בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

האדם המודרני חי כל ימיו במהלך זמנים מוגדר הקובע את סדר היום, סדרי העבודה וזמני האירועים. הזמן מחולק ליחידות הולכות וקטנות. השנה נחלקת לחודשים, החודשים לשבועות, השבועות לימים, הימים לשעות, והשעה נחלקת שוב עד רמת עשירית השנייה ואף קטנה מזו.

בעוד החלוקה לימים מתאימה לזריחת השמש ולשקיעתה, החודשים העבריים למחזור הירח והשנה למחזור השמש, הרי החלוקה הפנימית לשעות, דקות ושניות אינה טבעית אלא תרבותית. בעברית היא מוכרת מימי הביניים, כלומר, היא כבת אלף שנה, ומקורה בחלוקה מוקדמת יותר שנעשתה בתרבויות יוון ורומי והשפיעה גם על הערבית. המונחים שנקבעו בעברית נוצרו בחלק מהמקרים בהרחבת משמעות של מילים מהמקורות, ובמקרים אחרים בשאילת משמעות מלטינית ומערבית.

המילה 'שעה' היא במקורה ארמית. היא מופיעה פעם אחת בספר דניאל, בחלקו הארמי, לצד עוד ארבע הופעות של 'שעתא'. זה עדיין אינו מונח של חלוקת הזמן, אלא ביטוי לתקופת זמן קצרה כלשהי. בלשון חכמים 'שעה' כבר מככבת כמילה עברית נפוצה, ופירושה 'תקופת זמן', בדרך כלל קצרה. במדרש נאמר: "ניקב נקב מגיהנם, והרתיח כל העולם כולו על יושביו לשעה קלה" (בראשית רבה מח). ביטויים המדברים על זמן מתמשך נוצרו בשלבים מאוחרים יותר. 'שעה ארוכה' – מגרמנית, 'שעה תמימה' – בספרות ההשכלה. בכל המקרים האלה אין מדובר בשישים דקות. זאת לעומת הביטוי 'שעה עגולה', המייצג את ראשיתה של השעה, תחילת הדקה הראשונה בשעה חדשה, כגון שמונה אפס אפס. המקור ברוסית: kruglyj chas. הצירוף מתייחס לסיבוב השעון האנלוגי, הפותח מעגל חדש מדי שעה.

בדרך כלל השימוש ב'שעה' מתייחס לאירועים בעלי משמעות. במסכת אבות נכתב: "אל תהי בז לכל אדם … שאין לך אדם שאין לו שעה" (ד ג), וכאן מדובר בשעה גורלית, שעה של הצלחה. כך גם בביטוי 'שיחקה לו השעה': "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תתגרה בו" (מסכת ברכות ז ב). לאלה מצטרפים 'צו השעה', 'שאלות השעה', ועוד. 'איש השעה' הוא אדם המתבלט ומשפיע על חיי הציבור, בדרך כלל לתקופה קצרה. המקור באנגלית: man of the hour.

'שעה' היא גם ביטוי לזמן הווה, לחיים ללא מחשבה או משמעות: "קל וחומר, על חיי שעה מברך – על חיי עולם הבא לא כל שכן?" (ברכות מח ב). באותה מסכת למדנו ש"כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה – שעה נדחית מפניו", כלומר, אין לפעול באופן מלאכותי ליצירת אירועים משמעותיים. רבני המאה ה-18 ואילך, כגון החת"ם סופר ור' חיים פַּלָאגִ'י, רבה של אִזמִיר שבטורקיה, סברו דווקא שעדיף לא לדחות דברים, בביטוי "ויפה שעה אחת קודם". הניב מופיע בכתב בראשי תיבות: יפשא"ק, וכן וישא"ק, כמו שמקובל היום באינטרנט.

תחושת הדחיפות ניכרת גם בביטוי 'השעה השתים עשרה', כלומר הרגע האחרון, ההזדמנות האחרונה. בגרמנית אומרים "חמש דקות לפני שתים עשרה", ואילו באנגלית נהוג דווקא הביטוי  'השעה האחת עשרה'. מקור הצירוף על גרסאותיו בברית החדשה, בספר מתי. במשל מסופר על בעל בית ששכר פועלים בשעות שונות של היום, שאותו חילק ל-12 חלקים, והפועלים האחרונים הגיעו בסוף השעה האחת עשרה. בצרפתית קיים צירוף המבוסס על אותו משל: les ouvriers de la onzième heure (עובדים של השעה האחת עשרה).

הברכה 'בשעה טובה' מוכרת כבר בשו"ת מהמאה ה-14: "הלכו לשנייה ואמרו לה כדברים האלה והשיבה תעשה בשעה טובה". נראה שהשימוש בה היום מושפע מיידיש: אין אַ גוטער שעה, וכן מלדינו: אֶן בּוֹנוֹרָה, צרפתית: à la bonne heure ועוד. המרחיבים יוסיפו 'בשעה טובה ומוצלחת'.

ואם נשוב אל הזמן המחולק, בל נשכח את השאלה 'מה השעה?' בצרפתית אומרים quelle heure est-il? בגרמנית: עד כמה היא השעה. ויהודה עמיחי כתב: "פניי פתוחות תמיד. ילדים מרבים אותי לשאול/ מה השעה". בגרמנית 'שעה' – Uhr – פירושה גם שעון, ועל כן נקרא השעון בראשית תחיית הלשון 'שעה', עד שבא יחיאל מיכל פינס וחידש את המילה 'שעון'.

