Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תרבות’

כל חנות ראויה לשמה מחזיקה את המהדורות המהודרות והמוערות של הקוראן. לעומת זאת, הברית החדשה היא ספר סודי. אין לרכוש אותו ברשתות הספרים, אפשר להשיג אותו חינם בחנויות קטנות העוסקות בהפצת תורת ישו. אבל הברית החדשה היא חלק מהתרבות היהודית בדרכים שונות ומפותלות, וסוכן חשוב שלה הוא מטבעות לשון שהפכו חלק מהשפה העברית. ואנחנו לא ידענו שאנחנו מדברים נוצרית שוטפת.

המפגש בין העברית החדשה לברית החדשה ניזון גם מהמפגש הוותיק בין היהדות לנצרות, ובנוכחות של התנ"ך בכל פינה של הברית החדשה, שהרי אבות הנצרות טענו שהבשורה שהביא ישו מצויה כבר בברית הישנה. המונח 'ברית חדשה' עצמו, בלטינית: novum testamentum, נטבע על ידי התיאולוג טרטוליאן במאה השנייה לספירה, והנוצרים קושרים אותו לספר ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה', וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָֽׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי". גם לישו, בן האלוהים על פי האמונה הנוצרית, שורשים בפסוק מן התנ"ך: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו 2). רש"י טוען שבני האלוהים כאן הם בני השרים והשופטים, ובספר איוב הם צבא השמים, הקרובים לשכינה. אבן עזרא סבור שבני האלוהים הם בני שת, ואילו בנות האדם באות ממשפחת קין.

אחד השיבושים המפורסמים של פסוק מקראי הוא "קול קורא במדבר". בספר ישעיהו נכתב, בפיסוק על פי טעמי המקרא: "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". איך נדד הפסיק אל מאחורי המילה 'במדבר' ושינה את משמעותו? הפסוק שובש כבר בתרגום המקרא ללטינית: vox clamantis in deserto, ומכאן התגלגל לשפות שונות ונקלט בעברית בהוראתו החדשה. הפסוק המשובש מצוטט בברית החדשה, ומשרת את הצגת יוחנן שבא מן המדבר כאיש קדוש. ההוראה החדשה מופיעה גם במדרש: "קול תחיית המתים, דכתיב קול קורא במדבר" וגם: "ובת קול רביעית יוצאת ואומרת: קול קורא במדבר". לעברית הוא שב גם באמצעות התפוצה הרחבה של מטבע הלשון בשפות משפיעות כמו גרמנית וצרפתית.

ישו כידוע נשא את צלבו לאורך הוויה דולורוזה. הביטוי 'לשאת את הצלב' הפך מאז, גם בעברית, סימן לסבל גדול ופומבי בעטיה של האמונה. נעשה בו שימוש גם במדרש העוסק בעקידת יצחק ומציג את אברהם הנושא את עצי העולה "כזה שטוען צלובו בכתפו". אנשים הנושאים צלב נצפו בכל מחוזות האימפריה הרומית.

אחד הביטויים שעברו גלגולים מפליגים מאז ימי הנצרות הקדומה הוא 'טבילת אש'. מקור הצירוף בספר מתי: "הן אנוכי טובל אתכם במים לתשובה, והבא אחרי חזק הוא ממני … והוא יטבול אתכם ברוח הקודש ובאש". בתרבות הנוצרית התייחס הצירוף אל אנשים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך נשרפו על קדושת האמונה לפני שנטבלו במים. נפוליאון השלישי השתמש בצירוף זה במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 במשמעות של היחשפות ראשונה לאש האויב. בעברית, כמו בשפות אחרות, התרחבה 'טבילת אש' לכל התנסות משמעותית ראשונה של אדם בתחום כלשהו.

ישו הטיף לא להגיב בתוקפנות על תוקפנות, ומצוטט בספר מתי: "ואני אומר לכם: לא תתייצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על הלחי הימנית, תן לו גם את השמאלית". העיקרון הזה לא הפך נחלת רבים ובוודאי לא במדינת ישראל שהקימה צבא מפואר. עם זאת יש לכך רמז במגילת איכה: "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג 30). בסיפור האשה הנואפת נשמעת הקריאה בספר יוחנן: "מי בכם זך בלי פשע, הוא ראשונה ידה בה אבן". רמז לכך נמצא בספר דברים, אם כי אינו מכיל עמדה מוסרית דומה: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ".

