בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

הפתגם אומר שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. השפה מספרת לנו סיפור אחר לגמרי: מדובר בידידות בעירבון מוגבל, לפחות מצידו של האדם לכלב. אם היה הכלב יודע מה אומרים עליו בני האדם, היה מהרהר בינו לבין עצמו, שעם ידידים כאלה אין לו צורך באויבים.

אז מהו הכלב, על פי השפה? "כלב" סתם הוא כינוי לרשע, ואם הוא "כלב בן כלב" הריהו רשע מרושע. אנחנו, בעקבות הערבים, אומרים על הנבל: "כל כלב בא יומו". הכלב הוא אמנם נאמן, אבל זו נאמנות שאיננה ראויה לשבח דווקא אלא לבוז, "נאמנות כלבית". הכלב הוא מוזנח ואומלל: חי חיי כלב, רעב כמו כלב וימות כמו כלב. הכלב מתנהג באורח שאינו מעורר כבוד, שעל כן נאמר "ככלב השב אל קיאו". הכלב הוא סמל לכל פגמי המין האנושי, ולמי ששכח, להלן הציטוט המלא ממסכת סוטה במשנה: "בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב". ועוד לא הזכרנו את זוגתו, הכלבה, או באנגלית bitch, או בערבית כִּלְבֶּה, ובעגה הפלסטינית הפלחית צ'ילבה, השנואה. ידידות כבר אמרנו?

דווקא אחד הביטויים הנפוצים בעברית מלמד על הידידות והדאגה של האדם לכלב ומאזן במידת מהאת התמונה העגומה. "קור כלבים" פירושו קור עז, ומקורו ברוסית: sobachiy holod. מה לכלבים ולקור? הכלבים אינם סובלים מקור כמו בני האדם, אבל לעיתים כל כך קר, שיש להכניס גם אותם אל הבית, או כפי שכתבה גליקל מהמלין: "מזג האויר בלילה היה כזה, שגם כלב אסור לגרש מן הבית". יוצאי רוסיה הביאו את הביטוי לארץ הקודש החמה. אצלנו, למדו לדעת, גם כשיש קור כלבים, הכלבים נשארים בחוץ. גם בגרמנית קיימת גירסה של הביטוי: Hundekälte. היה ניסיון להציג מול קור כלבים את הביטוי "חום פרות", אבל הוא לא ממש תפס.  ונקנח בפתגם ביטוי אסקימוסי: "ליל שלושת הכלבים". לילה קר במיוחד, שבו מכניסים שלושה כלבים לאיגלו לחימום. בצרפתית, אגב, אומרים "קור ברווזים".

הקשר בין הכלבים ומזג האוויר מוטמע בעוד ביטוי, שלא עבר את משוכת הלשונות אל דוברי העברית, והוא הביטוי האנגלי הוותיק "It's raining cats and dogs", "יורד גשם כלבים וחתולים", שפירושו גשם חזק במיוחד. הבלשן הבריטי מייקל קוויניון מביא כמה הסברים לביטוי הזה. ההסבר המקובל הוא שהחתולים והכלבים נהגו לישון על גגות הבתים. כשירד גשם חזק במיוחד היו נופלים כמו גשם אל הבית, או לחילופין מוצאים להם מחסה אחר. הסבר מקובל פחות אך מעורר השראה קשור למיתולוגיה, שבה לחתולים היה תפקיד של מעוררי סערות, והכלבים סימלו במיתולוגיה הנורדית את הסערות. כאשר הימאים זיהו סערה, הם סברו שהביאו אותה כלבים או חתולים.  קוויניון גם מצטט שיר של ג'ונתן סוויפט משנת 1710, שבו מסופר על מעין גשם כזה של כלבים וחתולים, וקובע כי יתכן מאוד שסוויפט הוא אבי הביטוי.

קשר בין מזג אוויר לחיות אפשר למצוא בשפה האנגלית גם בביטוי  “brass monkey weather”, מזג אוויר של קוף חצוף,  שנולד מהביטוי "הקור מסוגל להקפיא את הביצים של קוף חצוף". לביטוי המוזר הזה הסבר מרתק. מקורו ככל הנראה בצי של הוד מלכותה. monkey היה סוג של תותח. monkey balls היו פגזי התותח, שעמדו על משטח  המצופה פליז (brass), והוא נקרא brass monkey. בלילות קפואים התכווץ המשטח והפגזים התפזרו, ומכאן הביטוי.

דווקא החתול, הנחשב חסר אמפתיה ואנוכי, זוכה באהבת השפה: חתול הרחוב הוא חכם, על פי הביטוי "חוכמה של חתול רחוב". חתול הבית ערמומי, ועל כן לא רצוי לתת לו לשמור על השמנת. תנועות חתוליות מעידות על גמישות, וחתולת המין היא חלומו הרטוב של הגבר החרמן. ושייחנקו הכלבים.

Read Full Post »

דרכי המעבר משפה לשפה בתרבות העולם רבות ומגוונות, אבל חלים עליהן בכל זאת מעט כללי התנהגות נאותה. ערוץ התרגום מניח גבולות ברורים: child  היא מילה באנגלית, "ילד" היא מילה בעברית. ערוץ השאילה הישירה שם גבולות מסוג אחר: "דמוקרטיה" היא מילה סלאבית שמקורה יווני; היא משמשת את דוברי העברית, אך זוכה למעמד של אזרח סוג ב' בשפה, ומתויגת "לועזית". "לפנטז" הוא פועל עברי מבחינת צורתו, שם הפועל של בניין פיעל, ולועזי מבחינת מקורו: פנטזיה.

בתוך הגבולות האלה יש ממזרים לא מעטים. למשל, המילה פוך. "שמיכת פוך" היא על דעת כל עם ישראל שמיכה חמימה לימי החורף. על פי קני מידה מחמירים שמיכת פוך אינה אלא שמיכה לאיפור העיניים בצבע כחול, חפץ מיותר בתכלית, בעוד שמיכת החורף היא "שמיכת מוֹך". מה קרה כאן? "פוך" היא מילה ברוסית, ומשמעותה פלומה המשמשת למילוי  כרים ושמיכות. מרוסית הגיעה המילה אל היידיש, ומשם אל חדר המיטות שלנו, בעוד "מוך" נותרה מילה תלמודית נדירה. חיבור ישראלי חביב בין פוך ומוך מצוי בפולקלור התיאטרון העברי. וכך בירכו ותיקי הבימה אלה את אלה לפני הצגה: "ניֶיה פּוּכָה ניֶיה מוּכָה". מה זה? במקור הרוסי הביטוי הוא " ניֶיה פּוּכָה ניֶיה פֶּרָה": שלא תצוד דבר, אפילו לא נוצה! הישראלים העדיפו את החרוז. גורל דומה יש למילה "פִּיל", שפירושה ברוסית ובפולנית אבק, אבל בסלנג הצבאי היא הפכה לחלק מהביטוי החביב על מפקדי מסדרים, "פילים בקנה".

