בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

מזג האוויר משתגע, וכבר מדובר בריש גלי וכמעט ללא מתנגדים על 'משבר האקלים'. 'אקלים' היא מילה שנוצרה בימי הביניים בהשפעת המילה הערבית 'אִקלים', ששאלה אותה מהמילה היוונית 'קְלימה', שממנה נוצרו גם מילים בשפות אירופה. בערבית ובעברית נוספה למילה א' הקרויה 'א' פרוסתטית', על-פי העיקרון הדקדוקי שמילה בשפות אלה אינה יכולה להתחיל בשווא נח.

גם הצירוף 'מזג אוויר' נוצר בימי הביניים. הוא מופיע לראשונה בתרגום הקאנון מאת אבן סינא מן המאה ה-13: "והיותר ראוי במזגי האוויר שישתנה אל העיפוש הוא מזג האוויר החם והלח". גם: "וכבר ידעת איך יודעו מזגי האווירים ממרחבי הארצות ומעפרם וממשכנות ההרים". הביטוי מחבר את המילה המקראית 'מזג' והמילה התלמודית 'אוויר' שמקורה יווני. בשיר השירים (ז' 3) 'מזג' פירושה תערובת משקאות, בין היתר לצורכי מהילת היין החזק. בלשון חכמים המשמעות של 'מזג' התרחבה לאופיו של דבר מה. גם בשפות אירופה קיים קשר בין אופי – temperament – לבין המונח האקלימי temperature, ועל כך מצביע במילונו אליעזר בן יהודה. מזג האוויר הוא למעשה ערבוב, מיזוג מאפיינים של האוויר, כגון חום וקור, לחות ויובש.

שתי מילים מתחרות ביניהן על המים היורדים עלינו מהשמיים: 'גשם' ו'מטר'. המילה גשם מוכרת לנו גם מהאוגריתית, ובשיכול אותיות גם בערבית – סג'מ. גם בארמית ובאכדית נמצא מקבילות. 'גשם' מופיעה 35 פעמים בתנ"ך, 'מטר' – 38 פעמים. לפעמים הן צצות יחד: "וגשם מטר, וגשם מטרות עוזו" (איוב ל"ז 6). מכאן נוצר בידול. משורש המילה 'גשם' כמעט לא נוצרו מילים נוספות, פרט ל'גשום' ול'גִשמה' שהיא צינור להולכת מי גשם. זאת ככל הנראה בגלל הזהות ההומונימית עם גש"ם במשמעות גוף, ממשות. ירמיהו (י"ד 22) אומנם משתמש בפועל 'מגשימים' – מורידים גשם. ביחזקאל (כ"ב 24) הפועל 'גוּשמה' פירושו הומטר עליה גשם, ובלשון ימי הביניים 'גָּשַׁם' – נתן גֶּשֶׁם.

לעומת זאת הפועל 'המטיר', שהתגלגל מ'מטר' במשמעות הוריד גשם או ירד גשם, חוזר שוב ושוב מהמקרא ועד ימינו. נוצרו ממנו גם מילים חדשות, כמו 'מטרייה' של בן יהודה, וזאת כבר ב-1887 בעיתון הצבי, יחד עם 'שמשייה'. מאוחר יותר נולדה המילה 'ממטרה', המופיעה בעיתונות החל משנות השלושים המאוחרות. המילה 'מִמְטָר' היא תרגום עברי ל-shower, גשם היורד בקילוחים ובהפסקות, והיא משמשת בעיקר בתחזיות מזג האוויר.

לגשם ולמטר שלל מילים נרדפות. אפשר כמעט לקבוע שלגשם יותר מילים נרדפות מאשר ימי גשם בארצנו החמה. הנרדפות מופיעות כבר בתנ"ך. 'זרזיף' בתהילים (ע"ב 6) הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה פירושו היום גשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" מספר דברים (ל"ב 2) נוצרו פירושים רבים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, השעירים מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות. הגשם מופיע בצירופי לשון רבים: 'גשם נדבות' בתהלים (ס"ח10 ), 'גשמי ברכה' ביחזקאל (ל"ד 26), ובמשנה מסופר כי "גשמי רצון, ברכה ונדבה ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים" (מסכת תענית, ג' ח'). ביחזקאל (י"ג 11) יורד 'גשם שוטף', במלכים נשמע 'קול המון הגשם' (מלכים א' י"ח 41). הביטוי 'גשם זלעפות' הוא חידוש בעקבות 'רוח זלעפות', רוח זועפת, מתהילים (י"א 6).  יש גם ביטויי מטר: 'מטר סוחף' במשלי (כ"ח 3), 'מטר השמים' בדברים (י"א 11), 'מטרות עוז' באיוב, ומכאן 'גשמי עוז'. ובל נשכח את הדימוי המקסים בסיפור על ראשית המבול: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז' 11).

'מבול' עצמה היא מילה שנויה במחלוקת. היא דומה למילים באכדית במשמעות של גשם חזק ושוטף, למשל, 'בובולו' או 'אבובו'. סיפור המבול מופיע בגרסאות אחרות גם באכדית, ויתכן שזהו מקור המילה. טענה אחרת היא שהשורש ב"ל פירושו להוריד גשם, והמילה מבול נוצרה ממנו. חוקר המקרא גזניוס קושר את 'מבול' לשורש יב"ל, כלומר, מוביל המים בדומה ל'יובָל'. אחרים קושרים אותה לשורש נב"ל, והיא נקשר להשמדת בני האדם.

הדור שהושמד במבול נקרא דור המבול, ועל אנשיו נאמר במשנה ש"אין להם חלק לעולם הבא" (מסכת סנהדרין י' ג'). 'מבול' התרחבה למשמעות של כמות גדולה המגיעה בבת אחת, ההרחבה מופיעה בלשון חז"ל. בתוספתא למסכת תענית מסבירים, שאמנם אלוהים הבטיח שלא יהיה עוד מבול, אבל הוא התכוון שלא יהיה מבול של מים: "מבול של מים אין, אבל מבול של אש ושל גפרית כדרך שהביא על הסדומים, יש" (תוספתא תענית, ב' י"ג). חיים נחמן ביאליק כותב באחד ממאמריו: "מבול של שקר, של טיפשות … הציף את העולם".

המבול הוא נקודה שממנה נוהגים לספור את הזמן. על בנו של שם בן נח, ארפכשד, אומרים שנולד "שנתיים אחר המבול". דבר מה שהתרחש לפני שנים רבות קרה 'לפני המבול'. הביטוי 'אחריי המבול' מופיע בשפות רבות, מקורו בצרפת. בימי המהפכה הצרפתית היו אצילים שלא הבינו שהמציאות השתנתה, והם יאבדו את נכסיהם וכבודם. אחת האצילות שמעה על המתרחש והגיבה: "אחריי המבול!"

לעננים כמה מילים נרדפות. 'עב', המתאר את צורתו, 'נשיא' המתייחס למיקומו במרומי השמיים. אוצר הביטויים הקשור בעננים רחב, כפי שאפשר לראות במילון למונחי מטאורולוגיה של האקדמיה ללשון:  'עַב דַּדִּים' הקרוי גם 'מַמָּה', 'ענן משפך', 'ענני גליל', 'ענן רעמים', 'ענן סדן', 'ענן קרוע', 'ענן נוצות', 'ענן דגל', 'ענן דמוי עדשה', 'ענני כבשים' ועוד. עננים במרקם שטיח קרויים 'רפידת עבים', בלעז: סְטְרָטוֹקוּמוּלוּס.

אחת המילים עשירות-המשמעות בעברית היא 'רוח'. משמעותה המקורית היא תנועת אוויר. מכאן התרחבה כדימוי לנפש האדם, בדומה ל'נשמה' שהיא הנשימה, וגם ל'נפש' – ראו 'נפס', שאיפת אוויר בערבית. היא מבטאת הלכי נפש כבר במקרא: 'רוח רעה', 'רוח נכאה', 'קוצר רוח' ו'ארך רוח', ואפילו 'רוח אלוהים'. 'רוחני' הוא מה שאינו גשמי, והשימושים בו זכו לתהילה בימי הניו אייג', וגם להרחבה-לגלוג: 'רוחניקי'. אבל המקור הוא מזג האוויר. כך למשל עלתה השאלה איך לקרוא ליום שיש בו רוחות עזות או 'רוחות ערות'? המילה האנגלית פשוטה: windy, וכיוון ש'רוחני' תפוסה, הכיוון הוא השורש נש"ב. כיוונים בשורש זה: נושבני, נשבני, מנושב.

העונה החמה הישראלית ארוכה ומתישה, ובמרכזה החמסין, מזג אוויר חם ויבש. חמסין היא מילה ערבית, ופירושה חמישים. השערה עממית טענה שהמקור הוא חמישים ימים של חמסין בשנה. ואולם המילה נוצרה במצרים ומשם הגיעה לישראל. היא מתייחסת לתקופה של חמישים יום בין חג הפסחא וחג השבועות של הקופטים, הנוצרים המצריים, ימים שבהם מזג האוויר הוא חם ויבש. על החמסין נכתבו כמה שירי זמר, מ"חמסינים במשלט" ועד "איך שוברים חמסין".

המילה העברית לחמסין ולמזג אוויר חם ויבש בכלל היא שרב. 'שרב' מופיעה פעמיים במקרא, כשאחת ההופעות מפורשת כפאטה מורגאנה, חזיון תעתועים. חלופה מקראית נוספת היא חרבון, בתהלים: "נהפך לשדי בחרבוני קיץ" (ל"ב 4),  ממנה שאב אלכסנדר פן את השורה "רוח רב חרבונייך הרתיח" בשיר "על גבעות שייך אברק". בערבית נקראת רוח מזרחית חמה בשם 'שַרקייה' ועליה נכתב שיר: "שרקי שרקי, שרקייה". פירוש השם הוא 'מזרחית'. היא מקבילה לצירוף המקראי 'רוח קָדִים', רוח חמה, בעקבות קדם – מזרח.

תופעות מזג האוויר הן מקור לא אכזב לדימויים. כמו ה'מבול' וה'רוח' אוהבים בתקשורת לדבר על כך שבכנסת התחוללה 'סערה', ו'ענן' של חשדות מרחף מעל אנשי ציבור ועסקים. על מי שרוצים ביקרו 'ממטירים מחמאות', על מי שכועסים 'מרעימים בקול'. גם האקלים מוליד דימויים כמו 'האקלים הציבורי', או בשיח על עולים חדשים המתאמצים 'להתאקלם' בארץ החדשה שאליה הגיעו. וכולנו יושבים כבר זה זמן בענן הדיגיטלי, כי מי שלא בענן – לא קיים.

Read Full Post »

השפה העברית צמחה מתוך טקסטים בעלי אופי דתי מובהק. התנ"ך מביא מיתוסים, אירועים היסטוריים ודברי הגות, אבל המסגרת שבה אלה מוצגים היא גיוס העם לאמונה באל אחד ולקיום הלכות ומצוות דתיות.

מפעל החייאת העברית החל בתנועת ההשכלה ושיאו בתחיית הלשון, שהפכה את העברית לשפת הציבור, המדינה, היומיום ולשפת הדיבור. התנאי לכך היה היכולת להעניק לשפה אופי המשוחרר מהמסגרת הדתית שחבקה אותו. התהליך הזה קרוי 'חילון לשוני', והוא מוכר גם בתרבויות אחרות בעקבות תנועת הנאורות.