מטבע לשון ישראלית נפוצה היא 'מלח הארץ'. כוונת הביטוי היום היא לעילית המגויסת, הטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, תואר כבוד שעליו מתמודדות קבוצות שונות בחברה. בספר מתי נכתב על 'עניי הרוח', האנשים הפשוטים הנדרסים על ידי השלטון הדכאני: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל". המלח נחשב באותם ימים יקר המציאות, ונאסף מן האדמה בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח, ומכאן התגלגלה salary בהוראת "משכורת". השימוש העברי בביטוי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".

כמה מסיפורי התנ"ך זכו בנצרות לפרשנות חדשה, שגם חזרה אל השיח הישראלי. הביטוי 'אות קין' פירושו כתם מוסרי חמור על מעמדו הציבורי של אדם בעקבות אירוע מעברו. הוא מוכר כמעט בכל שפה אירופית וכן ביידיש, בעקבות ספר בראשית: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ". אלא שכאן הכוונה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה: האות ישמור על קין מפני מי שינסה לפגוע בו. ההוראה החדשה מעידה על האתוס הנוצרי של האשמה התמידית, או החטא הקדמון.

גורל דומה אירע למונח 'מעשה סדום', מין שלא כדרך הטבע. הביטוי במשמעות זו, sodomy, נוצר בחברות נוצריות בעקבות הסיפור המקראי על אודות אנשי סדום, שביקשו מלוט להוציא אליהם את אורחיו כדי שידעו אותם, ורש"י מפרש: "במשכב זכור". בלשון חכמים 'מעשה סדום' מתייחס לסיפור המקראי, אך אינו מתייחד לתחום המיני אלא לרשע וחטא בכלל. ההוראה המינית-משפטית מקורה בהשפעה לועזית.

סיפור מפתיע יש לצמח הקרוי פרח התשוקה, או פרי התאווה. זהו כינוי לפסיפלורה, 'שעונית' במילון הבוטני העברי, צמח מטפס ששמו באנגלית: passion flower. הכינוי העברי הוא תרגום של passion לתשוקה או תאווה, אבל כוונת השם הלועזי אינה "פרח התשוקה" אלא "פרח הייסורים", בהתייחסות לפסיון ((the passion, סיפור ייסורי ישו. הפרח נקרא כך מפני צורתו המיוחדת, המזכירה למאמינים בישו אלמנטים בסיפור הצליבה המסופר בברית החדשה, כגון זר הקוצים, המסמרים בצלב, השליחים סביב השולחן ועוד.

מפגש התרבויות בין היהדות והנצרות היה מסועף כל כך, שלעיתים אימצו חכמי ישראל ביטוי נוצרי כאילו נהגה על ידם. כזהו הביטוי הידוע 'אין נביא בעירו'. החתם סופר כתב: "ואחז"ל [אמרו חז"ל] אין נביא לעירו". הייחוס לחז"ל מופיע גם בכתבים מוקדמים יותר. חוקר הלשון בנציון פישלר גילה שאין לביטוי הזה שורשים במקורות, והוא אינו קיים בספרות המדרשית. לעומת זאת הוא מופיע פעמיים בברית החדשה, אצל לוקס ומתי: "אין נביא רצוי בארץ מולדתו".

ברשימה הבאה: על ביטויים נוצריים שהתאזרחו בעברית הישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לפני כמה שנים כבש את תרבות הפנאי בישראל להיט חדש: הגוּמילוּם, או בכינויו הישראלי 'גומיות'. מי שיש לו בנות וגם בנים בגילאים המתאימים היה אמור לשמוע שוב ושוב את הביטוי "תקנה לי גומיות". ומה עושים עם הגומיות? באמצעות נול פלסטיק, באנגלית loom, שוזרים גומיות בצבעים שונים לצמידים. הבשורה הגדולה בעיסוק הזה, שאותו הגה מלזי-אמריקני, היא שאין מגששים במשחק הזה באצבעות על גבי מסכים, אלא עוסקים כמלאכת כפיים, כמו פעם. העיסוק והמוצר נקראו במקור rainbow loom, נוּל הקשת. היום נקרא המוצר באנגלית loom bands : צמידי הנול. גומילום הוא השם הישראלי שניתן לשיגעון העולמי החדש על ידי היבואן בעז דקל. חברת נסטלה הצטרפה לשיגעון, והחלה למכור גומיות יחד עם השלגון החדש שלה.