יש גם מסלול הפוך: מילים לועזיות לכאורה, שנוצרו בשפת הדוברים בארץ הקודש ואינן מוכרות בשום שפה בעולם. לעיתים הקשר פשוט, כמו המילה העברית ג'ינג'י, שהתגלגל מג'ינג'ר האנגלי. הג'ינג'י מייצג תופעה רחבה יותר בסלנג המנדטורי הקרויה פּינגליש, פלסטיניאן אינגליש. תהליך דומה אירע למילה הערבית דאוואווין, שקוצרה על ידי הישראלי העצלן לדאווין.

בכמה מקרים היצירה הישראלית התרחקה מהמקור, ונדרש מהלך מפותל כדי להבין מהיכן צצה. זה מה שקרה, למשל, לשם המקובל בארצנו לגלישת צוקים: סנפלינג. לכאורה מדובר בספורט עולמי, אבל כאן צצה בעיה: ספורט בשם זה אינו מוכר באף מדינה בעולם פרט לישראל. באנגליה וארה"ב קרוי הספורט הזה rappeling , מקור הפועל בצרפתית.  באוסטרליה מקור הפועל גרמני דווקא: abseiling . גלישה בקניונים קרויה canyoning , וגלישה במערות היא caving.

אז מהיכן צץ הסנפלינג? סנפלינג הוא מונח ישראלי שנוצר בחילות שונים, ביניהם חיל הים, והוא חיבור יצירתי של שתי מילים באנגלית: snap link, שפירושן חיבור קפיצי מהיר. הוא משמש בלולאות מטען, חבלי טיפוס וכבלי גרירה, ונכנס לשימוש בארץ עוד טרם חלם מישהו על גלישה בחבלים. כך כונה למשל בשנות ה-60 חיבור האבטחה, בחבל עם טבעת קפיצית, לחבל הביטחון באימוני צליחה. בחיל הים ובימאות העברית בכלל הסנפלינג הוא טבעת-חוליה  לחיבור מהיר.  חיל הים הוא ככל הנראה מקור השיבוש היצירתי, שהפך את צמד המילים למילה אחת, הנשמעת אנגלית מקורית בזכות הסיומת הפופולארית -ing. המילה שובשה כנראה על ידי בוגרי  חיל ים וימאים, מכיוון שאותה  חוליה-טבעת משמשת גם לגולשי הצוקים.

גורל דומה יש למילה אחרת מהווי המחנאות ופעילות השטח: גוזניק, אותה שקית או פחית מלאה חול וטבולה בחומר בעירה, ומשמשת לתאורה באתרים שאין בהם חשמל, כמו מנחת הליקופטרים מאולתר. היום הגוזניקים מוכרים בתרבות החתונות, כאשר שדירת שקיות מוארות בנרות מאירה את הדרך ממגרש החניה אל מתחם החתונה. צליל המילה הוא סלאבי, שכן -ניק היא סיומת  סלאבית מוכרת. ואולם, הגוזניקים לא צמחו בחיל הפרשים של בודיוני, אלא בצבא הבריטי, ונקראו goose-neck, צוואר אווז, על שום צורתו הנטויה של פתיל הבעירה. המונח ותיק יותר, מן המאה ה-17, ומתייחס לחפצים בעלי צורה כפופה, בנגרות ובימאות. הקיבוצניקים והפלמחניקים הוסיפו אותו לרשימת הניקים, וכך נולד הגוזניק העברי.

Read Full Post »

תעלולי השפה מובילים למקומות מוזרים, ומניחים מוקשים סמנטיים שלא תמיד קל לצאת מהם בשלום. למשל, כאשר אומרים "הרב התיר את הנישואין", רצוי מאוד לדעת האם הזוג שבו מדובר כבר נשוי, או שעדיין לא. אם הוא כבר נשוי, הרב מתיר לנשואים להתגרש. אם לא, הרב מתיר לשניים להינשא. מקור התעלול הלשוני הזה הוא בפועל הִתִּיר. משמעותו המקורית היא פתח קשר, ולענייננו, התיר את קשר הנישואין ואפשר את הגירושין. משמעותו המושאלת: הרשה או ביטל איסור, ולענייננו, התיר את האיסור להתחתן, ואפשר את הנישואין.

עניין מבלבל עוד יותר טמון בביטוי התלמודי הנפוץ "לא כל שכן". פירושו קרוב למידות תלמודיות אחרות כמו "קל וחומר" או "על אחת כמה וכמה", כמו במסכת ברכות: "כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן". דא עקא, שגם היפוכו, "כל שכן", אומר אותו דבר בדיוק: "מי שהוא אכזרי לעצמו, כל שכן שהוא אכזרי לזולתו" (פירוש רלב"ג למשלי יא). איך זה קרה? במקור, על פי הפרשנים, היה 'לא כל שכן' צורת שאלה-תמיהה: 'אם X כך, לא כל שכן Y?' בעברית החדשה נשארה מילת השלילה "לא" וסימן השאלה נעלם.

סוגיית "לא כל שכן" מזכירה את הבלבול הנפוץ הרבה יותר בין "כלום" ל"לא כלום", שפירושם זהה: אין, ריק, היעדר. המשמעות המילונית הבסיסית אכן הפוכה. "כלום" הוא משהו, "לא כלום": לא משהו. אלא שבפועל אין בעברית שימוש ב"כלום" במשמעות חיובית, והוא ייאמר תמיד בשלילה: על השאלה "מה עשית?" אפשר לענות בשלוש צורות: "כלום",  "לא כלום", וגם  "לא עשיתי כלום!". כך נספגה "לא" בתוך "כלום" והפכה חלק ממשמעות המילה. גורל דומה יש לצירוף "שום דבר", שמשמעותו חיובית: משהו, אבל השימוש בו תמיד שלילי, עד כדי כך שאין צורך במילת השלילה: "שום דבר" פירושו  לא משהו, ואם תרצו, לא כלום.

