בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

"סוף העולם", שרה להקת הנח"ל בשירה של נעמי שמר, "אמצע המדבר, בטלה אלוהית, שעמום". 'סוף העולם' הוא עוד מונח הקושר בין מקום וזמן. כביטוי זמן הוא מייצג את חרדת הקיום ואת ארעיותו. כביטוי מקום מדובר במקום נידח, מרוחק מהמון העיר ושאונה. יש כאלה שאוהבים את זה.

המקומות הרחוקים האלה זוכים בשפה לטיפול מגוון ומאוד רב לשוני. בעברית קוראים להם, בהרבה פחות רומנטיקה, פשוט 'חור', או בהרחבה 'חור נידח'. 'נידח' היא מילה מקראית, והיא נקשרת לגולה ולגירוש היהודים ברחבי העולם, כמאמר הנביא  ישעיהו: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ".  'חור' במשמעות זו הגיע אלינו מצרפתית, מן הביטוי trou perdu שפירושו המילולי 'חור אבוד'. תאונת שפות משעשעת אירעה בארצנו לרוסית, שם חור היא dyra; העולים מרוסיה נזכרו בה כשחיפשו בארץ הקודש לא מעט דירות בלא מעט חורים נידחים.

העברית הגבוהה נתנה לנו גם את הביטוי המקראי הנאה 'אפסי ארץ', ככתוב בספר דברים: "בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ". אפס פירושו קצה, ועל כן הביטוי המקראי 'אפס קצה' הוא בעצם קצה הקצה. את המשמעות המתמטית קיבלה המילה 'אפס' בעברית החדשה, שהרי אפס הוא קצה המספרים, חיוביים מלמעלה ושליליים מלמטה. את הביטוי הנפוץ מכולם, 'סוף העולם', לקחנו מהגויים. האנגלים אומרים the end of the world, הגרמנים am Ende der Welt . בשתי שפות אלה 'סוף' ו'קצה' התאגדו במילה אחת. החשודה המיידית בהעברת הביטוי לעברית היא יידיש, שבה נאמר על מקום מרוחק: 'עס איז עק וועלט'. היידיש גם הורישה לסלנג הישראלי את הביטוי המקורי, שנשכח מעט: עֶקוועלט. ולאן הולכים כשמגיעים לסוף העולם? לסוף העולם שמאלה, והמהדרין מוסיפים: סוף העולם שמאלה ימינה. אבי נשר עשה על זה סרט.

גם את הביטוי 'שכוח אל' ירשנו מהגויים. האנגלים אומרים על מקום נידח שהוא godforsaken. לרוסים יש: bogom zabytyj. גם הביטוי 'באמצע שום מקום' הוא תרגום מאנגלית: in the middle of nowhere. ביטוי עברי ללא תרגום נוצר בתקופת תחיית השפה: 'אי שם'. "אי-שם יאבל עוף לילה: יום תמול עדיין לא שב", כותב חיים לנסקי. "אי משם, שר לו בדרך, אי משם, שר פעמון, אי משם, שובה הביתהבזמן הנכון", שר יהורם גאון למילות נעמי שמר.

הפולנית בסיוע אחותה הרוסית התגייסה לעזרה בכמה ביטויים נלבבים, ובראשם 'פיזְדְיוֹלוֹך'. זוהי מילה רב לשונית, שילוב של המילה הרוסית pizdez שפירושה סוף מר, ושל המילה הפולנית pizda שפירושה ערווה. 'פיזדאמאטי' פירושה בפולנית ערוות אמך.  Loch פירושה בגרמנית חור, ומכאן שפיזדיולוך פירושו חור בסוף העולם, ואולי אינו אלא קללה סקסיסטית בוטה. לאלה נוספו 'פיזדיניה' שזה אותו דבר, בלי החור, וכן 'פיזדנייץ'. הסלנג הצבאי אהב, וכך נוצרה בכמה שינויים המילה 'פּיסטין', שהיא המקום שאתה צריך להגיע אליו במסע ניווטים מפרך במיוחד.

גם הערבית תרמה את חלקה. ממנה ירשנו את הביטוי 'בָּאבּ אַלְלָה', שלו הוסיף דן בן אמוץ במילון העברית המדוברת את הציטוט "שָאַל איפה רחוב הרצל, שלחו אותו לבב אללה". הביטוי המלא הוא ' עָלָא בָּאבּ אַלְלָה': על שער האלוהים. הערבית נשארת בתחום הקדושה גם בביטוי הבוטה יותר 'טִיז אַנָּאבִּי', שפירושו המילולי הואישבנו של הנביא.

לא מעט ביטויי מקומות נידחים הם על שם מקומות ממש. ספרות היידיש של המאה ה-19 העניקה לנו כמה מקומות כאלה. הם אינם נידחים כל כך, אבל משום מה כך הם נשמעו לאוזן הצברית. וכך הפכה בּוֹיְבֶּרִיק למין מקום שכוח אל ומזולזל, מקורה כנראה בעיר בויברויסק שברוסיה הלבנה.  אחותה לגורל היא העיר יהופיץ, שאינה עיר נידחת כלל וכלל. מנדלה מוכר ספרים קבע אותה ככינוי לעיר קייב, בירת אוקראינה, וכך כתב ב"ספר הקבצנים": "ופתאם אני נעשה דו-פרצופים, ושני מנדלונים מתרוצצים יחד. אחד מושך ליהופיץ ואחד לבוֹבריק". הגדולה מכל המקומות הנידחים  היא קלושמערל, שם בדוי לעיירה פרובינציאלית. נשמע יידיש, אבל המקור הוא דווקא סרט צרפתי.

ירושלים תרמה למאגר החורים את הביטוי 'חָארת אֶלטַנק', שאינו אלא שמה הערבי של שכונת נחלאות, השוכנת דוקא במרכז ירושלים. הגורל המר מכולם נפל בחלקה של מעברת זרנוגה, שנקראה על שם כפר ערבי שבסביבתו הוקמה. אם רצית לומר שמקום מסוים הוא ממש, אבל ממש חור, זרנוגה היא המקום, למרות שהיא שוכנת במרכז, במתחם גדרה-חדרה, ליד רחובות. ככה זה. המוזיקה של השפה עשתה את קלושמרל, יהופיץ, זרנוגה וחארת אלטנק לחורים נידחים בסוף העולם, שאף אחד לא ממש רוצה לגור בהם.

Read Full Post »

תחיית הלשון היתה מפעל רב תכליתי, ואנשים רבים לקחו בו חלק. מילון ענק נכתב, ותחומי חיים נרחבים כוסו במילים חדשות, או במילים עתיקות שזכו לפירוש חדש. אחד התחומים האלה הוא התחום הצבאי. באלפיים שנות גלות לא קם צבא יהודי, והמילון קפא אי שם בין מלחמות יהושע בן נון למלחמות המכבים.

המילון הצבאי החדש החל להיכתב כבר במלחמת העולם הראשונה, שבה קמו הגדודים העבריים, שסייעו לבריטים במלחמה. כמה מהם נקראו "גדוד קלעי המלך". הרוח החיה מאחורי הגדודים האלה היה זאב ז'בוטינסקי, ובשנת 1917 הוא אף פרסם עם אדווין סמואל, בנו של הנציב הבריטי שלימים נשא לאשה את הדסה, בתו של המילונאי יהודה גור, רשימת מונחים צבאיים בעברית. הרשימה כללה סוגי יחידות כמו 'גדוד', 'פלוגה' ו'כיתה'. למחלקה הציעו לקרוא 'צרור', מילה שאומצה מאוחר יותר על ידי אצ"ל, וכן הציגו את המונח 'טור', המתייחס לתרגילי סדר.

המילונים הצבאיים התפתחו בעבודה של אנשי ההגנה ובמקביל בלח"י ובאצ"ל, ונגעו בכל תחומי הצבא. תשומת לב מיוחדת ניתנה לדרגות. אמנם לא היה עדיין צבא רשמי, אבל עניין הדרגות והתפקידים הצבאיים נדרש, והחלו להינתן להם שמות. להגנה היה רמטכ"ל כבר משנת 1939. כאשר קם צה"ל הפכו שמות הדרגות עניין דחוף ומכריע. המסמכים שנאגרו בארכיון צה"ל מספרים סיפור מרתק.

לחייל הפשוט, שנקרא באנגלית private, הוצע כבר במילוני המונחים של ההגנה לקרוא 'טוראי', זה העומד בטור,  שהוזכר לעיל.  כשקם צה"ל החלו בעניין דיונים והתכתבויות ולא כולם אהבו את המילה. סא"ל רפאל שפירא, שמונה על ידי הרמטכ"ל לעמוד בראש ועדת המינוח הצבאית, הציע כמה חלופות: 'שוּראי' או 'שוּרָן'; וכן בפשטות 'חייל'. חייל היא מילה שחידש בן יהודה, בעקבות המילה הערבית ח'יאל שפירושה פרש. לדרגה שמעל החייל הפשוט הציעו אם כן לקרוא "חייל ראשון" ועל כך בא ערעור שכן "חייל ראשון יכול להיחשב גם בעל דרגה גבוהה, אפילו הרמטכ"ל: הראשון בחיילים".

