בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

מעט מילים בעברית נדדו לשפות העולם. חלקן מילים עבריות שהפכו לחלק מן היידיש, כמו כושר, גנב ודווקא. הקבוצה המשמעותית והוותיקה יותר היא מילים שנדדו לשפות העולם באמצעות ספר הספרים, התנ"ך. לא, העברית איננה השפה העתיקה בעולם, ולא, היא איננה אם כל השפות, אבל את התנ"ך אף אחד לא ייקח ממנה.

המילים שנדדו באמצעות התנ"ך הן רובן ככולן מילים מן הליבה התיאולוגית: הללויה, אמן, הושענא, תוהו ובוהו ואחרות, ומעל כולן המילה המובילה, ללא מתחרות: שבת. המילה שבת מופיעה במקרא 111 פעם, אבל לא בסיפור בריאת העולם. שבת מופיעה לראשונה בספר שמות טו, ובהמשך, בעשרת הדיברות, בצירוף "יום השבת". בפרק ב' בבראשית קרויה השבת "היום השביעי". על פי כמה מחוקרי היהדות, העובדה שהיא קיבלה מאוחר יותר שם שאינו מספר סידורי כמו יתר ימי השבוע מעידה על קדושתה. השורש הוא, כמובן, שב"ת, כנרמז מסיפור הבריאה.

התופעה יוצאת הדופן היא ששבת נדדה כבר בעת העתיקה לשפות שמיות אחרות. בדרך כלל התהליך הפוך: מילה עברית מצביעה על מילה שמית קדומה יותר, ארמית, אכדית או אוגרתית. שבת, כפי שמספר לנו האטימולוג ארנסט קליין, היא מילה עברית שהושאלה  לארמית: שַבְּתָא, לאכדית: שַבַּתוּ או סַפַּתוּ, למצרית: סמדת ולערבית: אֶלְסַבְּת. באכדית ובמצרית פירוש המילה הוא  "היום ה-15 בכל חודש".

מכאן נדדה השבת לעוד ועוד שפות על הגלובוס, ובכולן העבירה משמעות דומה: יום קבוע שבו חדלים מעבודה. היוונית אימצה אותה ראשונה: סַבָּתוֹן, הלטינית קראה ליום הקדוש סַבָּתוּם, ומכאן הדרך לשפות אירופה סלולה. סַבָּתוֹ באיטלקית, דִיסַפְּטֶה בקטלנית עתיקה, סַבָּדוֹ בספרדית ובפורטוגזית, סַמְבָּטוּם ברומנית, סוֹבּוֹטָא בסלאבית עתיקה, סוֹמבּאט בהונגרית, סָאמְדִי בצרפתית, זָאמְסְטאג בגרמנית ועוד ועוד. Sabbath האנגלית מוגדרת במילון אוקספורד כיום קדוש של מנוחה אצל היהודים, שנשמר מיום שישי בערב ועד מוצאי שבת, ואצל רוב הנוצרים – ביום ראשון. הסַבָּטָאריָאנים הם בני קבוצות נוצריות השומרות על השבת בדבקות כיום מנוחה קדוש. הביטוי האהוב על אקדמאים ברחבי העולם הוא סַבָּטִיקָל, שנת השבתון.

המילה שבת הפכה לחלק בלתי נפרד מן היהודים והיהדות. כך קראו היוונים בעת העתיקה לבית הכנסת סַבָּתֵיאוֹן, כי שם התכנסו היהודים כל שבת, וממנו התגלגל שמו של הנהר האגדי סמבטיון, שאינו מחלל את השבת. הסוֹבּוֹטניקים היו בני כת נוצרית-סלאבית ששמרה על השבת, וחלקה התגייר. הביטוי בראשי תיבות שה"י פה"י פירושו תירוצי קש. הוא נזכר במסכת מגילה, שם מספרים הגויים ימ"ש שבכל פעם שיהודי אינו עובד הוא מסביר להם "שבת היום, פסח היום". שלונסקי יצר מראשי התיבות האלה את הפעלים "שוהה ופוהה", כלומר, מתבטל. הביטוי מזכיר את הפתגם הצבאי על הרגלי החיילים הדתיים לעצור לתפילות באמצע מסע אלונקות: "קצת קשה אז דתיים".

סיפור מורכב מעט הוא שמו התלמודי של אחד מכוכבי הלכת, שבתאי. שבתַי מופיע כבר במקרא, בספרי עזרא ונחמיה, כשמו של אחד מראשי הלויים. אל החקלאות הרומי  סאטורנוס נתן את שמו גם לכוכב סאטורן, וגם ליום בשבוע: diessaturni, שהתגלגל באנגלית ל-Saturday.  בעקבות הלטינית קשרו חכמי התלמוד את היום בשבוע (שבת) לכוכב (שבתאי), בלי תיווך האל המיתולוגי. שמו הקדום האשורי של שבתאי הוא כַּיָוֻנ. השם הזה נשמר  בערבית והוא נקרא בשפה זו כיואן. לשם הכוכב הזה עקבות בתנ"ך: "וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם"(עמוס ה 26). אבן עזרא מסביר: "ומלת כיון ידועה בלשון ישמעאל גם כי הוא כיוא"ן, והיא שבתי, כי עשו לו צלם". הקשר בין שבתאי לבין יום השבת מפורט בכמה וכמה מדרשים תלמודיים. המקובל מן המאה העשירית שבתי דונולו כותב: "שבתאי, על אשר הוא קר ויבש למאוד, נתמנה על המיתה ועל העינוי, ונתמנה על יום השבת שאין בו כל מלאכה".

כמה וכמה שבתות זכו לשמות מיוחדים, בדרך כלל על פי פרשת השבוע שנקראה בהן. 'שבת בראשית' היא השבת הראשונה אחרי שמחת תורה. 'שבת הגדול' היא השבת שלפני חג הפסח. 'שבת זכור' היא השבת שלפני פורים, 'שבת נחמו' היא השבת שלפני תשעה באב ו'שבת שובה' – לפני יום הכיפורים. ב'שבת שירה' שבין עשרה לשבעה עשר בשבט קוראים את שירת הים. 'שבת חתן' היא השבת הסמוכה לחתונה, שבה החתן עולה לתורה. בימי הביניים זו היתה השבת שלפני החתונה, ואילו אצל הספרדים החתן עולה לתורה בשבת שאחרי החתונה. היום מקובל גם בקרב אשכנזים לכנות את השבת שאחרי קיום החופה כ'שבת חתן', והשבת שלפניה 'שבת כלה', בגירסה הדתית למסיבת רווקות. 'שבת כלה' היא גם השבת שלפני חג השבועות, שהרי עם ישראל קיבל אז את הכלה הנצחית, התורה.

היום מככבת השבת בביטויים המספרים על ההווי המיוחד של קבוצות ותחומי חיים. כאשר חרדי בא לבקר חבר חולה בשבת הוא מברך "שבת היא מלזעוק", על פי מסכת שבת בתלמוד. כשחרדי שואל חבר "תעשה מזה שבת?" הוא מתכוון לשאול אם יש בעניין שבו הוא עוסק פרנסה של ממש. אצל הקיבוצניקים שבת היתה יום חול שבו אין עובדים, בתמורה לתורנות מטבח או רפת בשבת. בצבא שבת היא היום הקדוש שבו אמורים לצאת לחופשה. 'שבת מטכ"לית' היא שבת שעל פי חוקי הצבא אין אפשרות לבטל אותה, ו'פין שבת', אותו חלק מתעתע של הרובה הנוטה ללכת לאיבוד, גורר אחריו ריתוק לשבת. ומה אומר המפקד לחייל שסרח עם היציאה לחופשה? לכל שבת יש מוצאי שבת.

ממתי מברכים 'שַבָּת שלום'? המקור הוא בתלמוד: "ורחמיו מרובין, ושבתו בשלום". על פי מילון גור הברכה מופיעה בספר של"ה (שני לוחות הברית) מאת ישעיה הלוי הורוויץ, שיצא בירושלים בשנת 1623. הברכה המוארכת 'שַבָּת שלום ומבורך' מופיעה לראשונה בספר "חמדת ימים", שיצא באיזמיר בשנת 1737. הנוסח עורר מחלוקת בלשנית, מאחר ששבת נחשבת מילה בנקבה. על פי חלק מהבלשנים הצירוף תקין, שכן במקורות השבת מקבלת לעיתים צורת זכר, כמו בפסוק הידוע מישעיהו 'שומר שבת מֵחללו'. אנחנו בעד שבת דו-מינית, יש מספיק ממנה לכולם.

לכל מילה יש סיפור, אבל יש סיפורים ארוכים ויש סיפורים קצרים, והסיפור של המילה 'חולירע' ארוך למדי ומלא הפתעות. מדובר במחלה שהפילה חללים רבים גם במאה העשרים. מאות מיליוני חיידקים תוקפים את המעיים, מייבשים את החולה ואם אינו מטופל דינו נחרץ. חולירע שייכת לתחום המגיפות: כשהיא תוקפת היא מתפשטת במהירות ובתחומים רחבים. ירושלים הכירה את נחת זרועה במגיפה הגדולה של 1866.

שמה המדעי הוא כּולֶרָה אסיאתית, והיא נקראת על שם החיידק המפיץ אותה, Vibrio Cholerae. מקורה כנראה בהודו וסין, ומכאן שמה. כּולרה נהגית בהטעמה קדם מלעילית, בהברה הראשונה, ובכ' דגושה. יש גם סוגי כולרה התוקפים בעלי חיים וגורמים להם לאפאתיות ולצרות מעיים. הכולרה קשורה לאחת מארבע הליחות המפורסמות הקובעות על פי חוכמת יוון את המזג האנושי: הסנגוויני, המלנכולי, הכּולרי והפלגמטי. היוונים קשרו את המזגים לכל אחד מארבעת מיצי המרה. המזג הכּולרי, שהוא מזגו של הכעסן, קשור במרה הצהובה.