ומה ההבדל בין "תקדים" (כלומר, משהו שלא היה לפניו מקרה דומה) לבין "חסר תקדים" (המשמעות כנ"ל)? מבולבלים? יש סיבה. "תקדים" הוא שם עצם, שפירושו "אירוע ראשון בסדרת אירועים בעלי מכנה משותף". "חסר תקדים" הוא צירוף המשמש כשם תואר המוצמד לאירוע, ופירושו: "לא היה אירוע דומה לו בעבר". כך נוצרת מעין  חזרה אינסופית בזמן: דבר-מה מהווה תקדים רק אם אין לו תקדים. בכל מקרה, יש ניואנס בשימוש: "חסר תקדים" מתייחס לעבר, "תקדים" מתייחס לאירועים עתידיים.

הביטויים "רדת יום" ו"רדת לילה" (או כלשון השיר "רַד הלילה"), מתייחסים לאותה נקודת זמן ביממה. אז מי כאן יורד, היום או הלילה? שניהם, אך בסגנון שונה. היום יורד מהבמה, מפנה את מקומו. הלילה נוחת נחיתה מטאפורית איטית על הקרקע.

ובלי סלנג אי אפשר. מה ההבדל בין "שם זין" ל"לא שם זין"? ממש אין הבדל, שניהם ביטויים של בוז וזלזול. המשפט "אני שם זין עליך" (או על הממשלה, או על המשטרה) זהה במשמעותו לגמרי למשפט "אני לא שם זין עליך" (או על… וגומר). כך גם בצמד החביב "זורק זין" מול "לא זורק זין". מילת המפתח היא כמובן  "זין", שפירושה כאן דבר בזוי. מי ששם או זורק זין אומר בכך שהוא מקדיש לך את הדבר הבזוי והמזולזל ביותר. מי שלא שם זין או לא זורק זין אומר שאינו מקדיש לך אפילו את הדבר הבזוי ביותר.

נותרת על כנה השאלה: למה הגברים מזלזלים כל כך באיבר הנערץ שבעזרתו הם אמורים להוכיח את גבריותם? לזיגמונד פרויד פתרונים.

Read Full Post »

באחת הרשימות הקודמות עסקנו בדמויות מן המקורות ששמותיהן הפכו למונחים וזכו ללעג ושנינה. שמות פרטיים ההופכים למונחים קרויים אֶפּונימים, ומדובר בתופעה רחבה בשפות שונות. בישראל החדשה הפכו בשנות המדינה הלא רבות כמה וכמה דמויות מפתח למונחים בפני עצמם, או לחלק מביטוי כללי. בדרך כלל נראה שהם היו מוותרים על הכבוד.

קחו למשל את גולדה, מלכת האפונימים המקומית. עוד בימיה נפוץ הביטוי "הפריירים של גולדה", אלה המתגייסים לכל משימה ובעיקר למילואים. "נעלי גולדה" היו מותג של אנטי נשיות, ו"תחתוני גולדה" היו הגירסה הגברית של "תחתוני זלמן". אלה נקראו כנראה על שם הנווד התל אביבי זלמן, מן הצמד זלמן וקלמן.  גולדה היא גם היחידה שהפכה בפי העם לשמו של השטר שעליו צוירה, לצד הרצל.

דוד בן גוריון זכה להפוך למותג באמצעו המונח "בן גוריוניזם", המסכם את  סגנון שלטונו והשקפת עולמו, ומכאן גם "נערי בן גוריון" שנהו אחריו. אחד מהם, שמעון פרס, הפך עם השנים לאביהם הרוחני של "נערי פרס". "נערי רפול" לעומתם היו בני שכבות מצוקה שהרמטכ"ל רפאל איתן טרח לגייס ליחידות מיוחדות. הם נקראו גם "רפולונים". בשנות התשעים כינה רבין את פקידי האוצר "הפוגלים", על פי שמו של מנכ"ל האוצר אהרן פוגל.

ראשי עיר מועדים גם הם להפוך למונחים. טדי קולק, שגם הפך לאצטדיון, נתן את שמו ל"טדי בויס", פקחי העירייה, וכאן נעשה משחק מילים מודע עם מונח בריטי זהה, שניתן לנוער העבריין שהטיל את חיתתו ברחובות לונדון באותם ימים. אורי אבנרי קרא לחיפה "חוּשיסטאן" על שם אבא חושי, ראש העיר הכוחני של העיר. אחד מיורשיו זכה לכבוד מפוקפק: קרונות הרכבל החיפאי קרויים "הביצים של גוראל".

א-פרופו בן גוריוניזם, הדמות היחידה שהפכה למונח באותו דפוס היא מאיר כהנא, שתורתו הגזענית נקראה כהניזם, וממשיכי דרכו כהניסטים. מי שהיה שמח לשחרר את שמו מן המילון הישראלי הוא חיים ברלב. "קו ברלב" הקרוי על שמו הוא מסמלי המחדל של 1973. רמטכ"ל אחר, מופז, היה צנוע יותר. שמו הוענק למחזיק מחסנית מפלסטיק שהגה בבה"ד אחד: מופזית. דנה (אינטרנשיונל) הפכה למשאית, אייכמן שימש שנים רבות כמתקן עינויים-אימונים בתל נוף, והכדורגלן הפורש אריק בנאדו היה לצורת יציבה מיוחדת המזוהה אתו: ראש מורם וגו זקוף, הקרוי בשפה הצה"לית "נוהל בנאדו".

נעליים חביבות מעט יותר מנעלי גולדה היו "נעלי סטלה", על שם מפקדת הח"ן סטלה לוי. רפול, שכבר נזכר כאן, נתן את שמו לכובע עבודה צבאי רחב שוליים הקרוי גם פטרייה, שאותו נהג לחבוש ביום ובליל. הכובע נקרא רפולון. במעבר חד יש להזכיר את אחד הכינויים של הסם הלבן, ההירואין בשפת העולם התחתון: גליקשטיין, על שם הטניסאי איש הספורט הלבן שלמה גליקשטיין.

