מערכת המשפט עומדת בעין הסערה מאז הבחירות האחרונות. חלק ממנה מתרחש גם בזירה הלשונית, בפרשנויות השונות של מונחי יסוד כמו דמוקרטיה ודיקטטורה, חוק וחוקה, משילות וסבירות ועוד. ואולם, השפה המשפטית עצמה היא חטיבה לשונית מיוחדת, לשון השופטים ועורכי הדין. החוזים והחוקים כתובים ואף נשמעים רחוקים משפת בני אדם, ולעיתים קרובות בלי שאדם מן היישוב יכול להבין במה מדובר.

הספר "זאת ועו"ד" שיצא לפני מספר שנים על-ידי עורכי דין המתמחים בשפה המשפטית, רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני, חושף את הייחודיות והמוזרות המסוימת של השפה הזו. בין היתר יש בה שימוש שהוא בלעדי לאנשי המשפט ולא יישמע בשום הקשר אחר. בטור הפעם מפגש עם חלק מהמילון המיוחד הזה והסברים בצידו, כולל חטיבה מיוחדת של מילים בארמית. בטור הבא נעבור מן המילים הבודדות למטבעות הלשון המיוחדות לאנשי משפט, מ'בסופו של יום' ועד 'דא עקא'. הדוגמאות מן השטח המשפטי.

בהינתן. מילת קישור במשמעות 'על סמך הנתון ש…', תרגום מאנגלית: given that. דוגמה: "בהינתן כי הנתבע הינו סוכן ביטוח שממנו מצופה למודעות רבה יותר”.

בלתי אם. אלא אם כן: "אישה, למשל, לא תקבל את הגט בלתי אם הובטח לה באורח חוקי ותקף". המקור מספר עמוס: "הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ" (ג 3).

ברם. אבל, אולם, היישר מספר דניאל. אפילו בכפילות: 'ברם אולם'. עורכי דין מעדיפים באופן מובהק את 'ברם' על 'אבל' ועל 'אולם'.

הֵימֶנּוּ. ממנו, ישר מהתלמוד: "המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי נפרד הימנו".

ו/או. הסמל הלשוני של שפת המשפט, בעקבות אנגלית: and/or. אנשי משפט בכירים יוצאים נגד השימוש המופרז בביטוי. זה לא ממש עוזר.

זולת. למעט, אלא אם כן: "שום אדם זולת הבנק לא יוציא ולא יפיץ שטרי כסף".

חֲצֵרים. כל מה ששייך לאדם אבל אינו בתוך הבית והנחשב רשות היחיד בעיני החוק: "להורות בצו לאדם לאפשר לתופס נכסים כניסה לחצרים שהוא מחזיק בהם". צורת רבים הנבדלת מ'חצרות' הגנרי. אנגלית: premises.

חֵרֶף. למרות. המקור בתהלים (נ"ז 4): "יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה": "חרף ההליכים, המהלכים והתוצאות שתוארו לעיל מרהיב התובע עוז בנפשו ומגיש התביעה דנן…!" לשונאים טוענים שלמילה אין משמעות, גם בתנ"ך.

כבודו. פנייה לשופטים. הדיבור בגוף שלישי משקף כבוד בשפות רבות. בעקבות שפות אירופה, וגם שם של סדרת טלוויזיה מצליחה על שופט.

לֵילֵך. ללכת, בצורה המשנאית. גם 'לִיתֵן',לתת. כל עתירה לבג"ץ נפתחת במילים: "בית המשפט הנכבד מתבקש לצוות על המשיבה לבוא וליתן טעם מדוע…".          .

לכאורה. לפי הנראה, 'על פניו', 'כביכול'. הכסת"ח המשפטי. מכאן 'ראיות לכאורה', 'חשוד לכאורה'. השפה המשפטית יצרה גם שם תואר: לכאורי.

מְלינים. מתלוננים: "לאורך כל סיכומי התובע, מֵלין האחרון כי הנתבעת מנסה להשחיר את פניו”. 'נִילוֹנים' הם מי שמתלוננים עליהם.

מצינו. מצאנו, גילינו, הגרסה המשנאית.

מרשי. הלקוח שלי, כלומר, מי שהרשו לי לייצגם, נתנו לי ייפוי כוח: "מרשי לא גנב שום דבר, מרשי לא חטף אף אחד, מרשי לא חצה מעולם באור אדום, מרשי לא עבר אף חוק בספר החוקים חוץ מאחד, הוא רק רצח את אשתו וקבר אותה בגינה" (מתוך סדרת הטלוויזיה 'קצרים').

נפקוּת. תוצאה, תוקף או משמעות משפטית. בעקבות השורש הארמי נפ"ק שמשמעותו יצא.

סעד. עזרה שבית המשפט יכול לתת למי שפונה אליו, בדרך כלל במשפט האזרחי. יש 'סעד הצהרתי', 'סעד זמני', 'סעד למען הצדק', 'סעד מן היושר' ועוד ועוד. גם 'תרופה'.

עובר ל-. לפני, עד ל-: "שיעור שכרו של הנפגע עובר לתאונה"; "עובר לשוד”. שימוש מוזר שמקורו במשנה, במשמעות שונה במקצת.

עסקינן. שאנו עוסקים בו. ארמית. הפכה למילת פולחן כלל-ישראלית.

צריך ל-. נחוץ: "עם זאת הוא גם חיווה דעתו … בסוברו כי אין הדבר צריך לָעניין”.

ראובן, שמעון, לוי, לאה. שמות בני יעקב ואמם, המשמשים בפסקי דין לתיאור עובדות של סוגיה משפטית עקרונית מבלי לנקוב בשמות הצדדים, כדי להדגיש שמדובר בסוגיה כללית.

הארמית אהובה מאוד על משפטנים, ומעניקה להם תדמית משכילה ולחלופין פלצנית. היא מוגדרת 'הלטינית של המשפט הישראלי'. כמה דוגמאות.

אֲהָדָדֵי. זה את זה, זה כלפי זה: "ברם במידה ואינן מתיישבות אהדדי, נטענות הן לחילופין ככל שהעובדות הרלוונטיות אינן ידועות לתובע כהווייתן”. הבנתם?

אליבא ד-. לדעתו, על ליבו של: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים. אלות”. גם 'אליבא דכולי עלמא', לדעת כל העולם.

בְּגין. בגלל, בשל (ארמית). מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית: "הנאשם נעצר בגין חשד לעבירה של התפרצות”.

גְּרָם. זה לא המשקל, אלאסיבה, גורם. נפוץ בצירופים "גְרַם מוות ברשלנות" ו"גְרַם הפרת חוזה”. המקור בארמית התלמודית.

דנא. הזה, הזו: גם 'דנן'.

ודוק. ויודגש, יש לשים לב. צורת ציווי של הפועל דק (דקדק). באתר האקדמיה ללשון העברית נכתב שלמילה יש שתי הגיות: ודֹק לצד ודוּק.

כִּדְבָעֵי. כראוי, כנדרש, כמו שצריך: "קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא עליהן מלין המערער מבוססות כדבעי, ואין מקום להתערב בהן”.

לאו. במשפטית אין 'לא', רק 'לאו'. 'לאו טענה היא', 'דחף לאו בר-כיבוש', ועוד.

מוֹתָב. הרכב השופטים היושבים בדין. צורה ארמית של 'מושב'. 'מותב תְּלָתָא' הוא הרכב של שלושה שופטים.

סֵיפא. החלק האחרון של סעיף במסמך. רישא – החלק הראשון.

פלוגתא. מחלוקת: "אין המדובר באותה הפלוגתא, לא נתקיימה התדיינות ולא ניתן להם יומם”.

קַמָּא. הקודם, הראשון בתהליך משפטי מסוים. בעיקר 'בית המשפט קמא' ו'השופט קמא'.

ואחרונים חשובים: מונחי משפט המשמשים רק בשפה הזו.

אינוס. עבירת אונס במשפטית. השימוש במילה מבדיל אותה מ'אונס' במשמעות כפייה בכל עניין אחר.

בָּגיץ. על משקל 'שפיט' – עניין שאפשר לעתור בעניינו לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ). פרופ' דניאל פרידמן כתב: "לא הכול בגיץ, לא הכול חקיק”.

דַּיּוּת ראיות. ראיות מספיקות, די ראיות כדי להגיש כתב אישום או כדי להרשיע נאשם. בעקבות ספרות ימי הביניים.

האדם הסביר. אדם המייצג נורמת התנהגות מקובלת בחברה. תרגום שאילה מאנגלית: reasonable person.

הִלכת נחה. פסיקה הדוחה ערעור על פסיקה קודמת של בית משפט בערכאה נמוכה יותר, בעקבות הביטוי 'נחה דעתי'.

הֶשְתֵּק. אי-מתן אפשרות לגורם מסוים לטעון טענה או לפתוח בהליך. באנגלית: estoppel. מכאן 'השתק עילה', כשפרשה מסוימת נידונה והוכרעה, ו'השתק שיפוטי' – בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, אינו יכול להתכחש לטענתו ולטעון טענה הפוכה. עלה לכותרות בפרשיות אריה דרעי.

חָלוּט. סופי, מוחלט, שלא ניתן לערער עליו. מהשורש שהוליד את 'לחלוטין'.

לָקוּנָה. חסר בחוק או בכל עניין משפטי, הטעון השלמה.

מונח שסתום. מושג רחב וכללי כמו 'תום לב', 'תקנת הציבור', 'סביר' וכו'. המקור בגרמנית: Ventil Begriffe.

מתחם הסבירות. מונח שמשמש את בית המשפט כשהוא בוחן את סבירות החלטותיו של גוף שלטוני או ממשלתי. נושא במחלוקת בהפיכה המשפטית.

עָניש. שאפשר להעניש בגללו. על משקל אָכיף, בָּגיץ, שָפיט: "גם במקרה כגון דא, הניסיון לבצע את העבירה הינו עניש”.

עַרְכָּאָה. דרגה של בית משפט: 'ערכאה ראשונה', 'ערכאת ערעור'. זהו גם כינוי גנאי בפי יהודים לבתי המשפט של המדינה שבה הם ישבו, להבדיל מבתי הדין של הקהילה היהודית.

תלוי ועומד. טרם הוכרע. המקור בלשון חז"ל. לטינית: lis alibi pendens.

תשתית. בסיס להכרעה משפטית. 'תשתית ראייתית' היא מסכת הראיות שעל-פיהן בית המשפט מכריע. 'תשתית עובדתית' היא מסכת העובדות שרלוונטיות להכרעת בית המשפט. המקור מאנגלית: factual/evidential infrastructure.

בטור הבא: מטבעות הלשון האהובות על מערכת המשפט

Read Full Post »

לפני כמה חודשים נפל דבר בעולם: הושקה גרסה מתקדמת ונגישה לכל דורש של תוכנת הבינה המלאכותית המשוכללת ChatGPT. השקה זו עוררה שאלות פילוסופיות ומעשיות בתחומים רבים. לא אעסוק כאן בשאלות אלה, אך אבחן את מקורה של המילה בִּינָה ואתבונן גם במילים אחרות שנגזרו מאותו שורש.

המילה 'בינה' משמשת במקרא, כמו בימינו, במובן 'שכל, חוכמה', למשל: "קְנֵה חׇכְמָה, קְנֵה בִינָה" (משלי ד ה); "אַךְ יִתֶּן לְךָ ה' שֵׂכֶל וּבִינָה" (דברי הימים א, כב יב). בעשורים האחרונים החלה מילה זו לשמש כחלופה ל'אינטליגנציה' בצירוף בינה מלאכותית – תרגום של Artificial Intelligence.

המילה 'בינה' נגזרה מהשורש בי"ן. יש המקשרים בין שורש זה למילת היחס בֵּין, שהרי כדי לתפוס משהו בשכל יש להבחין בינו לבין דברים אחרים. בתלמוד (ברכות ס, ע"ב) נקבעה הברכה הנאמרת בתפילת שחרית "ברוך אשר נתן לשכוי [=לתרנגול] בינה להבחין בין יום ובין לילה", לפי הכתוב "מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה" (איוב לח לו). שורש דומה מצוי גם בשפות שמיות אחרות. בין היתר, בערבית הפועל 'בַּאנַ' משמש במובן 'היה ברור ומובחן'.