כשבאו חכמי ימי הביניים המאוחרים וסופרי ההשכלה לקרוא למחלת הכולרה בשם עברי נזכרו בצירוף עתיק: 'חולי רע'. הוא מופיע במקרא פעם אחת, בספר קהלת: "זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא". הדמיון בצליל ובמשמעות בין 'כּולרה' היוונית ל'חולי רע' המקראי היה מפתה, וכך החל להופיע בספרות העברית השם החדש למחלה: חולירע. הדמיון מתעצם עוד יותר בפולנית, שבה המילה נשמעה בכ' רפה ובמלעיל, ועוד נשוב אליה.

האפשרות לקרוא שם עברי למילה לועזית דומָה שיש לה גם קירבת משמעות הולידה מילים או צירופים נוספים, בעיקר בתקופת תחיית הלשון. כך נולד הצירוף 'דילוג רב' עבור הטלגרף, והוא אפילו שימש לא מעט בעיתונות התקופה, כמו בעיתון חבצלת משנת 1895: "שמועה מעציבה באה אלינו ביום השבת (ע"י דילוג רב) מעיר שוראן באונגרן".   למילה אילוזיה הצמידו ביטוי: 'אילו זה היה', והאגדה סיפרה שזה בכלל מקורה של המילה. אליעזר בן יהודה כותב שכמה מעמיתיו שחקרו את המילה היוונית כולרה העלו השערה שמקורה בחולי-רע העברי, אבל הוא מפקפק, ובצדק, ברעיון הזה. משחקי הלשון האלה, שגלעד צוקרמן כינה מאוחר יותר תשמוצים (תרגום שומר צליל ומשמעות), לא שרדו בדרך כלל. 'דילוג רב', אחיו של השחרחוק, זכה לקיתונות של לעג.

'חולירע' קדמה לכל אלה, והיא מופיעה כבר בכתבים מימי ההשכלה. אליעזר בן יהודה מצטט תיאור של נזקי המחלה מתוך כתב העת העברי 'כרם חמד' שיצא לאור במחצית הראשונה של המאה ה-19. את המחלה עצמה הוא מגדיר בפשטות "כינוי להמחלה המידבקת ומפלת חללים רבים, וסימניה הקאה מלמעלה ושלשול מלמטה". המילה שרדה והפכה למילה עברית לגיטימית, והיא גם מופיעה במילון הרפואי של  אהרון מזי"א. בעיתונות של שנות השבעים של המאה העשרים, שבה דווח על התפרצות המגיפה באזורים שונים בעולם, השתמשו בדרך כלל בצורה העברית. בעניין הזה פרץ ויכוח סוער בין שני לשונאים חשובים. אבא בן דויד, איש הלשון המיתולוגי של קול ישראל, התעקש על הצורה הלטינית, והשווה את חולירע למונח הכושל דילוג רב. ראובן סיוון יצא כנגדו במאמר בעיתון דבר, והגן על המילה העברית. גם הבלשן דב סדן יצא להגנתה.

השלב המעניין באבולוציה של החולירע הוא המעבר שלה משם של מחלה לכינוי גנאי. 'חולירע' הוא מנוול, או עניין רע ומתועב. במילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה הוא מוגדר "קריאת אכזבה", והדוגמה: "פיקששת את הבחינה – חולירע!" 'חולירע' כעניין מתועב נחקקה במשפט האלמותי מתוך "אלכס חולה אהבה": "בחורות ערומים זה חולירע".

עיקר השימושים היום במילה כסלנג עברי הוא כינוי לאדם בזוי. בספרו של דוד גרוסמן "מישהו לרוץ אתו" נאמר: "חולירה אחד שם לי בכובע שטר של עשרים שקל". בסרט הגששי "שלאגר" נשמע המשפט "אולי תסתמי את הפה, חולירע". חולירע חי וקיים כקללה נפוצה של טוקבקיסטים. לא מאמינים? רוצו בגוגל, ותזכו למלוא חופניים חולירות שקוראים לאחרים חולירע.

למה הפכה דווקא חולירע לקללה נפוצה ולא שחין או דבר? הפעם היידיש נקייה מאשמה. במילוני היידיש 'כאָלערע' הוא שם המחלה ותו לא. נראה שהפעם הפולנית שנזכרה לעיל היא האחראית. המילה נשמעת בשפה זו, כאמור, בצורה העברית המקובלת, בעוד הביטוי מן התנ"ך, חולי רע, נשמע אחרת לגמרי. בפולנית מדובר בקללה, שהתגלגלה משם המחלה. לקללה הזו שני מימושים שנשמעו ברחובות ארץ ישראל של פעם השכם והערב. הבוטה שבהם הוא 'פשַקְרֶף חולירע' שבפולנית פירושו 'דמו של כלב – חולירה': psa krew cholera. חנוך לוין, מחייה הפולנית העברית, שילב אותה באחד ממערכוניו: "פשקרף חולרה, שתיקבר מנוול, דרך צלחה". הגששים, במערכון של הפולני הידוע יוסי בנאי "יועץ לחיי הנישואין", שילבו את המשפט "אז קפוץ כבר נודניק, פשקרף חולירע". גם הקללה הפולנית 'חולירע יאסנה', ובפולנית חולירע בהירה וברורה, נשמעה בחוצות ישראל. בז'ז'יניה מזועזעת. אצלם בוורשה לא אמרו מילים כאלה, בטח לא על יד הילדים.

באחת הרשימות הקודמות ירדו אלינו זוגות זוגות של מילים נרדפות, והתברר שהן תאומות לא ממש זהות. בתיבת נוח הפעם זוגות מסוג אחר: מילים זהות, או שיש להן שורש זהה או קרוב, אבל הקשר ביניהן מקרי. מאחר שאנחנו אוהבים למצוא סדר בחיים, בעולם ובעיקר בשפה, אנחנו נוטים לחשוב שהקשר אינו מקרי. דרך המחשבה הזו קרויה אטימולוגיה עממית, וזו אינה מילת גנאי. גם בלשנים נופלים לעתים קרובות בקישורים מהסוג הזה, ויש גם תחום אפור של מקרים מסופקים.

מה הקשר בין חוליה בשרשרת לאותה חוליה מפורסמת באמרה "אין הבור מתמלא מחולייתו"? שתיהן תלמודיות, אבל אין ביניהן קשר. החוליה האחת היא טבעת בשלשלת, ומכאן התגלגלה לאנטומיה, למכאניקה, למתמטיקה ועוד. בצבא היא קבוצה קטנה למשימות מיוחדות, חלק משרשרת הלחימה, ומכאן התפקיד הידוע 'סגן מפקד חצי חוליה', שהוא חייל המפקד על עצמו. החוליה שבאמרה היא אבן המונחת על פי בור המים, ולפי השקפה אחרת ערימת החול שנחפר כדי ליצור את הבור.

מה הקשר בין פיק ברכיים לבין פיקת הברך? את השאלה הזו שאל אותי, איך לא, רופא אורתופד, ולא נראהשיש קשר. 'פיק ברכיים' הוא צירוף מקראי והוא נגזר מן השורש השמי פו"ק, שפירושו התנודד או נכשל, ומכאן גם 'להתפוקק'. 'פיקה' הגיעה אלינו מהתלמוד ופירושה בליטה, ומכאן 'פיקת הגרוגרת' מן התלמוד, ו'פיקת הברך' של העברית החדשה, וייתכן שיש קשר בינה לבין פקק ואפילו פקעת. 'פיקה', במלעיל, היא מטען הנפץ בתחמושת הרובה.

האם יתכן ששורשה ומוצאה של המילה גולה היא משמו של תגלת פלאסר, השליט הזר הראשון בארץ שהוציא חלק מבני עמנו לגלות? התשובה שלילית, אבל הפציינט מעניין.גל"ה הוא שורש שמי המצוי בשפות רבות, וקשור גם להופעה ולגילוי, וגם לגָלוּת: מי שגולה מופיע במקום מסוים או בארץ אחרת. אמנם השפה האשורית היא שפת שמית, אבל הקשר למלך האכזר בהחלט מקרי.

האם 'בית-שחי' אינו אלא  'בית סחי', על שם הריח הרע העולה מהאזור ההוא?לא, ממש לא. 'שחי' היא מילה תלמודית המושפעת מארמית-סורית. 'סחי' היא מילה מקראית הקשורה לגריפה וניקוי.

מה הקשר בין 'סכין' לבין 'מסוכן' או 'סכנה'? נראה ממש קרוב, אבל הקירבה מקרית. 'סכנה', מהשורש סכ"ן, קשורה לשורשים קרובים בשפות שמיות במשמעות דומה, והיא מתייחסת למגוון מצבים ולאו דווקא לדקירת סכין. 'סכין' היא מילה  תלמודית ללא שורש, והיא מקבילה למילה המקראית שׂכין, המופיעה שם פעם אחת, בספר משלי:"ושמת שׂכין בלועך, אם בעל נפש אתה". ככל הנראה יש קשר בין סכין לבין השורש שכ"ך הקשור לשיפוד, למילה סיכה, ואולי גם לסיחים, שיפודי יום העצמאות.