כמו בעולם הרחב גם אצלנו נצמדים שמות ידוענים לעיצוב השיער והגוף. תספורת אוֹחָנה  היא ממש לא תספורת יהודה לוי, בעוד נינט טייב כבר נתנה את שמה לכמה תספורות, וביניהן הפוני המפורסם שלה, הקרוי  פונינַט. זה לא מסתיים בשיער. גבות מוארכות קרויות "גבות בּוֹהָדָנָה",  על שם הדוגמנית גבוהת הקומה, וגבות גבר עבותות קרויות גבות דולצ'ין, על שם יו"ר הסוכנות המנוח. "פנס פנינה רוזנבלום" הוא כינוי מרושע במקצת לתאורת צילום חזקה הצורבת לכאורה את הפנים כדי שלא ייראו קמטים. בז'רגון העיתונאי "גימֶל יָפית"  היא לא רק האשה והמותג, אלא גם שם נרדף לכתבות תדמית. בין אנשי האמנות הפלסטית נטבע המונח "שטריכמַצקי",  מיזוג של שמות הציירים שטרייכמן וסטימצקי, ששלטו ברמה בציור הארץ-ישראלי שנים רבות.

כל אלה לא ישוו לאיש שהפך לפועל עברי: חיים גמזו, המבקר האימתני, בעזרתו האדיבה של אפרים קישון. לגמוז פירושו, כידוע, לחסל, פיזית או ציבורית. קישון גם הציע הטיות לרוב על שם שנוא נפשו: גימוז, גֶמֶז, גמזני, גמיזמוז ואפילו גַמזור, זה שתמיד אדום בדיוק כשאתה ממש ממש ממהר.

Read Full Post »

השאלה "מהו שיבוש" ימיה כימי השפה. לשאלה הזו טעם מיוחד כשמדובר בצירופי לשון. שיבושים מזדמנים בצירופים נפוצים מאוד, מ"היהלום שבקצפת" ועד "האור בקצה המערה". חלקם נעשים לשם שעשוע כמו "לא דובים ולא זבובים" המיוחס למוטה גור. הקבוצה המעניינת היא השיבושים הקבועים, כאשר מן הצירוף המקורי נולד צירוף חדש העולה על רבו בהיקף השימוש. בהיסטוריה של העברית יש לא מעט צירופים כאלה.

למשל, האם "עושה ימים כלילות" הוא שיבוש? לכאורה, ברור שכן. במקור המשנאי, מדיני הישיבה בסוכה, נאמר "עשה בהם לילות כימים", ומכאן מתייחס הביטוי למי שפועל בלילה כאילו היה זה יום. בעברית החדשה אנו אומרים כמעט תמיד "עושה ימים כלילות". לשומעים ברורה הכוונה, והמאבק נגד השיבוש אבוד. יש אף טענה שמילית היחס "כ" יכולה להיות סימטרית, ומכאן שלא מדובר בשיבוש של ממש.

אחת הסיבות ל"עשה ימים כלילות" היא הדפוס המחשבתי הקובע שהיום בא לפני הלילה. זה גם מה שקרה לביטוי המקראי "מוות וחיים ביד לשון", שהפך בעברית החדשה את הכיוון: "החיים והמוות ביד הלשון", על פי הדעה הרווחת שהחיים מקדימים את המוות. כאן אין שינוי משמעות, אלא ארגון מחדש של הצירוף. שיבוש נוסף שאין בו שינוי משמעות הוא דברים שאמר לוי אשכול אחרי אירוע הסתננות ב-1966: "הפנקס פתוח והיד רושמת". במסכת אבות נכתב דווקא: "החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת".

האם "חדשות לבקרים" הוא שיבוש? שהרי במגילת איכה נכתב "חדשים לבקרים". בעיני אין כאן שיבוש אלא גירסה חדשה, לגיטימית בהחלט, המופיעה כבר בספרות ההשכלה, אך פגשתי אישית טהרנים שיתנפלו על מי שיאמר "חדשות לבקרים" בחרפות ובגידופים. לעומת זאת השיבוש המאוד נפוץ "ברר את המוץ מן התבן" במקום "ברר את הבר מן התבן" (או את התבן מן הבר) המבוסס על דברי הנביא ירמיהו, הוא חסר משמעות, ובמקרה הטוב משעשע.

שיבושים מעניינים במיוחד הם העברת סימן הפיסוק בפסוק המקורי כך שמשמעות הפסוק משתנה ואפילו מתהפכת. זהו מקור החידוד האנגלי "eats shoots and leaves"  המספר על בעל חיים (אוכל נצרים ועלים), אך כאשר מושם פסיק אחרי eats  הוא הופך לתיאור של מערבון (אוכל, יורה ועוזב). זה מה שקרה לפסוק הידוע מספר ישעיהו  "קול קורא: במדבר פנו דרך", שתרגום השבעים והברית החדשה העבירו את סימן הפיסוק שבו אחרי המילה "במדבר", וזאת גם מטעמים דתיים, ומשמעותו התהפכה מקול שהכול שומעים לו לקול שאיש אינו שומע לו. מן הפסוק המקורי נותר הצירוף "קול קורא".

גורל מוזר עוד יותר ציפה לניב "טעות – לעולם חוזר", שפירושו שהעושה טעות יוכל תמיד לחזור בו. הוא שובש לכאורה ל"טעות לעולם חוזרת", שפירושו שהעושה טעות ישוב ויטעה בהכרח. מקור השיבוש בפיסוק. המקור התלמודי "לעולם חוזר" עומד כתֵיבה עצמאית, ומתייחס למצבים שונים שבהם מותר לחזור מטעות שנעשתה. בספרות ימי הביניים נאמר "מקח טעות – לעולם חוזר". בעברית החדשה נפל ההפסק, והמשפט "טעות לעולם חוזר" נתפס, ובצדק, בלתי תקין. כדי להשיב לו את התקינות הפך "חוזר" ל"חוזרת", והמשמעות השתנתה. הביטוי הנאה "רווה נחת" נולד מפסוק בתהלים: "תלמיה רווה, נחת גדודיה". הפסיק נפל, וכולנו רווים נחת. גם בביטוי "שורש פורה רוש ולענה" הופל הסימן המפסיק המקראי שאחרי "פורה", המופיע במקור בספר דברים.

ולקינוח, לפעמים הכול בסדר, הפסיק במקום, המילים אותן מילים, אבל האינטונציה קובעת את משמעות המשפט החדש לעומת המקור. כך הדבר בביטוי הידוע "מהרסייך ומחריבייך ממֶך יֵצאו". במקור שבספר ישעיהו הרמת הקול היא על המילה "יֵצאו", כלומר, האויבים יפוצו לכל עבר. בשימוש החדש, שיש לו שורשים כבר בספרות השו"ת, הרמת הקול היא על "ממֶך", ומכאן שהאויב הפנימי הוא המסוכן ביותר. שיבוש? לאו דווקא. שתי המשמעויות לגיטימיות, ובמקרה זה חיים ומוות ביד הלשון. או להיפך.