'גומילום' הוא הלחמה של שתי מילים, loom האנגלית (כאמור, נול), ו'גומי', שהיא מילה גרמנית שאומצה בישראל ולא זכתה לתרגום. בתלמוד מופיעה המילה 'גֶמי' שפירושה קנה סוף, והוא שימש לקשירה כך שנוצר קשר אסוציאטיבי מקרי בינו לבין הגומי. לגומי היסטוריה ארוכה בעולם הצרכני העברי, וגם בשפה. בימים רחוקים היו מייצרים מהגומי נעליים, כדורי משחק, כלים ועוד חפצים רבים. בכל העולם הלכו במגפי גומי. המיכל דמוי בקבוק שטוח שנועד לחמם גבות כואבים בימי הקור נקרא בקבוק גומי. בעיתון דבר משנת 1940 הופיעה מודעה מרגשת: "מכונות להלחמת גומי: בחנות נסיף חיסאווי, בבניין אבו גאז'אלה, שוק הירקות על יד בית חרושת לגזוז אבו אינג'ילה. המוכר מוכן ללמד את המלאכה".

בעולם של פעם הגומי צץ בתחומי צריכה שונים. חברה המייצרת מזרונים ספוגיים בחרה בשם המסחרי 'גומאויר' שהפך למותג מצליח. המגב ההודף את מי שטיפת הרצפה נקרא מקל גומי על פי פס הגומי שבקצהו. משחק פופולרי שעדיין לא נס לחו הוא 'גומיות', משחק דמוי קפיצה בחבל באמצעות שרוכי גומי.
בד בבד נכנס לשוק הלהיט "גומי לעיסה", תרגום מילולי של השם האנגלי chewing gum. גומי הלעיסה הקדום ביותר התגלה בפינלנד והוא כבן 6000 שנה, אז הוא נוצר מקליפת עץ הלִבנה. בעוד הגומי הטבעי המשמש בתעשייה נוצר מעצים שונים ובעיקר עץ הקאוצ'וק הלטינו-אמריקני, גומי הלעיסה המאוחר יותר נולד משרף אלת המסטיק, ועל כן נקרא פשוט "מסטיק", גם אם במהלך המאה העשרים נוצרו לו תחליפים סינטתיים. מאוחר יותר מלאו חנויות הממתקים ב"סוכריות גומי". יש כאלה שזה מעורר בהם גועל, אבל נראה שבין הילדים יש ביקוש למוצר הנמתח והמתקתק הזה.

כך או כך, הגומי הפך שם נרדף לאלסטיות, ולאו דווקא מחמיאה, כמו בביטוי "ארוך כמו מסטיק". בשירו של אבי קורן "שלווה" שמענו: "על המחנה נדלק ירח, על המאהל כוכב זורח, והזמן כמו גומי מתמרח, ליל שבת בלי טעם ובלי ריח".
דימוי אחר הנשען על האלסטיות של הגומי הוא כינוי לנערת קרקסים המסוגלת לקפל את איבריה בדרכים בלתי מתקבלות על הדעת ולהיכנס במלוא גופה אל מזוודה צרה: "נערת גומי", ולצידה גם "איש גומי". הביטוי "נערת גומי" היה לדימוי לא מחמיא לפוליטיקאים המשנים את דעותיהם. אמנון אברמוביץ' כינה ב-2005 את לימור לבנת ״נערת הגומי של תנועת הליכוד״, נראה שהיא לקחה את הכינוי ברצינות ופרשה. בשיר של רמי פורטיס ושלומי ברכה "יפה אך מושחתת" נכתב: "במדינה כמו גומי, אין חוק ואין מוסר". ואיך פותרים בעיות במדינה יפה אך מושחתת? באמצעות חותמת גומי, אישור אוטומטי למהלך עסקי, ארגוני או פוליטי, ללא בדיקת גוף הדברים. מקור הדימוי באנגלית: rubber stamp.

האלסטיות של הגומי הפכה אותו חומר מבוקש ליצור כובעונים, או בשמם המוכר יותר קונדומים, שכונו גם 'גומי'. על המוצר הזה כתב חנוך לוין את המחזה "סוחרי הגומי". במחזה נתקע הגיבור עם מחסן עצום של קונדומים, בשנה שבה החלו הנשים להשתמש בגלולות למניעת היריון. עם פרוץ עידן האיידס העובר לגברים ולנשים באמצעות משגל חזר הגומי הזה לאופנה.
שלטון מדינת ישראל בשטחי הגדה והרצועה הועידו לגומי תפקיד חדש ובלתי צפוי: כדורי הגומי, שנועדו לפגוע במפגינים ולנטרל אותם בלי לגרום להרג. המונח 'כדורי גומי' במקרה זה מטעה. הכדורים האלה עשויים פלדה מצופה בגומי, והם מסוכנים למדי, למרות שאין בהם חומר נפץ. בעקבות זאת נוהגים בצה"ל לומר "לתת גומי", נוסח פקודה שפירושו "לירות כדורי גומי". לכדורים ניתן גם השם החביב "גומיות".