משורש זה נגזרו כמה פעלים מקראיים. צורת העתיד 'אבין' וצורות דומות מופיעות כמה פעמים במקרא במשמעות של ראייה, לדוגמה: "הֵן יַעֲבֹר עָלַי וְלֹא אֶרְאֶה, וְיַחֲלֹף וְלֹא-אָבִין לוֹ" (שם ט יא). צורה זו נראית כנטיית העתיד של בניין הפעיל, אך יש המנתחים אותה כנטיית העתיד של הפועל בָּן בבניין קל (בדומה לנטיות העתיד 'יָשִׁיר' מן הפועל 'שָׁר' ו'יָשִׂים' מן הפועל 'שָׂם'). צורת עתיד מקוצרת דומה מופיעה בהקשר של תפיסה בחוש השמיעה: "הֶן כֹּל רָאֲתָה עֵינִי, שָׁמְעָה אׇזְנִי וַתָּבֶן לָהּ" (שם יג א). במקומות אחרים במקרא מופיעות צורות עתיד מהשורש בי"ן בעיקר במשמעות של תפיסה שכלית וידיעה, למשל: "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ" (תהלים פב ה); "וְאָבִינָה מַה יֹּאמַר לִי" (איוב כג ה). במשמעות זו משמש הפועל 'בָּן' בעבר, לדוגמה: "אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי, בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט ב).

לדעת חלק מהחוקרים, הפועל הֵבִין בבניין הפעיל נגזר מצורת העתיד בבניין קל. פועל זה משמש במקרא בעיקר במשמעות של תפיסה שכלית, כמו בימינו, למשל: "וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכׇל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת" (דניאל א יז). פועל זה מופיע פעם אחת גם במובן 'הסתכל': "וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים [=הַתַּיִשׁ] בָּא מִן הַמַּעֲרָב" (שם ח ה); ופעם אחרת – במובן 'הבחין', בתפילתו של שלמה המלך: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע" (מלכים א ג ט). ההקשר של הפסוק הזה תומך בהשערה בדבר הקשר האטימולוגי בין המילים 'הבין' ו'בינה' למילת היחס 'בֵּין'. במקרא מצוי גם היסוד לצירוף 'מבין במשהו' במובן 'בקי או מוכשר בדבר מה': "וְהַלְוִיִּם כׇּל מֵבִין בִּכְלֵי שִׁיר" (דברי הימים ב, לד יב), כלומר כל מי שיודע לשיר ולנגן. הפועל 'הבין' משמש במקרא גם במשמעות 'הסביר, הורה, גרם שמישהו יבין דבר מה', לדוגמה: "אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה" (ישעיהו כח ט).

משורש זה נגזר הפועל נָבוֹן בבניין נפעל. פועל זה מופיע בנטיית עבר רק פעם אחת במקרא: "וּבְחׇכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי" (שם י יג), כלומר: 'נעשיתי חכם, הבנתי'. בשאר הפעמים הוא מופיע בצורת ההווה 'נבון' באותה משמעות כמו בימינו, כמילה נרדפת ל'חכם', למשל: "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח, וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה" (משלי א ה).

הפועל הִתְבּוֹנֵן בבניין התפעל משמש במקרא בעיקר באותה משמעות כמו בימינו – הסתכל בתשומת לב, לדוגמה: "רֹאֶיךָ אֵלֶיךָ יַשְׁגִּיחוּ אֵלֶיךָ יִתְבּוֹנָנוּ" (ישעיהו יד טז). פועל זה מופיע במקרא גם במשמעות 'הבין', למשל: "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה" (ירמיהו כג כ), כלומר: תבינו את דברי הנבואה. מהשורש בי"ן נגזרו אפוא גם מילים המתארות ראייה וגם מילים המתארות תפיסה שכלית. בעבר ניתחתי כאן את הקשר הסמנטי בין ראייה להבנה.

בלשון המקרא נגזר מהשורש בי"ן גם שם העצם תְּבוּנָה, שמשמעותו נרדפת לזו של המילה 'בינה', לדוגמה: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחׇכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכׇל מְלָאכָה" (שמות לא ג). בעקבות הפסוק "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ" (משלי יא יב) נוצר הביטוי המליצי אִישׁ תְּבוּנוֹת – אדם נבון ובר דעת. לימים נגזרו ממילה זו התארים תְּבוּנִי וכן תְּבוּנָתִי.

המילה הֲבָנָה, שם הפעולה של 'הבין', הופיעה לראשונה בלשון ימי הביניים, בין היתר בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "וזה מתועלת הברכות למי שהוא רגיל בהם בכוונה והבנה" (מאמר ג, סימן יז). באותה תקופה בערך נגזר גם הפועל הוּבַן, צורת הסביל של 'הבין', למשל: "ולא יובן עד שיגיע אל מְחַדֵּש קדמון" (שם, מאמר ה, סימן ד). התואר מוּבָן הוא צורת ההווה של פועל זה. צורה זו משמשת גם כשם עצם שפירושו 'משמעות (של מילה)'. גם שימוש זה החל בימי הביניים, בין היתר בפירוש ר' יצחק אברבנאל למקרא: "כי שני המובנים יכלול זה המאמר" (על שופטים יג טז).

וכמובן, אי-אפשר שלא להזכיר את המילה כַּמּוּבָן, שהחלה לשמש בתקופת תחיית העברית החדשה במאה ה-19.

המונח האנגלי insight משמש בפסיכולוגיה במשמעות הבנה נפשית עמוקה או תפיסה אינטואיטיבית. מילה אנגלית זו משקפת אף היא את הקשר הסמנטי בין הבנה לראייה, שהרי היא מכילה את המילה sight ('ראייה'). תחילה הציעה האקדמיה ללשון את המילה בּוֹנְנוּת כחלופה עברית למונח זה, אך בשפה המקצועית רווחה המילה תּוֹבָנָה. ככל הנראה, מילה זו מבוססת על צורת כתיב המופיעה במקרא לצד צורת קְרֵי שהיא נטייה של המילה 'תבונה': ”בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם ובתובנתו [וּבִתְבוּנָתוֹ] מָחַץ רָהַב“ (איוב כו יב). השימוש בצורה 'תובנה' עורר התנגדות מצד מדקדקים, כיוון שצורה זו אינה מתאימה לגזרת נחי ע"ו/י, שאליה משתייך השורש בי"ן. למרות זאת, לימים החליטה האקדמיה לאשר את השימוש במילה 'תובנה' כחלופה ל'אינסייט'. המילה 'בוננות' לא נשארה מיותמת והוחלט שהיא תהיה החלופה העברית ל'מדיטציה'. כמו כן נקבעה החלופה בּוֹנָן ל'מודֵט'.

כרגיל, אשמח לקבל בתגובות עוד תובנות או שאלות על עניינים לא מובנים.

Read Full Post »

הגוף הוא מקור בלתי נדלה למילים וביטויים בשפה. בכל שפה, וגם בעברית. אדם 'לבבי' הוא אדם נדיב וידידותי, בחורה 'עם ראש' היא בחורה חכמה, 'דרך אגב' היא דרך 'על גב', בארמית, 'זרוע' היא מערך צבאי כמו זרוע הים או היבשה, בַּעין מְעיינים, באוזן מאזינים ובאף כועסים או מאנפפים.

אחת ממערכות האיברים הפעילה ביותר בשפה העברית היא מערכת העצמות, או בצורת היחיד – 'עצם'. המילה מופיעה 126 פעמים בתנ"ך, בעיקר כאיבר הקשה, אבל גם במשמעות מורחבת ומופשטת יותר, ויש לה מקבילות בשפות שמיות שונות, כולל ארמית ('טמיא') ואכדית. על חשיבות העצם בגוף אפשר ללמוד גם מסיפור הצלע שממנה נולדה על פי המיתוס המקראי חווה אימנו, ועל כך אומר אדם הראשון: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

השורש של המילה הוא עצ"מ. היסטורית נראה שדווקא שם העצם (!) 'עצם' קדם לשורש, שממנו התגלגלו מילים ושימושים לרוב. השורש הזה אינו קשור לענייני עצימת העיניים, זהו מה שקרוי בשפת הבלשנים הומונים – מילים או שורשים זהים במקרה.

מה מספרת השפה על העצם כאיבר בגוף? את העצם אי אפשר לראות, העור והבשר מגינים עליה, ועל כן אדם רזה מאוד הוא 'עור ועצמות', מי שעצמותיו בולטות מרוב רזון. הביטוי מוכר משלל שפות כמו יידיש: הויט און ביינער, אנגלית: skin and bones, ואפילו לטינית: pellis et ossa. הגירסה התלמודית היא 'גל של עצמות', כמו במסכת בבא בתרא: "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".

העצמות מזכירות לנו משום כך את המוות, שכן כידוע הן האיבר החזק השורד זמן רב אחרי כיליון הבשר. חזון יחזקאל המתאר את תחיית המתים מספר על כך: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר ה'" (יחזקאל לז 4). שונאי ישראל גדולים, בעיקר מצביאים ומלכים כמו אדריאנוס, נבוכדנצר ואספסיאנוס, נקראו על-ידי חז"ל 'שְחיק עצמות', או בארמית: 'שחיק טמיא', כשהכוונה היא שלאחר מותם של אותם רשעים יימעכו ויישחקו עצמותיהם. ואילו חבקוק (ג 16) מקלל את עצמו בקללה קשה: "יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז".

אבל נשוב אל החיים, וכאן יש לעצמות תרומה לא רק בהחזקת הגוף אלא גם בתחום הרגש, כמו בביטוי 'בער כאש בעצמותיו'. כל זה מוביל לתהילים (ק"ט 18): "וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו", כלומר, יגרום לו נחת רבה. השמן שימש בימי המקרא לסיכת הגוף. הביטוי "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" פירושו בתהילים (ל"ה 10) – אני חש התרוממות רוח ואמונה. העצמות לוקחות חלק גם ברגש הפחד, כמו אצל ירמיהו (כ"ג 9): "נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי, רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי".

לצד הנפש, העצמות הן ברומטר לתחושות הגוף. קר מאוד? הקור חודר לעצמות. הביטוי מתהילים שהוזכר לעיל מתייחס היום לעייפות רבה ולכאבים, ועל כך שר אלתרמן: "הוי, וכל עצמותינו, אחי תספרנה זקנה נאנחת, אשר יש בה קצת עצב ובכי, אבל יש בה גם משהו נחת". מי שנקלע לסוּפה 'נרטב עד לשד עצמותיו', ביטוי רב לשוני.

אחד המונחים המקובלים בז'רגון הדתי הוא 'חילוץ עצמות', כמו במסכת ברכות "חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חילוץ עצמות", כשהכוונה לפעילות פיזית, התעמלות וספורט. המקור בישעיהו (נ"ח 11): "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ".

גם לבעלי החיים יש עצמות. כלבים מטבעם אוהבים לכרסם עצמות גם אם לא נותר עליהן דבר, ומכאן הביטוי 'זרק לו עצם', גם הוא רב לשוני, דימוי למי שנותן לזולתו דבר מה פחות-ערך כדי לסתום את טענותיו. להקת כוורת חיברה את המשמעות המורחבת של העצם לביטוי 'פה קבור הכלב: "זהו עצם העניין, לא – זה עצם של הכלב". וכאשר לא נזהרים משהו נתקע 'כמו עצם בגרון', תקלה המוכרת גם בלשון חז"ל.

מן האיבר בגוף החלה המילה להתפשט לתחומי משמעות חדשים, ולימדה אותנו שמערכת העצמות, השלד, היא ביטוי לגוף כולו, ומכאן לכל דבר שהוא. המהלך הזה נולד בימי הביניים בבניית המינוח הדקדוקי, במונח שֵם עצם, noun, שהוא חלק דיבר המציין ישויות בעולם: בני אדם, חפצים, מושגים מופשטים ועוד. מכאן התבססה העצם לתיאור 'דברים בעולם', שהוא מלא 'עצמים', ולעיתים לא מזוהים: עֶצם בלתי מזוהה הוא גרם שמים שאינו מוכר למדענים. ראשי התיבות עב"ם הפכו מילת סלנג שהוראתה אדם מוזר, דוחה או מנותק. אגב, גֶרֶם היא מילה נרדפת לעצם גם במשמעות האנטומית (חמור גרם, אדם גרום), ומכאן 'גרם שמים'.