Read Full Post »

מיהו 'ההמון', אותו גוף אנושי חסר פרצוף, שהאדם היחיד אובד בו? לשפה העברית יש בעניין זה סיפור עתיק יומין ומאלף. 'המון', מספר לנו כבר המקרא, הוא קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים במקרא ההמון משמש כאונומטופיאה, או בעברית: תצליל. כך בפסוק "ויאמר אליהו לאחאב: עלה, אכול ושתה, כי קול המון הגשם" (מלכים א יח 41). החיבור לקול שמשמיעים אנשים רבים נעשה כבר בכמה פסוקים, כמו בספר ישעיה: "קול המון בהרים, דמות עם רב, קול שאון ממלכות גויים נאספים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר במקרא להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לכל המון ישראל".

במקרא 'המון' הוא מונח נייטרלי: אנשים רבים. לעיתים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים ירדו המוניטין של ההמון עד לתחתית. ההמון הפך שם נרדף לציבור חסר דעה וגס, שניתן להשפיע עליו בקלות והוא אינו נדרש לנמק את עמדותיו. 'המוני' כשם תואר מציין בדרך כלל התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות', ולכך שורשים בלשון ימי הביניים. תופעה דומה אפשר לראות גם בשפות אירופה. וולגארי, שהוראתו השלילית מובהקת, נגזר מ-vulgus שפירושו בלטינית ציבור אנשים.  people, בעקבות populis, פירושו אנשים או עַם, אך vox populi הוא קול ההמון, שקולו כידוע כקול אלוהים. הנוסח העברי לאמרה הלטינית, "קול המון כקול שדי", הוא של שמואל הנגיד. על אמרה זו ניטשו ויכוחים ופירושים רבים, ויש גם מצדדים באמת הגלומה בדעת ההמון.

איך זכה ההמון, אותו גוף אחיד, שם קיבוצי לכל דבר, לצורת הריבוי, 'המונים'? גם זה החל במקרא: "המונים המונים בעמק חרוץ", אומר הנביא יואל. השימוש בצורה המיודעת, 'ההמונים', כבר נפוץ בספרות התחייה, וברנר אהב להשתמש בו, וכמוהו הצירוף "המוני העם". גם לצורה המיודעת בסיס במקורות, במדרש נאה מבראשית רבה: "טובים היו לנוח שלושת בניו מכל אותן ההמונים שהיו בדור המבול, מהמון רשעים רבים; שהרבה המונים היו בדור המבול, שכל אשה ואשה מהם היתה יולדת ד' וחמישה בכרס אחד בכל שנה ושנה, והיתה יולדת שני פעמים בשנה כצאן". בכל מקרה, 'המונים' משמש היום גם במשמעות המקורית של 'המון', דהיינו, אנשים רבים: 'תקשורת המונים', הסעת המונים' ועוד, וזאת בהשפעת המילה האנגלית mass, וצורת הריבוי masses. במילון למונחי תקשורת שיצא לאחרונה ממש לציבור  הצענו (שימשתי כיו"ר משותף של הוועדה) לקרוא לעיתון מסחרי, כדוגמת ידיעות אחרונות ומעריב, 'עיתון המון'. היה בעבר ניסיון לטבוע את 'הימוּן' כמילה עברית לפופולריזציה, אך הוא לא נקלט.

המילה המקבילה להמון היא 'אספסוף', וכאן מודגשת הגסות והעדריות ביתר שאת. בהופעה יחידה של המילה הזו במקרא, בסיפור המן הנופל במדבר, נאמר: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" (במדבר יא 4). 'אספסוף' היא גזירה מקטינה של השורש אס"ף, בדומה ל'אדמדם' או 'חלשלוש'. המילה האנגלית לאספסוף היא mob, קיצור של הביטוי הלטיני mobile vulgare, ההמון הנע מצד לצד. בערבית מילה דומה בצלילה, סַפְסַף, שפירושה נחות, אך לא ברור הקשר בינה לבין המילה העברית.

בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפך מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. המעבר מ"היו המון אנשים" ל"בגן יש המון צעצועים", או "יש המון מה לראות באוסטרליה" התקבל בטבעיות. תרצה אתר הלכה שלב נוסף בשיר "שבת בבוקר":" שבת בבוקר, יום יפה! אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון". אז שיהיה המון מזל טוב, והמון המון אהבה.

Read Full Post »

"היה שיגעון": תגובה נפוצה, כמעט קלישאה, אחרי אירוע מוצלח מאוד.

"ההופעה היתה מטריפה", כתב הבלוגאי בבלוגו.

"איי, זה היה משגע, מה אתה יודע", שרים התרנגולים ב"שיר השכונה" של חיים חפר.

השפה מספרת לנו בעניין זה סיפור מבלבל: השיגעון, זה המביא בני אדם למוסדות סגורים וקושר אותם בכותונת משוגעים, הוא גם שיאה של החוויה האנושית, מקום שבו שוררת שמחה מתפרצת, זמן שאין רוצים לשכוח. במקרה של העברית זה קורה גם למילה הנרדפת לשיגעון: הטירוף, בהטיות שונות.

"שגעון הסקייטבורד" (או הסודוקו, או מחאת האוהלים, או הפייסבוק והטוויטר).

"איזה בחורה משגעת".

"זה מטורף / מטָרֵף / מטריף / מוטרף".

"אנחנו ממש באַטְרָף".

"היה חזק בַטירוף".

שורשי השיגעון הם שם נרדף לאהבה:

"אני משוגע אחריה / עליה"

"היא מטורפת אחריו"

"רבקה ג'ון, את עושה אותי מג'נון", שר יוסי בנאי לרבקה מיכאלי: 'מג'נון', כלומר, משוגע, בערבית.

כל זה לצד השימוש המקורי באותן מילים עצמם, המעיד על המשמעות המקורית, בלבול הדעת, מחלת נפש:

"החלטת לשגע אותי"

"תגיד לי, אתה מטורף?"

"הבאת לי את הג'נאנה".