הצעה אחרת הגיעה מכיוון חיל האוויר, שם נקרא החייל שאינו קצין ב.ד.א., ראשי תיבות של "בן דרגה אחרת", וזאת בעקבות הצבא הבריטי שם הוא נקרא OR: ראשי תיבות של other rank. דניאל אור, שהחליף את רפאל שפירא שנפטר בפתאומיות, טען שהמונח אינו תואם את הרוח הדמוקרטית של צה"ל, כאילו העיקר בצבא הם הקצינים, והיתר "שאר ירקות".  כמו כן, הוסיף, לא יתכן שלחיילים הפשוטים יקראו "בָּדָאִים". גם הוא הציע את המונח חייל. לכלל המשרתים בצבא הציע לקרוא "חוגרים" בעקבות הפסוק הידוע במקרא "אל יתהלל חוגר כמפתח". בסופו של דבר 'טוראי' שמרה על מעמדה בסולם הדרגות. כמה עשורים מאוחר יותר הפך הביטוי "חייל פשוט" למונח צבאי מעין רשמי, ובראשי תיבות: חַפָּ"שׁ. חפ"ש והפיתוחים חפּש"ן וחפּ"שניק הפכו שם נרדף לחייל חסר יוזמה.

ויכוחים נרחבים התחוללו סביב דרגות הביניים בין החילים הפשוטים והקצינים, שזכו בצבא הבריטי לשם הכולל non commissioned officer, ובראשי תיבות n.c.o.. סביב המונח האנגלי הזה מתגודדים שלושה מונחים עבריים. סַמָּל, שהוא ראשי תיבות של "סגן מחוץ למניין", ובצה"ל הפך לדרגה שמעל רב טוראי. שני המונחים האחרים מתייחסים באופן כללי לדרגות של חיילים שאינם קצינים מעל דרגת הרב טוראי. דרגת נַגָּד נקבעה בעקבות המילה הארמית-תלמודית נָגָדָא, שפירושה האיש המושך את הספינה. מַשָׁ"ק הוא נוטריקון, ראשי התיבות "מפקד שאינו קצין". שפירא התנגד למונחים אלה. מש"ק, כך טען, יעורר את הרושם שמדובר באיש משק, ובמקומו הציע פַקָּד, דרגה שהתקבלה דווקא במשטרה. במקום נַגָּד הציע "קצין משנה", ובקיצור: קמ"ש. על הסַמָּל לא היו ויכוחים.

דרגות הקצינים התקבלו ברוח רגועה יותר, וכולן נסמכו על התנ"ך. דרגת סֶגֶן נקבעה בעקבות המילה סְגָן שהתייחסה במקרא לאנשים ששימשו כמשנים, אם בכהונה היהודית, ואם בממלכת אשור: "לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד, כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים". דרגת סֶרֶן נקבעה בעקבות ספר יהושע: "חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי, הָאֶשְׁקְלוֹנִי, הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים".  דרגת האלוף נקבעה בעקבות ספר בראשית: "אֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו לְמִשְׁפְּחֹתָם לִמְקֹמֹתָם בִּשְׁמֹתָם: אַלּוּף תִּמְנָע, אַלּוּף עַלְוָה, אַלּוּף יְתֵת, אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה, אַלּוּף אֵלָה, אַלּוּף פִּינֹן". שפירא הציע לקרוא לרב סרן שָׂרָר.

המילה 'אלוף' הגיעה לשפה מן הבקר, ופירושה גם 'מאולף', וגם מנהיג יחידת האֶלֶף.  מכאן גם התגלגל שמה של האות הראשונה, אָלֶף, שצורתה בכתב הכנעני-פיניקי צורת שור. בגולה הלא מיליטריסטית אלוף היה ראש ישיבה ומנהיג רוחני, ו"אלופו של עולם" הוא על פי בראשית רבא המפקד העליון, אלוהים. המילה 'מְפַקֵּד' עצמה מופיעה פעם אחת במקרא במשמעות צבאית, וגם שם הכוונה לאלוהים.

בן גוריון חיפש מילה עבור גנראל, ופנה לנשיא ועד הלשון, נפתלי טור-סיני. טור-סיני הציע לו את המילה תַרְתָן המופיעה בישעיהו: "בִּשְׁנַת בֹּא תַרְתָּן אַשְׁדּוֹדָה, בִּשְׁלֹחַ אֹתוֹ סַרְגוֹן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלָּחֶם בְּאַשְׁדּוֹד וַיִּלְכְּדָהּ". במכתב הסביר כי המילה tartanu מופיעה בכתובות אשוריות פעמים רבות בדרגת גנראל. בן גוריון דחה את ההצעה בנימוס. במקרא, הוא כותב, זהו שמו של איש פרטי, והוא אינו רואה דרך לאשר שם פרטי אשורי לקצין בצבא הישראלי. גם שפירא התנגד לתרתן, והציע 'שַׂרְגִיוּס', 'שַׂרְגַיָּס' או 'שָׂרָר'. אנחנו נשארנו עם מלחמות הגנראלים.

נותר רק למצוא שם לחייל העברי לאחר שסיים את השירות. המונח "חייל משוחרר" לא מצא חן בעיני הלשונאי ראובן סיון (סילמן). במכתב מפורט  הציע לקרוא לחייל משוחרר "מְפַתֵּחַ", על פי אותו פסוק ממנו נגזר החוגר, החייל המגויס: "אל יתהלל חוגר כמפתח".  במקום 'לשחרר' את החייל הוא מציע 'להפתיח', ולמשרד המטפל בחיילים משוחררים הציע לקרוא "משרד התִפְתַחַת". בכך, ככל הנראה, חרץ את גורלה של ההצעה היצירתית.

Read Full Post »

מה ההבדל בין שפה למתמטיקה? במתמטיקה יש רק תשובה אחת לשאלה כמה הן שתיים ועוד שתיים. בשפה יש לעיתים קרובות יותר מתשובה אחת לכל שאלה. למשל: מה שמו של האיבר שמעל לפה? גם אף, וגם חוטם. מהו כינוי הרמז ברבים לזכר ו/או לנקבה? גם אלה וגם אלו.

חלק מהזוגות הם מהסוג של אף-חוטם, או חבר-ידיד-רע. אלה מילים נרדפות, וההגדרות שלהן זהות, גם אם משתמשים בהן לעיתים בסביבות שונות. ואולם, יש זוגות מילים שאינן בדיוק מילים נרדפות אלא מעין בנות דוד: קרובות במשמעות, אך כמו שאמר נתן אלתרמן ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר": "כי בין דברי חכם ובין דברי טיפש, כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש".

אז מה ההבדל, למשל, בין 'זבל' לבין 'אשפה'? בתלמוד דווקא יש הבדל: 'זבל' פירושה צואה, של אנשים או של בעלי חיים, 'אשפה' פירושה ערימת פסולת, ומכאן הביטוי "הרים אותו מאשפתות". היום 'זבל' הפך לאשפה מכל סוג, בהשפעת המילה הערבית זְבָּאלֶה.

ומה ההבדל בין "שמיכת פוּך" לבין "שמיכת מוֹך"? הבדל אין, בשתיהן מתכרבלים בחורף, אבל כמו שאומרים הגששים, הפציינט מעניין. פוך התנ"כית היא איפור לעפעפיים, בעוד "מוך" היא פלומת נוצות, כבר בתלמוד. כאן צצה הרוסית, שם "פוך" פירושה פלומה, וממלאים אתה כרים ושמיכות, ומשם חדרה אל בין הסדינים. חבל. מוֹך מילה הרבה יותר מחממת.

ומה ההבדל בין 'חרמש' לבין 'מגל'? ברור: לחרמש ידית ארוכה ולהב ישר וארוך, למגל ידית קצרה ולהב מעוקל. אז למה אומרים "חרמש הירח"? כי בתנ"ך לא היה ביניהם הבדל, 'חרמש' היה כינוי למגל היד הקטן, 'מגל' הוא מגל הקציר הגדול ממנו מעט. הדמיון של שניהם לירח המתמעט גלוי לעין.  הכלי הארוך של ימינו הגיע מאירופה, והצמידו לו את השם הפנוי, חרמש. את שניהם החליף כבר מזמן הקומביין, הקרוי בעברית פלצנית קְצַרְדָש עַצְמוֹנָע.

ואם יצאנו כבר לשדה, מה ההבדל בין 'מעדר' ל'טורייה'? קרוב אבל לא בדיוק. 'מעדר' הוא כל כלי שיש לו קת עץ וטבלת מתכת ונועד להפוך את האדמה, מקור המילה בישעיהו. 'טורייה' היא מילה ערבית, היא סוג של מעדר, ולה קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה. מניסיוני בקיבוץ, עינוי של ממש.

ועוד בענייני חקלאות, מה ההבדל בין 'דבוראי' ו'כוורן'? אותו מקצוע, אבל גם הפציינט הזה מעניין. 'כוורן' הוא מילולית מנהל כוורת, 'דבוראי' הוא מנהל דבורים. הכוורנים ביקשו להתרחק ממקצוע אחר הנשמע זהה, ובלעז הומופון (ראו רשומה קודמת): 'קברן'. הם בחרו בחיים וקראו לעצמם דבוראים. הדבוראים גם יצאו לקרב קצר עם האקדמיה בעניין, וזו לא ויתרה על 'כוורן', אבל הכשירה גם את 'דבוראי'. יפה לה.

מה לעזאזל ההבדל בין "נמל תעופה" ל"שדה תעופה"? כמו ההבדל בין airport לבין airfield . ברשומות שנת 1959 נקבע כי בנמל תעופה  ממריאים ונוחתים מטוסים בטיסות בינלאומיות, בעוד שדה תעופה משמש לטיסות ארציות, הקרויות בלעז domestic. למשל, שדה תעופה דב, ובקיצור, "שדה דב".