תהליך החילון מתרחש בכמה קבוצות לשוניות. קבוצה אחת היא מילים שהוראתן בכתבי הקודש דתית מובהקת, ועם השנים זכו לפרשנות או לשימוש חילוניים. דוגמה לכך היא המילה 'טהור', לצד 'טוהר', 'לטהר' ועוד.  ניתן להצביע על שלוש הוראות למילה. ההוראה הראשונה היא  ארצית: מקום טהור הוא מקום נקי, כלומר, נעדר לכלוך, זהב טהור הוא זהב שאין בו סיגים. ההוראה השנייה היא הטרנסצנדנטית-דתית. דבר טהור הוא כזה שלא דבק בו שמץ של הרוע הקוסמי, של אויבי אלוהים, של הסטרא אחרא, ועל כן רק הוא ראוי להיות קורבן לאלוהים. ההוראה השלישית היא המוסרית. אדם טהור הוא מי שאין בו חטא.

ההוראה הארצית של טהור לא נשמרה כמעט בעברית החדשה. אנחנו אומרים שהרצפה נקייה, ולא שהרצפה 'טהורה'. לאחר סריקה ביטחונית מדוקדקת נדווח על 'שטח נקי', ובמקרה של ראש ממשלה 'שטח סטרילי',  ולא על 'שטח טהור'. נראה שההוראה הדתית של 'טהור' מקשה על השימוש היומיומי והארצי שלה. נקמה מסוימת של דוברי העברית במילה המתייהרת הזו מצויה במונח הביתי 'מטהר אוויר'. כלומר, הפועל טיהר נשלח אל מקומות המועדים לצחנה מיוחדת.

לצד זה, הוראת 'טהור' כנקי זיכתה בעת החדשה את המילה ואחיותיה לשורש בשימוש מטפורי, בתחום לא צפוי: יחסי תרבויות, לאומים וגזעים. 'טהור' הוא מי ששייך ללאום שלי, לגזע שלי, לתרבות שלי, ומי שעומד כנגדה מאיים על טוהרתה. 'טיהור אתני' הוא תרגום שאילה של הביטוי האנגלי ethnic cleansing. הוא משמש בדיון בתרבות הג'נוסייד, ובעברית הוא בא תמיד על דרך השלילה, תזכורת למה שניסו לחולל הנאצים ביחס ליהודים. הביטוי נשמע גם בשולי הדיון הפוליטי הישראלי, מימין (בתקופה ההתנתקות) ומשמאל (ביחס לפלסטינאים). גם ל'טהרני השפה' לא יצא שם טוב במיוחד.

'טהור' הצליחה לזחול אל השפה המודרנית בהוראה השלישית, ההוראה המוסרית. 'אדם טהור' הוא אדם מוסרי. "כוונותיו טהורות", משמע, הוא אינו זומם רעה. הביטוי "והיה מחננו טהור" שמקורו במקרא נפוץ במיוחד בהקשר צבאי, ובביטוי השנוי במחלוקת 'טוהר הנשק'.

גורל מורכב ומבלבל יש למילה 'קורבן', שמקורה בפולחן הדתי המקראי. בעברית החדשה זכתה 'קורבן' להתפצל לשתי הוראות. האחת היא הוראת הוויתור מרצון. הקורבן הוא מעשה מוסרי, שבו אדם מוותר ויתור כואב למען מטרה נעלה. לצד זה יש לקורבן הוראה נוספת, והיא הוראת הוויתור מאונס. הקורבן המקראי הוא בעל חיים תמים וחסר אונים שנידון לשחיטה. בעברית החדשה קורבן הוא אדם חסר ישע שנידון למוות או לפגיעה קשה בגופו, בחייו או בזכויותיו כנגד רצונו ועל לא עוול בכפו. באנגלית יש בין שתי ההוראות בידול: victim הוא הקורבן מאונס, sacrifice הוא קורבן מרצון או למטרה נעלה. ההבחנה בין שתי ההוראות אינה קיימת בגרמנית ובפולנית, שהשפיעו על העברית.

תהליך החילון מתרחש במדינת ישראל בתחומים שונים, אך בשלושה מהם הוא בולט במיוחד: חינוך והשכלה, משפט וחיי המדינה.

המילה 'תורה' הוראתה המקורית היא מכלול המצוות, הידע והאמונות שיש להכיר על מנת לעבוד את האל, וכן הספר או הספרים המאגדים את המכלול הזה. בעברית החדשה זכתה 'תורה' להרחבת משמעות ולהוראת מכלול ידע ומחשבה בתחום כלשהו, או של אדם או קבוצה כלשהם. כך נוצרו גם צירופי סמיכות רבים כגון תורת הנפש, תורת ההיגיון, תורת ההסתברות, תורת המשחקים ועוד. תהליך דומה אירע למילה 'משנה' שמקורה תלמודי. בלשון חכמים משנה היא בהוראה משולשת. היא הידע והפרשנות ההלכתית הניתנת על-ידי חכם זה ואחר, שם כולל לקובץ התנאי הגדול בן שישה סדרים, וכן שם לקבוצת פסוקי הלכה בתוך המשנה. בעברית החדשה 'משנה' היא מכלול הידע, הפרשנות והשקפת העולם של הוגה דעות בתחום כלשהו, כמו 'משנתו של זיגמונד פרויד'.

'שחרית' ו'מנחה', שמקורן תלמודי והן כרוכות בתפילה ובטקסים דתיים, התקבלו כשמות לאירועים תרבותיים המיועדים לכול. 'מעריב' היה לשם פרטי של עיתון. 'מוסף' התגלגלה מתחום התפילות אל תחום התקשורת. 'הדרן' היא מילה ארמית-תלמודית שפירושה שאל הסוגיה שנלמדה נשוב ונחזור בעתיד. בעברית החדשה היא המילה העברית לקטע נוסף שנותן אומן בתום ההופעה לאור בקשת הקהל.

מערכת החינוך אימצה בדרך כלל מונחים שאולים מן הגרמנית, וכך נולדו צירופים כמו גן ילדים, הכיתה החמישית (והשישית והשביעית) ועוד. ואולם, דווקא הצירוף המרכזי שהתקבל הוא תלמודי: בית ספר. בעוד בעברית החדשה הוא משמש כמעט לכל מוסד חינוכי שהוא, כולל מוסדות אקדמיים ומוסדות להשכלת מבוגרים, הורתו בהקשר דתי מובהק. בתלמוד הירושלמי נכתב: "ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד. בית ספר למקרא, ובית תלמוד למשנה" (מגילה ג א).  הספר הוא התנ"ך או המקרא, כמפורש בפסוק התלמודי.

קבוצה נוספת של מונחים העוסקים בפעילות הדתית זכתה להרחבת משמעות בעקבות הצורך למצוא מונחים מתאימים למנגנון האדיר והמורכב של חיי הציבור. 'כנסת', היא בית הנבחרים הישראלי, היא שם שנקבע במהלך פרשני מודע בעקבות 'כנסת הגדולה' של ימי התלמוד, שהיוותה מוסד מחוקק עליון. 'משכן', שמקורה בבית הפולחן העברי הקדום, אומצה כשם למעונות רשמיים, כמו משכן הכנסת, משכן הנשיא, המשכן לאומנויות וכדומה, על מנת להעניק להם הילה ונכבדות יתר. המילה 'ועד' נלקחה אף היא מלשון חכמים, ושם פירושה פעולת ההתכנסות, בעוד בעברית החדשה פירושה המוסד המתכנס. 'ועד' היא מקורו של החידוש 'ועדה'. גלגולים שונים הביאו מילים כמו שביתה, אזכרה, עצרת, מעמד ואחרות מן הספרות הדתית אל העברית החדשה.

ולקינוח, כמה מטבעות לשון שעברו חילון.

שיבת ציון. צירוף מקובל בשיח הציוני, המציין את חזון שובם של היהודים מן הגולה לארץ ישראל. במקורו בתהלים הוא בעל הקשר דתי מובהק: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

פחד אלוהים.  הביטוי מופיע במקרא מספר פעמים, כגון בתהלים: "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי, אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו". יראת האל כאן התגלגלה היום לביטוי דיבורי המציין פחד רב מאוד.

איש באמונתו יחיה. אומר הנביא חבקוק: "וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". הנביא מבטיח לצדיק שצדקתו תצא לאור, ושאמונתו הישרה באל תעניק לו חיים. הביטוי בן ימינו מחליף את המילה 'צדיק' במילה 'איש' – והוא מבטא את רעיון הסובלנות: זכותו של כל אדם להאמין במה שירצה, כל עוד אינו פוגע מתוך אמונה זו באחרים. לכאורה יש כאן פרשנות לגיטימית, למעשה יש כאן היפוך מעמדה דתית עמוקה לעמדה ליברלית המקבלת כל אמונה.

אורים ותומים. גלגול מרחיב של ביטוי פולחן מובהק. ביטוי כבוד לגורו, למנהיג או מומחה בתחום מסוים. לפי המסורת היו אורים ותומים חפצים קדושים שהונחו בתוך החושן. כאשר היה בא אדם אל הכהן הגדול ושואל אותו שאלה, נהג הכהן להשתמש באורים ובתומים כדי לקבל את תשובתו של ה'.

בירך על המוגמר. במסכת ברכות במשנה נאמר: "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". מוגמר כאן, ובפסוקים תלמודיים דומים, הוא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שיפיץ ריח טוב, משורש גמ"ר הארמי שפירושו הקטרת קטורת, ומכאן גומרא – גחלת. הניב בעברית החדשה 'בירך על המוגמר' בהוראת 'הכריז שהמשימה הושלמה', הוא הרחבת משמעות שגויה לכאורה, על פי הדמיון בין גמ"ר בהוראת סיים, לגמ"ר בהוראת קטורת. מהטעות האטימולוגית הזו נולד ביטוי נאה ומקובל, גם אם אין לראות בו מהלך פרשני ישיר של המקורות.

Read Full Post »

לאחרונה קראנו בסוכות את מגילת קהלת. כפי שכתבתי כאן בעבר, במגילה זו נטבעו אמרות רבות, בין היתר "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (פרק יא, פס' א). זו העת להרחיב את הדיון גם באִמרה הזאת וגם במשמעויות נוספות של מילים שנגזרו מהשורש של"ח: מִשְׁלַחַת, שִׁלּוּחַ, שְׁלוּחָה ועוד.

יש הסברים שונים למשמעות המילולית של פסוק זה. לפי אחד מהם, זו המלצה לזרוק פירורי לחם למקור מים כמזון לדגים, כדי שבעתיד יהיה קל יותר לדוג אותם. במדרש 'לקח טוב' על קהלת, מאת ר' טוביה בן אליעזר, בן המאה ה-11, מוצע הסבר אחר: "פשוטו של פסוק להיות זורע במקום שיש שם לחלוחית מים, שהזרע מתברך כי ברוב הימים בימי קציר תמצאנו". המשמעות המופשטת של הביטוי 'שלח לחמך על פני המים' היא: כדאי לפעול בהווה גם כשלא רואים לכך תוצאות מיידיות, מתוך תקווה שמעשה זה יניב פירות בעתיד.

בעבר דנתי כאן במילים שנגזרו מהשורש של"ח, אך מפאת קוצר היריעה לא סקרתי את מגוון המשמעויות והשימושים של כל המילים משורש פורה זה. כעת אמשיך.

הפועל שִׁלֵּחַ משמש במקרא גם במובן גירש, סילק. מפועל זה נגזר שם הפעולה שִׁלּוּחַ. במקרא הוא מופיע בצורת הריבוי 'שִׁלּוּחִים': "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" (שמות יח ב), ויש המפרשים שמשה נפרד מאשתו או התגרש ממנה לפני כן. בלשון חז"ל המילה 'שילוח' מופיעה ביחיד במובן 'שחרור' או 'גירוש', למשל בקשר לחובה לתת מענק לעבד משוחרר: "למי שאתה משלחו אתה מעניק, ואי אתה מעניק למי ששילוחו מעצמו" (מדרש ספרֵי על דברים טו יג). מילה זו מופיעה גם בצירוף שִׁלּוּחַ הַקֵּן (משנה חולין יב א) – המצווה לשלח את הציפור האם מן הקן לפני לקיחת הביצים או האפרוחים (לפי דברים כב ו).