מה הקשר בין פג שנולד קודם זמנו, לבין 'פג' בביטוי 'פג תוקף'? נראה הגיוני, אבלעל פי השוואה לשפות מקבילות אין קשר. 'פג' כשם עצם הוא פרי בוסר, בעיקר תאנה, גם בערבית ובארמית. 'פג' כפועל קשור לפועל הערבי פאג', שגם לו עניין בהתפוגגות, ושם הוא נקשר למזג אוויר ההולך ומתקרר.

ומה הקשר בין 'מחיר' ל'מכירה'? ברור שיש קשר, אומר האטימולוג העממי. ברור שאין קשר, אומר האטימולוג המקצועי.שני השורשים קיימים  כבר בתנ"ך, אבל לכל אחת מן המילים מקור שמי נפרד.  'מחיר' מקורה באכדית, וממנה נגזרה גם המילה מוהר. גם ל'מכירה' ו'מכר' מקבילה באכדית: מַקַרוּ, שפירושה רכוש.

ומה הקשר בין שתיקה לבין שקט? כפי שנכתב באחת הרשימות הקודמות, המלומדים חלוקים. חלק מהחוקרים סבורים שמדובר בשורשים קרובים שיש ביניהם שיכול עיצורים. אחרים סבורים שהשורש שק"ט קרוב אל שק"ע, וזאת על פי הערבית והאכדית. המחלוקת מתייחסת גם לביטוי 'שוקט אל שמריו' שמקורו בספר ירמיה. כמה פרשני מקרא מסבירים שהיין 'נח על שמריו', ואחרים שהיין 'שוקע אל שמריו'. וזו ההזדמנות להתוודע למילה האהובה על מקצועני האטימולוגיה (בעברית גיזרון), שאיננה מדע מדויק, בלשון המעטה: probably, ובעברית: ככל הנראה, סביר ש… אבל מה, לא בטוח.

מה הקשר בין 'תמלוגים' ל'תגמולים'? ברור שיש קשר. זה ממש אותו דבר. אז זהו, שלא. יש בהחלט קירבת משמעות בין השתיים. שתי המילים מציינות דרכים שונות של הנאה מהשקעה או מנכס, אבל המקור הלשוני שונה. 'תגמול' היא מילה מקראית שמשמעותה שכר על מעשה. 'תגמולים' בעברית החדשה הם סכומי כסף המגיעים לאדם תמורת סכומים שהשקיע בעבר. השורש ידוע לכל: גמ"ל, נתן דבר מה בתמורה, ומכאן גם גמילות החסדים. 'תמלוגים' קשורה למילה התלמודית 'מלוג', שפירושה הזכות להשתמש ברווחים מקרן או מנכס, אך לא מהנכס עצמו. 'נכסי מלוג' מופיעים לצד 'נכסי צאן ברזל' בחוקי הנדוניה. מאלה נולדו לנו היום התמלוגים. גבוהים או נמוכים, זה כבר תלוי בחוזה, ובמחיר המכירה.

ולסיום, מה הקשר בין ציפור השיר בולבול, לבין הבולבול שבין רגלי הגבר? השם העברי לציפור השיר נקבע בעקבות שמה הערבי של הציפור, בִּלְבֵּל. איך נולד הבולבול הגברי (או הבולבולים, שהם על פי מילון בן-יהודה-בן-אמוץ אשכים)? אולי בהשפעת 'פושפוש', כינוי לאיבר האשה, שהתפתח מהצורה האנגלית pussy. מי שקשר בין השניים הוא חנוך לוין, בשירו על ציפור המכנסיים הקטנה:"ציפור מכנסי השבת שלי, ציפור תחתוני המתוחים, זמיר מנגינת הלילות שלי, דרור חלומותי הנשכחים".

"סוף העולם", שרה להקת הנח"ל בשירה של נעמי שמר, "אמצע המדבר, בטלה אלוהית, שעמום". 'סוף העולם' הוא עוד מונח הקושר בין מקום וזמן. כביטוי זמן הוא מייצג את חרדת הקיום ואת ארעיותו. כביטוי מקום מדובר במקום נידח, מרוחק מהמון העיר ושאונה. יש כאלה שאוהבים את זה.

המקומות הרחוקים האלה זוכים בשפה לטיפול מגוון ומאוד רב לשוני. בעברית קוראים להם, בהרבה פחות רומנטיקה, פשוט 'חור', או בהרחבה 'חור נידח'. 'נידח' היא מילה מקראית, והיא נקשרת לגולה ולגירוש היהודים ברחבי העולם, כמאמר הנביא  ישעיהו: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ".  'חור' במשמעות זו הגיע אלינו מצרפתית, מן הביטוי trou perdu שפירושו המילולי 'חור אבוד'. תאונת שפות משעשעת אירעה בארצנו לרוסית, שם חור היא dyra; העולים מרוסיה נזכרו בה כשחיפשו בארץ הקודש לא מעט דירות בלא מעט חורים נידחים.

העברית הגבוהה נתנה לנו גם את הביטוי המקראי הנאה 'אפסי ארץ', ככתוב בספר דברים: "בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ". אפס פירושו קצה, ועל כן הביטוי המקראי 'אפס קצה' הוא בעצם קצה הקצה. את המשמעות המתמטית קיבלה המילה 'אפס' בעברית החדשה, שהרי אפס הוא קצה המספרים, חיוביים מלמעלה ושליליים מלמטה. את הביטוי הנפוץ מכולם, 'סוף העולם', לקחנו מהגויים. האנגלים אומרים the end of the world, הגרמנים am Ende der Welt . בשתי שפות אלה 'סוף' ו'קצה' התאגדו במילה אחת. החשודה המיידית בהעברת הביטוי לעברית היא יידיש, שבה נאמר על מקום מרוחק: 'עס איז עק וועלט'. היידיש גם הורישה לסלנג הישראלי את הביטוי המקורי, שנשכח מעט: עֶקוועלט. ולאן הולכים כשמגיעים לסוף העולם? לסוף העולם שמאלה, והמהדרין מוסיפים: סוף העולם שמאלה ימינה. אבי נשר עשה על זה סרט.

גם את הביטוי 'שכוח אל' ירשנו מהגויים. האנגלים אומרים על מקום נידח שהוא godforsaken. לרוסים יש: bogom zabytyj. גם הביטוי 'באמצע שום מקום' הוא תרגום מאנגלית: in the middle of nowhere. ביטוי עברי ללא תרגום נוצר בתקופת תחיית השפה: 'אי שם'. "אי-שם יאבל עוף לילה: יום תמול עדיין לא שב", כותב חיים לנסקי. "אי משם, שר לו בדרך, אי משם, שר פעמון, אי משם, שובה הביתהבזמן הנכון", שר יהורם גאון למילות נעמי שמר.

הפולנית בסיוע אחותה הרוסית התגייסה לעזרה בכמה ביטויים נלבבים, ובראשם 'פיזְדְיוֹלוֹך'. זוהי מילה רב לשונית, שילוב של המילה הרוסית pizdez שפירושה סוף מר, ושל המילה הפולנית pizda שפירושה ערווה. 'פיזדאמאטי' פירושה בפולנית ערוות אמך.  Loch פירושה בגרמנית חור, ומכאן שפיזדיולוך פירושו חור בסוף העולם, ואולי אינו אלא קללה סקסיסטית בוטה. לאלה נוספו 'פיזדיניה' שזה אותו דבר, בלי החור, וכן 'פיזדנייץ'. הסלנג הצבאי אהב, וכך נוצרה בכמה שינויים המילה 'פּיסטין', שהיא המקום שאתה צריך להגיע אליו במסע ניווטים מפרך במיוחד.

גם הערבית תרמה את חלקה. ממנה ירשנו את הביטוי 'בָּאבּ אַלְלָה', שלו הוסיף דן בן אמוץ במילון העברית המדוברת את הציטוט "שָאַל איפה רחוב הרצל, שלחו אותו לבב אללה". הביטוי המלא הוא ' עָלָא בָּאבּ אַלְלָה': על שער האלוהים. הערבית נשארת בתחום הקדושה גם בביטוי הבוטה יותר 'טִיז אַנָּאבִּי', שפירושו המילולי הואישבנו של הנביא.

לא מעט ביטויי מקומות נידחים הם על שם מקומות ממש. ספרות היידיש של המאה ה-19 העניקה לנו כמה מקומות כאלה. הם אינם נידחים כל כך, אבל משום מה כך הם נשמעו לאוזן הצברית. וכך הפכה בּוֹיְבֶּרִיק למין מקום שכוח אל ומזולזל, מקורה כנראה בעיר בויברויסק שברוסיה הלבנה.  אחותה לגורל היא העיר יהופיץ, שאינה עיר נידחת כלל וכלל. מנדלה מוכר ספרים קבע אותה ככינוי לעיר קייב, בירת אוקראינה, וכך כתב ב"ספר הקבצנים": "ופתאם אני נעשה דו-פרצופים, ושני מנדלונים מתרוצצים יחד. אחד מושך ליהופיץ ואחד לבוֹבריק". הגדולה מכל המקומות הנידחים  היא קלושמערל, שם בדוי לעיירה פרובינציאלית. נשמע יידיש, אבל המקור הוא דווקא סרט צרפתי.

ירושלים תרמה למאגר החורים את הביטוי 'חָארת אֶלטַנק', שאינו אלא שמה הערבי של שכונת נחלאות, השוכנת דוקא במרכז ירושלים. הגורל המר מכולם נפל בחלקה של מעברת זרנוגה, שנקראה על שם כפר ערבי שבסביבתו הוקמה. אם רצית לומר שמקום מסוים הוא ממש, אבל ממש חור, זרנוגה היא המקום, למרות שהיא שוכנת במרכז, במתחם גדרה-חדרה, ליד רחובות. ככה זה. המוזיקה של השפה עשתה את קלושמרל, יהופיץ, זרנוגה וחארת אלטנק לחורים נידחים בסוף העולם, שאף אחד לא ממש רוצה לגור בהם.