מה ההבדל בין 'בעבוע' ו'פעפוע'?  'בעבוע' מתייחס לשלפוחיות מלאות אוויר, ומכאן גם ה'אבעבועות' הנוצרות על העור, ובשלב מאוחר יותר ה'בועה'. 'פעפוע' בתלמוד דומה, אבל היום יש הבדל.  'פעפוע' פירושה חדירה איטית, 'בעבוע' פירושה היווצרות שלפוחיות.

מה ההבדל בין 'מסכית' ל'מאזין'? המקור מהתנ"ך, כדברי משה בספר דברים לעם ישראל: "הסכת ושמע!", כלומר, שתוק ושמע, או כמו שאומרים בערבית: אוסכות! לימים הביטוי נתפס כרצף מילים נרדפות, 'הסכת' הפכה נרדפת ל'שמע', מה גם שכדי להאזין למישהו רצוי לשתוק. האם יש קשר בין הסכית, שתק ושקט? המלומדים חלוקים.

מה ההבדל בין  'לורד' ל'טוש'? כאן אנחנו מכניסים את ראשנו לגוב האריות של המלחמה בין תל אביב לירושלים. מדובר בעט סימון, אבל מקור השמות שונה. 'לורד' הוא שם מסחרי, 'טוש' היא מילה בגרמנית עבור סוג מסוים של דיו. בירושלים קוראים 'טוש' לעט הסימון העבה, ו'לורד' לעט הדק. בתל אביב ובחיפה – להיפך. לשניהם מצאה האקדמיה שם משותף נאה: מַצְבֵּע.

מה ההבדל בין פצצה לפגז? התוצאות די דומות: חומר הנפץ מתפרק, מתפזר וזורע הרס וחורבן. יאיר בורלא ב"מילון למונחים צבאיים" קובע שיש הבדל: פצצה מועפת מאווירון, מרגמה וכדומה,  ומיוצבת באמצעות סנפירים, ובגירסה אחרת מונחת במקום מסוים ומופעלת מרחוק, או ידנית. פגז הוא טיל היוצא ממטוס או מתותח, ומונחה באמצעות סחרור.

מה ההבדל בין 'קהילה' ו'קהילייה'? שוב תנ"ך, שם מופיעה המילה קהילה כציבור של אנשים, בדומה ל'קהל'. 'קהילייה' החדשה נקבעה לתחום המדיני: רפובליקה או קבוצת מדינות המהוות יחד מדינה רחבה, כמו הקהילייה האירופית. במילון המונחים של האקדמיה מופיע הביטוי "קהיליית אוסטרליה". היום התערבבו להן הקהילה והקהילייה לבלי הכר.

א-פרופו קהיליות ויחסים בינלאומיים, מה ההבדל בין מהפכה להפיכה? כאן ההבדל תהומי. מהפכה היא החלפה של השלטון כולל צורת המשטר, הפיכה היא החלפת השלטון בין גורמים בדרגים העליונים, בדרך כלל על ידי הצבא. אז מה קורה במצרים? הכל בעיני המתבונן.

ולסיום, שאלת השאלות, מה ההבדל בין כוס לספל? קשה קשה. הרי אם נזמין "כוס קפה" יגישו לנו בדרך כלל ספל. אולי זו הידית? אבל יש ספלים ללא ידיות, ויש כוסות בעלות ידיות. באנגלית לספל (cup)  צורת גביע בהתאם לשמו, ואילו הכוס (glass) עשויה זכוכית בהתאם לשמה, אבל כמה כוסות היום עשויות מזכוכית? אולי הגודל קובע? להיפך. בתנ"ך 'ספל' הוא קערת נוזלים גדולה, 'כוס' היא כלי קטן לשתייה, ואילו היום ספל נחשב קטן מכוס. על פי האכסניה, מילון "רב מילים", הספל הוא תת-סוג של כוס. במשאל רחוב תכריע כנראה הצורה: הספל נמוך יחסית ומתעגל כלפי מעלה, הכוס היא גליל מוגבה. שנעשה תה?

Read Full Post »

היחסים בינינו לבין טורקיה הארדואנית לא משהו, אבל הטורקית בהחלט כאן, ולא מאתמול, אלא, איך לא, מימי הטורקים. זאת למרות שבאוזני דוברי היידיש השפה הטורקית נשמעת בליל לא ברור, ועל מי שדיבר בשפה לא מוּכרת אמרו שהוא 'רעד טערקיש', מדבר טורקית. חוקים עותמאניים יש לנו עד היום, אגודות עותמאניות, פה ושם. כשאנחנו הולכים לטאבו (במלעיל) לבדוק גוש וחלקה, אנחנו עושים את זה בטורקית, שבה tabu הוא שטר זיכיון. תעודת בעלות טורקית אחרת היא הקושאן, מושג המשמש גם בשיח הפוליטי בשאלה המדממת למי יש קושאן על ארץ ישראל: ליהודים או לפלסטינים. אם רוצים לקדם את העניינים בטאבו נותנים בקשיש, ואם תופסים אותך אתה הולך לקלבוש.

 הקיוסק, שחזר לרחובות תל אביב אחרי מאה שנות גלות, היא מילה טורקית שפירושה ארמון, אם כי כדוכן לקניית גזוז הגיעה אלינו מן האנגלית. הברדק שיש במדינה, או סתם בבית, התגלגל ממילה טורקית שפירושה כוֹס. מה הקשר בין כוס לבין אי סדר? לא ברור, ולכן יש קושרים את המילה לבורדל הצרפתי, בית זונות. בית זונות מסתתר גם במילה חדשה יותר, קָרָחֶנָה, שהיא מסיבת טראנס וסמים בשלבה האינטנסיבי, אבל התרחבה לכל אירוע סוער שיצא משליטה, ומכאן גם הפועל להתקרחן. בטורקית עתיקה קרחנה פירושה בית מלאכה, בטורקית של ימי הביניים: בית חרושת, וגם בית זונות. אותו דבר.

הטורקית סיפקה לישראלים לאורך הדורות כינויים לתכונות אנוש, ובדרך כלל לא מחמיאות, בלשון המעטה. מילה מעליבה כזו שיצאה מהמחזור היא פָּזָוֶונג, שפירושה בטורקית סרסור. טוֹקְמָק, בטורקית טיפש, נעלמה גם היא. מי ששרד את פגעי הזמן הוא הטֶמְבֶּל, שפירושו בטורקית עצלן, ומכאן התגלגל לערבית: טַנְבָּל, שהוא הטיפש שלנו. הטמבל גם התלבש לנו על הראש בדמות כובע, כנראה בהשפעת הדמיון הצלילי לכובע הטמפלרים המשולש. הערבית מתווכת גם במילה הטורקית המגונה כּוּנֵפָה, בסלנג הנוכחי היא מיוחסת לצעירה מכוערת המנסה להיות אטרקטיבית, אבל במקור היא מילה מגעילה ממש. האבדאי, הגברתן של פעם, הגיע אלינו דרך הערבית מן הטורקית, בה הוא קרוי קָבָּדָאי. גם הלדינו היא סוכן למילים טורקיות לא מעטות, וביניהן צַ'פָּצ'וּלָה, האשה המוזנחת.

לצד הגלריה המאוסה הזו, הטורקים הורישו לנו כמה מתנות העושות את החיים יפים יותר. הראשונה שבהן היא משחק הששבש.  כאשר זורקים במשחק המקורי את הקובייה מכריזים בטורקית מאחד עד שש:  יֶאק, דו, סֶה, גאהאר, בש, שש. למשחק הששבש שני שלבים, הרגיל נקרא אוֹיוּן, המיוחד נקרא מַרְס. אויון פירושו בטורקית משחק, שעשוע, הימור; מרס פירושו "להביא אדם לכך שלא יוכל לומר מילה", ובמשחק הוא כינוי לניצחון, המושג כשהיריב עדיין לא הוציא אפילו אבן אחת משטחו. מה זה "מרס טורקי"? זו כבר המצאה ישראלית.

מי שלא רוצה לשחק ומעדיף לרקוד, ישמח לדעת שהטורקים הביאו לעולם גם את ריקוד ההורה. הריקוד עצמו הגיע אמנם עם העולים מארצות סלאביות ונחשב ריקוד רומני, אבל הוא נולד בטורקיה. hora הנהגית חורה (ח' לא גרונית) היא משחק ריקוד של קפיצות ובעיטות קלות באדמה. הביטוי המלא הוא tempek hora – טמפק פירושו בטורקית לבעוט. מהלך לאחור בסגנון ההורה מגלה שמקור המילה הטורקית הזו יווני, והוא קשור למילה היוונית choreia שפירושה ריקוד, ומכאן מילות המחול והמוזיקה כוריאוגרפיה, כורוס וכוראל. את הצבע טורקיז לא המציאו הטורקים, אלא הצרפתים, שקראו לאבן הירוקה כחלחלה turquoise, האבן הטורקית. האבן העניקה את שמה לצבע.

סיפור מפתיע הוא סיפורה של המילה תירס. הדגן המיוחד הזה זכה לשמות רבים, אבל בעברית הוא קיבל את שמו של אחד מבניו של יפת. על פי תרגום יונתן ומקורות נוספים תירס המקראי מייצג את טורקיה, וכך גם נקבע במסורת הפרשנות המקראית. טורקיה היתה תחנה מרכזית בהפצת אותו דגן באירופה, ולכן הוא נקרא ביידיש "חיטה טורקית". המשכילים העבריים חיברו את הקצוות, ובעקבות פרשני המקרא תרגמו את הכינוי היידי הנ"ל ל"חיטי תירס", ובעברית החדשה קוצר השם לתירס.