במקרא מופיע גם הפועל שֻׁלַּח, כצורת הסביל של 'שילח', לדוגמה: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד ג), כלומר: 'נשלחו לדרכם'. לצורת ההווה של פועל זה, מְשֻׁלָּח, יש משמעות מיוחדת בלשון המקרא – נטוש, מופקר: "וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב" (ישעיה טז ב).

גם המילה מִשְׁלַחַת מופיעה במקרא, בפסוק המוכר לנו מההגדה של פסח: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (תהלים עח מט). נהוג לפרש את הצירוף המקראי הזה כ'שליחת מלאכים רעים'. בעברית החדשה הביטוי 'משלחת מלאכי רעים' משמש ככינוי מליצי לפגע רע. מילה זו מופיעה פעם נוספת במקרא במשמעות אחרת, גם בספר קהלת (פרק ח, פס' ה): "וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה", במובן פטור או שחרור משירות צבאי. בעברית החדשה קיבלה המילה 'משלחת' משמעות של נציגות נבחרת ששולחים אותה לבצע משימה כלשהי.

הנביא ישעיהו (פרק טז, פס' ח) מדבר במשל על "שְׁלֻחוֹתֶיהָ" של גפן. זה המקור המקראי של המילה שְׁלוּחָה, ומשמעותה הראשונית היא 'ענף או גבעול של צמח המתפשט לצדדים'.בימינו מילה זו מציינת בתחומים שונים דברים המסתעפים או מתפצלים ממקום מרכזי אחד למקומות שונים: שלוחה של קו טלפון, סניף של ארגון, שלוחה של רכס הרים ועוד.

הפועל נִשְׁלַח בבניין נפעל מופיע פעם אחת במקרא בצורה המיוחדת "וְנִשְׁלוֹחַ" (אסתר ג יג). פועל זה מופיע בצורתו הרגילה במסכת אבות דרבי נתן, המיוחסת לתקופות שונות, למשל: "בעון לשון הרע הצרעת נשלחת בבני אדם" (פרק מא, הכתיב במקור), וכן בלשון הפיוט ובטקסטים שונים מימי הביניים.

המילה שְׁלִיחָה, שם הפעולה של 'שָׁלַח', מופיעה במדרש מתקופת התלמוד: "מה אם משה שהלך בשליחתי ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה" (פסיקתא דרב כהנא ו, א).

למילה שֶׁלַח יש כמה משמעויות רחוקות זו מזו, והדעות חלוקות אם יש קשר אטימולוגי ביניהן לבין המשמעות הבסיסית של השורש של"ח. המשמעות הראשונה היא 'תעלת השקיה': "וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן-הַמֶּלֶךְ" (נחמיה ג טו). יש המקשרים בין המשמעות של מילה זו לבין הפועל שָׁלַח בהקשר של שליחת מים לכיוונים שונים, כמו בפסוק: "וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה" (יחזקאל לא ד). אחרים מוצאים קשר בין המשמעות של המילה 'שֶׁלַח' לזו של המילה 'שלוחה' במובן ענף בצמח המקבלים מים מהתעלה. צורת הריבוי של מילה זו, שְׁלָחִים/ שְׁלָחִין, משמשת החל מלשון חז"ל במובן השקיה מלאכותית (בניגוד למֵי גשם), לדוגמה: "או לפי ששותה מי גשמים, אבל אינה שותה מֵי שלחים" (מדרש ספרֵי על דברים יא יא). מילה זו משמשת כיום כרכיב שני בצירופים בתחום החקלאות. בין היתר, שדה המושקה באופן מלאכותי מכונה שְׂדֵה שְלָחין.

המשמעות השנייה של המילה 'שֶׁלַח' במקרא היא חרב קצרה, למשל: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" (נחמיה ד יא). יש סברה המקשרת את המשמעות הזאת לשליחת כלי נשק בקרָב.

בלשון חז"ל המילה 'שֶׁלַח' מופיעה גם במובן 'רוחב, החלק המאוזן של המדרגה שעליו דורכים, מִדרָך': "רוּם הַמַּעֲלָה [=החלק האנכי של המדרגה] חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה" (משנה,מידות ב ג). נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הסביר כך את הקשר בין משמעות זו לשורש של"ח: "כְּאִלו שֶׁטח שדבר שלוח בו לצדדים".

המילה 'שֶׁלַח' מופיעה בלשון חז"ל גם בהקשר של פשיטת עורות (למשל: משנה, שבת ד ב). ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בין משמעות זו למשמעות העיקרית של השורש של"ח. כמו כן, אין קשר אטימולוגי בין שם העצם שֻׁלְחָן למילים אחרות משורש זה.

מוזמנים לשלוח את תגובותיכם!

Read Full Post »

ראש השנה הגיע, זמן לדון בשמות חודשי השנה – העבריים והלועזיים או 'האזרחיים'. 'אזרחי', יש לומר, הוא שם תואר מבלבל משהו בשימוש הישראלי שלו. יש 'לוח שנה אזרחי' – כלומר לא עברי; 'בגדים אזרחיים' – כלומר, לא צבאיים; 'נישואין אזרחיים' – כלומר, לא דתיים; 'חברה אזרחית' – כלומר, לא שייכת למוסדות המדינה הרשמיים; ומצד שני – 'אזרחות', כלומר, שייכות רשמית למדינה, על כל המשתמע מכך.

השנה העברית היא כידוע שנת ירח. 'חודש' הוא ביטוי למחזוריות המתחדשת של הירח, 'יֶרַח' מתייחס לירח עצמו. השנה המעוברת נוצרה בשלבים מוקדמים מאוד של לוח השנה היהודית, לאחר שנוצרה אי-התאמה בין עונות השנה וסיבוב כדור הארץ סביב השמש לבין חודשי השנה. מכאן גם 'חודש העיבור' – הוא אדר ב', שממנו התגלגל גם הנוהג 'פורים קטן', הוא יום י"ד באדר א' בשנה מעוברת, שבה חג פורים חל באדר ב'.

שמות החודשים של הלוח העברי מושפעים משמות של חודשים שנוצרו בעמים בסביבה, בעיקר באכדית, והם דומים מאוד לאלה שבלוח השנה האשורי והבבלי. חודש תשרי דומה לשם החודש תשריתו באכדית, שפירושו התחלה. חודש חשוון נקרא בבבלית וַרְחֻ שַׁמְנוּ, כלומר, היֶרח השמיני, ובגרסה אחרת – מַרְחֻ שַׁמְנוּ שממנו נולד השם מרחשוון, ובקיצור, חשוון. חודש כסלו נקרא באכדית קיסלימוּ או קיסליווּ. חודש טבת נקרא באכדית טֶבֶּתוּ. חודש שבט נקרא באכדית שַׁבָּטוּ, שפירושו 'גשם הרסני'. חודש אדר נקרא באכדית אדארוּ, ופירושו חודש הדיש, או לפי פירוש אחר חודש האפֵלה. חודש ניסן נקרא באכדית ניסאנוּ. חודש אייר נקרא באכדית אָאָרוּ. חודש סיוון נקרא באכדית סימאנוּ, ופירושו בשפה הזו זמן או תאריך קבוע. חודש תמוז נקרא על שמו של אל בבלי ואשורי. חודש אב נקרא באכדית אַבּוּ, חודש אלול נקרא באכדית אֶלוּלוּ, שפירושו זמן הקציר.

לוח גזר חושף את השמות הכנעניים שנשכחו לחלק מהחודשים, לכולם משמעות חקלאית. יַרְחו אָסִ(י)ף – תשרי וחשוון. יַרְחו זֶרַע – כסלו וטבת. יַרְחו לֶקֶשׁ – שני חודשי זריעה מאוחרת – שבט ואדר. יֶרַח עֲצַד פִּשְׁתָ(ה) – חודש עקירת הפשתה – חודש ניסן. יֶרַח קְצִ(י)ר שְׂע(וֹ)רִם – חודש קציר השעורים – אייר. יֶרַח קָצ(וֹ)ר וְכַלֵּ(ה) – חודש סוף הקציר וכנראה קציר החיטה – חודש סיוון. יַרְחו זֶמֶר – שני חודשי הבציר, תמוז ואב. יֶרַח קֵץ – חודש הקיץ, קטיפת פירות הקיץ, למשל תאנים – אלול.

שמו המקורי של חודש חשוון – החודש השמיני – מעיד על הוויכוח הקדמוני הסוער סביב השאלה מתי מתחילה השנה. לפי התנ"ך ניסן הוא החודש הראשון, וכך גם נהוג לומר בהגדה של פסח: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָֽה" (שמות י"ב 2), ומכאן שחשוון הוא החודש השמיני. במשנה ובתלמוד העדיפו לראות בחודש תשרי את החודש הראשון, וכך נקבע לדורות. החכמים קבעו שיהיו ארבעה ראשי שנה, וניסן יהיה אחד מהם, אבל תשרי, כמו במסורת הבבלית, הוא ראש השנה החשוב בין הארבעה, ולפיו נקבעים סדרי החיים.

לא כל שמות החודשים העבריים מופיעים במקרא. החודשים תשרי, חשוון, אייר ואב אינם נזכרים בתנ"ך. חודש שבט מופיע בספר זכריה. יתר החודשים נזכרים בעיקר בספרים אסתר ונחמיה, היינו, ספרים מאוחרים. בספר יחזקאל מופיע השם 'התמוז', והכוונה כנראה לאליל תמוז. את חודש תשרי אפשר לקרוא בשתי צורות: תשרִי ותשרֵי.

מדרשי התלמוד מספרים את סיפור השנה לפי החודשים, ומחזירים אותם לטבע ולחקלאות. כך נכתב במסכת פסחים (צ"ד): "בארבעה שבילין חמה מהלכת. ניסן אייר וסיוון מהלכת בהרים כדי לפשר את השלגין. תמוז אב ואלול מהלכת בישוב כדי לבשל את הפירות. תשרי מרחשון וכסליו מהלכת בימים כדי לייבש את הנהרות. טבת שבט ואדר מהלכת במדבר שלא לייבש את הזרעים".

לוח השנה המוסלמי הוא לוח של חודשי ירח, ללא שנה מעוברת, ולכן נוצר פער הולך ומתרחב בין הלוח הזה ללוחות עבריים ואזרחיים, וכן בין החודש לעונות השנה המתחלפות. זה לא היה כך תמיד. לוח השנה הערבי שקדם לאסלאם אימץ את השנה המעוברת, אך היא בוטלה כאמור באסלאם. גם שמות החודשים המוסלמיים התרחקו מהשמות העתיקים, הקרובים בחלקם לשמות עבריים או אכדיים. עם זאת מכונים חלק מחודשי השנה האזרחית בערבית על פי השמות העתיקים. פברואר – שֻבּאט, מרץ – אאדאר, אפריל – ניסאן, מאי – אַיאר, יולי – תמוז, אוגוסט – אאב, ספטמבר – אילול, אוקטובר ונובמבר תשרין, הראשון והשני.

חודשי השנה האזרחית, לעומת זאת, נעדרים כל סממן חקלאי. עד המאה השמינית לפני הספירה נספרו 10 חודשי ירח בלבד, 304 ימים, החל מחודש מרץ שנחשב החודש הראשון. ינואר ופברואר, חודשי החורף הקשה, לא נספרו. על פי המסורת המלך נומה פומפיליוס הבין שיש ליצור מספר חודשים המתאים לשנת ירח, והכניס שני חודשים נוספים ללוח השנה. הפער בין שנת הירח לשנת

השמש נפתר על ידי הרחבת מספר ימי החודש, וכך ניתקו למעשה החודשים ממהלך הסיבוב של הירח. במשך השנים נוצר פער של שבועיים בין הלוח היוליאני שנקבע על ידי יוליוס קיסר, לבין הלוח הגרגוריאני שנקבע במאה ה-16 על ידי האפיפיור גרגוריוס, ומקובל כלוח התקני. על כן נקראת המהפכה הבולשביקית ברוסיה מהפכת אוקטובר, למרות שהיא מתוארכת בכל אתר כשבעה בנובמבר, שכן גורמים אורתודוכסיים ברוסיה דבקו בלוח היוליאני.