תחיית הלשון היתה מפעל רב תכליתי, ואנשים רבים לקחו בו חלק. מילון ענק נכתב, ותחומי חיים נרחבים כוסו במילים חדשות, או במילים עתיקות שזכו לפירוש חדש. אחד התחומים האלה הוא התחום הצבאי. באלפיים שנות גלות לא קם צבא יהודי, והמילון קפא אי שם בין מלחמות יהושע בן נון למלחמות המכבים.

המילון הצבאי החדש החל להיכתב כבר במלחמת העולם הראשונה, שבה קמו הגדודים העבריים, שסייעו לבריטים במלחמה. כמה מהם נקראו "גדוד קלעי המלך". הרוח החיה מאחורי הגדודים האלה היה זאב ז'בוטינסקי, ובשנת 1917 הוא אף פרסם עם אדווין סמואל, בנו של הנציב הבריטי שלימים נשא לאשה את הדסה, בתו של המילונאי יהודה גור, רשימת מונחים צבאיים בעברית. הרשימה כללה סוגי יחידות כמו 'גדוד', 'פלוגה' ו'כיתה'. למחלקה הציעו לקרוא 'צרור', מילה שאומצה מאוחר יותר על ידי אצ"ל, וכן הציגו את המונח 'טור', המתייחס לתרגילי סדר.

המילונים הצבאיים התפתחו בעבודה של אנשי ההגנה ובמקביל בלח"י ובאצ"ל, ונגעו בכל תחומי הצבא. תשומת לב מיוחדת ניתנה לדרגות. אמנם לא היה עדיין צבא רשמי, אבל עניין הדרגות והתפקידים הצבאיים נדרש, והחלו להינתן להם שמות. להגנה היה רמטכ"ל כבר משנת 1939. כאשר קם צה"ל הפכו שמות הדרגות עניין דחוף ומכריע. המסמכים שנאגרו בארכיון צה"ל מספרים סיפור מרתק.

לחייל הפשוט, שנקרא באנגלית private, הוצע כבר במילוני המונחים של ההגנה לקרוא 'טוראי', זה העומד בטור,  שהוזכר לעיל.  כשקם צה"ל החלו בעניין דיונים והתכתבויות ולא כולם אהבו את המילה. סא"ל רפאל שפירא, שמונה על ידי הרמטכ"ל לעמוד בראש ועדת המינוח הצבאית, הציע כמה חלופות: 'שוּראי' או 'שוּרָן'; וכן בפשטות 'חייל'. חייל היא מילה שחידש בן יהודה, בעקבות המילה הערבית ח'יאל שפירושה פרש. לדרגה שמעל החייל הפשוט הציעו אם כן לקרוא "חייל ראשון" ועל כך בא ערעור שכן "חייל ראשון יכול להיחשב גם בעל דרגה גבוהה, אפילו הרמטכ"ל: הראשון בחיילים".

הצעה אחרת הגיעה מכיוון חיל האוויר, שם נקרא החייל שאינו קצין ב.ד.א., ראשי תיבות של "בן דרגה אחרת", וזאת בעקבות הצבא הבריטי שם הוא נקרא OR: ראשי תיבות של other rank. דניאל אור, שהחליף את רפאל שפירא שנפטר בפתאומיות, טען שהמונח אינו תואם את הרוח הדמוקרטית של צה"ל, כאילו העיקר בצבא הם הקצינים, והיתר "שאר ירקות".  כמו כן, הוסיף, לא יתכן שלחיילים הפשוטים יקראו "בָּדָאִים". גם הוא הציע את המונח חייל. לכלל המשרתים בצבא הציע לקרוא "חוגרים" בעקבות הפסוק הידוע במקרא "אל יתהלל חוגר כמפתח". בסופו של דבר 'טוראי' שמרה על מעמדה בסולם הדרגות. כמה עשורים מאוחר יותר הפך הביטוי "חייל פשוט" למונח צבאי מעין רשמי, ובראשי תיבות: חַפָּ"שׁ. חפ"ש והפיתוחים חפּש"ן וחפּ"שניק הפכו שם נרדף לחייל חסר יוזמה.

ויכוחים נרחבים התחוללו סביב דרגות הביניים בין החילים הפשוטים והקצינים, שזכו בצבא הבריטי לשם הכולל non commissioned officer, ובראשי תיבות n.c.o.. סביב המונח האנגלי הזה מתגודדים שלושה מונחים עבריים. סַמָּל, שהוא ראשי תיבות של "סגן מחוץ למניין", ובצה"ל הפך לדרגה שמעל רב טוראי. שני המונחים האחרים מתייחסים באופן כללי לדרגות של חיילים שאינם קצינים מעל דרגת הרב טוראי. דרגת נַגָּד נקבעה בעקבות המילה הארמית-תלמודית נָגָדָא, שפירושה האיש המושך את הספינה. מַשָׁ"ק הוא נוטריקון, ראשי התיבות "מפקד שאינו קצין". שפירא התנגד למונחים אלה. מש"ק, כך טען, יעורר את הרושם שמדובר באיש משק, ובמקומו הציע פַקָּד, דרגה שהתקבלה דווקא במשטרה. במקום נַגָּד הציע "קצין משנה", ובקיצור: קמ"ש. על הסַמָּל לא היו ויכוחים.

דרגות הקצינים התקבלו ברוח רגועה יותר, וכולן נסמכו על התנ"ך. דרגת סֶגֶן נקבעה בעקבות המילה סְגָן שהתייחסה במקרא לאנשים ששימשו כמשנים, אם בכהונה היהודית, ואם בממלכת אשור: "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד, כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים". דרגת סֶרֶן נקבעה בעקבות ספר יהושע: "חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי, הָאֶשְׁקְלוֹנִי, הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים".  דרגת האלוף נקבעה בעקבות ספר בראשית: "אֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם: אַלּוּף תִּמְנָע, אַלּוּף עַלְוָה, אַלּוּף יְתֵת, אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה, אַלּוּף אֵלָה, אַלּוּף פִּינֹן". שפירא הציע לקרוא לרב סרן שָׂרָר.

המילה 'אלוף' הגיעה לשפה מן הבקר, ופירושה גם 'מאולף', וגם מנהיג יחידת האֶלֶף.  מכאן גם התגלגל שמה של האות הראשונה, אָלֶף, שצורתה בכתב הכנעני-פיניקי צורת שור. בגולה הלא מיליטריסטית אלוף היה ראש ישיבה ומנהיג רוחני, ו"אלופו של עולם" הוא על פי בראשית רבא המפקד העליון, אלוהים. המילה 'מְפַקֵּד' עצמה מופיעה פעם אחת במקרא במשמעות צבאית, וגם שם הכוונה לאלוהים.

בן גוריון חיפש מילה עבור גנראל, ופנה לנשיא ועד הלשון, נפתלי טור-סיני. טור-סיני הציע לו את המילה תַרְתָן המופיעה בישעיהו: "בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה, בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ". במכתב הסביר כי המילה tartanu מופיעה בכתובות אשוריות פעמים רבות בדרגת גנראל. בן גוריון דחה את ההצעה בנימוס. במקרא, הוא כותב, זהו שמו של איש פרטי, והוא אינו רואה דרך לאשר שם פרטי אשורי לקצין בצבא הישראלי. גם שפירא התנגד לתרתן, והציע 'שַׂרְגִיוּס', 'שַׂרְגַיָּס' או 'שָׂרָר'. אנחנו נשארנו עם מלחמות הגנראלים.

נותר רק למצוא שם לחייל העברי לאחר שסיים את השירות. המונח "חייל משוחרר" לא מצא חן בעיני הלשונאי ראובן סיון (סילמן). במכתב מפורט  הציע לקרוא לחייל משוחרר "מְפַתֵּחַ", על פי אותו פסוק ממנו נגזר החוגר, החייל המגויס: "אל יתהלל חוגר כמפתח".  במקום 'לשחרר' את החייל הוא מציע 'להפתיח', ולמשרד המטפל בחיילים משוחררים הציע לקרוא "משרד התִפְתַחַת". בכך, ככל הנראה, חרץ את גורלה של ההצעה היצירתית.

מה ההבדל בין שפה למתמטיקה? במתמטיקה יש רק תשובה אחת לשאלה כמה הן שתיים ועוד שתיים. בשפה יש לעיתים קרובות יותר מתשובה אחת לכל שאלה. למשל: מה שמו של האיבר שמעל לפה? גם אף, וגם חוטם. מהו כינוי הרמז ברבים לזכר ו/או לנקבה? גם אלה וגם אלו.

חלק מהזוגות הם מהסוג של אף-חוטם, או חבר-ידיד-רע. אלה מילים נרדפות, וההגדרות שלהן זהות, גם אם משתמשים בהן לעיתים בסביבות שונות. ואולם, יש זוגות מילים שאינן בדיוק מילים נרדפות אלא מעין בנות דוד: קרובות במשמעות, אך כמו שאמר נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר": "כי בין דברי חכם ובין דברי טיפש, כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש".

אז מה ההבדל, למשל, בין 'זבל' לבין 'אשפה'? בתלמוד דווקא יש הבדל: 'זבל' פירושה צואה, של אנשים או של בעלי חיים, 'אשפה' פירושה ערימת פסולת, ומכאן הביטוי "הרים אותו מאשפתות". היום 'זבל' הפך לאשפה מכל סוג, בהשפעת המילה הערבית זְבָּאלֶה.