 כשמדובר באהבה, ארסנל המילים הקשות, העוסקות בסכנה, מוות ומחלה מתרחב:

"דלוק עליה"

"שרופה עליו"

"מת עליה"

"חולה עליך".

"חולה עליך" מזכיר לנו פסוק משיר השירים: "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני".

חולת האהבה היא אחד המפתחות לתעלומה, שאינה מסתורית כל כך. גם אבותינו, או לפחות המשורר האלמוני המופלא של שיר השירים (אני מתנצל בפני שלמה המלך, לא נראה לי שאדם שבע-מין המחזיק בהרמונו אלף נשים כתב את היצירה הזו) הבינו שאהבה היא מחלה. כך גם האנגלים, שיצרו את ההרכב lovesick.

השורש שג"ע  נקשר כבר במקרא להתנהגות מוזרה המעידה על מחלה. טר"ף הוא שורש מעניין. במקרא הוא שורש אלים: דריסה, השמדה, בליעה אכזרית של הטרף. בתלמוד השורש מרחיב משמעות: עניינו ערבוב ובלבול. היין והשמן נטרפים, הספינה נטרפת, וגם הדעת נטרפת. רש"י דיבר על אדם 'מוטרף', הנוהג בבלבול. מטורף הוא אם כן מי שדעתו התבלבלה, שאינו חושב בהיגיון, שאבדו לו סדר המחשבה וסדר המציאות.

ובזה העניין. מצב של התרגשות עזה, שמחה העולה על גדותיה, חוויה משכרת היא מצב שיש בו יסודות של שיגעון וטירוף: בלבול חושים, שבירת נורמות, השלכת הסדר הקיים, "הראוי", "הנכון".

ובכל זאת, שלא כמו במקרה האהבה והמחלה, במקורות השיגעון אינו מצוי בצד השמחה ושיכרון החושים, ואין לו קשר לאהבה או לשמחה. היכן מסתמן השינוי? מתי הורחבה משמעות נטיות השורשים הרבות האלה מן המחלה וההדרה אל כלל בני האדם? בספרות התחייה עדיין אין לכך זכר. המשוגע הוא הדחוי, המאיים. המהלך הסמנטי חל בשפת הדיבור הישראלית, שהיתה והינה, כידוע, שפה תחת השפעה.

חשוד מרכזי במקרה זה היא האנגלית, שבה crazy משמש בשתי המשמעויות. גם המטורף הקליני, וגם המלהיב, המרגש. crazy הוא דבר שבח נלהב, crazy about somebody פירושו לאהוב אדם אהבה עזה, crazy love היא אהבה עזה, כמו בלהיטו של פול אנקה משנת 1958. בגרמני מצוי ניב דומה: verrückt nach jemanden sein, וכן verrückt nach Mädchen sein : להיות משוגע אחרי נערות, וכן שימוש בשם התואר wahnsinnig , משוגע, במשמעות  דבר שבח ופליאה.  ברוסית, שהשפעתה על העברית החדשה רבה,  אפשר למצוא את הביטוי 'אפשר להשתגע' בהוראה של שמחה והתרגשות: mozhno s uma soyti.

ונסיים בפזמון שימיו כימי המדינה, ומעיד על כך ששיגעון האהבה כבר צבר ותק במקומותינו. נתן אלתרמן, לימון וצלחת, השנה 1946:

"'את הגברים כולם יכולתי לשגע,/ כי משגעת כף ידי הענוגה,/ אבל בך אני רואה זה לא נוגע'./ 'זה לא נוגע כי אני כבר משוגע'./ 'ממי, ממי אתה כבר משוגע, ענני!'/ 'ממך, ממך, ממִי? ממִי? ממֵי לימון'./ 'ממֵי לימון, אדון צלחת, זה ממני!'/ 'נכון מאוד, אלפי תודה, אלפי פרדון'".

Read Full Post »

היהודים לא נחשבו לאורך הדורות עם אלים במיוחד. ובכל זאת, לקסיקון המכות הישראלי מרשים למדי, ומגוון מאוד. המילון שלנו מציע מילה מיוחדת לכל דרך אפשרית לחבוט במישהו. הנסיבות המקלות הן שרוב מילות המכות אינן בעברית, וכאשר הן בעברית הן נחשבות לפעמים מילים גבוהות משהו. היום אף אחד לא מכבד את זולתו ב'סנוקרת' או ב'מהלומה', לכל היותר נשתמש במילת המטרייה 'מכה', וכשמדובר בפרצוף 'סטירה'. לאלה מוצמד אחד מפעלי המטרייה הנדבקים לכל עניין: הבאתי, נתתי, שמתי, דפקתי. אף אחד לא 'חובט', 'הולם' או 'סוטר'. זה לא ממש כואב.

אז מהיכן מגיע ארסנל המכות? יש קצת מאנגלית, ובראשן בּוֹקס, מילה הקיימת גם ביידיש; בּוּם, שהיא בעצם מילה אונומטופאית; וכן פליק, שפירושה באנגלית מכה פתאומית, או כפי שאמר עזר וייצמן בנדיבותו "מעולם לא עלה בדעתי לתת פליק לראומה". פליק קיימת גם כפועל ביידיש (פליקן) ופירושו למרוט, בעקבות פועל דומה בגרמנית הקשור גם לפועל האנגלי pluck.

מפתה לקבוע שעיקר מילות המכות נלקחות מן הערבית, שהרי הערבית נשמעת כה גרונית, נחצית ופשוטת הברות.  יש מילים כאלו, אבל פחות משניתן לשער, וחלק ניכר מהן התיישנו, כמו 'דַחַלֶה' (דחיפה, ובמקור גלגול); שלוש מילות הנגיחה 'ראסיה', 'נגחה' ו'נוגרה' (שפירושה במקור, חור, גומה) החלו לדעוך כבר בשנות החמישים, מתוכן 'נגחה' היא השתלה של השורש העברי נג"ח בתצורה ערבית. 'לַטְמָה' נעלמה גם היא, וצצה כשמו של אתר סטירי ימני ברשת. 'פַלַקֶה' היא מכת סרגל, וייתכן שמקורה בכלל בפליק האנגלי. מה נשאר? 'זַפְּטָה', הזכורה לנו מ"סבתא זפטה" של חנה לסלאו. מקורה כנראה  במילה זַבְּטָה  שהיא פעולת המריחה-חבטה של הטיט (זַבַּט). העכשווית מכולן בקבוצה זו היא  'כּאפה', ובערבית כַּפַה (בפ' רפה כפולה), שהונצחה גם בביטוי הנפוץ "ילד כאפות". היא קרובה כמובן לכף היד העברית.