לשמות החודשים האזרחיים מקורות שונים. חלקם מהמיתולוגיה הרומית, חלקם משושלות של קיסרים וחלקם על פי המספרים בלוח השנה הישן.

חודש ינואר נקרא על שם ינוס, אל הראשוניות והשינוי במיתולוגיה הרומית.

חודש פברואר נקרא בעקבות המונח הלטיני פברואום שפירושו היטהרות, בעקבות טקס ההיטהרות פברואה שנערך ב-15 לחודש.

חודש מרס התגלגל ממרטיוס, השם המקורי של החודש הראשון בלוח השנה הרומי. הוא נקרא על שמו של אל המלחמה מרס, שהוא על-פי המיתוס אביהם של רומוס ורמולוס. החגיגות בחודש הזה, חודש ראשית השנה, היו גם חגיגות ההכנה למלחמה.

לא ברור מה מקורו של השם אפריל. יש קושרים אותו לפועל הלטיני אפריירי – לפתוח. מאחר שהחודש מזוהה עם הכוכב ונוס, יש גם הטוענים שהמקור התגלגל משם האלה היוונית אפרודיטי.

מאי, בלטינית מאיוס, נטבע בעקבות האלה היוונית מאיה, שנתפסה במיתולוגיה הרומית כאלת הפריון שלכבודה חגגו במאי. למשורר אובידיוס הייתה השערה נגדית. הוא קשר את השם ל'מאיורֶס' – הזקנים, בהנגדה ל'יוניורֶס', הצעירים של חודש ינואר.

גם לשם החודש השישי, יוני, יש השערות שונות. האחת – האלה יונו, אלת הנישואין ואשתו של יופיטר. השנייה – שוב – יוניורֶס, חודש הצעירים. ויש הולכים אל לוסיוס יוניוס ברוטוס, מייסד הרפובליקה הרומית.

ביחס ליולי אין מחלוקת – הוא נקרא על שמו של יוליוס קיסר. זהו החודש שבו נולד. לפני כן הוא נקרא קווינטיליס – החודש החמישי על פי הספירה העתיקה.

חודש אוגוסט נקרא על שמו של הקיסר אוגוסטוס. לפני כן נקרא סקסטיליס, החודש השישי. אוגוסטוס טבע את השם בעצמו, מאחר שבחודש הזה נחל שורה של ניצחונות מהדהדים.

ארבעת החודשים הנוספים שמרו על שמם המספרי, התואם כאמור את הספירה העתיקה. ספטמבר – החודש השביעי, סֶפּטו – שבע. אוקטובר – החודש השמיני, אוקטו – שמונה. נובמבר החודש התשיעי, בלטינית נובֶם הוא תשע. דצמבר סוגר את הרשימה כחודש העשירי, דֶצֶם – עשר.

Read Full Post »

האדם המודרני חי כל ימיו במהלך זמנים מוגדר הקובע את סדר היום, סדרי העבודה וזמני האירועים. הזמן מחולק ליחידות הולכות וקטנות. השנה נחלקת לחודשים, החודשים לשבועות, השבועות לימים, הימים לשעות, והשעה נחלקת שוב עד רמת עשירית השנייה ואף קטנה מזו.

בעוד החלוקה לימים מתאימה לזריחת השמש ולשקיעתה, החודשים העבריים למחזור הירח והשנה למחזור השמש, הרי החלוקה הפנימית לשעות, דקות ושניות אינה טבעית אלא תרבותית. בעברית היא מוכרת מימי הביניים, כלומר, היא כבת אלף שנה, ומקורה בחלוקה מוקדמת יותר שנעשתה בתרבויות יוון ורומי והשפיעה גם על הערבית. המונחים שנקבעו בעברית נוצרו בחלק מהמקרים בהרחבת משמעות של מילים מהמקורות, ובמקרים אחרים בשאילת משמעות מלטינית ומערבית.

המילה 'שעה' היא במקורה ארמית. היא מופיעה פעם אחת בספר דניאל, בחלקו הארמי, לצד עוד ארבע הופעות של 'שעתא'. זה עדיין אינו מונח של חלוקת הזמן, אלא ביטוי לתקופת זמן קצרה כלשהי. בלשון חכמים 'שעה' כבר מככבת כמילה עברית נפוצה, ופירושה 'תקופת זמן', בדרך כלל קצרה. במדרש נאמר: "ניקב נקב מגיהנם, והרתיח כל העולם כולו על יושביו לשעה קלה" (בראשית רבה מח). ביטויים המדברים על זמן מתמשך נוצרו בשלבים מאוחרים יותר. 'שעה ארוכה' – מגרמנית, 'שעה תמימה' – בספרות ההשכלה. בכל המקרים האלה אין מדובר בשישים דקות. זאת לעומת הביטוי 'שעה עגולה', המייצג את ראשיתה של השעה, תחילת הדקה הראשונה בשעה חדשה, כגון שמונה אפס אפס. המקור ברוסית: kruglyj chas. הצירוף מתייחס לסיבוב השעון האנלוגי, הפותח מעגל חדש מדי שעה.

בדרך כלל השימוש ב'שעה' מתייחס לאירועים בעלי משמעות. במסכת אבות נכתב: "אל תהי בז לכל אדם … שאין לך אדם שאין לו שעה" (ד ג), וכאן מדובר בשעה גורלית, שעה של הצלחה. כך גם בביטוי 'שיחקה לו השעה': "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו" (מסכת ברכות ז ב). לאלה מצטרפים 'צו השעה', 'שאלות השעה', ועוד. 'איש השעה' הוא אדם המתבלט ומשפיע על חיי הציבור, בדרך כלל לתקופה קצרה. המקור באנגלית: man of the hour.

'שעה' היא גם ביטוי לזמן הווה, לחיים ללא מחשבה או משמעות: "קל וחומר, על חיי שעה מברך – על חיי עולם הבא לא כל שכן?" (ברכות מח ב). באותה מסכת למדנו ש"כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה – שעה נדחית מפניו", כלומר, אין לפעול באופן מלאכותי ליצירת אירועים משמעותיים. רבני המאה ה-18 ואילך, כגון החת"ם סופר ור' חיים פַּלָאגִ'י, רבה של אִזמִיר שבטורקיה, סברו דווקא שעדיף לא לדחות דברים, בביטוי "ויפה שעה אחת קודם". הניב מופיע בכתב בראשי תיבות: יפשא"ק, וכן וישא"ק, כמו שמקובל היום באינטרנט.

תחושת הדחיפות ניכרת גם בביטוי 'השעה השתים עשרה', כלומר הרגע האחרון, ההזדמנות האחרונה. בגרמנית אומרים "חמש דקות לפני שתים עשרה", ואילו באנגלית נהוג דווקא הביטוי  'השעה האחת עשרה'. מקור הצירוף על גרסאותיו בברית החדשה, בספר מתי. במשל מסופר על בעל בית ששכר פועלים בשעות שונות של היום, שאותו חילק ל-12 חלקים, והפועלים האחרונים הגיעו בסוף השעה האחת עשרה. בצרפתית קיים צירוף המבוסס על אותו משל: les ouvriers de la onzième heure (עובדים של השעה האחת עשרה).

הברכה 'בשעה טובה' מוכרת כבר בשו"ת מהמאה ה-14: "הלכו לשנייה ואמרו לה כדברים האלה והשיבה תעשה בשעה טובה". נראה שהשימוש בה היום מושפע מיידיש: אין אַ גוטער שעה, וכן מלדינו: אֶן בּוֹנוֹרָה, צרפתית: à la bonne heure ועוד. המרחיבים יוסיפו 'בשעה טובה ומוצלחת'.

ואם נשוב אל הזמן המחולק, בל נשכח את השאלה 'מה השעה?' בצרפתית אומרים quelle heure est-il? בגרמנית: עד כמה היא השעה. ויהודה עמיחי כתב: "פניי פתוחות תמיד. ילדים מרבים אותי לשאול/ מה השעה". בגרמנית 'שעה' – Uhr – פירושה גם שעון, ועל כן נקרא השעון בראשית תחיית הלשון 'שעה', עד שבא יחיאל מיכל פינס וחידש את המילה 'שעון'.

את השעה חילקו הרומים ל-60 חלקים שווים, ובימי הביניים החלוקה אומצה גם על-ידי הערבים והיהודים. בעברית ניתנו לחלק השישים שתי מילים: דקה ורגע. 'רגע' היא מילה מקראית, ופירושה זמן קצר מאוד, הרף עין. בישעיהו (נ"ד ז) נכתב: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ", ומכאן הביטוי 'רגע קט'. השורש רג"ע מבלבל – הוא שורש הומונימי, כלומר, בעל שתי משמעויות שונות במקרה, וכאן אפילו מנוגדות. מצד אחד – רגיעה ושלווה, מצד שני – תנועה נמרצת, שהיא המקור ל'רגע' במשמעות הזמן.

בדרך כלל השימוש ב'רגע' אינו מתייחס לזמן מדויק והדבר ניכר במטבעות לשון רבות, רובן תרגומי שאילה מאנגלית ומגרמנית. במקור מופיעה המילה Moment. כשמבקשים השהיה קלה נאמר 'רגע אחד!', באנגלית: One/Just a moment, please! בגרמנית: einen Moment. על מעשה הנעשה ללא מחשבה אומרים שהוא נעשה בלהט הרגע, בעקבות יצר חולף, ללא מחשבה. באנגלית: on the spur of the moment. על מי שחי ללא חשבון, בדומה ל'חיי שעה' התלמודי, נאמר שהוא 'חי את הרגע' – אנגלית: live the moment. השלב שבו מוכרע מאבק כלשהו הוא 'רגע האמת', בעקבות ספרדית: el momento de la verdad, שהוא הרגע שבו לוחם השוורים הורג את השור.

גם מעצבי העברית הישראלית נהגו להשתמש ב'רגע' לא כדרך לחלוקת מדויקת של הזמן. את הפתגם 'אורֵח לרגע רואה כל פגע' טבע אברהם שלונסקי בעקבות פתגם ביידיש. את הביטוי 'רגע, חושבים' נתן אפרים קישון בפי גיבורו סאלח שבתי. ואילו נעמי שמר התחכמה בשירה 'אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל'. המקור באנגלית: never a dull moment (אין אף פעם רגע משעמם). השיר נכתב בהשפעת הדמיון בין המילה האנגלית dull בהוראת משעמם, למילה העברית דל בהוראת עני, וכאן, עני באירועים.

מדוע אם כן שימשה 'רגע' גם לצורך חלוקת הזמן? המקור באנגלית ובגרמנית, שבהן moment פירושה זמן קצר מאוד, וגם דקה, החלק השישים של השעה. ובכל זאת, עם הזמן הלכה 'דקה' ותפסה את מקומה של 'רגע'. כך הביטוי "חמישה לחמש", חמש דקות לפני חמש, מעורר תהייה, שהרי דקה היא מילה בנקבה, ויש לומר 'חמש לחמש'. המקור הוא בתקופת השימוש ב'רגע", שהיא מילה בזכר: חמישה רגעים.

איך נולדה המילה 'דקה'? כאן נכנסת הערבית לתמונה, בתקופת תור הזהב שבה היא השפיעה על העברית. בערבית המילה היא 'דַקיקה' שפירושה 'קטנה', ובעקבותיה נוצרה המילה העברית 'דַק', המשמשת היום בעיקר בספרות, כמו בשירה של רחל 'נפגשות לדק, נפרדות לעד'. הצורה הנקבית, דקה, נטבעה בעברית החדשה. 'דק' פירושה בלשון חז"ל קטן – כמו בביטוי 'בהמה דקה' המתייחס לצאן, לעומת 'בהמה גסה', בהמה גדולה, המתייחס לבקר.