מאכל הרחוב הפופולרי שווארמה התגלגל מהפועל הטורקי שֶווירמֶה, לסובב, אבל מי שיסתובב באיסטנבול לא ימצא בה שווארמה, אלא דונר או קבב דונר, שכן בטורקית  גם 'דוֹנמֶה' פירושו לסובב. גם המנגל, מילה טורקית שהתגלגלה לערבית קשור לסיבוב, ולא במקרה 'מנגל' מזכירה את המילה 'נגלה', סיבוב.  היוגורט הוא מאכל חלב טורקי למהדרין. הקפה הטורקי (או בגששית "טורקי קטן") הגיע אלינו מאירופה, אבל אליה הגיע מן הטורקים. הערבים קוראים לסוג הקפה הזה "קפה עותמני". סלט טורקי הוא מאכל ערבי הקרוי סָלָטָה תֻרְכִּיָּה. למען הסר ספק, התרנגול ההודי, טורקי באנגלית, אינו קשור לטורקיה בשום צורה, וגם לא להודו. הטורקים היו אומרים על כך: יוק.

הטורקית התערבבה גם בשפה הירושלמית המפורסמת, וכך היו אומרים על פלוני שהוטרף על ידי סביבתו ש"עשו ממנו קאראקוֹז", על שם דמות בתיאטרון צלליות טורקי. במשחקי הכדורגל השכונתיים של ארץ ישראל הקטנה הונהג חוק "הגול הטורקי", לפיו  בעיטה הפוגעת בחלקו החיצוני של השער נחשבה שער, רמז למוניטין של הטורקים בתחום המין שלא כדרך הטבע.

נקנח בסרט טורקי, וגם נסביר לטורקים ש"להרוג טורקי ולנוח" זה לא באמת, סתם בדיחה יהודית. ועדיין לא ענינו על השאלה שאין לה פתרון: איך לעזאזל כותבים את זה: טורקי, טורכי, תורקי או תורכי? רמז: קנאי העברית של פעם תמכו ב'תורכי', אנחנו לא קנאים, וגם כללי האקדמיה קובעים: טורקי, וזהו. אתה הבנת את זה, ארדואן?

Read Full Post »

הדיבור העברי ויתר, כפי שנכתב כאן בעבר, על לא מעט עיצורים. ח' וע' גרוניות, ו' שפתית, ק' ענבלית ועוד. באלף בית העברי נותרו אם כן לא מעט אותיות מיותמות. אם ק' וכ' דגושה נשמעות זהות, מי צריך את ק'? ח' וע' גייסו לעזרתן את השד העדתי, אבל זה לא עזר להן. הכ' הרפה מחד והא' מאידך בלעו אותן. מכאן ואילך החל משחק בלתי נמנע: העיצורים המיותרים, או הדומים להם, החלו לשחק במשחקי תפקידים, להתחלף ביניהם.

המשחק הזה החל כבר בעברית העתיקה. חילופי האותיות על אותה משבצת עיצורית מתרחשים כבר בחילופי המשמרות שבין שפת המקרא לשפת חכמינו במשנה ובתלמוד. ש' שמאלית וס' מתחלפות: ש' תנ"כית, ס' משנאית. עד היום מתווכחים פרחי לשון עבריים בשאלה מה ההבדל בין תפס לתפש, ובין פרס לפרש. אז זהו, שאין הבדל, בוודאי לא במשמעות המקורית. בימים קדומים מאוד ייצגה הש' השמאלית עיצור עצמאי, אבל לא היתה לו אות עברית פנויה, אז הכניסו את העיצור הסורר לחדר זוגי עם הש' הימנית. לימים העיצור השמאלי המיוחד נעלם, הזדהה עם העיצור המיוצג באות ס', שכאמור דחק את רגליה של השין השמאלית בשפת המשנה.

קרב פורה ומרתק מתרחש עד היום בין ה' לא'. זאת בשתי חזיתות: בראשית המילה ובסופה. בראשית המילה צועדות זו לצד זו מילים קרובות משמעות, רובן כשם הפעולה של בניין הפעיל, זו פותחת בה' וזו פותחת בא'. כך המילים אגדה והגדה. שתי המילים הן מאותו שורש, נ.ג.ד., ושתיהן מופיעות בתלמוד, במשמעויות דומות.  'הגדה' היא במשקל הפעלה, 'אגדה' היא במשקל אפעלה. א' אופיינית למשקלים ארמיים, כמו ב'אגדתא', וכך נוצרה אבדלה בעקבות אבדלתא, אשכבה (המודרנית) בעקבות אשכבתא, ועוד רבות.

הפיצול הזה השפיע על מילים חדשות יותר. חברה-אם, מסוג הכשרת היישוב ואחרות, נקראת 'חברת אחזקות' בעקבות האנגלית: company holding. למה לא 'חברת החזקות'? אין סיבה.  'אבחנה' היא מסקנה מממצאיו של רופא או של בודק ליקויי למידה, ומכאן הפועל החדש לאבחן, 'הבחנה' היא מילה כללית. ומה בדיוק ההבדל בין 'אספקה' ו'הספקה'?   'אספקה' על פי הגדרתה המקורית היא החומר המסופק, ציוד, מזון או מים: 'הגיעה האספקה'. 'הספקה' היא פעולת ההזנה: 'הקו הזה נועד להספקת מים'. במילון הצבאי אספקה היא כלל הציוד שיש לחייל, והספקה כלל הפעולות הנדרשות לציוד ולהזנת החייל, ומכאן גם  'קצין הספקה'. היום יש ערבוב מוחלט בין שתי המלים. המילון הצבאי מכיל גם את 'אבטחה' שגלשה לעולם האזרחי וממנה נוצר הפועל 'לאבטח'; 'אמנעה' שפירושה בהגדרה כללית פעולה צבאית שנועדה למניעת מתקפת אויב, ועוד.

בסוף המילה מתחולל בין א' לה' קרב המאסף של הארמית. זו הורישה לעברית מילים רבות המסתיימות בא', והיא עומדת כנגד ה' הידיעה. אבא ואמא וסבתא הם האב האם והסבה. דוגמא היא הדגם, דווקא היא הדיוק, אדרבא פירושה: על פי הרב. באו מתקני התקנות וקבעו שיש לסגור את המילים הארמיות בה', כי היא עברית ומה לנו ארמית, מה גם שלה' יש תפקיד: היא מסמנת שהמילה היא במין נקבה. לכן יש לכתוב משכנתה ולא משכנתא, דוגמה ולא דוגמא, מזל שלא הכריחו אותנו לכתוב סבתה ואמה.

האותיות המועדות לערבוב הן א' וע', הנשמעות היום זהות. בעניין זה אפשר להצביע על תופעה שקראתי לה באחד מספרי 'הומופונים נודדים': מילים הנשמעות זהות, שונות מעט במשמעות, שהפסקנו להבחין ביניהן. זה מה שקרה לצמד  'התרעה' ו'התראה'. להתרות פירושו להזהיר בעקבות מעשה שנעשה. להתריע פירושו להזהיר מפני מה שעומד להתרחש, ובכל זאת הפכו השתיים למילה אחת, לשני השימושים. גם הצמד 'הערה והארה' נוטה להופיע יחד: 'למי יש הערות או הארות?'. במדרש בראשית רבה נכתב בעקבות הפסוק בישעיהו 'מי העיר ממזרח צדק': 'אל תקרא העיר אלא האיר'.

העיצור ט' המקורי, הנחצי, נעלם כידוע מן העברית החדשה. הוא נשמע בדיוק כמו ת'. מסתבר שבעניין הזה לא חידשנו הרבה, והערבוב בין הט' והת' כבר בעל ותק. אז מה נכון, 'בחתף', או 'בחטף'? שתיהן נכונות וזהות משמעות.  בַּחֲטָף היא מן העברית החדשה, במלרע, בְּחֶתֶף היא צורה מקראית, במלעיל.  ומי 'טועה' כשהוא אומר, כותב או מתכוון ל'תועה'? על פי הבידול המקובל היום, 'טעה' הוא מי שעשה שגיאה, 'תעה' הוא מי שאיבד את דרכו. במקור מדובר באותה מילה, כאשר 'טעה' היא תלמודית, ו'תעה' מקראית. ומה ההבדל בין 'תפל' לבין 'טפל'? היום הן שונות: 'תפל' הוא חסר טעם, 'טפל' הוא חסר ערך. במקורות המשמעויות התערבבו לבלי הכר. בעניין הכאוב של 'חרת' ו'חרט' כבר אמר רש'י: 'לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק'.

המילים 'אכסון' ו'אחסון' נשמעות זהות ודומות במשמעות. כאן, שלא כמו בעניינים הקודמים, המקור שונה לחלוטין. 'אכסניה', 'אכסון' ו'מאוכסן' מקורן ביוונית, שם xenia פירושה אירוח בני אדם. 'אחסון' ו'מאוחסן' באות מן השורש העברי חס"ן במשמעות שמירה על רכוש או אוצר, וממנו נגזרו גם 'מחסן', ו'לא לעולם חוסן'. המילה האירופית 'מגזין' היא גלגול מן השורש הערבי-עברי חס"ן במשמעות שמירת רכוש. מכאן הגיעו לעברית המחסן והמחסנית, לצד 'מגזין', כתב עת שהוא מעין מחסן של חומרים שונים.

גם ה'ק' מבקשת להיפגש, הפעם עם חברתה-יריבתה הכ' הדגושה, וכך נולדו כמה הומופונים נודדים.  'פיקח' הוא אדם רואה, ובהשאלה או הרחבת משמעות אדם חכם, זה הרואה דברים נכוחה. 'פיכח' הוא אדם שאינו שתוי, אבל משמעות המילה התרחבה לאדם שדעתו צלולה. זה מה שקרה גם ל'כהות' ו'קהות', בביטויים 'קהות חושים' ו'כהות חושים'. 'מכשיר קהה' הוא מכשיר חסר חדות, 'קהות חושים' היא מחשבה לא חדה. 'כהות' היא חוסר בהירות, והבלבול גדול, אפילו במקורות. בקינה 'איך ידידות נפש', שחרית תשעה באב, נוסח ספרדים, נכתב: 'בתמהון לבב וכהות רוח אפֶּיהָ'.