ומה ההבדל בין "שמיכת פוּך" לבין "שמיכת מוֹך"? הבדל אין, בשתיהן מתכרבלים בחורף, אבל כמו שאומרים הגששים, הפציינט מעניין. פוך התנ"כית היא איפור לעפעפיים, בעוד "מוך" היא פלומת נוצות, כבר בתלמוד. כאן צצה הרוסית, שם "פוך" פירושה פלומה, וממלאים אתה כרים ושמיכות, ומשם חדרה אל בין הסדינים. חבל. מוֹך מילה הרבה יותר מחממת.

ומה ההבדל בין 'חרמש' לבין 'מגל'? ברור: לחרמש ידית ארוכה ולהב ישר וארוך, למגל ידית קצרה ולהב מעוקל. אז למה אומרים "חרמש הירח"? כי בתנ"ך לא היה ביניהם הבדל, 'חרמש' היה כינוי למגל היד הקטן, 'מגל' הוא מגל הקציר הגדול ממנו מעט. הדמיון של שניהם לירח המתמעט גלוי לעין.  הכלי הארוך של ימינו הגיע מאירופה, והצמידו לו את השם הפנוי, חרמש. את שניהם החליף כבר מזמן הקומביין, הקרוי בעברית פלצנית קְצַרְדָש עַצְמוֹנָע.

ואם יצאנו כבר לשדה, מה ההבדל בין 'מעדר' ל'טורייה'? קרוב אבל לא בדיוק. 'מעדר' הוא כל כלי שיש לו קת עץ וטבלת מתכת ונועד להפוך את האדמה, מקור המילה בישעיהו. 'טורייה' היא מילה ערבית, היא סוג של מעדר, ולה קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה. מניסיוני בקיבוץ, עינוי של ממש.

ועוד בענייני חקלאות, מה ההבדל בין 'דבוראי' ו'כוורן'? אותו מקצוע, אבל גם הפציינט הזה מעניין. 'כוורן' הוא מילולית מנהל כוורת, 'דבוראי' הוא מנהל דבורים. הכוורנים ביקשו להתרחק ממקצוע אחר הנשמע זהה, ובלעז הומופון (ראו רשומה קודמת): 'קברן'. הם בחרו בחיים וקראו לעצמם דבוראים. הדבוראים גם יצאו לקרב קצר עם האקדמיה בעניין, וזו לא ויתרה על 'כוורן', אבל הכשירה גם את 'דבוראי'. יפה לה.

מה לעזאזל ההבדל בין "נמל תעופה" ל"שדה תעופה"? כמו ההבדל בין airport לבין airfield . ברשומות שנת 1959 נקבע כי בנמל תעופה  ממריאים ונוחתים מטוסים בטיסות בינלאומיות, בעוד שדה תעופה משמש לטיסות ארציות, הקרויות בלעז domestic. למשל, שדה תעופה דב, ובקיצור, "שדה דב".

מה ההבדל בין 'בעבוע' ו'פעפוע'?  'בעבוע' מתייחס לשלפוחיות מלאות אוויר, ומכאן גם ה'אבעבועות' הנוצרות על העור, ובשלב מאוחר יותר ה'בועה'. 'פעפוע' בתלמוד דומה, אבל היום יש הבדל.  'פעפוע' פירושה חדירה איטית, 'בעבוע' פירושה היווצרות שלפוחיות.

מה ההבדל בין 'מסכית' ל'מאזין'? המקור מהתנ"ך, כדברי משה בספר דברים לעם ישראל: "הסכת ושמע!", כלומר, שתוק ושמע, או כמו שאומרים בערבית: אוסכות! לימים הביטוי נתפס כרצף מילים נרדפות, 'הסכת' הפכה נרדפת ל'שמע', מה גם שכדי להאזין למישהו רצוי לשתוק. האם יש קשר בין הסכית, שתק ושקט? המלומדים חלוקים.

מה ההבדל בין  'לורד' ל'טוש'? כאן אנחנו מכניסים את ראשנו לגוב האריות של המלחמה בין תל אביב לירושלים. מדובר בעט סימון, אבל מקור השמות שונה. 'לורד' הוא שם מסחרי, 'טוש' היא מילה בגרמנית עבור סוג מסוים של דיו. בירושלים קוראים 'טוש' לעט הסימון העבה, ו'לורד' לעט הדק. בתל אביב ובחיפה – להיפך. לשניהם מצאה האקדמיה שם משותף נאה: מַצְבֵּע.

מה ההבדל בין פצצה לפגז? התוצאות די דומות: חומר הנפץ מתפרק, מתפזר וזורע הרס וחורבן. יאיר בורלא ב"מילון למונחים צבאיים" קובע שיש הבדל: פצצה מועפת מאווירון, מרגמה וכדומה,  ומיוצבת באמצעות סנפירים, ובגירסה אחרת מונחת במקום מסוים ומופעלת מרחוק, או ידנית. פגז הוא טיל היוצא ממטוס או מתותח, ומונחה באמצעות סחרור.

מה ההבדל בין 'קהילה' ו'קהילייה'? שוב תנ"ך, שם מופיעה המילה קהילה כציבור של אנשים, בדומה ל'קהל'. 'קהילייה' החדשה נקבעה לתחום המדיני: רפובליקה או קבוצת מדינות המהוות יחד מדינה רחבה, כמו הקהילייה האירופית. במילון המונחים של האקדמיה מופיע הביטוי "קהיליית אוסטרליה". היום התערבבו להן הקהילה והקהילייה לבלי הכר.

א-פרופו קהיליות ויחסים בינלאומיים, מה ההבדל בין מהפכה להפיכה? כאן ההבדל תהומי. מהפכה היא החלפה של השלטון כולל צורת המשטר, הפיכה היא החלפת השלטון בין גורמים בדרגים העליונים, בדרך כלל על ידי הצבא. אז מה קורה במצרים? הכל בעיני המתבונן.

ולסיום, שאלת השאלות, מה ההבדל בין כוס לספל? קשה קשה. הרי אם נזמין "כוס קפה" יגישו לנו בדרך כלל ספל. אולי זו הידית? אבל יש ספלים ללא ידיות, ויש כוסות בעלות ידיות. באנגלית לספל (cup)  צורת גביע בהתאם לשמו, ואילו הכוס (glass) עשויה זכוכית בהתאם לשמה, אבל כמה כוסות היום עשויות מזכוכית? אולי הגודל קובע? להיפך. בתנ"ך 'ספל' הוא קערת נוזלים גדולה, 'כוס' היא כלי קטן לשתייה, ואילו היום ספל נחשב קטן מכוס. על פי האכסניה, מילון "רב מילים", הספל הוא תת-סוג של כוס. במשאל רחוב תכריע כנראה הצורה: הספל נמוך יחסית ומתעגל כלפי מעלה, הכוס היא גליל מוגבה. שנעשה תה?

היחסים בינינו לבין טורקיה הארדואנית לא משהו, אבל הטורקית בהחלט כאן, ולא מאתמול, אלא, איך לא, מימי הטורקים. זאת למרות שבאוזני דוברי היידיש השפה הטורקית נשמעת בליל לא ברור, ועל מי שדיבר בשפה לא מוּכרת אמרו שהוא 'רעד טערקיש', מדבר טורקית. חוקים עותמאניים יש לנו עד היום, אגודות עותמאניות, פה ושם. כשאנחנו הולכים לטאבו (במלעיל) לבדוק גוש וחלקה, אנחנו עושים את זה בטורקית, שבה tabu הוא שטר זיכיון. תעודת בעלות טורקית אחרת היא הקושאן, מושג המשמש גם בשיח הפוליטי בשאלה המדממת למי יש קושאן על ארץ ישראל: ליהודים או לפלסטינים. אם רוצים לקדם את העניינים בטאבו נותנים בקשיש, ואם תופסים אותך אתה הולך לקלבוש.

 הקיוסק, שחזר לרחובות תל אביב אחרי מאה שנות גלות, היא מילה טורקית שפירושה ארמון, אם כי כדוכן לקניית גזוז הגיעה אלינו מן האנגלית. הברדק שיש במדינה, או סתם בבית, התגלגל ממילה טורקית שפירושה כוֹס. מה הקשר בין כוס לבין אי סדר? לא ברור, ולכן יש קושרים את המילה לבורדל הצרפתי, בית זונות. בית זונות מסתתר גם במילה חדשה יותר, קָרָחֶנָה, שהיא מסיבת טראנס וסמים בשלבה האינטנסיבי, אבל התרחבה לכל אירוע סוער שיצא משליטה, ומכאן גם הפועל להתקרחן. בטורקית עתיקה קרחנה פירושה בית מלאכה, בטורקית של ימי הביניים: בית חרושת, וגם בית זונות. אותו דבר.

הטורקית סיפקה לישראלים לאורך הדורות כינויים לתכונות אנוש, ובדרך כלל לא מחמיאות, בלשון המעטה. מילה מעליבה כזו שיצאה מהמחזור היא פָּזָוֶונג, שפירושה בטורקית סרסור. טוֹקְמָק, בטורקית טיפש, נעלמה גם היא. מי ששרד את פגעי הזמן הוא הטֶמְבֶּל, שפירושו בטורקית עצלן, ומכאן התגלגל לערבית: טַנְבָּל, שהוא הטיפש שלנו. הטמבל גם התלבש לנו על הראש בדמות כובע, כנראה בהשפעת הדמיון הצלילי לכובע הטמפלרים המשולש. הערבית מתווכת גם במילה הטורקית המגונה כּוּנֵפָה, בסלנג הנוכחי היא מיוחסת לצעירה מכוערת המנסה להיות אטרקטיבית, אבל במקור היא מילה מגעילה ממש. האבדאי, הגברתן של פעם, הגיע אלינו דרך הערבית מן הטורקית, בה הוא קרוי קָבָּדָאי. גם הלדינו היא סוכן למילים טורקיות לא מעטות, וביניהן צַ'פָּצ'וּלָה, האשה המוזנחת.