דקיקה ודקה במשמעות 'קטנה' הן תרגומי שאילה מלטינית – minuta, החלוקה הקטנה של הזמן. מיני הוא מרכיב שפירושו קטן, ומכאן מינימלי, מינוס, מינורי, וחצאית המיני. זה גם מקור המילה הנוספת באנגלית, בגרמנית ובשפות נוספות לדקה – minute. בניגוד ל'רגע', 'דקה' כמעט אינה מופיעה במטבעות לשון, פרט לזו שנשאלה ממגרשי הכדורגל – 'בדקה התשעים', כלומר, בדקה האחרונה (רשמית) של המשחק, ברגע האחרון. הביטוי 'ברגע האחרון' מקורו בכמה שפות, והוא מקובל בתחום הצרכני ביחס למוצרים כגון כרטיסי טיסה או מופעי תרבות הנמכרים במחיר מוזל לפני שלא יהיה להם שימוש, אנגלית: last-minute shopping. יש גם שימוש היברידי: "קניתי כרטיס בלאסט מיניט".

החלוקה הנוספת של הזמן, חלוקת הדקה לשישים, היא 'שנייה'. המונח 'שנייה' במשמעות 'החלק השישים' נמצא אצל הרמב"ם, והוא מתייחס לחלק השישים של הדקה, וגם לחלק השישים של הקשת בגיאומטריה. יוצרי העברית של ימי הביניים הלכו בעקבות הלטינית כמו יתר השפות שהושפעו ממנה, כולל אנגלית. כאמור, הלטינית קבעה את minuta לציון דקה, החלק השישים של השעה, ומשמעות המילה היא 'קטן יותר', או 'קטן מאוד'. כשחילקו את הדקה קבעו כי מדובר בחלוקה השנייה (secunda) של הזמן, וכך התגלגלה 'שנייה', במשמעות 'מי שבאה אחרי הראשונה', ל'שנייה', במשמעות היחידה הקטנה של הזמן, באנגלית, בגרמנית – ובעברית. 'שנייה' משמשת גם לתיאור זמן קצר מאוד, כמו בביטוי 'רק שנייה', או 'שניוֹנֶת'.

Read Full Post »

עם בואו של חודש אלול נפתחת שוב תקופת הסליחות לקראת הימים הנוראים. כחלק מתהליך חשבון הנפש המתחיל בחודש זה, נהוג לבקש סליחה מחברים וממַכָּרִים ולהתגבר על נִכּוּר ואי-הבנות. המילים הִכִּיר ומַכָּר נגזרו מהשורש נכ"ר (בהבלעת ה-נ'), והן מציינות קרבה. מאותו שורש נגזרו גם המילים 'ניכור' והִתְנַכֵּר, המציינות את המשמעות ההפוכה – זרות וריחוק. אנסה לעמוד על פשר התעלומה הזאת ולבחון מילים נוספות שנגזרו מהשורש הזה.

לפי השוואה לשפות שמיות אחרות, כגון ערבית, אכדית ואוגריתית, המשמעות המקורית של השורש נכ"ר מציינת זרות וריחוק. במקרא יש כמה מילים שנגזרו מהשורש הזה במשמעות זו. שם העצם נֵכָר מופיע במקרא בעיקר בצירופים "בֶּן נֵכָר" (למשל: שמות יב מג), כלומר: בן לעם אחר, ו"אֵל נֵכָר" (תהלים פא י) או "אֱלֹהֵי נֵכָר" (למשל: דברים לא יז). פעם אחת שם עצם זה מופיע בצירוף המציין ארץ זרה: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר" (תהלים קלז ד). בלשון הספרות המילה 'נֵכָר' לבדה משמשת ככינוי מליצי לגלות, כקיצור של הצירוף הזה.

במקרא מופיעה גם המילה נָכְרִי שפירושה 'זר', בדומה למילה מקבילה בארמית סורית. לדוגמה: "אִישׁ נָכְרִי" (דברים יז טו); "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב כב). המילה 'נוכרי' משמשת במקרא גם במובן 'לא ידוע, לא מוּכּר', למשל: "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנׇכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט ט‏), כלומר: אחיו של הדובר לא הכירו אותו.

בלשון חז"ל נטבע הביטוי פֵּאָה נָכְרִית (משנה, שבת ו ה). המילה 'פאה' במקרא פירושה גם 'צד, קצה' וגם קווצת שיער היורדת משני צידי הראש ליד האוזניים (למשל: ויקרא יט כז). ככל הנראה, הביטוי המשנאי תיאר במקורו קווצת שיער 'זרה' הנוספת בקצוות לשיער טבעי.

בלשון המקרא נגזרו כמה פעלים מהשורש נכ"ר במשמעות של 'נֵכָר' ו'נוכרי'. בין היתר, הפועל נִכֵּר מופיע במקרא בכמה מובנים, וביניהם 'הפך משהו לזר'. מובן זה מופיע בנבואת התוכחה של ירמיהו (יט, פס' ד) על העבודה הזרה לאלוהי נֵכָר בגיא בן הנום: "וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים". רש"י ואחרים פירשו את הפועל 'ניכר' בפסוק זה במובן 'הפך [את המקום] לנוכרי עבור האל'. בימינו פועל זה משמש במובן יצר תחושת זרות. בעברית החדשה נגזר ממנו שם הפעולה נִכּוּר במובן 'זרות' או 'תחושת זרות'.

הפועל הִתְנַכֵּר נגזר משורש זה בבניין התפעל. בין היתר, פועל זה מופיע במקרא במובן של 'העמיד פני נוכרי', בסיפור על אשת ירבעם שהולכת לנביא אחיהו השילוני ומתחפשת כדי שלא יזהה אותה: "וַ-ה' אָמַר אֶל אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרׇבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ […] וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה" (מלכים א, יד ה).

פועל זה מופיע גם באחת מנקודות השיא בסיפור יוסף ואחיו, בצמוד לפועל 'הכיר': "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם […] וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב ז). יוסף זיהה את אחיו אך הם לא זיהו אותו, והוא העמיד פנים שאינו מכיר אותם, שהם נוכרים עבורו. כיום הפועל 'התנכר' משמש גם במובן הפגין זרות כלפי מישהו, התעלם ממנו במכוון, למשל בני זוג המתנכרים זה לזה.

התואר מְנֻכָּר מופיע לראשונה בספרות ימי הביניים במובן 'זר, לא ידוע', למשל בפירוש רש"י לתלמוד (על קידושין עב ע"ב): "וְיָשַׁב העם שהיה מנוכר מגבול ארצו". בימינו הוא משמש כדי לתאר התנהגות שיוצרת זרות לזולת, אדם המרגיש זר בסביבתו, או מקום היוצר תחושת זרות, לדוגמה: "העיר הגדולה והמנוכרת".

הפועל 'הכיר' משמש במקרא גם במובן 'התבונן במשהו כדי לזהות אותו', למשל כאשר אחי יוסף מראים ליעקב את כתונת הפסים של יוסף: "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז לב). בפעמים אחרות היא משמשת במובן 'התבונן במישהו וזיהה אותו', כמו בפסוק המצוטט לעיל: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם".

לפי האטימולוג ארנסט קליין, המשמעות הראשונית של השורש נכ"ר הייתה 'להתבונן או להתייחס (למישהו או למשהו) בתשומת לב'. מכאן נגזרה גם המשמעות של 'לראות (מישהו או משהו) כזר' וגם המשמעות של 'לזהות (מישהו או משהו)'. יש סבורים שהמשמעות הראשונית של השורש הייתה 'להבחין'. הפועל 'הכיר' משמש במקרא פעם אחת במובן של הבחנה בין קולות שונים: "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם" (עזרא ג יג), כלומר: לא הצליחו להבחין בין קולות השמחה לקולות הבכי.

הפועל 'הכיר' משמש במקרא גם במובן 'יָדע', למשל: "וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית [=עברית] וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם“ (נחמיה יג כד). בלשון חז"ל נוספה גם המשמעות של 'להכיר מישהו למישהו אחר', כלומר להציג מישהו חדש בפניו: "יכירנו לאחרים" (ספרי על דברים כא יז). בימינו פועל זה משמש גם במובן התוודע אל מישהו, פגש בו לראשונה. בלשון חז"ל נגזר הפועל הֻכַּר כצורת הסביל של 'הכיר': "והוכר הגנב" (בבא מציעא צג ע"ב).

הפועל נִכַּר נגזר בבניין נפעל מהשורש נכ"ר במשמעות של זיהוי וידיעה. בלשון המקרא הוא משמש כמקבילו הסביל של 'הכיר': "חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תׇּאֳרָם, לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת" (איכה ד ח), כלומר: 'לא הכירו אותם'. בלשון חז"ל החל פועל זה לשמש במובן של 'בא לידי ביטוי, מתאפיין (במשהו)', כמו באמרה הידועה: "בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו ובכיסו ובכעסו" (עירובין סה ע"ב, הכתיב במקור). כמו כן החל פועל זה לשמש לפני מילית הקישור ש' במובן 'ברור (ש)': "מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת" (קידושין לא ע"א). צורת ההווה נִכָּר משמשת גם כתואר במובן בולט, נראה לעין, למשל:"היזק [=נזק] שאינו ניכר"(גיטין נג ע"א).

המילה מַכָּר מופיעה במקרא במובן 'אדם שמכירים אותו' (למשל: מלכים ב, יב ו). באותה משמעות מופיעה גם המילה מַכִּיר (צורת ההווה של הפועל 'הכיר'), בין היתר במגילת רות.

המילה הַכָּרָה, שם הפעולה של 'הכיר', מופיעה במקרא רק בצירוף אחד: "הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ, לֹא כִחֵדוּ" (ישעיהו ג ט). הפירוש המקובל לביטוי זה הוא 'הבעת פניהם', לצד פירושים אחרים. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'ידיעה, הבחנה', לדוגמה: "הכרת העוּבר" (נידה ח ע"ב). בלשון ימי הביניים היא החלה לשמש כמקבילה ל'קוגניציה', כלומר: כוח הידיעה האנושית. מאז נוספו לה גם משמעויות גם בתחום הפסיכולוגיה והפילוסופיה (בין היתר בביטויים כגון תּוֹרַת הַהַכָּרָה, תַּת-הַכָּרָה ועוד) וגם ברפואה, במובן מצב שבו יש לאדם שליטה מלאה בחושים. בימינו נגזרו ממילה זו התארים הַכָּרָתִי (שקשור לתהליכי חשיבה מודעים) והַכָּרָנִי (חלופה עברית ל'קוגניטיבי').

המילה הֶכֵּר מופיעה בכתבי חז"ל (למשל: מנחות לג ע"א) במובן 'הבחנה', וכיום היא משמשת בעיקר בצירוף 'סימן היכר'. לימים נוספה גם המילה הֶכֵּרוּת (התוודעות למישהו).

בחיבור זה ערכנו היכרות רק עם חלק ממגוון המשמעויות של המילים מהשורש נכ"ר והצירופים שהן מופיעות בהם.

Read Full Post »

בטור הקודם עסקנו בכלי הרכב ביבשה ובאוויר, שזכו לשלל מונחים עבריים. כאשר יורדים אל קרביהם של כלי הרכב התמונה מורכבת יותר. כלי רכב הוא יצור מורכב, ובו מאות אם לא אלפי חלקים וכולם זקוקים לשמות. השמות משמשים את יצרני הרכב ואת המוסכניקים, ומופיעים בפירוט החשבונית לאחר כל טיפול. וכאן מתבררת התמונה: החשבונית מביאה את המונח העברי הרשמי, המוסכניקים משתמשים בז'רגון הרכב, בדרך כלל במונחים לועזיים. 'שאסי' הוא שלד הפלדה של כלי הרכב, מקורו במלה הצרפתית chassis, והוא נקרא בעברית שִלדה. 'בודי' האנגלי הוא גוף הרכב המונח על השלדה, והוא נקרא בעברית מֶרכָּב. 'בגאז" הצרפתי הוא תא המטען, 'גראז" הוא המוסך.