שתי הרחבות משמעותיות התרחשו בגלגולי השפה. האחת נובעת מהקשיחות של העצם לעומת כל יתר מרכיבי הגוף של האדם או בעלי החיים. כך הפכה העצם מקור לדימויים של כוח, ומכאן שם התואר המקראי 'עצום', חזק מאוד, והפעלים 'עצם' ו'העצים' בתנ"ך, ובהמשך 'התעצם'. גם המילה 'עוצמה' מקורה בדברי הנביאים: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ 29). מדינה רבת כוח השולטת הרבה מעבר לגבולותיה היא 'מעצמה', הפעלת כוח מחאה באמצעות השבתה חלקית קרויה 'עיצומים', וקריאה ציבורית רחבה בעניין כלשהו היא 'עצומה', בעקבות ישעיהו.

במקביל, ושוב – כבר במקרא, העצם נתפסת בעצם כמרכיב החשוב והעמיד ביותר בגוף, ומכאן היא בהרחבה עיקרו של דבר, המהות שלו. בתנ"ך המשמעות הזאת מגולמת בביטוי החוזר 'עד עצם היום הזה', בהמשך גלגולי השפה היא ביטוי בהקשרים רחבים. אם נשוב לעצם של הכלב, אז מהו עֶצם העניין? זו המהות, הדבר החשוב ביותר, כמו בפרשנותו של הרלב"ג: "מותר אשם לאשם ומותר חטאת לחטאת, כמו שיראה חיובו מצד עצם הענין" (מלכים ב יב 18). ומה אומר המדרש על סיפור העקדה?" הקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לי: קח נא את בנך את יחידך". מה שמגיע לנבכי הנפש מגיע 'עד העצם', ביטוי יידישאי-צרפתי. זה גם יסוד מרכזי בתורתו של עמנואל קאנט: הדבר כשהוא לעצמו. גרעין מהותו של דבר, נקי מהקשרים מקריים או חיצוניים למהותו. גרמנית: Ding an sich.

המשמעות הזאת הולידה מילת מפתח בעברית היום, בעיקר זו המדוברת: 'בעצם'. המשמעות כאמור, 'בעיקרו של דבר', אבל 'בעצם' הפכה למילה כמעט ריקה הממלאת חללי דיבור. בעצם, רציתי לומר בעצם, ש'בעצם' הפכה בעצם לקלישאה.

שלוחה אחרת של התפשטות 'עצם' הייתה למחוזות השליטה של אדם או חברה על גורלם, מה שנעשה ללא התערבות חיצונית, כמו בביטוי התלמודי 'הגע בעצמך', תבין לבד. מכאן נולדה מילת המפתח של מדינת ישראל: עצמאות. את המילה חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, ולביוגרפיה שלו קרא "עם שחר עצמאותנו". המהדורה המחודשת זכתה לשם פחות ארכאי: "החצוף הארצישראלי".

כל אלה העניקו לענייני העצם משמעות רפלקסיבית, התייחסות של אדם אל מה שהוא, אל היותו, ובקיצור: אל עצמו. כנאמר במסכת יבמות: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע". אמרה לטינית שמקורה יווני אומרת לנו: 'דע את עצמך', על אדם לבחון את פנימיותו ולהכיר את נבכי נפשו: nosce te ipsum. האמרה הלטינית היא תרגום של הציווי היווני gnothi seauton, שהיה חָרות בכניסה למקדש האורקל של האל אפולו בדלפי, ויוחס לתאלס ולהוגים אחרים מן המאה השישית לפני הספירה.

מכאן הדרך סלולה למגוון רפלקסיבי, כל מה שחושב אדם על עצמו, ובשפות רבות. אהבה עצמית, ביטחון עצמי, דיוקן עצמי, שנאה עצמית, הגשמה עצמית, כבוד עצמי, הלקאה עצמית והונאה עצמית. האברכים 'ממיתים עצמם באוהלה של תורה' בעקבות התלמוד, ומדינות ועמים ומיעוטים חותרים לזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. ומהו הסיוט של כל שחקן כדורגל באשר הוא? להבקיע גול עצמי, מונח שהפך לדימוי התואם מצבים רבים ואף מתסכלים של חיינו.

Read Full Post »

פורים אחרינו, ומתברר שלא רק אנשים אוהבים להתחפש, גם שפות נוהגות להתחפש. בדרך כלל אלה שפות סתר, שנועדו לצורכי משחק, מופע אומנותי או כדי שהסביבה לא תבין מה אומרים דובריה.

דוברי העברית, בעיקר הילדים או המבוגרים המתגעגעים לילדוּת, חובבים את השפות שבהן נדחס עיצור קבוע, לפעמים יותר מאחד, בתוך מילים עבריות תקניות. השפה הבסיסית היא שפת הבי"ת, שהולידה את המקום הראשון של ישראל באירווויזיון עם "אַבָּנִיבִּי אוֹבּוֹהֶבֶּב אוֹבּוֹתָבָּך". נוספה לה גם שפת הגימל, ועקרונית אפשר להלביש עליה כל עיצור עברי אחר. משם צצה לה 'שפת האגוזים' כאשר המילה אגוזים, מלאה או חלקית, צצה בכל הברה. 'אגוזים ניגוזים' – אני, וכך הלאה. למשחק גרסאות בשפות לא מעטות, למשל, המשחק האנגלי 'פִּיג לטין', 'לטינית חזירית', שבו מוסיפים את ההברה ay אחרי עיצורים או תנועות, ולפעמים מחליפים אותם.

שפה קשה יותר לביצוע היא השפה ההפוכה – הגייה של מילים מהסוף להתחלה. היא ותיקה מאוד, בת מאה שנה לפחות, והייתה נהוגה  בין ילדי זיכרון יעקב וירושלים. כך למשל, 'כן' נהגית נֵכּ, לא – אֹל. המשפט "תִירָזָהוּ מִנֶמוֹ הֶז רוֹטֵש" משמעו: "תיזהרו ממנו זה שוטר". גירסת היפוך דומה היא קריאה לאחור של הברות: "נִיאָה הֵבְאוֹ תָכְאוֹ" – "אני אוהב אותך".

אחת משפות הסתר שנחשפה בשנים האחרונות וכבר זכתה למחקרים אקדמיים היא האוחצ'ית, שיצרה את "מילון אבן שושנה". אוחץ' היא בערבית עירקית ובדיאלקטים נוספים 'אחות'. לשפה הזו מרכיב של יצירת זהות חברתית נבדלת, ובמקרה זה, שפה מוחצנת שיש הרואים בה גם 'שפת פֶּרפורמֶנס'. יש בה ערבוב של מילים משפות שונות, מילים מומצאות על בסיס עברי ועקבות של ערבית עיראקית. למשל, הערב במועדון היה "מדרוס, שרמיז, שרגריז, מדהיז ודהוז", כלומר, מדהים ביותר. חברת קהילה היא "נֶשֶת מֶרְקֶט מין מירקֶט מרקיטה", כלומר, "אישה בת אלף נשים". מילון אבן שושנה מלביש מילים שונות על משקלים מיוחדים. 'אֶנֶם פֶּטֶט' – אנמית ופתטית. 'עַגֶּלֶת' – בטן. 'להתמסלֵל' – לקבוע מסלול יציאה לחוצות העיר ולמועדונים.

שפות היהודים הרבות היו במידה מסוימת שפות סתר, אם כי הן נשענו על שפות הסביבה. מתוך שפות היהודים התפתחו גם שפות סתר ממש, שנועדו למצבים של סכנה ואיום. 'לותראי' הייתה שפת סתר של יהודי איראן, שנועדה לתקשורת בנוכחות זרים בענייני מסחר, אזהרה על סכנות ועוד, והיא קיימת לפחות מהמאה העשירית. לותראי מורכבת מאוצר מילים עברי וארמי, משובץ במשפטים בתחביר פרסי ומילות קישור בפרסית, והיו לה כמה גרסאות. דוגמה: "מלאכה גויים א" פירושה מלאכה המיועדת לגויים. "מי-דחל-אד" פירושו – הוא פוחד. בלותראי נהגו לדבר ביחיד במקום ברבים, או להפוך את משמעות המילים. 'נשים' פירושו אשה, 'מכנסֵי' פירושו מכנסיים, 'רגליים' פירושו נעל, 'מחר' פירושו אתמול. שומרי הגחלת של השפה מספרים על בית שנכנס אליו גנב כשבעל הבית ישן. האשה החלה לשיר לילדתה שיר בלותראי: "לה לה באבאי שם טוב, גנב היזי בתוך ביתו. אגר בזואם מיכודונה, אגם נזואם מילכונה". עברית: "יש גנב בבית. אם אומר זאת – יהרוג אותנו, אם לא אומר – יוליך". הבעל התעורר וגירש את הגנב.

שפת סתר דומה מוכרת בפי דוברי הלדינו. בשפה זו מילים רבות המשלבות עברית וספרדית. 'דיסמָזָלדו' הוא חסר מזל, 'אינחָמינאדו' – מבושל זמן רב, 'חָזָניאר' – שר כמו חזן. כאשר התקרב גוי אל חבורה יהודית, השתמשו במילה העברית 'שתיקה' לרמוז שעדיף לא לדבר, ואם הגוי מכיר את השפה, רמזו לכך ב'יודע לשון'. היו גם קודים בין סוחרים. הביטוי "כמה לקו באצבע" היה נהוג במשא ומתן במשמעות "כמה זה עולה", ומקורו בהגדה של פסח. 'חתיכות' הייתה מילת קוד למטבעות זהב או כסף. כשדיברו על יושר או רמאות במסחר יצרו את 'גנביאר' במשמעות לגנוב ואת 'רמאיו' שפירושו רמאות. 'רמאולוק', תרמית, שהיא תרכובת עברית-טורקית.

שפת סתרים מפורסמת היא שפת הגנבים הגרמנית, Ganoven Sprache. מקורה בשפת הפשע היהודית, ומעורבות בה – כמו גם בשמה – מילים ביידיש שמקורן בעברית. אפשר למצוא ביניהן מילים כמו Schmiere stehen, לעמוד בשמירה, Tinnef (טינופת), Make (מכה) ועוד. המנהיג הנאצי גרינג אפילו שירבב בראשית דרכו את הביטוי "לעמוד בשמירה" באחד מנאומיו נגד היהודים. אדם רע ובזוי כונה  schofel (שפל), כסף נקרא Kis (כיס), ארץ היא 'מרטינה' בדמיון למילה העברית מדינה, 'ילד' – מטבע כסף קטן, ו- Bais– בית – בית מרזח.

שפה הקרובה במידה מסוימת לשפת הגנבים הגרמנית היא הלכודיש, כנראה שיבוש של "לשון הקודש". גם בה יש מילים רבות של עברית בדיאלקט או בז'רגון גרמני. ראש העיר בלכודיש מכונה 'שויפעט' (כלומר, שופט). 'חושם' פירוש חירש. 'חוּשָׁם' הוא במקור שמו של חושים בן דן, שחז"ל מספרים עליו כי לא היה שומע. גם הלכודיש נולדה מהצורך של היהודים לדבר ולכתוב בשפת סתר במצבי מצוקה. כאשר קרה מקרה רע באודסה, כינו אותה 'אשדות אשר ברומניה'. בימי הפרעות בקיוב (קייב) ובווארשה בשנת 1882 נאלצו העיתונים לכתוב 'יבוק אשר ברומניה' במקום קיוב, ו'באר שבע' במקום וארשה. הלכודיש שימשה שנים רבות תושבים של כפר בשם שופפלוך, וחלק מתושביו עדיין מכירים אותה מילדותם. הכינוי של יהודי בפי גויי שופפלוך היה 'רֵיְילֶעם' בעקבות 'ערלים'. צעיף נקרא בלכודיש 'צַוַּאר-בֶּגֶד', טבק היה מכונה 'עֵיישֶׂב' וסיגריה 'שְׂרֵפֶה עֵיישֶׂב'. אדם גבוה כונה 'לולב'. ישו נקרא בלכודיש 'תָּלֶה', כלומר, תלוי.

גם סופרים לא מעטים המציאו שפות סתרים ושילבו אותן בספריהם. למשל, בספר "התפוז המכני" מאת אנתוני ברג'ס מפתחת הכנופייה שפת רחוב המבוססת על עירוב של רוסית ואנגלית. בתרגום של אהרן בר היא הופכת לשפת עבריינים רוסית-עברית. דוגמאות: "עוד לא היה חוק לשפוך משהו מהושצ'ים החדשים לתוך המולוקו הזה … שעושים לבנאדם חאראשו יפה ושלו – חמש עשרה דקות של התפעלות מהבוג וכל מלאכיו הקדושים, וצדיקים עפים ככה מהנעל השמאלית של הבנאדם…".  'לארנֵב' פירושו לעבוד, 'להפיט' – לשתות, 'בולשי' – גדול ו'לרזרז' – להרוס ולכסח.