הומופונים נודדים הם התפתחות טבעית של השפה, אבל כדאי להיזהר. 'ציתות'  איננו 'ציטוט' (אלא אם כן אתה עובד בויקיליקס) ו'כשכוש' איננו 'קשקוש'. בעיות פותרים ולא פוטרים,  ועדיין יש הבדל  בין 'אורח חיים' ל'אורך חיים'. מזל.

Read Full Post »

בין הגוף לשפה מתקיימים יחסים חמים מאז ומתמיד, שלא לדבר על כך שהשפה עצמה שאלה את שמה בעברית משני איברים בגוף: השפה, עליונה או תחתונה לבחירתכם, והלשון, בדומה לשפות אחרות ששאלו מהלטינית את המילה lingua שפירושה לשון, תרתי משמע. גוף האדם הוא מעין מאגר של מילים שמהן אפשר לצאת לדרך הדימויים, היצירה הדקדוקית, הפעלים והתארים, להעניק למילה משמעויות נוספות, ובאמצעים דקדוקיים ליצור עוד ועוד מילים בשפה.

השימוש באיברי הגוף איננו שרירותי, כמובן. איברי הגוף הם סמלים, וראש וראשון לכולם הוא הראש. המילה ראש אמנם לא יצרה שורש עברי או פעלים, אבל הנחילה לשפה כמה רעיונות. ראש נתפס כהתחלת הגוף, ומכאן המילים ראשית, ראשון, ראשוני, והכל, גם התנ"ך, מתחיל מבראשית. ראש הוא האיבר החשוב ביותר, ומכאן ראש ממשלה וראש ישיבה וראש מטה כללי, ויש גם תואר, ראשי, ורשות מחוקקת ומבצעת, ועוד ועוד. ראש הוא גם משכן המוח, ומכאן נאמר על החכם ש"יש לו ראש". גם לטיפשים יש ראש, אבל פחות. הראש הוא האישיות, ראש גדול הוא בעל יוזמה, ראש קטן או ראש נצנץ רוצה שיעזבו אותו בשקט. הראש הוא משכן הפנים, ומכאן כינוי לצורת הדברים ואופיים, שהרי יש לכל עניין פנים לכאן ולכאן, פן חיובי ופן שלילי. לא לבלבל עם המילה פְנִים, שגם היא מן השורש פנ"ה, וממנה נגזרו פנימי ופנימה. ומה נאמר על העיניים? למשל, שיש להן צורה של מעוין, עַיוּני.

הפה הוא הדיבור, פלוני הוא "פה גדול", לאלמוני "פה מפיק מרגליות", ואחד משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון. השחצן מרים את האף, הספקן מרים גבה, לחוצפן מצח נחושה, לעקשן עורף קשה, ועדיין נשאלת השאלה אם למבקר המדינה יש שיניים על אף גילו המתקדם. הלב הוא משכן הרגשות, ולכן שני אנשים חיים נבדלים בכך שלאחד "יש לב" ולשני "אין לב". לאחד לב טוב, או רחב, עניין שפיזית אינו מומלץ על ידי הרופאים, בעוד שלמידאס היה לב זהב, או שלא. מכאן גם שם התואר לבבי. לב נתפס כמרכז העניינים, וכך הוא התגלגל אל הגיאוגרפיה: לב העיר ולב המדינה. ללביבה של חג החנוכה היתה על פי המדרש צורת לב. הכליות מסייעות ללב לשמור על התנהגות מוסרית. "זרועות השלטון" דואגות שהכל יתנהל כמו שצריך, ועל אדם שאפשר לסמוך עליו נאמר ש"אתו אנחנו בידיים טובות".

הגב מעניק לנו תמיכה, עמוד השדרה הוא סמל לעקביות ויושרה, הטבור הוא מרכז העניינים, תשאלו את תושבי טבריה. המותניים, הכתפיים והשכמות הם סמל למאמץ: תן כתף, הטה שכם ושנס מותניים! ועוד לא דיברנו על אותם שני איברים מוצנעים, האחורי הוא סמל לחנפנות ותחמנות. הקדמי, גאוות הגברים, מאפשר להביע באמצעותו כעס, אלימות, אדישות ותסכול.

שני איברים זכו לשימוש יתר בשפה. האחד הוא הרֶגֶל, או הרגליים. דורסים ברגל גסה ורצים ברגליים קלות. מן הרגליים צמחו המרגל ההולך לבדוק את הארץ הטובה, ואחר כך את הארץ של השכנים. מה שאנו עושים בקביעות, כאילו הוא הולך מעצמו, הוא הֶרְגֵּל, וגם תרגיל, ותרגולת, והכל כָרָגיל. האיבר השני הם בעצם איברים רבים הנושאים שם משותף: עצם. שֵם העצם הזה נתפס כאיבר החזק והמוצק בגוף, ועל כן התגלגל למילים המבטאות כוח ועמידות: עוצמה, עצמאות, עצמיות, וזהו עצם העניין. איך אמר שלמה מור יוסף, רופאו של אריאל שרון? זה קרה באופן עצמוני.

איברי הגוף הולידו שורשים חדשים, ובעקבותיהם פעלים חדשים בעברית. הרשימה מרשימה: לאנפף, לדבר מן האף, שבו הנ' המקורית במילה 'אף', המוכרת מן הערבית, יוצאת מן הארון. כאן התערבה גם היידיש, שבה מצוי הפועל פאנפן באותה משמעות. להאזין פירושו להקשיב, לעיין פירושו לקרוא, להתלעלע פירושו להיחנק באיזור הלוע במהלך הדיבור. "ליבבתיני אחותי כלה" אומר שיר השירים, והלב מתרונן. אנחנו מצביעים בבחירות, ולפעמים ממַרְפְּקים את דרכנו כדי להשיג ביותר כוח את מה שלא הולך בכוח. הצבא הכניס את השורש "להכתיף" בפקודה "הכתף שק". במילון הצבאי אפשר למצוא גם את 'הַעֲרָפָה', נסיגה ולחימה מן העורף. עם היד יודים אבנים בראשו של גוליית או באינתיפאדה, ואת הגמל מבריכים כדי שישתה משהו. הרגליים כפי שכבר נרמז, הולידו פעלים כמו להתרגל, לרגל ולהרגיל. ומה עושה המרגל? עוקב אחרי אויבים נסתרים. הוא עושה זאת בשקט, עקב בצד אגודל. את האיבר המוצנע ההוא כבר הזכרנו? גם לו יש פועל, ועוד איזה פועל.

השלב המפתיע של השפה בריקוד שלה עם איברי הגוף הוא הפיכתם למילים דקדוקיות, או מה שקרוי "מילות תפקיד", בהנגדה ל"מילות תוכן". בתהליך הזה הופכות מילים רגילות בשפה למילים שיש להן תפקיד דקדוקי, ובעיקר למילות יחס מכל הסוגים. בסיפור הבא רבע מהמילים, וליתר דיוק 15 מילות תפקיד או צירופי תפקיד שנגזרו מאיברי גוף. רמז להתחלה: "על יד" התגלגל מ"יד". אז בימים אלה של אינטראקטיביות: תתחילו לעבוד. הזוכה יקבל נשיקה בלחי.

על יד כפר קטן, למרגלות הר גבוה, שכן לפנים קוסם. עקב צו איסור פרסום לא נגלה את שמו מיד, אך על פי השמועה הוא מתגורר תחת עץ עבות, ליד קרחת יער ולמראשות מפל מים סואן. בעצם, הוא לא ממש קוסם. לפי זקני הכפר הוא מעין מכשף שהלך בעקבות סבתא שלו. לרגל יום הולדתה המאתיים הוא קיבל מידיה את כוח הכישוף, וזאת לפני אלף שנה בדיוק.

הסיפור ממש אידיוטי, ואם נכנסתי לכם לוורידים, אני כורע ברך ומבקש סליחה ומחילה.

Read Full Post »

רוביק רוזנטל / טוחנים טחינה וגורסים גריסים

לכל מאכל ומשקה יש שם. את השם נתנו לו ארצו ותרבותו, והשם הולך ומתגלגל מתרבות לתרבות ומארץ לארץ. וכך יש לנו בארץ הקודש שלל מזונות בשלל שמות בשלל שפות. אל דאגה, גם העברית ביניהן.

מהיכן באים השמות? חלקם עתיקים כמו אותו משקה ממכר שמקורו בהודו והתגלגל לשמות קרובים כמו  wine האנגלי,  vino האיטלקי,  vin הצרפתי,  inos  היווני וכמובן היין העברי. ואולם, מאכלים רבים מספרים לנו סיפור על עצמם ועל ההיסטוריה שלהם. יש מאכלים שמספרים לנו על המקום שבו הם נוצרו. בולוניה למשל הולידה את נקניק בולוניה, שממנו התגלגלה המילה האנגלית baloney שפירושה שטויות, וגם את הספגטי בולונז. הארטישוק הירושלמי לעומת זאת קרוי כך בעקבות שיבוש השם ג'יראסול (באיטלקית: חמנית). יש מאכלים שמספרים לנו מי אכל אותם פעם. בכל פאב אנגלי אוכלים shephard's pie , פשטידת הרועה. בן זוגה הוא הגולאש, שפירושו המקורי בהונגרית "הבשר שאוכל רועה הבקר".