כמה מן המילים המחודשות, שלא ממש נקלטו, הגיעו היישר מהמילון התלמודי. 'גובתת סיכה' היא תיבת שמן, 'גובתה' בתלמוד פירושה צינור. 'כוֹש' הוא מוט, מילה תלמודית, תרגום ל'שפינדל' הגרמנית. 'לוֹלָב' הוא בורג, תרגום ל- bolt. 'קסווה' יושבת בתוך המֵסַב, והיא עשויה ממתכת רכה, כהגדרת אבן-שושן: "ריפוד המסב במתכת רכה כגון פליז".

במילון מונחי הרכב מופיעים זה לצד זה הקרבורטור-המאייד, הרדיאטור-המקרן, בעוד הדיפרנציאל, הצילינדר והקולקטור נותרו ללא תרגום. 'גיר' משמש כשם עברי למערכת ההילוכים. בחשבונית מופיעה 'רצועת תזמון', בז'רגון המקצועי זו 'חגורת טיימינג'. לעומתם נותרו כמה מילות יסוד בעברית ללא מתחרים: מנוע (אבותינו אמרו 'מוטור'), הגה, גלגלים, מושבים ושמשות. ל'קלאץ", מונח שהועם זוהרו בעידן המכוניות האוטומטיות, ניתנו שני שמות במשקל מַקְטֵל האופייני למכשירים: מַצמֵד ומַזוֵוג, מצמד ניצח. פּלאג, המוכר בצורת הריבוי שלו פלאגים, נקרא מַצָּת, והסטרטר – מַתְנֵעַ.

חלקי מנוע אחרים עברו שיבוש. 'אגזוז' הוא שיבוש של exhaust, בעברית קוראים לו מַפְלֵט. 'ברקס', כידוע, היא צורת יחיד המבוססת על הריבוי האנגלי של בלמים, brakes, והיא זכתה גם לריבוי עברי כפול: ברקסים. צורת היחיד של בלמים היא בֶּלֶם. גלגול דומה עברה מילת הפינגליש הקלסית 'סילבּ', פנס קדמי. באנגלית היא seal beam. 'סילבּים' נתפס כשם ברבים, וכך נולד 'סילבּ'. 'אַקס' הוא היגוי עברי של axle, סרן. סרן אחורי נקרא 'בֶקָאקס', ומכאן האוקסימורון 'בקאקס קדמי'. 'פנצ'ר' הוא שיבוש של puncture, ממנו נגזר גם שם התואר 'מפונצ'ר'. בעברית קוראים לזה 'נֶקֶר'. מתקן הנקרים, הפנצ'רמאכר, זכה לשם העברי הנאה צמיגאי. 'אמברקס', שיבוש של handbrake, הוא בלם יד. אוברול, overhaul – שיפוץ כללי. דרַיישַפט, גל הינע, הוא שיבוש של אנגלית: drive shaft. 'רייס', נסיעה מהירה והרפתקנית, נולדה בעקבות המילה האנגלית למירוץ race: "עשיתי איתו רייס אחושרמוטה!" כל אלה שיבושי הפּינגליש – העברית-אנגלית המנדטורית. 'וינקר', שפירושו המילולי 'קורץ' הוא כינוי סלנג למנורת האיתות.

לצד הפינגליש מככבים בשפת המוסכים מילים רבות באנגלית לצד המקבילה העברית. דוושת ההאצה היא דוושת הגז או פשוט 'גז', בעקבות המילה האנגלית gas עבור בנזין. לעומת זאת, הישראלים אינם ממלאים בתחנות 'גז' אלא בעברית – דלק, ובעבר – בנזין. גֶ'ק הוא כלי להגבהת המכונית בעת תיקון נקר, בעברית: מַגְבֵּהַּ. דימֶר הוא ידית לעמעום אורות הרכב, בעברית: עֲמָמוֹר. ומכל הדלק הוא פשוט 'טנק'.

יש גם גרמנית. המגבים זכו בשם גרמני-יידישאי: 'וישרים'. עוזרו של הווישר הוא הפּישר, המשתין מים על השמשה. דיפרֶנציאל הוא רכיב המאפשר לכל גלגל להסתובב בנפרד בהתאם לקוטר הסיבוב. לאגֶר הוא מסב, קוגלאגר – מסב כדורי, שעליו נאמר 'אם פוטין ייסוג מחר מאוקראינה אני קוגלאגר'. צילינדר הוא רכיב מרכזי במנוע הרכב, קדח הבוכנה. הגרמנית הביאה גם את הביטוי 'שלייף סופפים', השחזת שסתומים, שהונצח בקללות הנהגים של דן בן אמוץ: "שיעשו לך שלייף סופפים במעיים, חתיכת טייר מפונצ'ר". 'טייר' חי בשלום ליד 'צְמיג' עד היום הזה. 'טמבון' מקורו במלה התורכית באותה משמעות tampon, והוא זכה לשם העברי המצליח: פגוש. בּלינקֶר הוא חברו של הווינקר, פנס איתות משני. טאסות הן צלחות המתכת המונחות על גלגלי הרכב.

גם הצרפתית נוכחת. שאסי (שלדה), מונו-קוק (כלומר: קונכייה אחת, ובעברית מקצועית, 'שלדה אחודה'), קבריולֶה (בשפת העם: קבריולֶט), סדאן (בעברית של כתבי רכב: תצורת ארבע דלתות, ובשפת העם מכונית עִם תחת), כידון (של אופנוע ואופניים), לימוזינה (מקור: לימוזין, המקום שבו יוצרו כרכרות פאר) ועוד.

יצאנו לדרך, וגם תהליך הנסיעה, וסביבת החיים של הנסיעה, מוקפים אנגלית. נותנים 'גז' או 'פול גז', ומכאן פועל הסלנג החדש 'לגזגז', נוסח 'גזגזי מכאן' – צאי לנו מהעיניים. נוסעים לאחור? ממש לא. ברוורס. מקבלים דוח? כן, פעם קראו לזה רפורט, שאותו נתן 'טראפיק' – שוטר תנועה.

שפת המוסכים העמומה יצרה פולקלור ערמומי. בהכשרות הפלמ"ח היו שולחים את החבר'ה החדשים בהכשרה להביא מן המוסך 'קונפייטר', והמהדרין ביקשו שיביא גם 'סמיצ'יק' או 'פיסטינים', שמות חלקים חסרי משמעות. פיסטין הוא ככל הנראה שיבוש של 'פיסטון', כלומר, בוכנה. וכל אלה התגלמו במערכון הגששי 'קלאראשו', המתמקד בביקור במוסך: "את האלמנט אני לא מחשיב לך".

חלקי הרכב יצרו מגוון דימויים שחדרו לשפה הלא-מוסכניקית. 'לעשות סוויץ' – לשנות מהלך, או בלשון ווייז: לחשב מסלול מחדש. ספֶּר, גלגל חלופי, הוא קיצור של אנגלית: spare wheel ומשמש למצבים שבהם אדם או קבוצה מגלים שהם בסך הכל חלקי חילוף למקרה תקלה. דימוי חביב הוא 'פול גז בניוּטרל' – פעילות נמרצת אך ללא תשומות, פעילות סרק, בעקבות ניוטרל – הילוך סרק. ואילו 'שחקן קלאץ' בכדורסל הוא שחקן המתפקד היטב במצבי לחץ. משמש גם ביחס לאנשי עסקים.

ולסיום, כמה מונחי אופניים. הכידון, מוט לכיוון האופניים, הוא אמנם שיבוש מצרפתית – guidon – אבל משתלב במילון הפּינגליש. 'סַבָּל' הוא מתקן באופניים המשמש להרכבת משאות או רוכב נוסף. פֶּדלים הם דוושות אופניים, המקור בגרמנית ומכאן הפועל לפדֵל, לדווש באופניים. פרַיילָאוּף הוא סיבוב פדלים חופשי לאחור, גרמנית: ריצה חופשית. רָמָה היא מוט אופניים המחבר בין הכיסא והחלק הקדמי, שיבוש של גרמנית: rahmen. השפּיצים הם חוטי התיל בגלגלי האופניים, בעברית: חישורים, בירושלמית: סילקים, ובכלל-ישראלית: סִיחים, היינו, שיפודים. בתיאבון, וסעו בזהירות.

Read Full Post »

עולם הרכב הוא המאפיין המוביל של המאה הקודמת והמאה הנוכחית. המכונית, המטוס, כלים ממונעים דו-גלגליים ממלאים את הכבישים, את האוויר ואת אורחות החיים. הרכבת מוכרת כבר מהמאה ה-19, וגם היא עברה שדרוגים למיניהם. וכמו כל תחום חדש בחיינו, השפה מתגייסת, גם העברית.

המונח המוביל בעברית הוא 'רכב'. מילה מקראית נפוצה, לא פחות מ-119 הופעות. גם הפועל לרכוב נפוץ – 78 הופעות. בכל המקרים האלה מדובר ברכיבה על סוסים, ובעגלות מלחמה רתומות לסוסים נוסח "סוסתי ברכבי פרעה". גם המילה רַכָּב מופיעה, וכן מרכבה, כלי  הרכב הרתום לסוסים, ששימש שרים ומלכים וכן לוחמים. המילה הנרדפת 'כרכרה' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ולפי חלק מהחוקרים, פירושה דווקא נקבת הגמל.

בעברית החדשה גויסה המילה 'רכב' למרכבה ללא סוסים כבר בשלב מוקדם. מילון בן יהודה אינו מציג עדיין את המשמעות החדשה, אבל מספר על כך שהרכבת, שנקראה אצל יל"ג 'מכונת הברזל', מכונה על ידי משורר ההשכלה שד"ל "רכב אש המתגלגל על גבי מסלול ברזל", ובהשראתו כנראה הציע בן יהודה את המילה 'רכבת'.

כלי הרכב הגנרי נקרא בעברית מכונית, ובמקביל נעשה שימוש נרחב במילה השאולה 'אוטו'. אוטו מקורה בגרמנית, Auto, קיצור של Automobil, מילולית: המניע את עצמו. בצירוף מקרים חביב, הממציא הגרמני ניקולס אוטו היה זה שפיתח את מנוע הבעירה הפנימית המכונה "שיטת אוטו". בשיר הילדים העתיק שרים "האוטו שלנו גדול וירוק", וגם שמו של כלי הרכב הגדול להסעת נוסעים שמר על שמו הגרמני – אוטובוס. המילה נותרה גם, בוודאי בשפת הדיבור, בשמן של מכוניות ייעודיות כמו 'אוטו גלידה' ו'אוטו זבל'. הגרסה העתיקה 'טרומביל' זכורה מפתגם המופיע ב"ילקוט הכזבים": "שן, 'כל, ת'עמל וזהר מטרומבילים".

איך נולדה המכונית? אליעזר בן יהודה קרא לכלי הרכב 'מכונה'. המילונאי יהודה גור קרא לה 'עגלה ובה מכונה להסיע אותה בלי סוסים'. בנו של אליעזר, איתמר בן אב"י, הציע את השם מכונית, כלומר מכונה קטנה. המילה הזו התקבלה אחרי ויכוחים רבים, וגם ביאליק התנגד לה, אבל כאשר כתב את שירו "המכונית" היה ברור לכול שזו המילה המנצחת.