שפה מומצאת אחרת מופיעה בספרו של סטניסלב לם "יומני כוכבים", בתרגום אורי אורלב. הספר מתרחש בקהילה של רובוטים על כוכב נידח שהכריזו מרד על בני האדם. המכונות מדברות בשפה ארכאית, מעין סלאבית עתיקה, שתורגמה על-ידי אורי אורלב לעברית מליצית עם ניחוח ארמי. למשל, תיאור תפיסה של מרגל אנושי ('רכיכא'): "תרי רומחאים דהוד מלכותיה אחזו בהאי צפרא בהכות אורלוג תלת שעות מרגלן רכיכאי באכסניא". מבנה צבאי, ככל הנראה, נקרא "קסרקטין דרומחיא דהוד מלכותיה חשבא הראשון".

ולסיום, שפה שהומצאה על ידי כותבי "ארץ נהדרת", הלא היא שפת הפועלים הרומנים. היא כוללת מילים המצלצלות כמו רומנית אך מקורן מגוון. יש בה כמה מילים מרומנית כמו 'פלאצ'ה' (מוצא חן בעיניי) או 'סניטטה' (כל הכבוד). 'קוצה', בחורה נאה, הוא כינוי חיבה רומני לבחורות בעלות שם דומה. חלק מהמילים הן עיוות קל של מילה מקובלת בשפות אירופיות באותה משמעות. 'גוטי מורצה' – בוקר טוב, 'קטסטרופי' – אסון ו'קוריצה' – תרנגולת. ומהי 'אפצ'י קוריצה'? שפעת העופות. כמה מילים מכילות יסוד סטירי. 'טיפֶּשקו' הוא כדורגלן, 'מניוקי' הוא קבלן, 'סנג'ריו' – פועל (על פי 'סנג'ר'), ו'אימפוטנצי' היא המשטרה. 'ניג'וסי' היא פרסומת, 'אנורקצי' – דוגמנית ו'פרימה בלטה' – ראש ממשלה. הפוליטיקאי הוא 'פישי פישי', 'לאדה מליסינג' – אין בעד מה,  'לאדה מדוקטור' – שתהיה בריא. לאדה היא מכונית מפוקפקת שיוצרה בהמונים במזרח אירופה שלפני נפילת החומה.

Read Full Post »

כמה עיצורים יש בשפה העברית? לכאורה, 22 עיצורים, אלא שהמספר הזה שגוי בשני היבטים. היבט אחד הוא היסטורי. בעברית המקראית יש 23 עיצורים. ש' שמאלית מייצגת עיצור נפרד, שנהגה באופן שונה מ-ס'. כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו 22 סימנים, זכו שני עיצורים לסימן אחד, וכך נולד הפיצול בין הימנית והשמאלית. בלשון חז"ל הבידול בין ס' ל-ש' שמאלית נעלם, ומכאן חילופי הכתיב – חשׂך/חסך, יחשׂ/יחס ועוד. למעשה, מספר העיצורים הקלסי גדול עוד יותר, מאחר שלאותיות בג"ד כפ"ת היו שני מימושים שונים, ומתוכם אותיות בכ"ף שמרו על המימוש הנבדל. בהגייה האשכנזית אפשר לשמוע את ה-ת' הרפה, הקרובה באוזנינו ל-ס'.

ואולם, עניין העיצורים נהיה מורכב הרבה יותר כאשר עם ישראל חזר לדבר עברית. הגיית המילים החלה לעבור שינויים, מוטציות לשוניות, ועיצורים לא מעטים איבדו את ההגייה המיוחדת שלהם, והתלכדו עם עיצורים אחרים. הקטגוריה הבולטת ביניהם היא העיצורים הגרוניים, הנחלקים לשני זוגות – לועיים: ח' ו-ע', וגרוניים – א' ו-ה'. העיצורים הלועיים אופייניים להגייה מזרחית, ואפשר לשמוע אותם בדיבור ערבי באופן מובהק. יוצאי עדות המזרח הגו אותם בהגייה הגרונית המודגשת, בעוד יוצאי אירופה, ובעקבותיהם ילידי הארץ, הפסיקו בהדרגה להגות את הגרוניות המודגשות. ח' גרונית נדמתה ל-כ' רפה, ע' גרונית נדמתה ל-א'. חשוב לומר שעל-פי המקורות, לא בכל ארץ ישראל של פעם הגו את הגרוניות בדרך המזרחית. על תושבי הצפון, חיפנין וביישנין – אנשי חיפה ובית שאן – נאמר שהם פסולים לעבור לפני התיבה כחזנים כי לא הגו את ה-ח' וה-ע', והדבר החשיד אותם כשומרונים, כלומר בכפירה. עדויות דומות יש לאורך השנים מקהילות שונות.

מכל מקום, הישראלים החדשים דחו את הגרוניות, אולי בהשפעת ההגייה המערבית. כמה שדרי רדיו עוד שמרו עליהן, אבל הגייתם נתפסה חריגה עד כדי כך שכאשר יוצאי עדות מזרח ניסו להתקבל לתיאטרון או לרדיו, ודיברו בגרוניות, ביקשו מהם "לדבר נכון". מחקר על דרכי ההגייה של מרגלית צנעני מצא שכאשר היא שרה לקהל מזרחי היא שומרת על ההגייה המזרחית, אבל ככל שהתקבלה בזרם המרכזי, ויתרה עליה.

העיצורים הגרוניים המקוריים, א' ו-ה', עברו גם הם תהליך. ה' הולכת ומתרככת וכמעט אי-אפשר לשמוע אותה. היא מידמה ל-א' בלשון הדיבור: אָאָר אָיָרוק מֶאָמֶם. לעיתים היא נמחקת לגמרי: 'מדהים' הופך 'מדאים' ומכאן – 'מַדִים'. באינטרנט מסמנים את התואר מהמם כך – 100ם. הבלשן שמואל בולוצקי מביא שלל דוגמאות לתופעת היעלמות ה-ה'. 'האמת היא' נהגה 'מֶת אִי'. 'מה הוא אמר' נשמע כמילה אחת: 'מָאוּאָמָר'. 'מה העניינים' קוצרה ל'מַניינים' שהפכה למטבע לשון עצמאית. 'הקומה העליונה' הופכת ל'אָקומה-אליונה', 'הענק' נשמעת 'אָאָנָק',  'הֵביאָה' – 'אֶבִיָה', ו'הִגִיע' – 'איגִיָיה'. מי שהשתמש באובדן ה-ה' כסמל לעילגות הישראלית הוא דן אלמגור בתרגומו ל"גבירתי הנאווה", וזאת בעקבות ההגייה הקוקנית של לייזה במקור. איך יודעים שלייזה דוליטל באה מהשוק? היא אינה מסוגלת לבטא ה'. לפרופסור היא קוראת איגינס, ואת השיר המפורסם על הברד בספרד היא מבצעת כך: "ברד ירד בדרום ספרד אָאֶרֶב", ומזג האוויר "אָביל אביך אַבּוֹקֶר".

אפילו העיצור א' איבד את עיצוריותו, והפך מעין תנועת אוויר. להשוואה ניתן לשמוע את דרך ההגייה של הערבים, המשמיעים א' עיצורית ברורה. גם שימושים מסוימים של י' נשמעים כתנועת אוויר – 'איסראל', למשל. אָאִיתֶם כבר בֶּרוּשָׁלָאַים?

העיצורים ק' ו-ט' הם במקורם עיצורים חזקים וייחודיים. ק' נחשב עיצור ענבלי, בתחתית החך, אבל ההגייה הזאת יכולה להישמע רק אצל אנשי העדה התימנית, השומרים גם על הגרוניות. בפועל היא התאחדה עם כ' דגושה. ט', אות נחצית במקורה, איבדה את כוחה והתלכדה עם ת'. אובדן אחר הוא של ו' שׂפתית. יש להניח שבעבר נהגתה אכן באמצעות השפתיים, ולכן הצטרפה לאותיות בומ"ף, אבל בהגייה העכשווית התלכדה עם ב' רפה. ש' שמאלית וס' זהות היום בצלילן.

תופעה מעניינת היא עיצורים הנעלמים בתנאים מסוימים, בדרך כלל בראש מילה או בשווא. עיצור 'קשה' הופך לעיצור רך. המילה כביש נשמעת בדיבור שוטף 'גְביש', וכך 'גְבוצה' במקום קבוצה. העיצור ת' נוטה להתרכך ולהידמות ל-ד': מה אתה מִדְרגש? ועוד. תופעה זו קשורה גם בביטול המעמד המיוחד של חצאי התנועות. שווא נע נשמע כמו סגול – medaber, או כשווא נח – kvish.

סיפור שונה במהותו הוא זה של העיצור ר'. העיצור הזה נהגה בצורה שונה בשלל הגיות בשפות שונות. לעיתים הוא מודגש ומתמשך – ררררר, כפי שנהגו לחנך בעבר קריינים וזמרים, ולעיתים הוא נעלם ואיננו – פָּפָּר במקום פרפר. העיצור הזה מעסיק בלשנים ברחבי העולם.

האם היעלמות העיצורים היא אבֵדה לעברית? עניין של השקפה. חשוב יותר לציין שהיא אינה צריכה להפתיע. דוברי העברית, כמו גם שפות רבות אחרות, הם עצלנים ומעדיפים הגייה נוחה וקלה על פני הגייה מובהקת או מסומנת. זו גם הסיבה להיעלמות ההולכת והנמשכת של החיריק מן השפה, כאשר מדובר בתנועות, וגלישתו אל הסגול/צירה. ואולם, מאחר שאין חללים ריקים, גם בשפה, ההגייה העברית התעשרה בעיצורים שאינם בעברית הקלסית, אלא נדדו אליה משפות לועזיות שונות, שהשפיעו וממשיכות להשפיע על העברית.

העיצור הנפוץ ביותר בקטגוריה הזאת הוא צ'די – צדי גרושה, כמו במילים צ'ופר, צ'יק צ'ק ועוד רבות. הוא משמש כמעט תמיד במילים שאולות שנקלטו בעברית, המגיעות משפות שונות. צֵ'ק-אִין וצ'יפס מאנגלית, צ'ולנט ופרטץ' והצ'ופצ'יק של הקומקום מיידיש, צ'פחה וצ'ילבה מדיאלקטים שונים בערבית, וכמובן הפולנית העמוסה צ'דיקים לרוב. הספרדית נתנה לנו את מוצ'אצ'וס ומוצ'ילרוס והאיטלקית את צ'או. צ'ורבה מרומנית, צ'ילום וצ'אראס משפות הודו שבסלנג הסטלנים, והסינית העניקה למטבח שלנו את צ'ופ סוי. צ' גרושה נכנסה גם להגייה של מילים עבריות, ובכך העניקה להם מעמד של מעין סלנג: מצ'עמם, מנצ'מע ועוד.

לצד צ'די מככבת בהגייה העברית גם ג'ימל. ג'ינג'י מאנגלית וכך ג'ירף, ג'ונגל ועוד. ג' מגיעה גם מדיאלקטים שונים בערבית כמו ג'יפה (פגר, לכלוך). גם היידיש תורמת את חלקה באמצעות ג'וק ושאר שרצים. קרובה אליה היא ז'ין, שיש לה נוכחות מרשימה בצרפתית: ללכת אנגז'ה עם מנז'טים וללחוש זֶ'טֶם לפני השינה.  וכך בפולנית – בוז'ה מוי, בז'ז'יניה, בפורטוגזית, ובערבית מרוקאית, אתה הבנת את זה, ז'וז'ו? ז' רכה כזו מחליפה בהגייה לא אחת את ש' – הַזְ'ווה במקום הַשְווה; נִזְ'בע במקום נִשְבע וכו'.

גם ו' השפתית חוזרת בדלת האחורית, גם מערבית – ואללה, יה ואראדי, גם מאנגלית – וטסאפ, ואו, וגם בסלנג ישראלי דוגמת ויי ויי ויי. לא אלמן ישראל, עיצור בא ועיצור הולך, והעברית הישראלית לעולם עומדת.

Read Full Post »

לאחרונה הלך לעולמו שְׂבע ימים ומעשים הבלשן עוזי אורנן. אורנן תרם תרומה משמעותית לבלשנות העברית, בעיקר בספרו "דקדוק הפה והאוזן". הוא גם היה חלק מהתנועה הקטנה אך המשפיעה 'הכנענים', שהטיפה לניתוק מיהדות הגולה ולהתחברות לתושבי הארץ הקדומים. אחיו היה המשורר הידוע יונתן רָטוֹש.