יש מאכלים הנקראים על פי הטמפרטורה שבה הם מוגשים. החמין, הוא הטשולנט שהתגלגל מצרפתית: chaud-lent , המאכל המתחמם לאט. אליו מצטרפות מן הלדינו החמינאדוס. לקינוח אוכלים גלידה, הוא המאכל הקפוא, או ג'לי, המאכל הקפוא או הקרוש. מאכלים  אחרים נקראים על פי טעמם. הסלט הוא המאכל המלוח מן המילה sal, מלח, שלו הוצע השם העברי מַלּוּחִית; המלווח התימני מלוח אף הוא. הפלאפל הוא המאכל המפולפל, החלווה היא  המאכל המתוק מן השורש הערבי חלו, מתוק; ולאלה מצטרף החומץ, כמובן. מאכלים אחרים נקראים על פי הדרך שבה הם מוגשים. כאלה הם המתאבנים הספרדיים, הטאפאס, שהם במקור פרוסות לחם מתובלות שהונחו כמכסים, טאפאס, על גבי כוסות המשקה כדי שהיין לא יוצף בזבובים.

יש מאכלים הנקראים על פי צורתם. השטרודל המשתבלל נקרא כך על שם המערבולת הגרמנית. העוגה היהודית קוגעל פירושה כדור או עיגול, והעוגות היהודיות הקטנות הן הבולקעלאך, כדוריות. הקרואסון, אביר ארוחת הבוקר הצרפתית, פירושו חצי סהר ולכן שמו בישראל סהרון. קרוביו היהודיים הם הרוגאלאך, שפירושם ביידיש פינות קטנות. הלוף הצה"לי הוא גלגול של loaf, כיכר לחם, בעקבות meatloaf, כיכר בשר הדומה לכיכר הלחם. הלביבות המקראיות קרויות כך על פי המדרש כי צורתן צורת לב, הכיסנים המאוחרים יותר דומים לכיס שבתוכו תוחבים בשרים, גבינות ועוד.

דרך מרכזית ביצירת שמות למאכלים היא דרך ההכנה שלהם. לא מעט מאכלים נקראים בשם מורכב, שחלקו השני הוא דרך ההכנה: כבד קצוץ, כרוב כבוש, עוף מכובס, פלפל ממולא ועוד. רוב מוצרי הביצים הם כאלה, ביצה שלוקה, טרופה, מבולבלת ומקושקשת: השתיים האחרונות כבר אינן צריכות את המילה 'ביצה' לפניהן: "את תמיד עשית לי עין כשרציתי מקושקשת, שר דורי בן זאב ב"שיר הבלבול".

לא מעט מאכלים מקומיים נקראים במילה אחת, המספרת לנו איך הכינו אותם לפני שלב הבישול. כך למשל נקרא הבצק הגרוס 'גריסים' כבר בתלמוד. הכופתה התלמודית פירושה יחידה אחת, או גוש: כופת פירושה גוש של עץ.  המיץ התלמודי הוא המשקה שנמצה או נסחט, וזאת בעקבות המילה התנ"כית היחידאית מיץ שפירושה סחיטה. קציצה היא בשר שקוּצץ, כתיתה היא בשר שכוּתַת, ובעברית פשוטה, דפקו אותו חזק. בעבר נקרא השניצל כתיתת עגל, והסטייק כתיתת בקר. פתיתים התלמודית, שירשה את פתותים המקראית, עשויה בימינו מבצק שפתתו או פתפתו אותו, מעכו אותו לחתיכות קטנות, ומכאן גם 'פתפותי ביצים'.

שיטת ההכנה המוקדמת מככבת בשמות מאכלים לועזיים. צ'יפס הם שבבי תפוחי האדמה לפני שטיגנו אותם. שניצל הוא בשר שנחתך, מהפועל הגרמני  schnitt, שממנו התגלגלה גם עוגת הקרמשניט. השווארמה היא המאכל המסתובב על מוט, מן הפועל הטורקי שֶוִוירְמֶה, לסובב. השווארמה הפושטית היא בת אחיו הלשונית של הסטייק גבה המצח, שמקורו בנתח בשר הנעוץ במוט, stick. פילֶה, לא מה שחשבתם. זהו אמנם החלק המשובח בבשר בעל החיים או הדג, אבל מקור המילה בצורת ההכנה המקורית של המזון, חתוך בעדינות וקשור בחוט, מן המילה הצרפתית fil, שפירושה חוט. טחינה היא תוצר של טחינת שומשום. הרולָדָה והאֶגְרוֹל מספרים לנו על גלגול בצק או בשר מן הפועל האנגלי roll, ראפ הוא לא רק סוגה מוזיקלית אלא גם מאכל, ובאנגלית: wrap, לעטוף. הלורד סנדוויץ' זכה לשם עברי: כריך, המאכל הכרוך, ממש כפי שהכרוכית, בת דמותה של השטרודל, היא העוגה הכרוכה.

מאכלים לא מעטים מספרים איך בישלו אותם. מטבוחה, למשל, היא הסלט המבושל מהפועל הערבי טַבַּחַ, לבשל. הפאסטה הלטינית התגלגלה מהפועל היווני passein שפירושו לפזר, על שום פיזור המלח על הבצק לפני אפייתו, ומכאן גם המילה העברית פשטידה. הצ'יפסים קרויים בעברית צחה טוּגָנים. הסופגנייה, כמו סבה הסופגן התלמודי ובן דודה הספינג' המרוקאי, מספרת לנו על כמויות השמן והקלוריות שספגה בתהליך הטיגון, והחביתה מזכירה לנו שנצלתה על מחבת לוהטת. מקורו של הפירֶה הוא בצרפתית, שם purée פירושו לסנן, לזקק, להפוך משהו לטהור, pur. הקצפת היא המאכל המוקצף, שהכנתו מעלה קצף, והיא מזכירה את הקצפת הגרמנית: Schlagsahne, השמנת המוטרפת.

ושאלה לקוראים: השקשוקה מניין? מקורה בצפון אפריקה, ככל הנראה בטריפולי, ועל פי השמיעה נראה שבהכנתה אנחנו משקשקים את הביצים או את המחבת, ואולי מקשקשים את הביצים, ואולי זה סתם קשקוש. כל מידע יתקבל בברכה, ומכל מלמדי השכלתי.

Read Full Post »

"ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה. מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה", כתב יורם טהרלב.  למילים, כידוע, יש היסטוריה, ולפעמים הן הופכות חלק מן ההיסטוריה. זה מה שקרה, ועדיין קורה, למילה העברית 'מולדת'. לכאורה פירושה פשוט: ארץ שבה אדם נולד, חי ומרגיש שהיא שלו. אך כשנכנסים לקרביה של המילה, הסיפור מורכב הרבה יותר.

'מולדת' היא מילה מקראית, מופיעה 22 פעם בתנ"ך, וכבר שם יש לה כמה הגדרות. היא מן השורש יל"ד, ופירושה מקום שבו אדם נולד, וכן בני המשפחה של הנולד, והאדם הנולד עצמו. בדרך כלל היא נצמדת למילה 'ארץ', כמילה נרדפת או משלימה: "מארצך וממולדתך", "לארצך ולמולדתך", או בצירוף 'ארץ מולדת'. בצירוף הזה 'מולדת' מתייגת או מגדירה את 'ארץ': מולדת היא הארץ שבה נולד אדם או עם. בעברית החדשה 'מולדת' כוללת את המשמעות של הצירוף השלם.

'מולדת' מופיעה ברגע המכונן של העם העברי, בקריאה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". כלומר, המולדת של אברהם היא הארץ שממנה הוא מתבקש ללכת. זאת בניגוד לרעיון המקובל שארץ ישראל היא היסטורית מולדת העם היהודי, לפחות במובנה התנ"כי.

מולדת נותרה ספונה בטקסטים הקדושים, עד שהתבקשה על ידי אבות הציונות לצאת מארון הספרים, ולהיות החלופה העברית למילים ששימשו תנועות לאומיות באירופה, כמו homeland האנגלית, Heimat הגרמנית, patrie הצרפתית ו-patria האיטלקית. באנגלית ובגרמנית מדברים אם כן על "ארץ הבית", המילה הצרפתית והאיטלקית פירושה "ארץ אנשי הכפר", שכן 'פטריוט' הוא איש כפר. הדעה הרווחת היא שהמילה היא גלגול של pater, אב, ומכאן ש'מולדת' היא מקום שבו חי אב המשפחה.

מול המילה 'מולדת' עמדו כמה חלופות: 'הארץ', 'ארץ ישראל', 'ארץ אבותינו', וכן 'מכורה'. מקורה של 'מכורה' אינו ברור, ויש קושרים אותה לשורשים כו"ר או כר"ה. על פי האטימולוג ארנסט קליין הוראתה המקורית היא 'כריית באר'. מדוע בכל זאת זכתה 'מולדת' למעמד מיוחד? ההיסטוריון שלמה זנד הצביע על כך שיסוד הלידה מצוי במילה הרוסית בהוראת מולדת, rodina, ואולי שפה זו השפיעה על הבחירה הציונית. הסבר אחר נעוץ בגלגוליה של המילה. 'מולדת' התאימה לרעיון הציוני דווקא בגלל שנולדה בסימן קריעה, קונפליקט בין שתי טריטוריות, שתי מולדות: פיזית ונפשית. מולדתו של אברהם אינה הארץ שאליה הוא מתבקש ללכת. מולדתם של היהודים אינם הארץ שבה נולדו.