וכאן באה ההפתעה. מלכת המכות העבריות היא דווקא יידיש, אותה שפה מתנצלת, מתחנחנת, כל כך לא אלימה, תרמה לעברית מגוון מרשים של מכות, ולכל אחת מהן תפקיד שונה ומפגש אחר של היד המכה עם הגוף המוכה. חלק מהן התיישנו, אחרות חיות וקיימות עד היום. פעם היו מחטיפים 'בומבה', או כדברי הגשש ב"אופסייד סטורי": "אני חוטף שתי בומבות בראש". 'בומבה' פירושה פצצה, שלה גם משמעות מינית: 'פצצה' היא הכוּסית של ימי המנדט, בהשפעת הביטוי האנגלי blond bomb-shell.  זבֶּנג הייתה ונשארה המכה היידישאית הכואבת והמהירה ביותר, וגם הפכה למותג המנצח מלחמות (או שלא): זבנג וגמרנו. "נתן לו שטוזה" מקורו גם כן במילה היידית שטויס, דחיפה. "שוֹס" פירושה גם מכה וגם ירייה, והיא הפכה דווקא למילת שבח, תופעה השווה עיון מדוקדק בהזדמנות אחרת.

איך קרה שהיידיש נעשתה אלימה כל כך? הסוד טמון, בחלקו, בחדרי הלימוד האפלוליים של העיירה היהודית, שם הרבי היה נותן "במקל, בסרגל, מה שבא ליד". מייקל וֶקס, בספר נהדר בשם born to kvetch, מסביר שכל אחת מהמכות החינוכיות שנתנו המלמדים (בדרך כלל עגלונים שעשו השלמת הכנסה בחֶיידֶר) הייתה שונה מחברתה. זֶץ היא  מכה ביד מונפת, ועל פי וקס זו מהלומה "בסגנון גארי קופר". חְמָל היא מכה קטלנית שוברת שיניים, הגורמת לתלמיד "לראות את למברג עם קרקוב", שהן שתי ערים רחוקות זו מזו: הראש עף לכיוון אחד, הצוואר לכיוון השני. פָּטְשׁ היא סטירה ממוקדת בכף היד,  "אַ פּאַטש אין פּנים". פְלֶם היא סטירה לאורך הפנים, פראסק היא סטירה קשה וכואבת ביד פתוחה, קלאפּ היא מכה צדדית מפתיעה. קניפּ היא צביטת אצבע  בלחי, ומלמד המרבה בצביטות זכה לכינוי קניפֶּר. שנֶל היא מכת אצבע בפרצופו של הנער, על שום מהירותה, והמצטיין בה ייקרא שנֶלֶר. ויש גם וִיש ושְמיר, שפירושן במקור מריחות, והריהן מכות הנמרחות על הפנים. אבות ישורון שר את זכרונות ילדותו: "הוריד לו פליאסק. הדם הבריק. קל".

ועל כך נאמר: חשבתם שהיהודים השאירו את המכות לאלוהים? אז חשבתם.

Read Full Post »

הכתב, כידוע, הוא תופעה צעירה בתולדות התרבות. השפה האנושית לא נולדה על שולחן כתיבה, וגם לא על לוחות חרס. היא נולדה במרחב הפתוח של הדיבור הטבעי, ושם תחום מחייתה העיקרי עד היום. הכתב נולד בעיקרו לצרכיהם של מוסדות השלטון והדת, במרחב הציבורי והפוליטי, אבל בישר מהפכה: הוא כאן כדי להישאר, מה שנכתב לא ייעלם ברוח. הלוח הכתוב הוא חפץ, הכתב הוא מערכת סמלים מוסכמת, הטקסט הכתוב הוא מקור סמכות. במקרא, שבו מופיע הפועל 'לכתוב' מאות פעמים, מדובר שוב ושוב בסמכות: מה שנכתב יש לעשות "ככתבו וכלשונו". בספר שמות. בהזמנה לעלייה להר סיני, נכתב: "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם".

השפה העברית מספרת לנו פעם אחר פעם את סיפור הקשר בין כתב לבין סמכות. ראשונה מכל בחינה היא 'חוק', מילת המטרייה לסמכות השלטון, בין אם הסמכות הזו נשענת על שרירות לב, על ציווי אלוהי או על הסכמה חברתית. חוק הוא 'מה שנחקק על לוח הכתיבה', כלומר נכתב באמצעי הכתיבה הקדמונים: על אבן, על חרס או על קיר. מה שנחקק נשאר לציבור ולדורות הבאים, ואין לשנותו. בערבית חַקַק פירושו 'היה נכון וצודק, היה מחייב'.

הקשר בין כתב לבין סמכות עולה גם ממילות הסמכות ואכיפת החוק: 'משטר', 'שוטר' ו'משטרה'. 'שוטר' היא מילה מקראית. כבר שם פירושה היה הממונה על הסדר, אבל התפקיד ניתן לכותב השטרות, דהיינו, זה שידע לכתוב, ובניגוד לבדיחה על השוטרים ההולכים בזוגות, ידע גם לקרוא. המילה 'משטר' מופיעה במקרא פעם אחת, בספר איוב: "אם תשים משטרו בארץ", ופירושה כאן חוק. בימי הביניים נעשה בה שימוש בהוראת גזר דין. השימוש המודרני ב'משטר' כשם כולל לעקרונות המנחים את סדרי השלטון מופיע בספרות התחייה, לצד המשמעות הקדומה של 'חוק', בעיקר בצירוף "משטר וסדר".  את המילה 'משטרה' חידש אליעזר בן יהודה.

המילה הממצה את הקשר בין הסמכות והכתב היא חדשה-ישנה: 'מסמך'.  בן יהודה מגדיר במילונו: "כתב מאומת, שיש לסמוך עליו בדבר מהדברים כעדות וכראיה וכיוצא בזה, document, וכבר נכנס בשימוש הלשון". בן יהודה הדגיש בהגדרת המילה את יסוד הסמכות והאמינות, בעוד במילה הלטינית הדגש הוא על לימוד, הוראה והכוונה. 'מסמך' מופיעה כבר בספרות ימי הביניים, אבל משמעותה שם היא עזרה, תמיכה, כגון בפיוט של ר' בנימין: "היות למסמך ומשענים".