בין היתר הוציא אורנן לאור ב-1996, יחד עם תלמידיו, מילון מיוחד במינו, "מילון המילים האובדות". במילון הזה פתח אורנן חלון לימי 'תחיית הלשון', המתוארכים בקווים גסים בין השנים 1920-1882. בשנים אלה החל להתרחש, בהשראת אליעזר בן יהודה והחבורה שהתקבצה סביבו, מעבר של העברית לשפה אופפת-כול, המשמשת בכל תחומי החיים. המהפכה הוכרזה, אבל חסרו עדיין מילים רבות. מי שעמסו על עצמם את המשימה היו, בין היתר ובאופן בולט, עיתוני התקופה, ובתוכם עיתוניו של אליעזר בן יהודה. עורכי העיתונים חיפשו לכל עניין חלופה עברית. לפעמים השתמשו במונחים אופייניים לספרות ולעיתונות של תנועת ההשכלה, ולעיתים הביאו חידושים משלהם. בלא-מעט מקרים החידוש הוא מילה לועזית המקבלת תצורה מעין עברית. מילים רבות הן בערבית בתעתיק עברי. לכל ערך במילון מתלווים ציטוטים מעיתונות התקופה. כל הערכים במילון נעלמו מן השימוש, ואת מקומם תפסו מילים שבהן אנחנו משתמשים עד היום. הכתיב של המובאות חסר – כדרך אותם ימים.

המילון מכיל אלפים רבים של ערכים, בכל תחומי החיים, כל אלה שהתקשורת נגעה בהם. מטבע הדברים, הנושא שבו היקף הערכים רחב ביותר הוא החברה והמדינה. כך, למשל, נקרא בית הנבחרים, הפרלמנט, 'מוּרְשון': "במנאמו [נאומו] לסגירת המורשון האנגלי אמר המלך בין שאר דבריו…" (האור, 1915). כאשר מתקיימת ב'מורשון' הצבעה חשאית היא נקראת 'דעות נעלמות'. הממשלה קרויה 'וזרה', וכל שר ושר הוא, בעקבות מגילת אסתר, 'וזיר': "לא היה ספק, כי מורשי העם לא יסכימו להתקנות והוזרה תפול" (האור 1893). ראש הממשלה הוא 'הוזיר הגדול', ומשרד החינוך, למשל, הוא 'וזרת ההשכלה'.

המונחים מתייחסים גם לשאלות יסוד של החברה והמשטר. החוקה זכתה בעיתונות התקופה למונח 'חושמה', ראשי תיבות של 'חוקת שלטון מוגבל'. 'חושמאי' הוא שם התואר, כלומר חוקתי: "צריך להודות כי ממשלתנו החשמאית אינה נקיה מאשמה זו" (האור, 1911). עצמאות, מילה שחידש מאוחר יותר איתמר בן אב"י, נקראה 'בְּדָדָה': "יש מחשבה לתת לארמנים איזו בדדה" (הצבי, 1896). הקומוניסט הוא 'שתפני': "אחדות השתפנים האיטלקים קבלה החלטה" (האור, 1915). 'אחדות' כאן פירושה מפלגה. 'קדימי' הוא פרוגרסיבי, 'דרורי' – ליברלי, וכן 'חפשָני'. 'לעלן' הוא ניטרלי, ראשי תיבות: לא עם לא נגד.  דמוקרטיה היא 'עמונוּת', שלטון העם, מילה שחידש בן יהודה: "על ידי כך תחדל סכנת רוסיה בשביל העמונות האירפאית" (האור, 1915). 'עמוני' הוא אם כן  דמוקרטי, וכן 'חרותי'. לשביתה מצא בן יהודה בסיס במקורות והציע לקרוא לה 'אימור': "אמור הפועלים של מסלות הברזל נגמר" (האור, 1891).

עיתונות התקופה קראה בשמות למוסדות השונים. בית מרקחת נקרא 'בית סמים', עירייה – 'בית פקודות העיר', ותחנה מטאורולוגית – 'בית הפקידות לחזון הרוחות'.  בית החולים לחולי נפש נקרא, לא עלינו, 'בית אוסף המשוגעים', ולחילופין: 'בית חולים למטורפי הדעת', ולנשים – 'בית משוגעות'.

עיתונות התקופה נהגה לדווח על חידושים בתחום המדע. בן יהודה הציע שמות לכמה מן היסודות הכימיים, כגון  'אַבְחֶמֶץ' לחמצן ו'אבחנק' לחנקן: "מחשבה טובה מגדלת את כמות האבחמץ שבגוף, וכל מחשבה רעה את כמות האבחנק המזיק לגוף" (הצבי, 1901). המדענים מסתכלים דרך 'רְאִידַק', הוא המיקרוסקופ, שנקרא גם  זכוכית מגדלת. בעזרתה מביטים ב'יציצור', הוא החיידק: "עתה החל פסתור את עבודתו הקשה והנהדרת עם היציצורים, היצורים הקטנים" (הצבי 1896). קראו לחיידקים גם 'בציל', 'בקתר', 'מזיק קטן', 'מתג', ולחוקרי החיידקים  'חכמי הבריות הקטנות'. יותר מאוחר חידש בן יהודה את המילה המנצחת, חיידק. את החולים מחסנים באמצעות מַחְקֵנָה, גזירה מ'חוקן', בימינו – מזרק.

העיתונות הציעה שמות למקומות ולעמים שונים. עמי קדם זכו לשם התואר 'אדם הראשוני' במשמעות פרימיטיבי: "הנה הם החלילים והאבובים, הכנורים והנבלים בצורתם היותר אדם-ראשונית" (השקפה, 1904). גרמניה כונתה כבר לפני תקופת התחייה 'אשכנז' והגרמנית – אשכנזית. האינדיאנים נקראו דווקא 'הודים': "כאשר דרכו כף רגלי קולומבוס וחבריו בראשונה על אדמת הארץ הזאת השתוממו מאד בראותם את ההודים סרוחים להם במנוחה" (האור, 1893). מי שהפך לאירופי, 'התאַרֵפּ': "הרפתקאותיה של תורקיה בשאיפתה להתארפ" (האור, 1915). באותה רוח נולדו הפעלים 'התגרמן', 'התעתמן' ו'התרוסס' (נהפך לרוסי).

את המילה 'מכונית' טבע איתמר בן אב"י. לפני כן השתמשו בביטוי 'עגלת קיטור': "עגלת קטור סובבת עתה בחוצות פריש [פריז] בלי מטילי ברזל [מסילות], כי אם כמו עגלה רתומה לסוס" (האור, 1891). הטלפון, כידוע, נקרא שנים ארוכות 'שחרחוק', שנכתב גם סחרחוק: "באמריקה, ארץ הקדמה, החלו לכונן בכל רכבות המדינות המאחדות [ארצות הברית] סחרחוק לכל עגלה [קרון רכבת]" (השקפה, 1903). הרבה שמות ניתנו לאופניים: 'מרכבת שני האופנים',  'אחשתרן', 'בייציקל', וכן 'ולוסיפד'. גם המילה 'משקפיים' אומצה בשלבים. לפני כן קראו להם 'בתי עיניים תכליים' או 'זכוכיתים'.

עולמות האומנות והתקשורת זכו לשמות משלהם. כלי נשיפה נקראו 'כלי רוח', וכלי מיתר – 'כלי נימים'. העיתון, מילה שחודשה על-ידי בן יהודה, נקרא קודם לכן 'ספר עתים': "ליסד ספרי עתים מועילים וערוכים בטוב טעם" (האור, 1891), וגם: 'מכתב עת', 'מכתב עתי', 'ספר', 'עלה' ו'מכתב'. לצילום קראו 'ציור אור', תרגום של פוטוגרף: "הדפיסה הפוליס [משטרה] בציור האור צורת [דיוקן] גנבים אחדים" (הצבי, 1894).

למקצועות רבים לא היה שם, והעיתונות נחלצה למלא את החסר. לפסָל קראו 'חַטָּב': "הציירים מזניחים מכחולות ומצבועות [מכחולי ציירים], החטבים משליכים את מסתותיהם [כלי הפיסול]" (האור, 1915). עורך הדין כונה 'מליץ', וכן 'מליץ יושר', 'לטור' ו'שתדלן'. הטייסים נקראו 'מעופפים': "מעופף אנגלי זרק פצצות על פני כורתרה (בלגיה) וימית חמשה עשר איש" (האור, 1915). והיה גם 'סַבָּא', לא מה שחשבתם, אלא מוכר או בעלים של מסבאה.

תיאורי המלחמות דרשו עולם מונחים שלם. להפגזה קראו 'בִּמבום': "המפקד התורקי השיב אחור את דרישת האיטלקים ומיד החל בבמבום המבצר" (האור, 1912), ולפגז – 'כדור גדול'. קציני הצבא אז נקראו דווקא 'פקידים', בעקבות המילה האנגלית officer: "חמישה עשר פקידי צבא מחיל המורים [יורים] בכלי תותח [תותחים] שולחו מטעם הממשלה הרוממה לאשכנז" (חבצלת, 1901). חיל המילואים נקרא 'חיל הרְדיף',  בעקבות ערבית.

ומה עם החיים עצמם? גיל הבגרות והעבודה זכה לכינוי המאתגר 'ימי הביניים'. בפרסומת לקרן פנסיה נכתב: "שימו נא לב על הזקנים האביונים אשר בימי הביניים היו עשירים כמוכם" (חבצלת, 1890). המתגרש נקרא 'מגוטט': "איש או אישה אשר נתגטט מבת זוגו או מבן זוגה הריהם עושים חג ומזמינים את כל המגוטטים והמגוטטות" (השקפה, 1907).

מה אוכלים? למשל, 'בַּדוּרה', מילה שהציע בן יהודה עבור עגבנייה: "רוב זרעי הקיץ צריכים להזרע במוקדם האפשרי, בפרט הבדורה (טומט) והאברג'ין [חציל]".  (האכר היהודי, 1898). זאת בעקבות 'בנדורה' בערבית. גם את המילה 'נקניק' הציע אב"י, לפני כן הוא נקרא 'כרכשת': "נתפס אחד עושי הכרכשאות (ווארשט) כי הוא משתמש בבשר ושומן כלב למלאכתו" (חבצלת, 1903).

ולסיום, תכונות אנוש. 'גישוֹר' באותם ימים הוא אדם נועז ואמיץ, 'נעמני' הוא רומנטי: "שני הפרחים האלה מצויים בידי ובפי האוהבים ואוהבות ושגורים מאד בספרי הנעמנים [רומנים] הצרפתים כסמל וזכרון האהבה הנעמנית" (חבצלת, 1898). האנוכיות היא בעקבות הגרמנית 'עגאיסמוס', ההרפתקן – 'קחמן': "למזל ולברכה יצא לו קחמננו המגוהץ בשעה מוצלחת לדרכו בשלום" (הצבי, 1894), והסקרן – 'תאבדעי': "באתי לגוש חלב בחברת ידידי האדון ענתבי אשר לא היה פחות תאבדעי ממני כנראה" (האור, 1906).

Read Full Post »

'טעם' הוא אחד מחמשת החושים, אבל, בדומה לחושים אחרים, המילה הרחיבה משמעות. אפשר לדבר על טעם בבגדים, טעם באומנות וטעם באנשים. אדם שאינו יודע להתנהג הוא 'חסר טעם', או שבהתנהגות שלו יש 'טעם לפגם', ואולי הוא עובר את 'גבולות הטעם הטוב', כמו בספר משלי: "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר – אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם".

מכאן התרחבה המילה למשמעות נוספת, פילוסופית. 'טעם' הוא הסיבה שיש לדבר-מה. השאלה: 'מה הטעם ללמוד אנגלית', כוונתה: מה הסיבה לכך, איזו משמעות יש לדבר, איך הדבר יעזור לנו. השימוש הזה מצוי כבר בתלמוד בשאלה בשפה הארמית: 'מאי טעמא' – מהו הנימוק.

ביהדות, טעם הוא גם שמם של הסימנים המיוחדים שנוספו לספרי התנ"ך בתהליך הקידוש והחתימה – 'טעמי המקרא'. לטעמים כמה תפקידים: פיסוק, נגינה, וגם מה שקרוי 'מקום הטעם'. בעברית החדשה רוב המילים הן בהטעמת מלרע, וקבוצה נפרדת אך חשובה היא בהטעמת מלעיל, בהברה לפני אחרונה של המילה. בשפות אחרות נמצא גם הטעמה קדם-מלעילית.