הקריעה הגלומה בשימוש במילה הופיעה כבר בכתבים המוקדמים של הציונות.  פרץ סמולנסקין פרסם ב-1868 שיר בשם "אהבת ארץ מולדת", בגיליון הראשון של "השחר" שאותו ערך. אליהו הכהן מספר כי זהו השיר הקדם-ציוני הראשון. הוא נכתב בעקבות ביקור של סמולנסקין בפראטר, גן השעשועים בווינה. המשורר התקנא בילדים השרים שירי מולדת גרמניים, ושאל את עצמו: "אומלל אומלל, איפה ארצך ארץ מולדת?… אם אך במרחק ארץ מולדת לי היתה."

שאול טשרניחובסקי כתב שני שירים בתקופות שונות. הראשון, "האדם אינו אלא…", מכיל את השורה המוכרת "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו." קריאת השיר המלא מגלה שהמולדת שעליה מדבר טשרניחובסקי היא נוף ילדותו באירופה. בשיר המאוחר "הוי ארצי מולדתי" מדבר טשרניחובסקי על ארץ ישראל,  ומגלה שארץ המולדת, הארץ הקונקרטית שאליה נכסף, היא מקום קשה וצחיח.

ככל שתכפו העליות ורב מספר העולים שהגיעו לארץ ישראל ונקלטו בה, התלכדה המולדת המדומיינת עם המולדת הקונקרטית. אברהם יאיר שטרן, מפקד הלח"י, כתב בשנת 1934: "הרי את מקודשת לי, מולדת, כדת משה וישראל. שפחה שחה, כורעת ואובדת, אני לך בעל וגואל." באתר זֶמֶרֶשֶת המשמר את הזמר הישן שנכתב עד קום המדינה נמצאים כ-170 שירים המכילים את המילה 'מולדת', ולמעלה מ-20 שירים המכילים את המילה 'מכורה'. הבולט בהם הוא שירו של אברהם לוינסון הנפתח במילים "נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו לנו ארץ זאת".  מאוחר יותר זכו שירים אלה לשם הקבוצתי "שירי מולדת."

ילדי דור המדינה אמנם למדו עדיין ב"שיעור מולדת", שהונצח בשירו של עלי מוהר, אבל המילה הלכה ונעלמה מן השיח, וגם מן הזמר. מולדת היא היום בעיקר חלק מצירופים המציגים בדרכם את המתח שבין זיקה נפשית לשייכות קונקרטית, כגון 'חופשת מולדת' ו'ביקור מולדת'.

עם זאת, ל'מולדת' באה עדנה לאחר מלחמת ששת הימים, והיא הפכה מילה המזוהה עם תנועת ההתנחלות ועם הימין האידיאולוגי, המציב את השייכות לחבלי הארץ הישנים-חדשים כחלק מארץ ישראל ההיסטורית, ומכאן כחלק מן המולדת. רחבעם זאבי, שתמך בסיפוח הגדה המערבית ובטרנספר לתושביה הערבים קרא לתנועה שהקים "מולדת". בתקופה זו התפתח השימוש בצירוף לשון חדש: 'חבלי מולדת', המתייחס לאזורים שבמחלוקת, ומזהיר מפני "קריעת חלקי מולדת", כפי שקרה בהתנתקות.

מול השיח הזה על שימושיו, כמעין תמונת ראי, מופיעה 'מולדת' בכתבים של בעלי עמדות פוסט ציוניות. אלה נוטים להציג את מולדת כמונח שקרי. אבי כצמן כתב ב-1992 כי "כל השנים טבלה המולדת בדם ואש: יסודותיה התודעתיים נעו בין 'טוב למות בעד ארצנו' ל'אין מדינה ניתנת על מגש של כסף' … אין  מולדת אלא המילה 'ולד' עטופה במילה 'מת'."

מלחמת ששת הימים הולידה שימוש חדש ל'מולדת', במסגרת השיח הלאומי הפלסטיני. מילון ובסטר מביא דוגמה להגדרת המילה homeland כ"טריטוריה מדומיינת או נכספת" את "המולדת הפלסטינית". שוב מזומנים למילה 'מולדת' שני היסודות שהיו בה מלידתה בסיפור אברהם אבינו: הכיסופים והקריעה.

Read Full Post »

הגזענות מתחילה בראש, אבל משם היא נודדת למחוזות הפוליטיקה, התרבות, אלימות הרחוב, וגם ללשון. המילון הגזעני הוא רב תרבותי, והעיקרון הוא פשוט: בני גזע או עדה מסוימת מכנים בשם גנאי את הגזע או העדה האחרת, והכינוי נשאר בשפה עד שחוקי התקינות הפוליטית מרחיקים אותו מהשיח.

יצירת הכינויים מגוונת מאוד, אבל אפשר לתת בה סימנים. השיטה הפשוטה והנפוצה היא לקרוא לקבוצה בשמה, אבל בעיוות קל, או שאחד משמות הקבוצה מתייחד למטרת הגנאי. היהודים לאורך הדורות מכירים היטב את השיטה: ז'יד בשפות הסלאביות, ג'ו-בוי באמריקה, שם היהודים קרויים גם hebe, קיצור של Hebrew.

השיטה הזו אומצה גם בין הישראלים החדשים, וכוונה תחילה כלפי הערבים. אלה כונו ביידיש אָרָאבֶּר וכן ערבּוש, עם תוספת –וש הסלאבית לשם זלזול. דרך העיוות המקובלת היא המילעול. כך בפסוק הידוע "רומני (במלעיל) גנב, פולני (כנ"ל) שותף". השיטה הופנתה גם ליוצאי עדות המזרח, והוחלה על יוצאי מצרים  (מַצְרִי) ותימן (יָמָנִי או תֵימוֹנִי) וכאן יש גם הלעגה על ההגייה הערבית המקורית. פרסי במלרע הוא בן לתרבות עתיקה, פרסי במלעיל מסתכל על העולם דרך החור של הגרוש. פרסי במלרע צועד בארמונות טהרן, פרסי במלעיל בוש במוצאו, או כפי שאמרו הגששים ב"פסטיבל שירי דיכאון": "אחותי התחתנה עם פרסי, לא שווה חצי נקודה?" בהיפוך אירוני הפך היום השם הנייטרלי "אשכנזי" לכינוי גזעני עולב שאינו רק אתני, אלא מרמז לטיפוס חסר שמחת חיים ומתנשא.

דרך יצירתית נוספת היא חיקוי אופן הדיבור של הציבור המגוזען, אפשר לקרוא לה גזענות אונומטופאית. האמריקנים מאוד יצירתיים בתחום. ההיספנים נקראים spic, ככל הנראה חיקוי למשפט של מהגרים היספניים: no spicka da English. קייק, כינוי ליהודים, היא על פי אחת הטענות הצורה של היהודים לומר circle, אך יש טענה שהיא שיבוש של "קִיק", ביידיש: תסתכל. גם בעניין זה תרמה התרבות הישראלית את תרומתה. האשכנזים נקראו ווּסְווּסִים (או ווּזְווּזִים) כי הרבו בשאלות הפותחות במילה היידישאית ווּס: ווּס הערצאך (מה נשמע), ווּס ברענט (מה בוער) ועוד. ההונגרים כונו בלעג אִיגֶן-מִיגֶן. איגֶן פירושה בהונגרית כן, מיגן צצה למען החרוז. לאחר מערכון חידון התנ"ך של "לול" הפך "אהוואה אהוואה" לכינוי לגלוג לתימנים באשר הם.

כוכב הגזענות האונומטופאית הוא הצ'חצ'ח, מילת סבנטיז-אייטיז, שאמנם לא פסה מן העולם, אבל השימוש בה קהה מאוד. כשפרצה לחיינו היא התייחסה ליוצאי צפון אפריקה, בעיקר מרוקו, והצליחה להבליט את מה שנראה לאשכנזים נחשלות וחוסר השכלה. צ'חצ'ח בנויה על חיקוי העיצור ch המזוהה עם העלייה הצפון אפריקנית. שמעון פרס זוכר היטב את המילה מטראומת בחירות 1981.

"רומני גנב פולני שותף" מזכירים את הנוהג הגזעני להדביק לקבוצה אתנית תכונה סטריאוטיפית שלילית. בתרבות הגויים זכתה המילה Jew להוראה נוספת: רודף בצע, והיהודים ככלל סבלו מהדבקת תכונות לאורך כל הדורות. זה לא מנע מהם להשתמש בשיטה בקרַב הכינויים התוך-יהודי בין העדות. יוצא גרמניה נקרא יקה-פוץ, רמז לנוקשות ולמרובעות הייקית. בתגובה מאוחרת פרחו הכינויים "מרוקו-סכין" ו"עיראקי-פיג'מה". הסכין מרמז לאופי האלים לכאורה של בני העדה, ומקורו נקשר גם לנוהג היהודי-מרוקאי להניח סכין מתחת לכרית לפני השינה. הפיג'מה מרמזת לנוהג של יוצאי עיראק לשבת על המרפסות בפיג'מה, ויותר מכך לחליפת הפסים שלהם, הדַשְדַשַה. ומיהם התאילנדים (ולא רק בשיח המקומי)? אוכלי- כלבים. לצד התכונה מככב גם הצבע. האשכנזים נהגו לקרוא למזרחיים שווארצע חייעס (חיות שחורות), והכינוי הגזעני כלפי אתיופים היום הוא "כושי", מילה שבעבר הלא רחוק נחשבה תמימה ואפילו חביבה. לעומתם נקראים האשכנזים, בעיקר בסלנג הצבאי, "צהובים".

