקיום הצ'טים. אז תעשו צ'ייייז, ותיזהרו לא לחטוף פנצ'ר.

גם היידיש תורמת את חלקה. בכתיב היידי צדי גרושה כתובה כחיבור של טית ושין, ועל כן אנו אוכלים בשבת טשאָלנט, ואשה קשקשנית היא קאַטשקע, כלומר קצ'קה, במקור אווזה. ביידיש מתעסקים הרבה בפיצ'יפקֶס ובפֶצֶ'ה מֶצֶ'ה, וגם את הפרטָץ' קיבלנו ממנה. מקור הצדי הגרושה היידישאית הוא סלאבי, שבה העיצור הזה עושה חיל. העמסתם פעם צ'ימידאן על הכתף? אז זה מיידיש, שהעמיסה אותו מרוסית. השפות הסלאביות תרמו את הסיומת צ'יק, ומכאן המילים הדו לשוניות בחורצ'יק, קטנצ'יק ועוד כהנה. מרוסית הגיע הצ'ופצ'יק של הקומקום, ומפולנית, בהשפעת הגרמנית, הביטוי הכל ישראלי צ'יק-צ'ק, שפירושו המקורי ברק. ומה שרים הלובביצ'רים? צ'יריבים צ'יריבום.

שיירת הצדי הגרושה נמשכת. שר האוצר נכנס לאכול צ'ורבה רומנית עם הגברת צ'יבוטרו, ואנחנו מברכים בצ'או איטלקי על כוס קפוצ'ינו, עם קפוצ'ון על הראש. הטלנובלות הספרדיות הכניסו לשפת העם את מוצ'ו, הנפוץ בשפת הפקצות: "עינתוש מי לא סי יו מוצ'ו טיים". לדינו שימרה את הצדי הגרושה בחיקה של הצ'פצ'ולה, מילה שמקורה דווקא טורקי, הבחורה המרושלת החוברת לטרונצ'ו הטיפש, שהוא גם ראש כרוב.

גם המזרח שולח שליחים רוויֵי צדי גרושה. עושים טאי צ'י בסינית, מתעמרים בצ'ונג, החייל שזה עתה נחת בבקו"ם, ושותים צ'אי. תרבות הסטלנים, אוהבי הסמים הקלים, מלאה צדי גרושה בתיבול הודי-אנגלי חריף:  צ'ילום וצ'וק הם מכשירי עישון, צ'אראס הוא חשיש, הצ'אקרות פתוחות לרווחה,  ומאנצ'יס ממנצ'סים אחרי עישון.

שחקן מפתיע על מגרש הצדי הגרושה היא הערבית. בערבית הספרותית העיצור אינו קיים, בערבית המדוברת של אזור המשולש דווקא כן, וממנה קיבלנו את הצ'יזבאת ואת הצ'ילבה המתחנפת. גם המרוקאים אוהבים  צ'די, ולביצה ברוטב עגבניות הם קוראים צ'קצ'וקה. מכאן התגלגל הכינוי העברי צ'חצ'ח, שכבר הפיל מפלגות ומנהיגים. הערבית העיראקית תרמה את האוחצ'ה, שהפכה להיות דמות מפתח בסצינה ההומו-לסבית. סיפור מרתק יש לספיחס, אותה מכה בפדחת למי שסיים תספורת. גם מקורה בערבית העיראקית, ובמילה הנפוצה עד מאוד צ'פחה. בירושלים קראו לצ'פחה על ראשו של המסתפר צ'פיחס. ולא, אין קשר לספיח. מה זה פה, ביאליק?

כל אלה הכינו את חדירתה של הצדי הגרושה למעוזי העברית, והיא מצאה לה קורבן: האות שין. חילופי צדי  גרושה בשין מעניקים לשין השורקת גוון ים תיכוני, והתופעה רק מתרחבת. אז מַנְצְ'מע אצלכם? צְ'מְעו קטע: אתמול היה לי מה זה מצַ'עמם, אז הלכתי בצֶ'כונה ופתאום התגלצ'תי. גליצ'ים היא מילה האהובה על שדרי כדורגל. ברשת אפשר למצוא את אתר צ'וקולד, וסרטי יוטיוב מקבוצת נוער הקרויה "מועדון צ'יגעון". הגדיל לעשות אתר עסקי של חברות ושותפויות הקורא לעצמו "בית מצ'וגעים".

אחת ממילות הצ'די הנפוצות היא צ'ופר, וממנה גם הפועל לצ'פר, וכן צ'ופריסט, צ'יפור ועוד. למקורה שתי השערות. בספרדית  chupar מקורו למצוץ, די מתאים. השערה רווחת נוספת היא שזה פיתוח ישראלי של "משופר". על פי תיאור אחד מקורו בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת-הימים שבה חולקו "מנות קרב משופרות", ואלה הפכו בלשון החיילים ל"מצ'ופרות", ובהמשך: "מה עם הצ'ופרים?". גירסה אחרת קושרת את הצ'ופר למדי הדגמ"ח.

הפקצות שנזכרו לעיל, הבלוגריות שעיצבו אופנה לשונית, אוהבות גם הן את צדי הגרושה. להלן צ'יטוטים מצ'ובחים ומצ'עצ'עים: "כפרעלייך מציפה לך ת'בימי המוצ'לם [מושלם, מילת מפתח פקצית] שלך",  "סטיייייליסטים עפתי ליצ'ון, צ'בת צ'לום לכם!"