עם זאת, השימוש הבסיסי ב'טעם' הוא בתחום המזון, ומכאן גם הפועל 'לטעום' ושם התואר 'טעים'. מאכלים טעימים נקראים גם 'מטעמים'. למזון הגורם הנאה רבה יש 'טעם של עוד', למאכל טעים במיוחד יש 'טעם גן עדן', על-פי  המסורת לפיה בגן העדן מצפים לצדיקים שור הבר והלווייתן. כך הביטוי 'טעם המן' מציין דבר טעים במיוחד: "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן, וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". הפייטן הספרדי יצחק נבון כתב בשירו: "טעם המן, המן, המן,/ אם יסופר לא יאומן". וככתוב, על טעם וריח אין להתווכח. זאת בעקבות אמרה לטינית: de gustibus et coloribus non est disputandum. הנוסח העברי נטבע על-ידי אברהם שלונסקי. גירסה חלופית שלא התקבלה מביא צבי שרפשטיין: "לטעם ועין – חָבֵר אַיִן".

נהוג לחלק את מערכת הטעמים לארבעה: מתוק, מלוח, מר וחמוץ. 'חריף' אינו טעם אלא סוג של כאב. יש טוענים לטעם חמישי – אומאמי, מילה שפירושה ביפנית 'טעים באופן עילאי'. ארבעת הטעמים, ותחושת הכאב של 'חריף', הפכו מקור לדימויים. אימו של ילד בן 13 שנחשד בהשתתפות בלינץ' בנער ערבי יצאה להגנתו ותיארה אותו כ'ילד סוכר', אבל 'קצת שובב, כמו פלפל חריף'. מבין הטעמים משמשת בעיקר המתיקות לדברי שבח, אבל נלווית אליהם תחושה של דביקות. 'מותק', 'מתוק שלי', 'מתוקונת', 'דובשנית', ובאנגלית 'האני' ו'שוגר' הם דברי אהבה. לטעמי (!) רצוי לא להרבות בהם.

דימוי המתיקות מלווה תחומי חיים רבים. הוא מייצג תחושה של נעימות ושלווה. כך ב'שינה מתוקה' ו'חלומות מתוקים', וברכות טרום-שינה המוכרות בשפות רבות, כמו בפסוק מקהלת "מתוקה שנת העובד". סמל המתיקות הקדום אינו דווקא הסוכר אלא הדבש. כך בחידת שמשון "מה מתוק מדבש", גם ביידיש: זיס ווי האָניק, ובשפות נוספות. נעמי שמר שרה: "שירה לי מזמור חדש/ שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש". חידת שמשון נפתרת – "מֵעַז יצא מתוק", ניב שזכה למשמעות כללית – קושי או מצוקה שהתגלגלו לתוצאה טובה. סרטו של פליני "החיים המתוקים" מתאר את חיי המותרות וההוללות של המעמד הגבוה, באיטלקית: la dolce vita. ואילו 'מים מתוקים' אינם מתוקים ממש, הם פחות מלוחים ממי הים, שלא לדבר על ים המלח.

גם הפלפל החריף זכה לשמש בדימויים המתייחסים לאופי ולשכל מחודד. "פלפלתא חריפתא" הוא תלמיד חכם וידען ובעל כושר פלפול, כמו התלמיד שהוא 'חריף ובקי'. משקה חריף הוא הכינוי העברי למשקה אלכוהולי, כגון ויסקי וקוניאק.

טעם שיש לו נוכחות רבה בשפה הוא החמוץ. המילה 'חמוץ' מופיעה בתנ"ך פעם אחת במשמעות אדום, ויש השערה שהוא קשור לחָמֵץ. חמוץ כשמו של אחד הטעמים מופיע בספרות ימי הביניים. עם זאת לטעם החמוץ שורשים עמוקים בסיפורי התנ"ך, בענייני מאכלים ומשקאות. הלחם עובר תהליך התפחה במים שבעקבותיו הוא תוסס ומחמיץ, תהליך שנמנע ביציאה המבוהלת ממצרים, ומכאן 'חמץ' והאיסור על אכילתו בפסח. בקונדיטוריה הישראלית 'לחם מחמצת' נחשב דווקא לחם לאניני טעם. בתחום המשקאות החומץ הוא מוצר לוואי של הכנת היין ונחשב משקה נחות, במגילת רות החומץ הוא חלב חמוץ. צמח החִמצא הארמי-תלמודי מוכר לישראלים היטב בשם חומוס, בערבית חֻמֻץ, אך ספק אם יש קשר בינו לטעם החמוץ.

מכאן לא רחוקה הדרך לדימוי: אדם חמוץ הוא אדם המביע אי שביעות רצון, לעיתים כרונית, וגם לכך בסיס במקורות.  בספר תהלים נכתב: "כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן" (עג 21). הלב המתחמץ, ובגרסה מאוחרת הלב הנחמץ, הוא הלב המתוסכל, הכואב. מי שמביע הסתייגות לזולתו 'מחמיץ פנים', וזאת בעקבות יידיש: מאַכן אַ זויערן פּנים.  פרצוף חמוץ בלדינו הוא 'קארה די פּיפּינוֹ' – פני מלפפון. מקור הניב 'החמיץ הזדמנות' בלשון חכמים, והוא קושר את סיפור יציאת מצרים לענייני נפש והתנהגות: "כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה". על כך התפלפל אבא אבן בשנת 1978 על יאסר ערפאת לאחר ועידת קמפ-דייוויד: "הוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות".

החומץ הנוזלי שימש גם הוא לדימויים המצביעים על אכזבה. במשלי נאמר: "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, כן העצל לשולחיו". בתלמוד החומץ מעיד על ציפיות שלא התגשמו. 'חומץ בן יין' הוא אדם חסר חשיבות וערך שנולד לאב חכם וראוי. בספרות ההשכלה מופיע ביטוי המשך: 'חומץ בן חומץ' – אדם חסר חשיבות וערך שנולד לאב דומה.

הטעם המר הוא היפוכו של הטעם המתוק. 'מר כלענה' הוא מה שטעמו מר ביותר, כך במשלי: "וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה, חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (ה 4). 'מרה שחורה' מבטאת דיכאון, רוח נכאים. הביטוי, המופיע בשפות שונות, נשען על תורת הרפואה של היפוקרטס, שלפיה ליחה שחורה המופרשת מן המרה גורמת לאדם להיות בעל מזג מלנכולי, דהיינו, נוטה לדיכאון.

גם כאן המעבר לדימויים טבעי. 'מר נפש' המקראי נוטה מטבעו לדיכאון ולרוגז. לרשע מאחלים בספר משלי כי "מרה תהיה אחריתו". 'צחוק מר' הוא אמירה אירונית המגלמת מסר פסימי. כך גם הגורל המר או 'מר גורלו'. בצירופים אחרים באות מילים נרדפות ברצף: מר ונמהר, רע ומר ועוד. והמר מכולם הוא המוות, המופיע גם הוא בתנ"ך, ועל כך אמר קהלת: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה".

דומה שמכל הטעמים הטעם המלוח הוא היצרני פחות מאחרים. אנחנו מדברים על 'דמעות מלוחות', ומשפות שונות נוצר הניב 'זרה מלח על פצעיו', פגע פגיעה מילולית נוספת באדם סובל, הוסיף צער על צערו. מקור הצירוף בעונשים שניתנו בבריטניה במאה ה-17. כדי לאזן את התמונה, 'מֶלח הארץ' מתייחס לטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, באנגלית: salt of the earth. מקור הצירוף בברית החדשה: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל" (מתי ה 13). המלח נחשב יקר המציאות ונחצב מעפרות הארץ בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח ומכאן התגלגלה salary בהוראת משכורת. על-פי ההקשר ייתכן שהכוונה בספר מתי הפוכה, וכוונתו למלח שהתערב באדמה ואיבד את המליחות שלו. השימוש העברי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".

Read Full Post »

ימי המונדיאל הגיעו, וזה הזמן לדבר על החפץ העגול המשגע את העולם – הכדור. המילה עתיקה, גלגוליה מפתיעים, והיא התפשטה לתחומים רבים, לא רק לספורט. היא מככבת גם בעולם הצבאי, ברפואה, במזון, בשמות חפצים שונים ועוד כהנה וכהנה.

המילה 'כדור' מופיעה במקרא, בספר ישעיהו: "וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ וְצַרְתִּי עָלַיִךְ מֻצָּב". המשמעות כאן היא "סבבתי אותך במעגל", וכאן עומדת שאלה שאין עליה הסכמה: האם כ' של הכדור כאן היא כ' הדימוי, כלומר: חניתי עלייך כמו דוּר? דור פירושה מעגל, כמו דור – במעגל. ואולי מדובר כבר כאן במילה שלמה רגילה?  פירוש למקרא, 'מצודת דוד', כותב על הפסוק בישעיהו: "אשכון עליך גייסות מסביב, ככדור הזה שהיא עגולה", אבל יש לזכור שזהו פירוש מאוחר, כאשר המילה 'כדור' כבר הייתה שגורה.

מכל מקום, 'כדור' הפכה מילה גנרית לכל גוף עגול. כבר מאות שנים אנחנו יודעים שכדור הארץ עגול, אם כי בימי הבערות המודרנית יש מיליוני שוטים המשוכנעים שהוא שטוח דווקא. הכוכב שעליו אנו חיים הוא 'כדור הארץ', כבר מימי הביניים. אבן עזרא כותב בפירוש לתהלים: "וטעם וים רחוקים בעבור היות חצי כדור הארץ ימים". המונח התחזק גם בהשפעת שפות שונות. ביידיש מדובר על 'ערדקײַלעך', בגרמנית: die Erdkugel ובערבית: אַלְכֻּרָה אַלְאַרְדִיָּה. יהודה עמיחי כתב: "ועדיין/ כדור האדמה סובב/ מכוסה שטיחי ארצות".

מכאן החל הכדור לנדוד למקומות הנראים היום מוזרים מעט. למשל, קליע של רובה, שצורתו היא דווקא צורת גליל שראשו מחודד. הסיבה לכך היא בגרמנית, שבה קראו לקליעים של רובה, או לפגזים של תותח, כדור (Kugel), כי צורתם בעבר הייתה צורת כדור, כפי שאפשר לראות עד היום לצד תותח נפוליאון בעכו. סופרי ההשכלה הלכו בעקבות הגרמנית וקראו לקליעים ולפגזים 'כדורי אש' או 'כדורי ברזל'.

שימושי המלחמה הולידו פתגמים וניבים, ובראשם הפתגם המקברי "לכל כדור יש כתובת", הקובע כי מותו של החייל במלחמה הוא בלתי נמנע ונגזר מראש. במקור באנגלית יש משחק מילים: Every bullet has its billet. אמרה זו כלשונה מיוחסת למלך ויליאם השלישי מן המאה ה-17. הניב "נלחם עד הכדור האחרון", כלומר, נלחם ללא פשרות, סירב להיכנע, מקורו באנגלית: fight to the last bullet, ובגרמנית: bis zur letzten Kugel kämpfen. 'כדור בראש' שייך לז'רגון עברייני- משטרתי, ופירושו: חיסול ממוקד.

השימוש ב'כדור' בתחום הרפואה מוזר מעט. לגלולות צורות מגוונות, וכמעט אף אחת מהן אינה כדורית. ואכן, 'כדור' נחשבת היום מילה 'עממית', אבל היא הנפוצה ומקורה אינו מוזר כל כך. כמעט בכל השפות המוכרות לנו המילה קרובה לכדור רפואי, גלולה, היא – pill באנגלית, פילולה ביידיש וכך בגרמנית, בצרפתית ועוד. מילים אלה התגלגלו כולם ממקור לטיני משותף: פּילה, במשמעות כדור. נראה שהמקור לשימוש הזה הוא הצורה הכדורית של טבליות התרופה במאות קודמות.

אנחנו גם נוהגים לאכול כדורים בטעמים וחומרים שונים, ובראשם 'כדור בשר', כשהכוונה בדרך כלל לקציצה מבושלת ברוטב, וצורתה אכן עגולה. זהו תרגום מהמילה האנגלית meatball. ממתק אהוב הוא 'כדור שוקולד', אבל הכדור המסורתי הוא דווקא 'קיגל', כדור ביידיש, העוגה המתוקה שצורתה עגולה, השלמה תואמת לחמין של שבת.