המכוניות למיניהן מוגדרות לפי מגוון עניינים. למשל, הגודל. מכונית מיני היא קטנה מאוד, סופר-מיני גדולה ממנה, לסטיישן חלק אחורי מוארך. סטיישן הוא קיצור של station wagon, מילולית: קרון תחנה. יש גם מכוניות שופוני כמו הקבריולט בעלת הגג הנפתח, או הקופֶּה – מכונית ספורטיבית בעלת שתי דלתות. ומהי 'מכונית טרנטה'? מכונית גרוטאה. המקור ביידיש. טראַנטאז היא עגלת מסע. טָרָנטֶה דֶה לוּקס היא בעבר מכונית עתיקה מדגם מפואר.

המילה משאית מיוחסת למינוח הצבאי. הסיומת -ית חביבה על יוצרי מונחי הרכב. כך טיולית – משאית טיולים, וכן מונית, בעקבות המונה המופעל לצורך התשלום. ומהיכן הגיעו הטנדר והג'יפ? טנדר פירושו באנגלית 'המוביל', 'המסייע', ויש לו היסטוריה ארוכה. הוא נולד כקרון רכבת הנוסע אחרי הקטר ועליו פחם ואביזרי עזר לנהג הקטר. עם הזמן הפך הטנדר שם כולל למכונית תובלה קטנה. רכב השטח הקלסי הוא הג'יפ. שמו נולד כנראה משמו של גיבור סדרת קומיקס בשם יוג'ין הג'יפ, משנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הטנדר וגם הג'יפ זכו לשירים עבריים אהובים ונשכחים.

כלי רכב רבים זכו לשם בשפת הצבא, הצהלית. נוּן נוּן הוא כלי רכב להסעת חיילים, ראשי תיבות: נושא נשק. האמֶר נושא שם אנגלי: hummer, "זמזמן" או "נהמן", אין קשר לפטיש. 'דָנה' הוא כינוי למשאית צבאית מדגם אינטרנשיונל, על שם הזמרת דנה אינטרנשיונל. 'ריו' נקרא כך בעקבות הסימון r10 בשמו. הצבא אוהב גם את הסיומת -ית. בָּטָשית היא משאית מדגם אביר שהוסבה למשימת סיור ואבטחה, על פי בט"ש, ביטחון שוטף. חצצית היא כלי רכב שהוסב בתקופת האינתיפאדה הראשונה להתזת סילון חצץ על מיידי אבנים ומפגינים, והמכת"זית כבר מוכרת מפעולות שיטור למיניהן.

בשנת 1903 נולד כלי הטיס, מחלומם הקודח של האחים רייט. הצרפתים קראו לכלי החדש avion, והאנגלים – airplane. העיתונות העברית נכנסה למרוץ קדחתני של מציאת שם לכלי החדש. השמות הראשונים היו 'אוניית אוויר', שהוצמד גם לכדור הפורח ולצֶפֶלין. אוויר, המילה המובילה, היא מילה תלמודית שמקורה יווני, aer, שממנה נוצרו המילים המקבילות באנגלית, בצרפתית ועוד.

המילה 'אווירון' צצה בעיתונות התחייה לראשונה בשנת 1909, בתיאור הטיסה הראשונה מעל האוקיינוס האטלנטי. גם אותה, כפי שהוכיח ראובן סיוון, חידש איתמר. לצד השימוש ב'אוויר' השפיעה על יצירתה המילה הצרפתית avion בזכות הצליל והמשמעות. לצד אווירון נוצרו שמות שחיקו את המונח האנגלי: 'אוירופלן' ו'אירפלן'. באותו עיתון מסופר בשנת 1912 כי "הקפיטנים התעופפו באוירופלנים". הטייסים נקראו 'מעופפים', והפועל היה 'לעוף' או להתעופף. שם נוסף מאותם ימים הוא 'אווירייה'.

את המונח המנצח 'מטוס' הגה ביאליק בישיבת ועד הלשון משנת 1928. הוא הוטרד מן הקושי לגזור מ'אווירון' את הפעולה (לאַוורֶן?) או את המפעיל (אווירונאי?), ושלף מספר איוב את הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל" (ט 26). מכאן גזר את מטוס, וכן טייס, טיסה, טייסת וטַיִס. השורש גילה פוריות רבה, ובעקבות המילים של ביאליק נולדו במהלך השנים גם טיסן, טיסנאות, הֶטֵּס, מַטָּס, הטסה ומטוסאות. האווירון לא נשכח, והוא מונצח במונח אווירונאוטיקה, תורת הטיסה, הקרויה בעברית אווירונות. 'מסוק' נגזר מן השורש המקראי נס"ק, התרומם. אל תאמרו מְסוקים אלא מַסּוקים.

גם כלי הרכב הדו-גלגליים החלו למלא את הכבישים. הממונע בהם הוא האופנוע. מי המחדש? ניחוש נכון. איתמר בן אב"י. לאופנוענים מגוון מילות ז'רגון לסוגי האופנועים הרבים. אַנדוֹרוֹ הוא אופנוע שטח המשמש במידה מסוימת גם לנסיעות כביש. דוּש הוא אופנוע המיועד לכביש ולשטח. ראשי תיבות: דו-שימושי. דרוּזי הוא כינוי לאופנוע שטח שהדגם שלו הוא drz. כתום הוא כינוי לאופנוע שטח שהדגם שלו הוא ktm. חָגָב הוא דגם אופנועים הנקרא כך על-פי מראהו. לצד אלה מדדים הקטנוע והטוסטוס הקטנים. ומהו קַקנוע? רכב דו-גלגלי לאיסוף צואת כלבים בערים.

המילה 'אופנוע' של איתמר נולדה בהשראת 'אופניים' שחידש אביו אליעזר. זו נכתבת במילונו אָפְנָיִם. במילונו הוא כותב: "מכונה על שני אופנים, ירכב האדם עליה ויניענה ברגליו, ותרוץ במהירות גדולה. נתחדשה ב[עיתון]השקפה, ופשט השמוש בה בדבור בא"י ובהעתונים העבריים". ההופעה הראשונה של המילה היא ככל הנראה בשנת 1897. המילה נאלצה להתחרות במשך עשור שלם לפחות עם כמה מילים וביטויים חלופיים. שניים מהם לועזיים – בייציקל מאנגלית, ועליסאפעד בכתיב יידי, מצרפתית. לצד זה, היא זכתה לשם מורכב במסורת ההשכלה: 'מרכבת שני האופנים', וכן 'מרכבת דו-אופנים', וגם בשם ההיתולי 'אחשתרן', הלקוח ממגילת אסתר אך אינו מנומק.

בטור הבא: הסיפור הלשוני המרתק של חלקי הרכב.

Read Full Post »

בשבוע הספר העברי נמכרים ספרים בהנחה, ורשימות רבי-המכר עולות שוב לכותרות. למרות ריבוי המסכים ושאר הפיתויים הממכרים סביבנו, אפשר להתמכר גם לקריאת ספר טוב. מהו הקשר בין המשמעויות של המילים השונות שנגזרו מהשורש מכ"ר?

הפועל מָכַר מופיע במקרא באותה משמעות כמו בימינו – העברת סחורה לרשות הזולת תמורת כסף או תמורת סחורה אחרת, לדוגמה: "עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם" (בראשית מז כב). השורש מכ"ר מופיע במשמעויות דומות בשפות שמיות אחרות: בארמית, באכדית ובאוגריתית. למרבה הצער, במקרא פועל זה מופיע גם בהקשר של מכירת בני אדם לעבדות, למשל בסיפור יוסף ואחיו: "וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" (בראשית לז כח‏).

פועל זה משמש במקרא במשמעות נוספת של מסירה או הסגרה לידי אויב, לדוגמה: "וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן" (שופטים י ז). בימינו יש לפועל 'מָכַר' משמעות קרובה בלשון הדיבור – בגד במישהו, למשל: "בשביל להצליח בעסקים הוא ימכור אפילו את החברים הכי הטובים שלו". פועל זה מופיע גם בצירופים כמו 'מכר [למישהו] שקרים/לוקשים', שפירושם 'שיקר'. ייתכן שמשמעויות שליליות אלה קשורות לאטימולוגיה השמית של השורש הזה. בספרו 'מילים ותולדותיהן' העלהיחזקאל קוטשר את הסברה שהשורש מכ"ר בעברית קשור לפועל מַכַּרַ בערבית שפירושו 'רימה'. ואולם מילונים אטימולוגיים והיסטוריים אחרים אינם מוצאים קשר בין השורש העברי הזה לשורש מכּ"ר בערבית.

הפועל הסביל נִמְכַּר מופיע אף הוא במקרא, לדוגמה: "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר" (ויקרא כה לד). כמו מקבילו הַפָּעיל 'מָכַר', במקרא פועל זה משמש גם במובנים של מכירה לעבדות ושל מסירה ביד אויב. בפסוק אחד הפועל הזה מופיע פעמיים, כל אחת מהן במובן אחר מִבֵּין שני המובנים האלה: "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד, וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי" (אסתר ז ד‏). פועל זה מופיע במקרא גם במובן 'מכר את עצמו לעבדות': "וְכִי יָמוּךְ [=יתרושש] אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ, לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד" (ויקרא כה לט‏).

הפועל הִתְמַכֵּר נגזר מהשורש מכ"ר בבניין התפעל. פועל זה מופיע ארבע פעמים במקרא. פעם אחת הוא משמש במובן 'מכר את עצמו לעבדות' (או ביקש למכור את עצמו לעבדות): "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (דברים כח סח‏). בשאר הפעמים הוא מופיע כחלק מהצירוף 'התמכר לעשות הרע בעיני ה", כלומר 'התמסר לעשיית רע, הקדיש את עצמו למשהו שלילי', לדוגמה: "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (מלכים א, כא כה‏). היו פרשנים שפירשו את הצירוף הזה במובן 'מכר את עצמו לעשיית הרע', למשל: "כל כך התמידו לעשות הרע, כאילו מכרו עצמם לכך" (מצודת דוד על מלכים ב, יז יז).

ככל הנראה, מכאן נגזרה המשמעות המודרנית של הפועל 'התמכר' במובן פיתוח הרגל מזיק. עם הזמן החלו הפועל 'התמכר' ושם הפעולה הִתְמַכְּרוּת לשמש גם בתחום הרפואי, בהקשר של התמכרות לסמים, להימורים וכיו"ב (כמו addiction באנגלית). כמו במשמעות המקורית, בהתמכרות לחומר או להרגל מזיק יש מעין השתעבדות. הפועל 'התמכר' משמש בימינו גם במובן התמסר לדבר מה בלי גבול (לאו דווקא למשהו שלילי). לדוגמה, אפשר להתמכר לקריאת בלוגים בנושאים לשוניים…

בלשון המקרא נגזרו גם שני שמות עצם מהשורש מכ"ר. האחד הוא מֶכֶר. מילה זו משמשת גם במובן 'הסחורה הנמכרת': "וְהַצֹּרִים [..] מְבִיאִים דָּאג [=דג] וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָיִם" (נחמיה יג טז); וגם במובן 'מחיר, ערך': "וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם" (במדבר כ יט‏). אגב, המילה 'מחיר' אינה קשורה לשורש מכ"ר.

שם העצם השני הוא מִמְכָּר, המופיע במקרא הן במובן 'סחורה': "וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כׇל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלָ͏ִם" (נחמיה יג כ); והן במובן פעולת המכירה: "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ" (ויקרא כה כט).

המילה מְכִירָה עצמה, שם הפעולה של 'מָכַר', הופיעה לראשונה בלשון חז"ל, למשל: "מה מְכירה שנאמרה להלן בשטר, אף כאן בשטר" (ירושלמי, קידושין א ב).

בלשון חז"ל החלה גם המילה 'מֶכֶר' לשמש באותה משמעות כמו זו של 'מכירה', לדוגמה: "כל מקום שיש מֶכֶר, אין קנס; וכל מקום שיש קנס, אין מֶכֶר" (משנה כתובות ג ח). כיום המילה 'מֶכֶר' משמשת בעיקר כמילה שנייה בצירופים שונים בתחום המסחר, כגון: שְׁטַר מֶכֶר, רַב-מֶכֶר ועוד.