פיסוק הוא עוף מוזר בנוף הלשון. אי אפשר בלעדיו, אבל קשה מאוד להכניס אותו לסד של חוקים מוסכמים. יש לו חשיבות מכרעת בהבנת הטקסט, כפי שמעיד שמו של ספר מאלף באנגלית בשם "eats shoots and leaves". ללא פיסוק הוא אמור לעסוק בבעל חיים צמחוני, אבל בתוספת פסיק, "eats, shoots and leaves", הוא הופך תקציר למערבון. מצד שני, עודף פיסוק להקלת הקריאה קוטע את זרימת הקריאה ופוגם בהבנה. הפיסוק הוא הנשימה של הטקסט הכתוב.

השימוש בסימני פיסוק אמור אם כן להיעשות בתבונה ובחסכנות. אלא שלסימני הפיסוק נוסף עם השנים תפקיד חדש: הם רוצים לדבר. במקום למלא את תפקידם כהפוגות בדיבור, הם דווקא רוצים להשמיע קול, וקול רם. הרי הטקסט הכתוב שתקן, שלא לומר אילם, על כן גויסו סימני הפיסוק לגאול אותו משתיקתו.

ראשון הדוברים הוא "סימן הקריאה שופוני". סימן הקריאה נועד בעיקר לציטוטים שבהם הדובר משמיע פקודה, קריאת התפעלות או בהלה, אזהרה, נוסח "תצא בחוץ!", "הרוסים באים!", "אמאלה!" במקרה זה סימן הקריאה אכן מוסיף גוון דיבור, והוא מתאים לנאומים, לקריאות התרגשות וכדומה. אבל מה קורה כאשר הכותב מוסיף סימני קריאה לטקסט שלו עצמו? כאן הוא אינו צועק, אלא בא לומר, "תראו עד כמה מרעיש הסיפור שלי, תראו עד כמה מזעזע המצב". הבה נוסיף סימני קריאה למשפט אקראי מתוך "מיכאל שלי" לעמוס עוז:  "ערב אחד באה לביתנו ירדנה! שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט!" ממש כמו משה סנה, שלפי ילקוט הכזבים רשם בשולי טקסט שהכין לנאום: להרים את הקול כי הטיעונים לא משכנעים. ראוי להזכיר כאן שהכתיבה באינטרנט חובבת סימני קריאה, לפעמים תריסר ברצף, שהרי הכתיבה באינטרנט היא כתיבה דמוית דיבור.

הסימן השני בחבורה הן "מרכאות ההתנצלות".  למרכאות תפקידים טכניים חשובים. הן מציינות ראשית וסיום של ציטוט, מבחינות שם של מוסד, ספר או כותרת מן הטקסט השוטף. אבל גם המרכאות רוצות לדבר, והפעם הן אפילו חותרות תחת הטקסט: אמרתי מה שאני מתכוון, אבל לא התכוונתי למה שאני אומר, ואם התכוונתי, אני מתנצל. מרכאות ההתנצלות צצות לפעמים סביב מילה לועזית, מילת סלנג ואפילו מילה גבוהה. הן מופיעות סביב אמירה הנראית לא תקינה פוליטית. ומה בספרנו? "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא "ידידתו" של מיכאל עוד מימי היותו "סטודנט"". עָלֶק ידידה ועָלֶק סטודנט. מרכאות ההתנצלות תמיד מיותרות, או כפי שאמר המכוער אלי וולך, בהתאמה לענייננו: אם אתה רוצה לדבר, דבר, אל תתנצל.

הסימן השלישי הם "הסוגריים המדרגים". גם לסוגריים תפקידים חשובים, כגון ציון פרט טכני משני, שנות חייו של אדם וכדומה. אבל בטקסט רצוף הם זכו לתפקיד נוסף: הם מודיעים לנו שהטקסט הנתון בהם לא ממש חשוב. טקסטים רבים ערכתי בחיי, ושוב ושוב צצו שתי אמיתות. האחת, הטקסט בסוגריים המדרגים מעניין לעיתים קרובות יותר מן הטקסט שמחוצה להם. ושתיים, כשמסירים את הסוגריים הטקסט הופך שוטף ומעניין יותר. ולמשפט ההדגמה האומלל: "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל (עוד מימי היותו סטודנט)".

הסימן הרביעי הן "שלוש נקודות ההתעלפות". לשלוש הנקודות תפקיד טכני מוגדר: הן מציינות דילוג בתוך ציטוט. כשהן רוצות לדבר הן צצות בסוף משפט או באמצעו ואומרות: וואו, מה שכתבתי עכשיו זה ממש שיואו, להתעלף מזה. לעיתים מרמזות שלוש הנקודות על סוד מרעיש. "ערב אחד באה לביתנו… ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט…" בעבר היו שלוש הנקודות נפוצות מאוד בכתיבה, בעיקר בדיאלוגים, ששם יש להן הצדקה חלקית. אבל הן, כמו מרכאות ההתנצלות, הסוגריים המדרגים וסימן הקריאה שופוני מעידות על כתיבה לקויה ועל כותב חסר ביטחון.

ומה כן? במשפט הדוגמה המקורי הסתפק עמוס עוז בנקודה אחת ובפסיק אחד: "ערב אחד באה לביתנו ירדנה, שהיא ידידתו של מיכאל עוד מימי היותו סטודנט". שימו פסיקים, על פי קצב הנשימה של הטקסט, ונקודות. סימן שאלה כשמוכרחים, ובמקרה חירום ממש: נקודה ופסיק. תנו למילים לדבר.