לצד הגלריה המאוסה הזו, הטורקים הורישו לנו כמה מתנות העושות את החיים יפים יותר. הראשונה שבהן היא משחק הששבש.  כאשר זורקים במשחק המקורי את הקובייה מכריזים בטורקית מאחד עד שש:  יֶאק, דו, סֶה, גאהאר, בש, שש. למשחק הששבש שני שלבים, הרגיל נקרא אוֹיוּן, המיוחד נקרא מַרְס. אויון פירושו בטורקית משחק, שעשוע, הימור; מרס פירושו "להביא אדם לכך שלא יוכל לומר מילה", ובמשחק הוא כינוי לניצחון, המושג כשהיריב עדיין לא הוציא אפילו אבן אחת משטחו. מה זה "מרס טורקי"? זו כבר המצאה ישראלית.

מי שלא רוצה לשחק ומעדיף לרקוד, ישמח לדעת שהטורקים הביאו לעולם גם את ריקוד ההורה. הריקוד עצמו הגיע אמנם עם העולים מארצות סלאביות ונחשב ריקוד רומני, אבל הוא נולד בטורקיה. hora הנהגית חורה (ח' לא גרונית) היא משחק ריקוד של קפיצות ובעיטות קלות באדמה. הביטוי המלא הוא tempek hora – טמפק פירושו בטורקית לבעוט. מהלך לאחור בסגנון ההורה מגלה שמקור המילה הטורקית הזו יווני, והוא קשור למילה היוונית choreia שפירושה ריקוד, ומכאן מילות המחול והמוזיקה כוריאוגרפיה, כורוס וכוראל. את הצבע טורקיז לא המציאו הטורקים, אלא הצרפתים, שקראו לאבן הירוקה כחלחלה turquoise, האבן הטורקית. האבן העניקה את שמה לצבע.

סיפור מפתיע הוא סיפורה של המילה תירס. הדגן המיוחד הזה זכה לשמות רבים, אבל בעברית הוא קיבל את שמו של אחד מבניו של יפת. על פי תרגום יונתן ומקורות נוספים תירס המקראי מייצג את טורקיה, וכך גם נקבע במסורת הפרשנות המקראית. טורקיה היתה תחנה מרכזית בהפצת אותו דגן באירופה, ולכן הוא נקרא ביידיש "חיטה טורקית". המשכילים העבריים חיברו את הקצוות, ובעקבות פרשני המקרא תרגמו את הכינוי היידי הנ"ל ל"חיטי תירס", ובעברית החדשה קוצר השם לתירס.

מאכל הרחוב הפופולרי שווארמה התגלגל מהפועל הטורקי שֶווירמֶה, לסובב, אבל מי שיסתובב באיסטנבול לא ימצא בה שווארמה, אלא דונר או קבב דונר, שכן בטורקית  גם 'דוֹנמֶה' פירושו לסובב. גם המנגל, מילה טורקית שהתגלגלה לערבית קשור לסיבוב, ולא במקרה 'מנגל' מזכירה את המילה 'נגלה', סיבוב.  היוגורט הוא מאכל חלב טורקי למהדרין. הקפה הטורקי (או בגששית "טורקי קטן") הגיע אלינו מאירופה, אבל אליה הגיע מן הטורקים. הערבים קוראים לסוג הקפה הזה "קפה עותמני". סלט טורקי הוא מאכל ערבי הקרוי סָלָטָה תֻרְכִּיָּה. למען הסר ספק, התרנגול ההודי, טורקי באנגלית, אינו קשור לטורקיה בשום צורה, וגם לא להודו. הטורקים היו אומרים על כך: יוק.

הטורקית התערבבה גם בשפה הירושלמית המפורסמת, וכך היו אומרים על פלוני שהוטרף על ידי סביבתו ש"עשו ממנו קאראקוֹז", על שם דמות בתיאטרון צלליות טורקי. במשחקי הכדורגל השכונתיים של ארץ ישראל הקטנה הונהג חוק "הגול הטורקי", לפיו  בעיטה הפוגעת בחלקו החיצוני של השער נחשבה שער, רמז למוניטין של הטורקים בתחום המין שלא כדרך הטבע.

נקנח בסרט טורקי, וגם נסביר לטורקים ש"להרוג טורקי ולנוח" זה לא באמת, סתם בדיחה יהודית. ועדיין לא ענינו על השאלה שאין לה פתרון: איך לעזאזל כותבים את זה: טורקי, טורכי, תורקי או תורכי? רמז: קנאי העברית של פעם תמכו ב'תורכי', אנחנו לא קנאים, וגם כללי האקדמיה קובעים: טורקי, וזהו. אתה הבנת את זה, ארדואן?

הדיבור העברי ויתר, כפי שנכתב כאן בעבר, על לא מעט עיצורים. ח' וע' גרוניות, ו' שפתית, ק' ענבלית ועוד. באלף בית העברי נותרו אם כן לא מעט אותיות מיותמות. אם ק' וכ' דגושה נשמעות זהות, מי צריך את ק'? ח' וע' גייסו לעזרתן את השד העדתי, אבל זה לא עזר להן. הכ' הרפה מחד והא' מאידך בלעו אותן. מכאן ואילך החל משחק בלתי נמנע: העיצורים המיותרים, או הדומים להם, החלו לשחק במשחקי תפקידים, להתחלף ביניהם.

המשחק הזה החל כבר בעברית העתיקה. חילופי האותיות על אותה משבצת עיצורית מתרחשים כבר בחילופי המשמרות שבין שפת המקרא לשפת חכמינו במשנה ובתלמוד. ש' שמאלית וס' מתחלפות: ש' תנ"כית, ס' משנאית. עד היום מתווכחים פרחי לשון עבריים בשאלה מה ההבדל בין תפס לתפש, ובין פרס לפרש. אז זהו, שאין הבדל, בוודאי לא במשמעות המקורית. בימים קדומים מאוד ייצגה הש' השמאלית עיצור עצמאי, אבל לא היתה לו אות עברית פנויה, אז הכניסו את העיצור הסורר לחדר זוגי עם הש' הימנית. לימים העיצור השמאלי המיוחד נעלם, הזדהה עם העיצור המיוצג באות ס', שכאמור דחק את רגליה של השין השמאלית בשפת המשנה.

קרב פורה ומרתק מתרחש עד היום בין ה' לא'. זאת בשתי חזיתות: בראשית המילה ובסופה. בראשית המילה צועדות זו לצד זו מילים קרובות משמעות, רובן כשם הפעולה של בניין הפעיל, זו פותחת בה' וזו פותחת בא'. כך המילים אגדה והגדה. שתי המילים הן מאותו שורש, נ.ג.ד., ושתיהן מופיעות בתלמוד, במשמעויות דומות.  'הגדה' היא במשקל הפעלה, 'אגדה' היא במשקל אפעלה. א' אופיינית למשקלים ארמיים, כמו ב'אגדתא', וכך נוצרה אבדלה בעקבות אבדלתא, אשכבה (המודרנית) בעקבות אשכבתא, ועוד רבות.

הפיצול הזה השפיע על מילים חדשות יותר. חברה-אם, מסוג הכשרת היישוב ואחרות, נקראת 'חברת אחזקות' בעקבות האנגלית: company holding. למה לא 'חברת החזקות'? אין סיבה.  'אבחנה' היא מסקנה מממצאיו של רופא או של בודק ליקויי למידה, ומכאן הפועל החדש לאבחן, 'הבחנה' היא מילה כללית. ומה בדיוק ההבדל בין 'אספקה' ו'הספקה'?   'אספקה' על פי הגדרתה המקורית היא החומר המסופק, ציוד, מזון או מים: 'הגיעה האספקה'. 'הספקה' היא פעולת ההזנה: 'הקו הזה נועד להספקת מים'. במילון הצבאי אספקה היא כלל הציוד שיש לחייל, והספקה כלל הפעולות הנדרשות לציוד ולהזנת החייל, ומכאן גם  'קצין הספקה'. היום יש ערבוב מוחלט בין שתי המלים. המילון הצבאי מכיל גם את 'אבטחה' שגלשה לעולם האזרחי וממנה נוצר הפועל 'לאבטח'; 'אמנעה' שפירושה בהגדרה כללית פעולה צבאית שנועדה למניעת מתקפת אויב, ועוד.

בסוף המילה מתחולל בין א' לה' קרב המאסף של הארמית. זו הורישה לעברית מילים רבות המסתיימות בא', והיא עומדת כנגד ה' הידיעה. אבא ואמא וסבתא הם האב האם והסבה. דוגמא היא הדגם, דווקא היא הדיוק, אדרבא פירושה: על פי הרב. באו מתקני התקנות וקבעו שיש לסגור את המילים הארמיות בה', כי היא עברית ומה לנו ארמית, מה גם שלה' יש תפקיד: היא מסמנת שהמילה היא במין נקבה. לכן יש לכתוב משכנתה ולא משכנתא, דוגמה ולא דוגמא, מזל שלא הכריחו אותנו לכתוב סבתה ואמה.