בסלנג האמריקני כינויים רבים לאנשים מן המזרח הרחוק, וחלקם מתייחסים לעיניים המלוכסנות, כמו slant-eyed ו-slope, וכן זיפֶּר-הֶד, ראש-רוכסן, המתייחס למבנה הראש האסיאתי. כך גם רַייס-ניגֶר, מילולית: "כושי אוכל אורז".

הדרך הנתעבת ביותר היא כינויים גזעניים המשווים קבוצה אתנית או גזעית לחיות. גבלס השווה את היהודים בעקיפין לפשפשים: "האם היהודים הם בני אדם? כולם אומרים שהם בני אדם, אני יודע, אבל הפשפשים הם גם חיות". הקיסר וילהלם השני לפניו היה בוטה יותר: "יהודי אינו יכול להיות פטריוט אמיתי. הוא משהו אחר, מעין יתוש רע. יש לשמור אותו מבודד כדי שלא יוכל להזיק,  אפילו באמצעות פוגרומים". המחזאי ברנרד שואו לא ברר במילים: "זהו האויב האמיתי, הפולש מהמזרח, ההמון הפרוע, הטפיל האוריינטלי, במלה אחת: היהודי".

לאמריקנים מילון זואולוגי מגוון כשמדובר בבני הגזע השחור: ape (קוף גדול או קוף אדם), או coon (קיצור של ראקון). מנהיג השחורים שנרצח נקרא בפי הגזענים הלבנים  "מרטין לותר קון". חיה נוספת שיוחסה לשחורים היא jungle bunny (ארנב הג'ונגל). הלבנים נקראים בתרבויות שונות חזירים, ולצרפתים ניתן הכינוי צפרדעים, משום נוהגם לאכול את היצור המקרקר. מזרח אסיאתיים קרויים בפי הגזען האמריקני עכברושי ביצה (swamp-rats), ביטוי שמקורו ככל הנראה בסלנג החיילים במלחמת קוריאה. את השווארצע חייעס העברי החליפו הבבונים, וזכורה תלונתו של דוד לוי "רואים אותנו כקופים שירדו מן העצים". ערוץ החיות העברי משתבח גם במגרשי הכדורגל בנהימות כלפי שחקנים שחורים, ושום קנסות ועונשים לא הצליחו לעצור את התופעה.

ולמען חשבון הנפש, ראוי להציץ במסכת קידושין: "תני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב. ובהמשך:  הראני חַבָּרִין (חכמי דת פרסיים), דומין למלאכי חבלה; הראני ישמעאלים, דומין לשעירים של בית הכסא; הראני תלמידי חכמים שבבבל, דומים למלאכי השרת". מה שנכון נכון, הרי אנחנו העם הנבחר.

Read Full Post »

האצבעות אינן זוכות בדרך כלל להערכה רבה. לכל היותר אנחנו נזכרים בהן לנוכח יד נטולת אצבעות של נגר, או משלוח אצבע קטועה בסרטי מאפיה. השפה דווקא נותנת להן כבוד, וגם מספרת דרכן סיפורים לרוב.

בעברית, בדומה לשפות אחרות, יש לכל אצבע באצבעות כף היד שֵם. במסכת כתובות בתלמוד נאמר: "מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתֵדות? מפני שחילק אותן: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גוּדָל! אלא מה טעם משופות כיתֵדות? שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – יניח אצבעותיו באוזניו".

אז האצבעות נועדו לסתום את האוזניים, אבל אחת מהן מספרת על תפקיד נוסף, הלא היא הקמיצה. הקמיצה היא האצבע הקומצת, זאת שלוקחת באמצעות הקימוץ והכיווץ קומץ מן המזון יחד עם שכנותיה האצבע והאמה. האצבע, הסמוכה לאגודל, היא במקרא שם כללי לכל האצבעות, וממנה נוצר הפועל להצביע. האגודל השמנמן הוא מן התלמוד, בתנ"ך הוא קרוי בוהן.

שלוש מחמש האצבעות הן מידות אורך. זֶרֶת איננה רק האצבע הקטנה מכולן, אלא גם המרחק שבין קצה האצבע הזו לקצה האגודל ביד פשוטה. זה בדיוק המצב בערבית, שם נקרא המרחק הזה שִׁבְּר, שפירושו גם זרת. בעברית זה נשמע בדיוק כמו השיבֶּר הראשי בבית או בשדה, אך הדמיון מקרי: בגרמנית ברז כזה נקרא פשוט Schieber. אצבע היא השם העברי שניתן למידת האורך אינטש, והיא משמשת כמידת אורך בירמיהו: "וחוט שתים עשרה אמה יסובֶּנו, ועוביו ארבע אצבעות נבוב". עובי האצבע משחק תפקיד גם במידה הצבאית הלא רשמית 'אצבע', שנועדה להדגים מרחק במשקפת ארוכת טווח, בנוסח "שתי אצבעות מצידון". מידת האורך הנפוצה ביותר במקרא היא האמה, אבל מקורה באיבר אחר באותו שם: חלק הזרוע בין המרפק לכף היד.

האצבעות נחשבות לאיבר קטן, כשהקטנה מכולן, הזרת, נקראת גם 'קוטֶן', בפסוק הידוע "קוטני עבה ממותני אבי". בתלמוד קראו לאדם נמוך מאוד 'אֶצְבָּעִי', ועל כך נאמר במסכת מקוואות: "גבוה לא ישא גבוהית – שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת – שמא יצא מהם אצבעי". על הבסיס הזה קרא ביאליק לאחד מגיבוריו "נער קטון, אצבעוני", ומאוחר יותר הוא הפך שם לעיתון ילדים עברי. טמבולינה של הנס כריסטיאן אנדרסן, שפירושה בעצם "האגודלית", נקראה בתרגום לעברית "אצבעונית", הפרח אצבעונית ארגמנית אינו זעיר כלל וכלל, והוא נקרא כך כי פרחיו דומים לאצבעות.

האצבע הזכירה לאבותינו ולנו איבר נוסף. כבר בתלמוד קראו לאיבר המין הגברי 'אַמָּה', ור' אליעזר אמר: "המטיל טיפין עבות מתוך האמה טמא". רמזים בני ימינו לדימוי הזה אינם חסרים. אצבע משולשת, תחיבת האגודל בין האצבע והאמה, מרמזת על משגל, ויש אפילו שקושרים אותה לצירוף מישעיהו: "אם תסיר מתוכך מוֹטָה,  שלח אצבע ודבר אוון". "תנועה מזרחית", כיפוף האמה לשלושת מפרקיה, מדמה את חדירת האיבר; בערבית 'בַּעֲסָה' פירושה 'מי שתקעו אצבע בישבנו', רמז לעלבון הקשה ביותר שניתן להעליב בו גבר. "לא עשו אותו באצבע" מרמז איך באמת עשו אותו, ואם תרצו, הביטוי "לא נוגע לי בקצה הזרת" הוא סוג של לשון נקייה.

אצבעות הרגליים לא זכו לאותו כבוד, ולכל היותר מדברים עליהן בהכללה. על ענק מקראי אחד נאמר שהיו לו 24 אצבעות: "אצבעות רגליו שש ושש". רק אצבע רגליים אחת זכתה לשם, והיא הבוהן, וגם כאן היא משתתפת בעניין עם האצבע העבה של היד. בוהן ברבים הן בהונות, והביטוי "הולך על בהונות" מטעה לחשוב שמדובר בכל אצבעות הרגליים: פירושו הליכה על שתי האצבעות העבות והחזקות של הרגליים. האגודל של היום הוא איבר של היד בלבד, אבל הביטוי  'הלך עקב בצד אגודל' או 'עקב בצד גודל' מעיד שאגודל שימשה פעם גם כשם לבוהן כף הרגל.

אחד הביטויים המעניינים המעידים על כמה תפקידים שיש לאצבע הוא 'כלל אצבע', או באנגליתrule of thumb   (כלל אגודל). כלל אצבע הוא עיקרון מקובל המבוסס על ניסיון ולא  על תיאוריה מוכחת. מקורו כנראה בימים שבהם מדידות אורך נעשו באמצעות האגודל, אך הסבר אחר גורס שהמקור הינו חוק בבריטניה שאסר על גבר להכות את אשתו במקל שעוביו עולה על עובי אגודלו. סברה ישראלית אומרת  שמקור הביטוי הוא בהרטבת אצבע והנפתה באוויר כדי לבדוק את כיוון הרוח, מה שמזכיר לנו שהאצבע היא איבר שילדים אוהבים למצוץ, ועל מבוגרים הבודים רעיונות או השערות בלי בדיקה נאמר שדבריהם מצוצים מן האצבע. על כך טבע ביאליק את שם התואר 'אגודלי', כלומר, חסר יסוד, ועל פלוני המרבה ברעיונות סרק בנאומים או דרשות אמר שהוא "שואב את רוח הקודש מאגודלו".

טביעת האצבעות ניכרת בשלל דימויי תכונות. לגנב אצבעות ארוכות, לפזיז אצבע קלה על ההדק ולחכם אצבע על הדופק. העצל לא נוקף אצבע, התחמן מסובב את זולתו על האצבע הקטנה, לפזרן הכסף נמס בין האצבעות, התובע מפנה אצבע מאשימה,  והחרוץ עושה הכול בעשר אצבעותיו. כשלחמדן נותנים אצבע הוא רוצה את כל היד. על כל אלה מאפילה האצבע הכל-יכולה, מחוללת הניסים, אצבע אלוהים. בציורו הידוע של מיכלאנג'לו האצבע הזו נופחת רוח באדם, ולנו לא נותר אלא ללקק את האצבעות.

Read Full Post »