'כדור שלג' הוא פיסת שלג מגולגלת המשמשת למשחק, אבל המשמעות התרחבה למצב של חוסר שליטה על עניין ההולך ומחמיר. כך בצרפתית בהוראה המורחבת: faire boule de neige (לעשות כדור שלג), ובאנגלית: to snowball. מקור הדימוי בכדור שלג המתחיל לרדת במורד הר, נדבק אליו עוד ועוד שלג ומהירותו עולה, עד שבהגיעו למטה בצורת מפל שלג יש לו כוח הרס עצום. הצירוף נהוג גם בשפת העסקים, בהוראת תהליך שבו פקודות לסיוג הפסדים מביאות ללחץ על המחירים ולהגברת התהליך.

'כדור פורח' הוא מתקן תעופה עגול, המרחף על-ידי חימום האוויר הכלוא בו, או מילויו בגז קל מהאוויר, ונע בחסדי הרוח. בעיתונות התחייה קראו לו 'ספינה אווירית', ועליו שרים שיר ילדים, שהוא גם ריקוד: "כדור פורח/ מתנפח/ מתכווץ/ ומתפוצץ". העטים שאנחנו משתמשים בהם הם בדרך כלל עטים כדוריים, כי קצה העט שאנו כותבים בו הוא כדור קטן של דיו. בשנות השמונים של המאה הקודמת פרצה מכונת הכתיבה החשמלית 'כדורית', ונעלמה כלעומת שבאה. ואיך נולד שמו של בית הספר החקלאי כדורי בגליל, שבעבר למדו בו אנשים רבים שהפכו למנהיגים, וביניהם יצחק רבין? הוא נקרא כך כי נוסד מכספי עיזבונו של איש העסקים היהודי יליד עיראק סר אליס (אליהו) כדורי. אלא שכדורי זה הוא שיבוש של ח'דורי, שמשמעותו – הירוק. אליהו הנביא, למשל, נקרא הנביא הירוק, כי נחשב לנביא המוריד גשם.

נשוב לספורט. משחקי הכדור השונים יצרו לעיתים הרכבים, בעקבות אנגלית ושפות אחרות: כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדור מים, ולבעלי השרירים – כדור ברזל. המשחק 'כדור בסיס' לא נקלט בארצנו, ובמשחק הכדורת מגלגלים כדורים כבדים. במדרש 'כדורת' היא כדור קטן.  

המשחק בכדור אינו חדש. בלשון חז"ל מדברים על "אנשים שמשחקים בכדור". מדרש חז"לי שיש בו משחק מילים מעיד גם הוא שמשחקי כדור היו מקובלים באלף הראשון, בהתייחסות לפסוק בקהלת: "'דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים': בעלי אסופות נתנו מרועה אחד כדור של בנות. מה הכדור של בנות מזרקין בו לכאן ולכאן. כך היו הדיברות מזרקין בסיני". במדרש יש אפילו תיאור שמזכיר משחק כדורסל, למרות שהמשחק הזה הומצא רק בימינו: "מה כדור זה מקלעין בה הידיים ואינה נופלת, כך משה קיבל תורה מסיני" (קהלת רבה יב).

ממשחקי הכדור נוצרו שני שורשים גזורי שם: כד"ר וכדר"ר. במסכת עבודה זרה אחד מסימני הביצים הוא שהיא 'כודֶרֶת', כלומר עגולה. במדרש קהלת הכדור "מתכדר מיד ליד", כלומר, נמסר. מתכדר פירושו גם הפך לכדור. הפועל כדרֵר מתייחס לשני ענפי הספורט המובילים, כדורגל וכדורסל, ומתייחס להעברת הכדור באמצעות הרגל או היד תוך התקדמות.

משחקי הכדור השונים יצרו שורה של דימויים. מי ש"הכדור בידיים שלו" הוא בעל היוזמה, ויש לחכות לתגובתו. הניב הזה לקוח ממשחק הכדורסל. מי ש"הכדור במגרש שלו" אמור לפעול או להגיב. הצירוף לקוח ממשחק הטניס ומקורו באנגלית: The ball’s in his court. גם משחק הכדורעף הוליד ניב: "הרים להנחתה". 'כדור משחק' הוא דימוי לאדם או גוף שכוחות חזקים ממנו שולטים בו ומשתמשים בו. גרמנית: der Spielball. בעקבות כל אלה נולד הפתגם הפילוסופי, מעין טאוטולוגיה: "הכדור הוא עגול", כלומר, אין לדעת מה יתרחש, במשחק, וגם במשחק החיים. מקור האמרה בפרשנות למשחקי כדורגל, ובאנגלית: The ball is round.

Read Full Post »

בבית הספר התיכון לימדו אותנו שלכל מילה בעברית יש שורש, ומן השורש גוזרים את המילים. הקביעה הזו שגויה בשני היבטים. האחד, לא לכל המילים בעברית המקראית או התלמודית יש שורש. בתנ"ך כ-1500 מילים ללא שורש, ביניהן מילות בסיס כמו אב ואם, אף ופה, הר וים. כך גם בלשון חכמים. שנית, שורשים רבים אינם המקור הראשוני ליצירת המילים, אלא הם עצמם תוצר של מילה שבמקורה אין לה שורש. לקבוצה הזו אנחנו קוראים 'שורשים גזורי שם', והיא הולכת ומתרחבת עם השנים.

המדקדק איש המאה העשירית יונה אבן ג'נאח היה הראשון שהצביע על התופעה ב'ספר השרשים'. הדוגמאות שהביא מהתנ"ך: 'תרם' מן המילה תרומה, 'התריע' מן תרועה, 'השמאיל' מן שמאל, וכן 'תרגל' מן רגיל. עם זאת הוא ראה בכך "תופעה שולית". בלשון חכמים התרחבה קבוצת השורשים גזורי השם שמקורם לועזי. הפועל 'לקנוס' בביטוי התלמודי 'קונסין אותו' נגזר מן המילה התלמודית קְנָס, שמקורה במילה הלטינית census, שפירושה אומדן רכוש או ממון. הפועל 'לטַכֵּס' (עצה) נגזר מהמילה היוונית 'טכסיס'.

שורשים ופעלים נגזרו משמות איברי הגוף כבר בתנ"ך. עין: "וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת־דָּוִד" (שמואל א יח 9); אוזן: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה" (דברים לב 1); לֵב: "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ" (שיר השירים ד 9). 'רגל' הולידה את הפועל 'לרגל' ואת התפקיד שהועיד יהושע לשניים מאנשיו: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" (יהושע ב 1). לאלה יש להוסיף את המילים תרגיל, הרגל, רגיל ועוד. הברך הולידה כבר בתנ”ך את בָּרַך, כרע על ברכיו, ומכאן על פי ההשערה נולדה 'ברכה', הכרוכה בכריעה. הפועל 'הכריע', כלומר, הביס את יריבו, מתייחס לכך שהמובס כורע על ברכיו, כרעיו, בעת הכניעה. המלשין המקראי נגזר מ'לשון', העוקב מ'עקב'. בעברית החדשה נוצרו הפעלים הכריס מ'כרס', והצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו. הצבא הכניס למילון את הפועל 'להכתיף', להציב את כלי הנשק על הכתף, בפקודה "הכתף שק”. במילון הצבאי אפשר למצוא גם את 'הַעֲרָפָה', נסיגה ולחימה מן העורף.

פעלים אחרים נגזרים מצבעים, ולמעשה לכל צבע נולד שורש, אם כי בכמה מקרים הצבע הוא גזור שורש בעצמו. כך נמצא בתנ"ך את להלבין, ובשפה עד היום את להשחיר, להוריק, להאדים ולהכחיל. שורשים אחרים נגזרו ממספרים: לשַלֵש, לרַבֵּע, ואפילו "וְשִׁשִּׁיתֶם הָֽאֵיפָה מֵחֹמֶר הַשְּׂעֹרִים" (יחזקאל מה 13), ו"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד 22). נראה אם כן שבניגוד להשקפתו של אבן ג'נאח, תפוצת השורשים גזורי השם במקורות אינה שולית כלל ועיקר. הרשימה כוללת כ-230 שורשים גזורי שם בתנ"ך, ו-288 בתלמוד.

גם במקורות מאוחרים יותר החלו להופיע שורשים גזורי שם. בתלמוד מופיע הפועל 'ללסטם' בעקבות ליסטים – שודד, ובלשון ימי הביניים הפועל להתפלסף, בעקבות 'פילוסוף' היווני, וכאן בהשפעה ערבית, שגם בה מוכרת התופעה. מן המילה הנפוצה במקרא 'אבן' נוצר בימי הביניים השורש אב"ן, ומכאן הפעלים 'התאבן', 'מאובן' ועוד.

במקרים שונים מולידה מילה מקראית שורש בעברית החדשה. מן המילה 'קרקע' נוצר הפועל לקרקֵעַ, מהמילה 'איש' נוצר הפועל לאייש, ומ'יער' – לייער. משם העצם המקראי 'סולם' נוצר השורש סל"ם, שזכה לשני מימושים: 'סילום' בפיעל במשמעות מודולציה שבתחום המוזיקה, ו'הסלמה' בהפעיל במשמעות אסקלציה, מן התחום המדיני-צבאי. את המילה חידש יונתן רטוש. שם העצם גָמָל זוכה בלשון חכמים לשמות עצם נוספים הגזורים מן השורש גזור השם גמ"ל: גַמֶּלֶת (שיירת גמלים), גַמָּל (הנוהג בגמלים). בעברית החדשה חודש על ידי שלונסקי שם התואר גמלוני. 'סריס' המקראי הוליד את הפועל החדש 'לסרס'. מן המילה המקראית 'רשת' נולד שורש וממנו הפועל לְרַשֵת, ובז'רגון הכדורסלנים – להרשית. גם מילים בנות ארבעה עיצורים יצרו שורשים, הפעם בבניינים הכבדים: לערפל ולהתערפל מ'ערפל', לחשמל ולהתחשמל מ'חשמל' ועוד רבים.

במקרים רבים יש למילה המקורית שורש, אבל היא עצמה מהווה בסיס לשורש חדש על ידי תוספת אות שאינה שורשית מקורית, בקבוצה הקרויה 'שורשים תנייניים'. מן השורש סג"ר נגזרה המילה המקראית 'מסגרת', ובעקבותיה הפועל החדש למַסְגֵר. מן השורש לכ"ד נגזרה המילה המקראית 'מלכודת', ומכאן הפועל החדש למַלְכֵּד. מ'תגבורת' נוצר הפועל לתגבר, ומ'תזמורת'– לתזמר. השורש חש"ב פורה במיוחד. מן המילה 'חשבון' נוצר הפועל לחשבן, מ'מחשב' – לְמַחְשב, ומ'תחשיב' – לתחשב. בשפה הצבאית נוצר השורש 'תִצפת' מן המילה תצפית, 'מִתקֵן', בעקבות מתקָן ועוד. הצירוף 'עד כאן' הוליד את הפועל לעדכן. גם שורשים שנוספה להם א' תחילית יצרו שורשים חדשים. מ'לבחון' נוצר 'לאבחן', מ'להבטיח' נוצר 'לאבטח' ועוד.

השורש חצ"ן נוצר בעברית החדשה בעקבות שם התואר 'חיצון' המופיע במקרא, שפירושו 'המופנה כלי חוץ'. מכאן הפועל להחצין, ושם התואר מוחצן, שנועדו לענות על חֶסֶר לשוני. מילים אלה עומדות כנגד היפוכן, שגם הן תוצר של שורש גזור שם שמקורו ב'פְּנים', פנ"ם: מופנם, והפועל להפנים.

שיטת הגזירה הזו מאפשרת יצירתיות רבה. סמנכ"ל אלביט התראיין בטלוויזיה על המערכת להגנה על מטוסים מפני טילי כתף, והבהיר שמדובר במערכת "מרושיינת אזרחית", כלומר, יש לה רישיון שימוש במטוסים אזרחיים. שיטת הרַבְקַו באוטובוסים הולידה את הפועל לרַבְקֵו, להשתמש ברב קו של חבר. המסעדנים יצרו את הפועל 'לְצַלְחֵת' מן המילה 'צַלַּחַת'.

מקור מפתיע לשורשים גזורי שם הם ראשי התיבות, הנוטריקונים. המוכר ביניהם הוא דו"ח, דין וחשבון, שאפילו איבד את הגרשיים ויצר שורש ופועל: לדווח. בצהלית, למשל, חוזרים לשגרה באמצעות הפועל לחַזְלֵש, מתארגנים למסדר באמצעות הפועל לגַלְחֵץ (גילוח צחצוח), ומייחלים לסיום השירות בפועל להתפַזֵם, שמקורו בראשי התיבות פז"ם: פסק זמן מינימלי. ברשת מככב הפועל לאַמְלֵק, ראשי תיבות: 'ארוך מדי לא קראתי'.