את השעה חילקו הרומים ל-60 חלקים שווים, ובימי הביניים החלוקה אומצה גם על-ידי הערבים והיהודים. בעברית ניתנו לחלק השישים שתי מילים: דקה ורגע. 'רגע' היא מילה מקראית, ופירושה זמן קצר מאוד, הרף עין. בישעיהו (נ"ד ז) נכתב: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ", ומכאן הביטוי 'רגע קט'. השורש רג"ע מבלבל – הוא שורש הומונימי, כלומר, בעל שתי משמעויות שונות במקרה, וכאן אפילו מנוגדות. מצד אחד – רגיעה ושלווה, מצד שני – תנועה נמרצת, שהיא המקור ל'רגע' במשמעות הזמן.

בדרך כלל השימוש ב'רגע' אינו מתייחס לזמן מדויק והדבר ניכר במטבעות לשון רבות, רובן תרגומי שאילה מאנגלית ומגרמנית. במקור מופיעה המילה Moment. כשמבקשים השהיה קלה נאמר 'רגע אחד!', באנגלית: One/Just a moment, please! בגרמנית: einen Moment. על מעשה הנעשה ללא מחשבה אומרים שהוא נעשה בלהט הרגע, בעקבות יצר חולף, ללא מחשבה. באנגלית: on the spur of the moment. על מי שחי ללא חשבון, בדומה ל'חיי שעה' התלמודי, נאמר שהוא 'חי את הרגע' – אנגלית: live the moment. השלב שבו מוכרע מאבק כלשהו הוא 'רגע האמת', בעקבות ספרדית: el momento de la verdad, שהוא הרגע שבו לוחם השוורים הורג את השור.

גם מעצבי העברית הישראלית נהגו להשתמש ב'רגע' לא כדרך לחלוקת מדויקת של הזמן. את הפתגם 'אורֵח לרגע רואה כל פגע' טבע אברהם שלונסקי בעקבות פתגם ביידיש. את הביטוי 'רגע, חושבים' נתן אפרים קישון בפי גיבורו סאלח שבתי. ואילו נעמי שמר התחכמה בשירה 'אין לי רגע דל, או סקנדל או פסטיבל'. המקור באנגלית: never a dull moment (אין אף פעם רגע משעמם). השיר נכתב בהשפעת הדמיון בין המילה האנגלית dull בהוראת משעמם, למילה העברית דל בהוראת עני, וכאן, עני באירועים.

מדוע אם כן שימשה 'רגע' גם לצורך חלוקת הזמן? המקור באנגלית ובגרמנית, שבהן moment פירושה זמן קצר מאוד, וגם דקה, החלק השישים של השעה. ובכל זאת, עם הזמן הלכה 'דקה' ותפסה את מקומה של 'רגע'. כך הביטוי "חמישה לחמש", חמש דקות לפני חמש, מעורר תהייה, שהרי דקה היא מילה בנקבה, ויש לומר 'חמש לחמש'. המקור הוא בתקופת השימוש ב'רגע", שהיא מילה בזכר: חמישה רגעים.

איך נולדה המילה 'דקה'? כאן נכנסת הערבית לתמונה, בתקופת תור הזהב שבה היא השפיעה על העברית. בערבית המילה היא 'דַקיקה' שפירושה 'קטנה', ובעקבותיה נוצרה המילה העברית 'דַק', המשמשת היום בעיקר בספרות, כמו בשירה של רחל 'נפגשות לדק, נפרדות לעד'. הצורה הנקבית, דקה, נטבעה בעברית החדשה. 'דק' פירושה בלשון חז"ל קטן – כמו בביטוי 'בהמה דקה' המתייחס לצאן, לעומת 'בהמה גסה', בהמה גדולה, המתייחס לבקר.

דקיקה ודקה במשמעות 'קטנה' הן תרגומי שאילה מלטינית – minuta, החלוקה הקטנה של הזמן. מיני הוא מרכיב שפירושו קטן, ומכאן מינימלי, מינוס, מינורי, וחצאית המיני. זה גם מקור המילה הנוספת באנגלית, בגרמנית ובשפות נוספות לדקה – minute. בניגוד ל'רגע', 'דקה' כמעט אינה מופיעה במטבעות לשון, פרט לזו שנשאלה ממגרשי הכדורגל – 'בדקה התשעים', כלומר, בדקה האחרונה (רשמית) של המשחק, ברגע האחרון. הביטוי 'ברגע האחרון' מקורו בכמה שפות, והוא מקובל בתחום הצרכני ביחס למוצרים כגון כרטיסי טיסה או מופעי תרבות הנמכרים במחיר מוזל לפני שלא יהיה להם שימוש, אנגלית: last-minute shopping. יש גם שימוש היברידי: "קניתי כרטיס בלאסט מיניט".

החלוקה הנוספת של הזמן, חלוקת הדקה לשישים, היא 'שנייה'. המונח 'שנייה' במשמעות 'החלק השישים' נמצא אצל הרמב"ם, והוא מתייחס לחלק השישים של הדקה, וגם לחלק השישים של הקשת בגיאומטריה. יוצרי העברית של ימי הביניים הלכו בעקבות הלטינית כמו יתר השפות שהושפעו ממנה, כולל אנגלית. כאמור, הלטינית קבעה את minuta לציון דקה, החלק השישים של השעה, ומשמעות המילה היא 'קטן יותר', או 'קטן מאוד'. כשחילקו את הדקה קבעו כי מדובר בחלוקה השנייה (secunda) של הזמן, וכך התגלגלה 'שנייה', במשמעות 'מי שבאה אחרי הראשונה', ל'שנייה', במשמעות היחידה הקטנה של הזמן, באנגלית, בגרמנית – ובעברית. 'שנייה' משמשת גם לתיאור זמן קצר מאוד, כמו בביטוי 'רק שנייה', או 'שניוֹנֶת'.