האותיות המועדות לערבוב הן א' וע', הנשמעות היום זהות. בעניין זה אפשר להצביע על תופעה שקראתי לה באחד מספרי 'הומופונים נודדים': מילים הנשמעות זהות, שונות מעט במשמעות, שהפסקנו להבחין ביניהן. זה מה שקרה לצמד  'התרעה' ו'התראה'. להתרות פירושו להזהיר בעקבות מעשה שנעשה. להתריע פירושו להזהיר מפני מה שעומד להתרחש, ובכל זאת הפכו השתיים למילה אחת, לשני השימושים. גם הצמד 'הערה והארה' נוטה להופיע יחד: 'למי יש הערות או הארות?'. במדרש בראשית רבה נכתב בעקבות הפסוק בישעיהו 'מי העיר ממזרח צדק': 'אל תקרא העיר אלא האיר'.

העיצור ט' המקורי, הנחצי, נעלם כידוע מן העברית החדשה. הוא נשמע בדיוק כמו ת'. מסתבר שבעניין הזה לא חידשנו הרבה, והערבוב בין הט' והת' כבר בעל ותק. אז מה נכון, 'בחתף', או 'בחטף'? שתיהן נכונות וזהות משמעות.  בַּחֲטָף היא מן העברית החדשה, במלרע, בְּחֶתֶף היא צורה מקראית, במלעיל.  ומי 'טועה' כשהוא אומר, כותב או מתכוון ל'תועה'? על פי הבידול המקובל היום, 'טעה' הוא מי שעשה שגיאה, 'תעה' הוא מי שאיבד את דרכו. במקור מדובר באותה מילה, כאשר 'טעה' היא תלמודית, ו'תעה' מקראית. ומה ההבדל בין 'תפל' לבין 'טפל'? היום הן שונות: 'תפל' הוא חסר טעם, 'טפל' הוא חסר ערך. במקורות המשמעויות התערבבו לבלי הכר. בעניין הכאוב של 'חרת' ו'חרט' כבר אמר רש'י: 'לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק'.

המילים 'אכסון' ו'אחסון' נשמעות זהות ודומות במשמעות. כאן, שלא כמו בעניינים הקודמים, המקור שונה לחלוטין. 'אכסניה', 'אכסון' ו'מאוכסן' מקורן ביוונית, שם xenia פירושה אירוח בני אדם. 'אחסון' ו'מאוחסן' באות מן השורש העברי חס"ן במשמעות שמירה על רכוש או אוצר, וממנו נגזרו גם 'מחסן', ו'לא לעולם חוסן'. המילה האירופית 'מגזין' היא גלגול מן השורש הערבי-עברי חס"ן במשמעות שמירת רכוש. מכאן הגיעו לעברית המחסן והמחסנית, לצד 'מגזין', כתב עת שהוא מעין מחסן של חומרים שונים.

גם ה'ק' מבקשת להיפגש, הפעם עם חברתה-יריבתה הכ' הדגושה, וכך נולדו כמה הומופונים נודדים.  'פיקח' הוא אדם רואה, ובהשאלה או הרחבת משמעות אדם חכם, זה הרואה דברים נכוחה. 'פיכח' הוא אדם שאינו שתוי, אבל משמעות המילה התרחבה לאדם שדעתו צלולה. זה מה שקרה גם ל'כהות' ו'קהות', בביטויים 'קהות חושים' ו'כהות חושים'. 'מכשיר קהה' הוא מכשיר חסר חדות, 'קהות חושים' היא מחשבה לא חדה. 'כהות' היא חוסר בהירות, והבלבול גדול, אפילו במקורות. בקינה 'איך ידידות נפש', שחרית תשעה באב, נוסח ספרדים, נכתב: 'בתמהון לבב וכהות רוח אפֶּיהָ'.

הומופונים נודדים הם התפתחות טבעית של השפה, אבל כדאי להיזהר. 'ציתות'  איננו 'ציטוט' (אלא אם כן אתה עובד בויקיליקס) ו'כשכוש' איננו 'קשקוש'. בעיות פותרים ולא פוטרים,  ועדיין יש הבדל  בין 'אורח חיים' ל'אורך חיים'. מזל.

בין הגוף לשפה מתקיימים יחסים חמים מאז ומתמיד, שלא לדבר על כך שהשפה עצמה שאלה את שמה בעברית משני איברים בגוף: השפה, עליונה או תחתונה לבחירתכם, והלשון, בדומה לשפות אחרות ששאלו מהלטינית את המילה lingua שפירושה לשון, תרתי משמע. גוף האדם הוא מעין מאגר של מילים שמהן אפשר לצאת לדרך הדימויים, היצירה הדקדוקית, הפעלים והתארים, להעניק למילה משמעויות נוספות, ובאמצעים דקדוקיים ליצור עוד ועוד מילים בשפה.

השימוש באיברי הגוף איננו שרירותי, כמובן. איברי הגוף הם סמלים, וראש וראשון לכולם הוא הראש. המילה ראש אמנם לא יצרה שורש עברי או פעלים, אבל הנחילה לשפה כמה רעיונות. ראש נתפס כהתחלת הגוף, ומכאן המילים ראשית, ראשון, ראשוני, והכל, גם התנ"ך, מתחיל מבראשית. ראש הוא האיבר החשוב ביותר, ומכאן ראש ממשלה וראש ישיבה וראש מטה כללי, ויש גם תואר, ראשי, ורשות מחוקקת ומבצעת, ועוד ועוד. ראש הוא גם משכן המוח, ומכאן נאמר על החכם ש"יש לו ראש". גם לטיפשים יש ראש, אבל פחות. הראש הוא האישיות, ראש גדול הוא בעל יוזמה, ראש קטן או ראש נצנץ רוצה שיעזבו אותו בשקט. הראש הוא משכן הפנים, ומכאן כינוי לצורת הדברים ואופיים, שהרי יש לכל עניין פנים לכאן ולכאן, פן חיובי ופן שלילי. לא לבלבל עם המילה פְנִים, שגם היא מן השורש פנ"ה, וממנה נגזרו פנימי ופנימה. ומה נאמר על העיניים? למשל, שיש להן צורה של מעוין, עַיוּני.

הפה הוא הדיבור, פלוני הוא "פה גדול", לאלמוני "פה מפיק מרגליות", ואחד משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון. השחצן מרים את האף, הספקן מרים גבה, לחוצפן מצח נחושה, לעקשן עורף קשה, ועדיין נשאלת השאלה אם למבקר המדינה יש שיניים על אף גילו המתקדם. הלב הוא משכן הרגשות, ולכן שני אנשים חיים נבדלים בכך שלאחד "יש לב" ולשני "אין לב". לאחד לב טוב, או רחב, עניין שפיזית אינו מומלץ על ידי הרופאים, בעוד שלמידאס היה לב זהב, או שלא. מכאן גם שם התואר לבבי. לב נתפס כמרכז העניינים, וכך הוא התגלגל אל הגיאוגרפיה: לב העיר ולב המדינה. ללביבה של חג החנוכה היתה על פי המדרש צורת לב. הכליות מסייעות ללב לשמור על התנהגות מוסרית. "זרועות השלטון" דואגות שהכל יתנהל כמו שצריך, ועל אדם שאפשר לסמוך עליו נאמר ש"אתו אנחנו בידיים טובות".

הגב מעניק לנו תמיכה, עמוד השדרה הוא סמל לעקביות ויושרה, הטבור הוא מרכז העניינים, תשאלו את תושבי טבריה. המותניים, הכתפיים והשכמות הם סמל למאמץ: תן כתף, הטה שכם ושנס מותניים! ועוד לא דיברנו על אותם שני איברים מוצנעים, האחורי הוא סמל לחנפנות ותחמנות. הקדמי, גאוות הגברים, מאפשר להביע באמצעותו כעס, אלימות, אדישות ותסכול.

שני איברים זכו לשימוש יתר בשפה. האחד הוא הרֶגֶל, או הרגליים. דורסים ברגל גסה ורצים ברגליים קלות. מן הרגליים צמחו המרגל ההולך לבדוק את הארץ הטובה, ואחר כך את הארץ של השכנים. מה שאנו עושים בקביעות, כאילו הוא הולך מעצמו, הוא הֶרְגֵּל, וגם תרגיל, ותרגולת, והכל כָרָגיל. האיבר השני הם בעצם איברים רבים הנושאים שם משותף: עצם. שֵם העצם הזה נתפס כאיבר החזק והמוצק בגוף, ועל כן התגלגל למילים המבטאות כוח ועמידות: עוצמה, עצמאות, עצמיות, וזהו עצם העניין. איך אמר שלמה מור יוסף, רופאו של אריאל שרון? זה קרה באופן עצמוני.

איברי הגוף הולידו שורשים חדשים, ובעקבותיהם פעלים חדשים בעברית. הרשימה מרשימה: לאנפף, לדבר מן האף, שבו הנ' המקורית במילה 'אף', המוכרת מן הערבית, יוצאת מן הארון. כאן התערבה גם היידיש, שבה מצוי הפועל פאנפן באותה משמעות. להאזין פירושו להקשיב, לעיין פירושו לקרוא, להתלעלע פירושו להיחנק באיזור הלוע במהלך הדיבור. "ליבבתיני אחותי כלה" אומר שיר השירים, והלב מתרונן. אנחנו מצביעים בבחירות, ולפעמים ממַרְפְּקים את דרכנו כדי להשיג ביותר כוח את מה שלא הולך בכוח. הצבא הכניס את השורש "להכתיף" בפקודה "הכתף שק". במילון הצבאי אפשר למצוא גם את 'הַעֲרָפָה', נסיגה ולחימה מן העורף. עם היד יודים אבנים בראשו של גוליית או באינתיפאדה, ואת הגמל מבריכים כדי שישתה משהו. הרגליים כפי שכבר נרמז, הולידו פעלים כמו להתרגל, לרגל ולהרגיל. ומה עושה המרגל? עוקב אחרי אויבים נסתרים. הוא עושה זאת בשקט, עקב בצד אגודל. את האיבר המוצנע ההוא כבר הזכרנו? גם לו יש פועל, ועוד איזה פועל.