תרומה עשירה למאגר השורשים גזורי השם שמהם נוצרו פעלים חדשים הן המילים הלועזיות, וזאת משלל שפות. כך נוספו לשפה שורשים ופעלים רבים: לפנטז, לסמפט, לצנזר, לסבסד, לקטלג שמקורם באנגלית, לדקלם שמקורו בגרמנית. הפועל לדסקס משמש בעקבות הפועל האנגלי to discuss  במשמעות לדון בנושא כלשהו, ובתחום החקלאות לעבד את האדמה באמצעות דיסקוס. מהפועל היידי פארגינען אימצנו את 'לפרגן'. מן המילים הערביות בסלנג הישראלי נוצרו הפעלים לפשל, להתפדח, להתבאס ועוד. מהביטוי 'שם לו ברז' שמקורו במרוקאית נולד השורש 'להבריז'. רוב השורשים האלה מרובעים, וממוקמים כאמור בבניינים הכבדים. יש אפילו מחומשים, כמו לחַנְטְרֵש או לפְּסַכְלֵג – לאבחן את הזולת אבחון פסיכולוגי לא ממש מקצועי.

בקבוצה הזו יש תרומה חשובה לעולם ההייטק והמדיום הדיגיטלי. מילון הפעלים גזורי השם מאנגלית מככב בתחום כבר חצי יובל. 'לפרוורד' פירשו להעביר הלאה, מלשון forward. לרפרש -לרענן את הדף, לפבּרט – לקבוע מועדפים.  לדַלֵט פירושו למחוק. לקנפג בעקבות to configure, לקמפל ולדבג הם פעלים מקצועיים מקובלים בתחום. לכמה מהם חלופות עבריות שלא נקלטו. האקדמיה ללשון אימצה והעניקה תו תקן לפעלים גזורי הלעז להסתנכּרן ולהקליק.

שורשים גזורי שם נוצרים בעברית החדשה, בכל המשלבים, על בסיס כמעט יומיומי. הם מוכיחים את הגמישות והיצירתיות בשיטת השורשים, ומעשירים את השפה תוך כדי אימוץ היסודות הדקדוקיים שלה.

Read Full Post »

הכסף מניע את העולם, והבורסה על כל שלוחותיה מניעה את הכסף. כמו בעניינים רבים, גם כאן, לשפה יש תפקיד מאתגר: איך לתאר את המנגנון שבו פועלות בורסות העולם בלשון בני אדם, מניין מגיעות המילים המתארות את התחום, ומה השתנה בעולם הלשוני-פיננסי הזה במהלך הדורות.

המילה 'בורסה' עצמה התגלגלה דרך שפות שונות לשפות אירופה כמו גרמנית, צרפתית ואנגלית, ומשמשת בעברית ללא חלופה. פירוש המילה בצרפתית הוא 'ארנק', והיא התגלגלה דרך הלטינית מהמילה היוונית bursa שפירושה עור – בדיוק כפי שהיא נהגית בעברית. אפשר למצוא אותה כבר בעיתונות ההשכלה, כמו בעיתון 'חבצלת' מיולי 1874 – "הכסף יענה על הכל והבורסה (בערזע) ריק". 'בערזע' היא המילה היידישאית לבורסה.

הפריט הבסיסי של הבורסה הוא 'מניה', שהיא נייר בעל ערך כספי המקנה חלק בבעלות על חברה עסקית, כולל זכויות וחובות שונות. בעבר זה אכן היה נייר של ממש, היום הוא שייך לעולם הדיגיטלי. המילה 'מניה' היא גזירה לאחור של המילה ברבים 'מניות' המופיעה בספר נחמיה, שהיא הרבים של 'מְנָת' במשמעות חלק, וקרובה למילה 'מנה'. כך בפסוק "וְכָל־יִשְׂרָאֵל֩ בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, וּמַקְדִּשִׁים לַלְוִיִּם, וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים לִבְנֵי אַהֲרֹן". המילה מופיעה במשמעות הבנקאית-בורסאית בעיתונות העברית מאז שנות השמונים של המאה ה-19. גם המונח 'שוק המניות', תרגום שאילה של stock market, ותיק. בעיתון 'הפועל הצעיר' משנת 1919 נכתב: "המצב הפורח של שוק המניות בכלכותה ובבומבי". הדימוי 'שוק' למה שמתרחש באולמות הבורסה קולע למדי.

בבורסה פועלות 'חברות ציבוריות'. מהי חברה ציבורית? חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה, או שהוצעו לציבור על פי תשקיף ומוחזקות בידי הציבור. חברות הרוצות להיסחר בבורסה מבצעות 'הנפקה', וזאת בעקבות הפועל הארמי-תלמודי נְפַק – יצא, כמו בביטוי 'מאי נפקא מינַה', 'מה יוצא מזה'. 'אקזיט' הוא מהלך שבו היזמים או המנהלים יוצאים מן החברה ומוכרים את הפעילות שלה לגוף בעל אמצעים. אחת ההצעות לבידול בין הנפקה ואקזיט, שבשניהם יש מהלך של יציאה, היא לקרוא לאקזיט בעברית 'הֶנְפֵּק'.  

גם למילות יסוד אחרות בַתחום בסיס במקורות. 'קרן' במשמעות הון יסודי מקורה במשנה: "האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש". מכאן התגלגלה לקופות או למאגר כספי שאליו מתנקזים כספי משקיעים. כך גם 'ריבית' המשנאית, לצד המילה המקראית נֶשֶך.

מדוע נקראת רכישת המניות 'השקעה'? שוב חוזרים ללשון חכמים, הפעם במסכת שקלים בתלמוד הירושלמי, שם שואל מאן דהוא "כמה ממון שיקעו אבותיי כאן". סביב המשקיעים נטווה עולם של דימויים. 'אביר אפור' הוא משקיע המציע תנאים מיטביים במטרה להשתלט על חברה. 'אנג'ל', מלאך, הוא כינוי למשקיע פרטי בסטארט-אפ. ואילו סטארט-אפ (חברת הֶזנק בעברית) המוקם ללא  השקעה בהוצאות מינימליות מכונה באנגלית 'בוּט-סטרָאפּ', רצועת מגף, בעקבות סיפורי הברון מינכהאוזן, שהצליח להוציא את עצמו מהבוץ כשנקשר לרצועת המגף שלו. לא תמיד מצליחים לצאת מהבוץ. הפסדים רצופים בהשקעה חדשה נקראים 'בְּלידינג', דימום, או  'בֶּרנינג', שריפה. בכל המקרים האלה השימוש הישראלי הוא במקור האנגלי.

מילת המפתח 'כסף' עברה כמה גלגולים. במקור זה שמה של מתכת שנחשבה בעלת ערך, ומכאן גם שם הצבע החיוור שלה. מן המתכת נטבעו מטבעות בעידן העתיק, וכך דבקה המילה במקרא במשמעות העסקית-כלכלית, ונותרה על כנה בעברית עד היום. לכסף דבקו שמות תואר רבים, כאילו היה יצור אנוש. יש 'כסף גדול', סכומים משמעותיים בהשקעה או ברווח, ובניגוד לו 'כסף קטן' שגם הפך לדימוי כללי. 'כסף זול' הוא כסף שהריבית עליו נמוכה, 'כסף קל' הוא רווח המושג במהירות וללא צורך בהשקעה גדולה. 'כסף חכם' מיוחס להשקעה הנעשית בזהירות ותוך בדיקת הנתונים הרלוונטיים. 'כסף לבן' הוא רווח מהכנסות ששולם עליהן מס כחוק, בניגוד ל'כסף השחור' או 'המלוכלך'.

עולם הבורסה זכה למגוון צבעוני של דימויים. אחד המקורות הפוריים ביותר הוא בעלי החיים. תיאור של שוק המניות כמעין גן חיות נטבע כבר לפני שנים רבות. 'שוק שוורים' מתייחס לבורסה עולה, 'שוק דובים' – לבורסה יורדת. 'שוק תרנגולות' מתייחס לשוק בתנועה תזזיתית, מעלה ומטה. בבורסה פועלים משקיעים כמו 'אייל', הקופץ על כל הנפקה חדשה, 'ברווז צולע' שהוא משקיע שאינו יכול לעמוד בהתחייבויותיו, ו'כבש' שהוא משקיע לא מתוחכם. 'פרה חולבת' הוא משקיע או מוסד שניתן לקבל ממנו סכומי השקעה גדולים ללא תמורה. 'קנגורו' הוא פשוט מניה שמקורה באוסטרליה. 'גורילה' היא הגורם המוביל בשוק מסוים, בדרגה גבוהה במובהק מן האחרים, בעוד 'דבורה קטלנית' היא כינוי ליועצים מיוחדים המתמחים במניעת השתלטות על חברה, ו'מלכודת סרטנים' היא שיטת התגוננות נגד השתלטות עוינת.

הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר דיווח על משבר הבורסה בשנת 1997 בדימויי חיות כמו "הנמר התאילנדי השרירי" או "החיידק האסיאני טורף הבורסות". דימויים נוספים מהווים האנשה של הבורסה עצמה. בעיתונים נכתב כי הבורסה בהונג-קונג "התחילה להריח צרות", וכן על "הרגישות המקומית של שוק ההון האמריקני". הבורסות, כך סופר לנו, "התרוצצו למעלה ולמטה", התחילו "להשתולל", ואפילו "רכבת השדים של הבורסה יצאה לדרך".

גם המניות הפכו בתיאורים השונים ליצורי אנוש שלהם מגוון של רגשות. נכתב כי "במשך כל היום הצביעו החוזים הסינטטיים על פסימיות גדולה". הכתבים דיווחו כי "המניות שכחו מה זה לעלות",  וכי "מניות אחרות ייסחפו תוך התהליך". הדרמה מתעצמת ומספרים לנו כי "מניות אלביט-אלרון התחילו לדהור צפונה", וגם נאמר כי "שוק המניות ריחף גבוה מדי, מנותק מהמציאות". באותו עניין מכונה נפילה פתאומית ומהירה של ערך מניה 'כיס אוויר'. המניות המרחפות שתו משהו, כי נכתב עליהן "כל המניות הרשומות היו עליזות במיוחד", "מניות אלרון עלו בצהריים וזינקו בלילה", וכי "המשקיעים העדיפו לבלות את סוף השבוע עם יותר מזומנים ופחות מניות". גם הביטוי 'הריץ מניות' המעיד על פעילות פלילית  הוא דימוי של האנשה. על כך הזכיר לנו הפרשן הכלכלי ג'יי לוין כי "מניות אינן זזות, אלא אם כן דוחפים אותן".

הבורסות בעולם קשורות זו בזו במעין רשת עולמית, כפי שמעיד הביטוי הידוע "כשוול סטריט מתעטשת הונג קונג מתקררת", שנטבע בגרסה ראשונה בעיתון 'ניו יורק טיימס' בשנת 1957. לא במקרה המשבר הגדול של קיץ 1997 בבורסה בניו יורק תואר תחילה במונחים של מזג אוויר גלובאלי. הפרשנים דיברו על "סופת אל ניניו פיננסית", וסבר פלוצקר שביקר בוול סטריט סיפר איך "עמדתי שם בעין הסערה, על קצה שפתו של החור השחור".

הבורסה מתנהלת, כפי שמעידים גם הדימויים הרבים, בקשר ישיר עם הפסיכולוגיה האנושית. הפסיכולוגיה קובעת את התנהגות המשקיעים וגם את זו של קברניטי החברות והתאגידים. הדיווח על המתרחש סביב אירועי הבורסה מכיל אבחנות נפש רבות. הפסיכולוגיה הזאת תמיד קולקטיבית, אלמונית, ושוב אינך יודע מי עצבני, מי חולה נפש, מי נוירוטי ומי פסיכוטי. ברגעי משבר יש "מכירות פניקה", "היסטריה כמעט מוחלטת", ואפילו התאבדות קולקטיבית, כפי שנכתב בפרשנות בעיתון הארץ על התנהגות המשקיעים: "אם למות – עדיף בחברותא". הרחוב הפיננסי של אמריקה "רועד מפחד", ואחרי יומיים נשמעת מסוף העולם ועד סופו "אנחת רווחה קולקטיבית". עד המשבר הבא.

Read Full Post »