בשפות הלטיניות, יש לומר, הקשר בין כתב לסמכות כמעט ואינו נמצא, אולי תזכורת לכך שהכתב האירופי נולד במקומותינו, בין היאור והחידקל. עם זאת אפשר למצוא רמז לכך בשני גלגולי מילים המוכרות לכול. 'דיקטטור' הוא מונח שנוצר ברומי העתיקה, שם זה היה תוארו של אדם שקיבל סמכויות חירום בעת משבר. פירוש המילה הוא דווקא 'זה המדבר הרבה', מן הפועל הלטיני dicere, לדבר, וראו 'דיקציה' ו-dictionary.  בשלב מאוחר יותר נולד הפועל to dictate, שהוראתו להורות, וגם להכתיב. ואילו האוטוריטה, הסמכות, ובאנגלית: authority, מקורה מאותו מקום ממנו נולד הסופר הכותב: author, גלגול של המילה הלטינית auctor, שפירושה גם סופר, וגם מי שמשמש מופת ומקור סמכות לדורות הבאים. היום, בעידן שבו איש כבר אינו 'כותב', אלא כולנו מקישים על מקלדות, וכל מי שיש לו לֶפְּטוֹפּ ומקלדת הוא 'סופר', גם מושג הסמכות הולך ונעשה וירטואלי.

Read Full Post »

העברית חובבת צירופים כפולים, שבהם אנו משמיעים מילה פעמיים ברצף. בדרך כלל ההכפלה נועדה להדגשה, החל מ"האדום האדום הזה" המקראי, "סחור סחור" הארמי, ועד "משהו משהו" ו"חופשי חופשי" העכשוויים. להכפלה מהסוג האחרון אפשר לקרוא "הכפלה מעצימה". ואולם, ההכפלה לא באה רק להעצים ולרגש, היא באה לעיתים קרובות לארגן לנו את החיים. להכפלה הזו אפשר לקרוא "הכפלה מסדרת".

ההכפלה המסדרת יכולה ליצור סדר מספרי. אפשר לקרוא בביאליק: "אחד אחד ובאין רואה, ככוכבים לפני שחר"; "אחד אחד" מקורו בלשון חז"ל. אפשר לזמר ניגון עתיק: "מה יעשו החסידים כשיבוא המשיח? שניים שניים, לפי התור, ירכבו על החמור". אפשר לשיר: "ארבעה, ארבעה, על הג'יפ הדוהר" יחד עם שועלי שמשון. "חמש חמש" (בקשר) ו"שש שש" (באופטיקה) כבר אינם הכפלה מסדרת, אלא "הכפלה תואמת", נוסח win-win situation האנגלי.

ההכפלה המסדרת יכולה לסדר את הזמן, ולהכניס אותו למחזוריות מרגיעה. "ברוך השם יום יום" מתפלל המאמין, כלומר, "יום אחר יום". מכאן המילה החדשה "יומיומי". "שמונה שמונה" הוא סידור התורנויות הצבאי, וכמוהו "שבוע שבוע". "לילה לילה מסתכלת הלבנה", שרה לאה גולדברג ב"פזמון ליקינתון". אמיר גלבוע כתב את "שיר בבוקר בבוקר". כאן מדובר בהכפלה מעצימה, אבל המקור המקראי הוא דווקא הכפלה מסדרת. "וילקטו אותו בבוקר בבוקר", נכתב בספר שמות, ואבן עזרא מפרש:  "בכל בוקר ובוקר".

קבוצה חביבה עד מאוד בחבורה הרחבה של ההכפלה המסדרת היא, לצורך הדיון, "ההכפלה המרגיעה". קבוצה מיוחדת של הכפלות מסדרות מכילה מוסר מעשי: פעל בשקט, תחשוב לפני שאתה קופץ, לאט לאט, לָאנְגְזָאם לָאנְגְזָאם אַבֶּר זִיכֶער. הביטוי הזה, "לאט לאט, אבל בטוח", מקורו בגרמנית, אבל ביטויי הכפלה מרגיעה התגלגלו ממקורות שונים ומשפות שונות. "קמעא קמעא" מקורו בתלמוד, הסלנג הישראלי-ערבי אימץ בחום את "שווֹיֶיה שוֹויֶיה", הסלנג המנדטורי העדיף את "אִיזִי אִיזִי", וילדי השכונה של חיים חפר שרים ברצף מרגיע-מתחנן של שתי הכפלות: "חבר'ה חבר'ה, רגע רגע".

שני צירופי ההכפלה המרגיעה הכל-ישראלים הם "פרה פרה" ו"טורקי טורקי". על מקורה של "פרה פרה" חלוקות הדעות. הדעה המקובלת היא שמקור הצירוף בבדיחה המגושמת על פר הזקן ופר הצעיר. השניים ניצבים מול עדר פרות שנועדו להרבעה. הפר הצעיר ההורמונלי רוצה להסתער על כל העדר בבת אחת.  הפר הזקן מרגיע: "נקפוץ עליהם פרה פרה". דעה אחרת אומרת שהמקור הוא ספרדי, שכן 'פרה' בספרדית פירושו 'עצור', ומכאן שהוא יובא על ידי עולים מארגנטינה. בין אלה  מסתובבת אגדה על אחד מהם שביקש מנהג אוטובוס לעצור כדי שנוסעת כבדת משקל תספיק לרדת מהאוטובוס, אמר לנהג "פרה פרה", ומיד חטף סטירה מהגברת. הבעיה היא שהצירוף הכפול, "פרה פרה" (עצור עצור), אינו מוכר בספרדית.

ההכפלה המרגיעה השנייה היא, כאמור, "טורקי טורקי". כאן אין ויכוח. מקור הביטוי הוא בבדיחה יהודית, שממנה התגלגל גם הניב "להרוג טורקי ולנוח". למעשה, המקור הוא מחלקה הראשון של הבדיחה, המופיעה גם ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב. אמא יהודייה מרגיעה את בנה העומד להתגייס לצבא הרוסי: "אל תתאמץ", היא אומרת לו, "תהרוג טורקי, תנוח, ואז תהרוג עוד טורקי". המשך הבדיחה פחות מוכר. הבן המבוהל שואל: "אמא, ומה אעשה אם בין שני אלה יבוא טורקי שלישי ויהרוג אותי?" עונה לו אמא: "למה שיהרוג אותך? עשית לו משהו רע?!"

Read Full Post »