בלשון חז"ל נטבע הביטוי "מִקָּח (או מֶקַח) וּמִמְכָּר" במובן קנייה ומכירה, מסחר, למשל: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'אף שטרי מקח וממכר אין כותבין' וכן היה" (בבא בתרא קסט ע"א).

התואר מָכוּר נגזר בלשון חז"ל מהצורה הסבילה של הפועל 'מָכַר' בהווה, ושימש בהתחלה במשמעות הבסיסית של הפועל: שמכרו אותו, שמישהו קנה אותו, לדוגמה: "בזמן שאמר לו, הוא [=הבית] וכל מה שבתוכו, הרי כולן מכורין" (משנה, בבא בתרא ד ג). כיום הצירוף מִשְׂחָק מָכוּר מתאר משחק, תחרות וכד' שתוצאותיהם נקבעו מראש באופן לא הוגן, למשל באמצעות קנוניה או תשלום שוחד. הקונוטציה השלילית של המילה 'מכור' בצירוף זה קשורה לשימוש הדיבורי בפועל 'מָכַר' במובן 'בגד, שיקר'.

בלשון ימינו המילה 'מכור' מתארת גם את מי שהתמכר למשהו. זו צורה סבילה המתארת את חוסר השליטה הכרוך במצב הזה. המילה מְמַכֵּר נגזרה מצורת ההווה של השורש מכ"ר בבניין פיעל, והיא מתארת חומר הגורם להתמכרות.

המילה 'מכירות', צורת הרבים של 'מכירה', מופיעה בימינו בביטויים בתחום המסחר: 'איש/אשת מכירות', 'דוכן מכירות', 'קידום מכירות' ועוד. צורת הרבים הזאת הפכה לשמו של תחום העיסוק במכירת מוצרים ושירותים, כנראה כתרגום למילה sales באנגלית.

Read Full Post »

בטור הקודם נכתב על אוצר המילים המגוון והמוזר לעיתים של המשפטנים למיניהם. הטור הזה יעניק הצצה למטבעות לשון משפטיות. עולם מטבעות הלשון העברי עשיר וניזון ממקורות רבים: מהתנ"ך ומחז"ל, מגרמנית, רוסית וערבית, והמשפטנים אוהבים אותם עד מאוד. המקורות מגוונים, אבל יש מנצח גדול: התלמוד. אומנם המשפט הישראלי אינו נשען על המשפט העברי, אבל השפה מוכיחה ששקיעי המחשבה התלמודית עמוקים בו מאוד.

יש גם תנ"ך, אם כי במשורה. הביטוי 'יושבי עַל מִדִּין' מתייחס לשופטים היושבים בדין: "כפי שיודע כל שופט משפחה היושב על מדין…" אומר השופט יצחק עמית. המקור בשירת דבורה במקרא (שופטים, ה 10). איוב אומר (י"ז 3): "שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ". הביטוי 'מי לידנו יתְקע', מי יבטיח, מי יערוב לנו, אהוב גם הוא על המשפטנים. ומהיכן בא הביטוי 'עינינו הרואות?' מספר דברים (ד 3): "עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר".

המקור המוביל הוא כאמור בלשון חכמים, וכאן מתחרות ביניהן העברית והארמית ללא מנצחים. כמה דוגמאות.

אין אדם משים עצמו רשע, ביטוי ממסכת סנהדרין שממנו נולד העיקרון האוסר הפללה עצמית של נאשם, ומכאן שהודאת נאשם היא ראיה פסולה לחלוטין.

היא הנותנת. ביטוי חיזוק מנצח: "היא הנותנת, במקרה דנן כל טענות התובעת לעבודה בשעות נוספות נטענו בעלמא". בתלמוד עם ו' החיבור: והיא הנותנת.

בקצירת האומר. בקיצור, לסיכום: "בטרם נתייחס בקצירת האומר למופרכות התובענה ולהיעדר כל יריבות ועילה כנגד המשיבים”. המקור במשחק מילים בספרות חז"ל על 'קצירת העומר'.

מכלל לאו שומעים הן. ממה שנאמר במפורש שהוא אסור, לומדים מה שמותר. דוגמה להיגיון התלמודי. המקור במסכת נדרים.

מעיד כמאה עדים. עובדה מסוימת מוכיחה זאת באופן חד-משמעי: "שקר גס זה מעיד כמאה עדים על כך שהנתבע מנסה כיום בכל מאודו להסתיר את הימצאותו בזירת התקיפה”. המקור הוא הכלל במסכת גיטין "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" (גיטין מ ע"ב).

נשתברו קולמוסין. העניין נדון בלי סוף, לעייפה: "קולמוסין נשברו, מקלדות נשחקו עד דק, וטריליארדי ביטים כבר שוגרו לחלל הווירטואלי בסוגיות שעניינן אינטרנט ומשפט” (השופט יצחק עמית). בעקבות המדרש.

ספק ספיקא. ספק קל: "אין ספק, וגם לא ספק ספיקא, ואף לא בן בנו של ספק, כי הם החליטו למכור את המרכול”. מקור הביטוי בדוקטרינה תלמודית, המתייחסת לעניין המוטל בספק אשר תלוי בעניין אחר המוטל בספק, ועל כן אפשר להקל בדין.

עם קב חומטין. יש להתייחס לדבר בחשדנות: "את עדותו יש לקבל מלכתחילה עם קב חומטין". 'קב חומטין' הוא בתלמוד מידה של אדמה מלוחה שהיו נוהגים לערב בתוך תבואה כדי לשַמר אותה. מזכיר את הביטוי הלטיני 'לקחת עם קמצוץ של מלח'.

קל וחומר. מסיקים מהחמור אל הקל, אחת משלוש עשרה מידות ההיגיון התלמודי. ביטוי מחזק: 'קל וחומר בן בנו של קל וחומר'. השופט זילברג מספר שפעם הגיע אליו כתב טענות שבו נכתב "קל וחומר נכדו של קל וחומר”.

יש גם ארמית, ולא מעט. הקליטה של הביטויים האלה בשפה מעידה על הקשר ההדוק בין השפות. הארמית העשירה וממשיכה להעשיר את העברית בכלל, קל וחומר (!) את העברית המשפטית.

איפכא מסתברא. ההפך הוא הנכון. מילולית: מסתבר ההפך. נפוץ לא רק בתחום המשפט.

בּוּקי סְרִיקי. דברים שאין בהם ממש, או בגירסת האחים זווילי ב"ארץ נהדרת": "והכול ביקבוקי סירקוקי”. מילולית: בקבוקים ריקים.

דא עקא. הצרה היא ש-, הבעיה היא ש-, מילולית 'זו הצרה'. לביטוי הופעה יחידה בתלמוד (סנהדרין, כ"ו ע"א).

הא בהא תליא. הדברים תלויים זה בזה. ביטוי שנכנס לשפת המשפט כבר בפסקי הדין הראשונים של בית המשפט העליון. ארמית: זה בזה תלוי.

לָא דקו פּוּרתא. לא דייקו בדבריהם. מילולית: לא דייקו במקצת.

לא מנֵיהּ ולא מקצתֵיהּ. אין לכך כל בסיס, לא היה ולא נברא. מילולית: לא ממנו ולא מקצתו.

לֵית מָאן דְּפָלִיג. אין מי שחולק, אין מחלוקת בדבר. הביטוי מופיע לא פעם דווקא בנקודות המחלוקת: "לית מאן דפליג, כי מסמך זה עומד בתנאי הקבילות”.

לקולא ולחומרא. להקלה או להחמרה. 'קֻלָּא' ו'חֻמְרָא' הן מילים ארמיות המופיעות בתלמוד במשמעות זו.

מה נפקא מינה. אין כל הבדל. בעקבות הביטוי הארמי-תלמודי 'מאי נפקא מינה': מה יוצא מכך.

מִקַּדְמַת דְּנָא. מאז ומתמיד: "זכות החניה היא רק לשבעת הדיירים הנ"ל, ולהם שימוש ייחודי בחניה מקדמת דנא".

תרתי דסתרי. יש סתירה בדברים: "המאשימה תטען כי שני הטיעונים האלה הינם תרתי דסתרי ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת”. ארמית: שתיים שסותרות זו את זו.

לצד הארמית יש במשפטית ביטויים מתורגמים לא מעטים, משפות שונות.

אות מתה. הוראה בחוק או במסמך אחר שאינה נאכפת ואין מתייחסים אליה בפועל. המושג קיים גם ביידיש (טויטער אות) ובאנגלית (a dead letter), ומקורו באיגרת אל הקורינתים בברית החדשה: "כי האות תמית והרוח יחיה”.

בסופו של יום. בסופו של דבר, בסיכומם של הדברים. אנגלית: at the end of the day. הפך לקלישאה משפטית נפוצה.

בקליפת אגוז. בתמצית, בקיצור, בעקבות אנגלית: in a nutshell. המקור בלטינית: in nuce. קיקרו מספר ששירת הומרוס הייתה כתובה על קלף, והוכנסה כולה לתוך קליפת אגוז.

יומם בבית המשפט. ההזדמנות של בעלי הדין לטעון את טענותיהם במלואן ולעמוד על זכויותיהם לפני בית המשפט. אנגלית: to give a person his/her day in court.

מראית פני הצדק. הצדק שבפסיקה צריך להיות גלוי וברור לציבור, שעליו 'לא רק להיעשות אלא גם להיראות'. אנגלית: Justice must be seen to be done.

משפטני ישראל טבעו מטבעות לשון משלהם, אם כי ההשראה התלמודית ניכרת על הניסוח, אם לא על התוכן.

ואם ישאל השואל. אם מישהו תוהה על הדברים שנאמרו, כך נשיב לו. ביטוי חלופי: 'ואם יתמה התמֵהַּ'.

זאת ועוד! עוד אחד ממלכי הקלישאה המשפטית. האחים זווילי: "זאת ועוד! הנשיא לא נישק את המתלוננת ו/או חיבק את המתלוננת ו/או עשה לה דיגי ביד”. צירופים מקבילים: 'לא זו אף זו', 'יתר על כן', 'ואם לא די בכך אז' ועוד.

למען הסר ספק. הדבר ברור מאליו, אך נציין אותו שוב כדי שלא יהיה כל ספק בדבר.זלג לשפה הכללית.

ומכאן לכמה ביטויים שנולדו בשיח המשפטי המקומי ומזוהים עם השופט אהרון ברק.

אקטיביזם שיפוטי. מצב שבו בית המשפט מתערב בהחלטות הרשויות האחרות (המחוקקת והמבצעת). אנגלית: judicial activism. את המונח טבע ההיסטוריון האמריקני ארתור שלזינגר כבר בשנת 1947. המונח ההפוך: 'ריסון שיפוטי'.

יש שופטים בירושלים. בית המשפט במדינת ישראל הוא בעל מעמד עצמאי וראוי לאמון מלא. נטבע על ידי ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, לאחר שבג"ץ אישר לתפוס אדמות בגדה לצורך הקמת בית אל במרס 1979.

מבחן בוזגלו. טענה שיש להתייחס באופן שוויוני לבעלי משרה בכירה ולאזרחים מן השורה. אהרן ברק אמר "דין ידלין כדין בוזגלו”. 'מבחן בוזגלו הפוך' היא טענה שרשויות אכיפת החוק רודפות אחר אנשי ציבור בעניינים ובאמצעים שבהם לא היו פועלות כלפי אזרחים מן השורה.

מלוא כל הארץ משפט. המשפט ממלא את כל ההוויה האנושית, ואין מעשה או פעולה בעולם שאין להם משמעות משפטית. אהרן ברק: "למשפט אין גבולות. מלוא כל הארץ במשפט”, בעקבות פסוק מספר ישעיהו המשמש גם בתפילות רבות: "מלוא כל הארץ כבודו" (ו 3), כשהכוונה כאן היא לאל.

Read Full Post »