השלב המפתיע של השפה בריקוד שלה עם איברי הגוף הוא הפיכתם למילים דקדוקיות, או מה שקרוי "מילות תפקיד", בהנגדה ל"מילות תוכן". בתהליך הזה הופכות מילים רגילות בשפה למילים שיש להן תפקיד דקדוקי, ובעיקר למילות יחס מכל הסוגים. בסיפור הבא רבע מהמילים, וליתר דיוק 15 מילות תפקיד או צירופי תפקיד שנגזרו מאיברי גוף. רמז להתחלה: "על יד" התגלגל מ"יד". אז בימים אלה של אינטראקטיביות: תתחילו לעבוד. הזוכה יקבל נשיקה בלחי.

על יד כפר קטן, למרגלות הר גבוה, שכן לפנים קוסם. עקב צו איסור פרסום לא נגלה את שמו מיד, אך על פי השמועה הוא מתגורר תחת עץ עבות, ליד קרחת יער ולמראשות מפל מים סואן. בעצם, הוא לא ממש קוסם. לפי זקני הכפר הוא מעין מכשף שהלך בעקבות סבתא שלו. לרגל יום הולדתה המאתיים הוא קיבל מידיה את כוח הכישוף, וזאת לפני אלף שנה בדיוק.

הסיפור ממש אידיוטי, ואם נכנסתי לכם לוורידים, אני כורע ברך ומבקש סליחה ומחילה.

רוביק רוזנטל / טוחנים טחינה וגורסים גריסים

לכל מאכל ומשקה יש שם. את השם נתנו לו ארצו ותרבותו, והשם הולך ומתגלגל מתרבות לתרבות ומארץ לארץ. וכך יש לנו בארץ הקודש שלל מזונות בשלל שמות בשלל שפות. אל דאגה, גם העברית ביניהן.

מהיכן באים השמות? חלקם עתיקים כמו אותו משקה ממכר שמקורו בהודו והתגלגל לשמות קרובים כמו  wine האנגלי,  vino האיטלקי,  vin הצרפתי,  inos  היווני וכמובן היין העברי. ואולם, מאכלים רבים מספרים לנו סיפור על עצמם ועל ההיסטוריה שלהם. יש מאכלים שמספרים לנו על המקום שבו הם נוצרו. בולוניה למשל הולידה את נקניק בולוניה, שממנו התגלגלה המילה האנגלית baloney שפירושה שטויות, וגם את הספגטי בולונז. הארטישוק הירושלמי לעומת זאת קרוי כך בעקבות שיבוש השם ג'יראסול (באיטלקית: חמנית). יש מאכלים שמספרים לנו מי אכל אותם פעם. בכל פאב אנגלי אוכלים shephard's pie , פשטידת הרועה. בן זוגה הוא הגולאש, שפירושו המקורי בהונגרית "הבשר שאוכל רועה הבקר".

יש מאכלים הנקראים על פי הטמפרטורה שבה הם מוגשים. החמין, הוא הטשולנט שהתגלגל מצרפתית: chaud-lent , המאכל המתחמם לאט. אליו מצטרפות מן הלדינו החמינאדוס. לקינוח אוכלים גלידה, הוא המאכל הקפוא, או ג'לי, המאכל הקפוא או הקרוש. מאכלים  אחרים נקראים על פי טעמם. הסלט הוא המאכל המלוח מן המילה sal, מלח, שלו הוצע השם העברי מַלּוּחִית; המלווח התימני מלוח אף הוא. הפלאפל הוא המאכל המפולפל, החלווה היא  המאכל המתוק מן השורש הערבי חלו, מתוק; ולאלה מצטרף החומץ, כמובן. מאכלים אחרים נקראים על פי הדרך שבה הם מוגשים. כאלה הם המתאבנים הספרדיים, הטאפאס, שהם במקור פרוסות לחם מתובלות שהונחו כמכסים, טאפאס, על גבי כוסות המשקה כדי שהיין לא יוצף בזבובים.

יש מאכלים הנקראים על פי צורתם. השטרודל המשתבלל נקרא כך על שם המערבולת הגרמנית. העוגה היהודית קוגעל פירושה כדור או עיגול, והעוגות היהודיות הקטנות הן הבולקעלאך, כדוריות. הקרואסון, אביר ארוחת הבוקר הצרפתית, פירושו חצי סהר ולכן שמו בישראל סהרון. קרוביו היהודיים הם הרוגאלאך, שפירושם ביידיש פינות קטנות. הלוף הצה"לי הוא גלגול של loaf, כיכר לחם, בעקבות meatloaf, כיכר בשר הדומה לכיכר הלחם. הלביבות המקראיות קרויות כך על פי המדרש כי צורתן צורת לב, הכיסנים המאוחרים יותר דומים לכיס שבתוכו תוחבים בשרים, גבינות ועוד.

דרך מרכזית ביצירת שמות למאכלים היא דרך ההכנה שלהם. לא מעט מאכלים נקראים בשם מורכב, שחלקו השני הוא דרך ההכנה: כבד קצוץ, כרוב כבוש, עוף מכובס, פלפל ממולא ועוד. רוב מוצרי הביצים הם כאלה, ביצה שלוקה, טרופה, מבולבלת ומקושקשת: השתיים האחרונות כבר אינן צריכות את המילה 'ביצה' לפניהן: "את תמיד עשית לי עין כשרציתי מקושקשת, שר דורי בן זאב ב"שיר הבלבול".

לא מעט מאכלים מקומיים נקראים במילה אחת, המספרת לנו איך הכינו אותם לפני שלב הבישול. כך למשל נקרא הבצק הגרוס 'גריסים' כבר בתלמוד. הכופתה התלמודית פירושה יחידה אחת, או גוש: כופת פירושה גוש של עץ.  המיץ התלמודי הוא המשקה שנמצה או נסחט, וזאת בעקבות המילה התנ"כית היחידאית מיץ שפירושה סחיטה. קציצה היא בשר שקוּצץ, כתיתה היא בשר שכוּתַת, ובעברית פשוטה, דפקו אותו חזק. בעבר נקרא השניצל כתיתת עגל, והסטייק כתיתת בקר. פתיתים התלמודית, שירשה את פתותים המקראית, עשויה בימינו מבצק שפתתו או פתפתו אותו, מעכו אותו לחתיכות קטנות, ומכאן גם 'פתפותי ביצים'.

שיטת ההכנה המוקדמת מככבת בשמות מאכלים לועזיים. צ'יפס הם שבבי תפוחי האדמה לפני שטיגנו אותם. שניצל הוא בשר שנחתך, מהפועל הגרמני  schnitt, שממנו התגלגלה גם עוגת הקרמשניט. השווארמה היא המאכל המסתובב על מוט, מן הפועל הטורקי שֶוִוירְמֶה, לסובב. השווארמה הפושטית היא בת אחיו הלשונית של הסטייק גבה המצח, שמקורו בנתח בשר הנעוץ במוט, stick. פילֶה, לא מה שחשבתם. זהו אמנם החלק המשובח בבשר בעל החיים או הדג, אבל מקור המילה בצורת ההכנה המקורית של המזון, חתוך בעדינות וקשור בחוט, מן המילה הצרפתית fil, שפירושה חוט. טחינה היא תוצר של טחינת שומשום. הרולָדָה והאֶגְרוֹל מספרים לנו על גלגול בצק או בשר מן הפועל האנגלי roll, ראפ הוא לא רק סוגה מוזיקלית אלא גם מאכל, ובאנגלית: wrap, לעטוף. הלורד סנדוויץ' זכה לשם עברי: כריך, המאכל הכרוך, ממש כפי שהכרוכית, בת דמותה של השטרודל, היא העוגה הכרוכה.

מאכלים לא מעטים מספרים איך בישלו אותם. מטבוחה, למשל, היא הסלט המבושל מהפועל הערבי טַבַּחַ, לבשל. הפאסטה הלטינית התגלגלה מהפועל היווני passein שפירושו לפזר, על שום פיזור המלח על הבצק לפני אפייתו, ומכאן גם המילה העברית פשטידה. הצ'יפסים קרויים בעברית צחה טוּגָנים. הסופגנייה, כמו סבה הסופגן התלמודי ובן דודה הספינג' המרוקאי, מספרת לנו על כמויות השמן והקלוריות שספגה בתהליך הטיגון, והחביתה מזכירה לנו שנצלתה על מחבת לוהטת. מקורו של הפירֶה הוא בצרפתית, שם purée פירושו לסנן, לזקק, להפוך משהו לטהור, pur. הקצפת היא המאכל המוקצף, שהכנתו מעלה קצף, והיא מזכירה את הקצפת הגרמנית: Schlagsahne, השמנת המוטרפת.

ושאלה לקוראים: השקשוקה מניין? מקורה בצפון אפריקה, ככל הנראה בטריפולי, ועל פי השמיעה נראה שבהכנתה אנחנו משקשקים את הביצים או את המחבת, ואולי מקשקשים את הביצים, ואולי זה סתם קשקוש. כל מידע יתקבל בברכה, ומכל מלמדי השכלתי.