הגומייה המקורית אינה גומילום ואינה כדורי פלדה מצופים. הגומייה היא טבעת גומי לצרכים שונים ובצבעים שונים. בצה"ל מככבות הגומיות גם בעסקי הופעה ולבוש. הגומיות שבחיבור בין נעלי הצנחנים ומכנסיהם הן סממן של הופעה מסודרת, הקרויה בצבאית 'מדוגמת'. מסתבר שלא כולם אוהבים אותן. במחקר השוואתי שערכה ד"ר דנה קחטן שעסק במאבק היוקרה בין גולני והצנחנים על השליטה בחילות השדה, הצנחנים הולכים "עם הגומיות למעלה" (וגם עושים גלח"ץ כל יום!), בעוד גולני מתגאים ב"גומיות למטה", או "בלי גומיות", שפירושן הופעה מרושלת. נראה שזה יופייה המיוחד של המילה הזאת, גומי. היא באמת עשויה מגומי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

המיתולוגיה היוונית מוטמעת בתרבות המודרנית המערבית, ואין כמעט תחום שהיא אינה משאירה בו סימן. הנוכחות של המיתולוגיה היוונית בעברית הישראלית יכולה להצביע על עוד היבט של אופן הצמיחה של העברית, וההתכתבות שלה עם תרבויות ושפות שכנות.

יש מעט מילים שהתאזרחו בעברית, מעמדן כ'מילה לועזית' נשכח, ואתו הרקע המיתולוגי. למשל, פיתון, הנחש הענק שחי בדלפי. השם האנגלי התגלגל לעברית כשם קבוצת נחשים וביניהם פיתון מתכדר, פיתון דם ופיתון שטיח, ואפילו הטיל הישראלי פיתון 3. יקינטון, העלם האומלל היקנטוס שאפולו התאהב בו, הפך לפרח עברי. אבל בדרך כלל חדרה המיתולוגיה לשפה באמצעות מילים שאולות שעדיין מהדהד מהן הסיפור המיתולוגי. המילה אודיסיאה משמשת לתיאור מסע גורלי ומפרך. סטודנט באוניברסיטת בן גוריון כותב בפייסבוק: "ממש אודיסיאה של רגשות – מתקווה, ליאוש, לסף הטירוף". אורקל הפך שם נרדף ל’אורים ותומים’ המקראי, ספינקס הוא תיאור רווח, בעיקר בדיבור, לאנשים שאי אפשר לנחש מה הם חושבים. פרומתיאוס הוא האדם המורד באלים, ובנושא זה כתב דוד אוחנה את ספרו "התשוקה הפרומתאית".

לנשים המיתולוגיות נוכחות עמוקה בעברית. ‘מוזה’ נטמעה בעברית והתחזקה בזכות ‘מוזיקה’ ו’מוזיאון’. סביב מילים אלה נסב אחד מפולמוסי ההגייה הוותיקים של העברית החדשה: האם יש להגות מוזיקה או מוסיקה. ההגייה מוסיקה מוכרת מהעברית התיבונית, שהלכה בעקבות המילה הערבית מוסיקי, ששאלה אותה מן היוונית, בה נהגית המילה מוסיקי, בעקבות מוסה, אלת האומנויות. ההגייה 'מוזיקה' בעקבות 'מוזה' הגיעה מהלטינית. הגייה זו תואמת את המעתק הפונטי היווני-לטיני ס>ז. המינוח המוזיקלי המודרני נשען רובו ככולו על המינוח המקובל בתרבות אירופה שאימצה את ההגייה הלטינית, ומכאן גם את 'מוזיקה'. עם זאת יש להגייה זו עקבות כבר בספרות ימי הביניים. רמח"ל, החיד"א והרמב"ן השתמשו בכתביהם בכתיב 'מוזיקה', וביטאו בכך גם עמדה המתנגדת לחדירת היוונית לעברית.

גרציות, אלות החן והחסד שנולדו לזאוס, זכו בהווי הישראלי לטוויסט אירוני. להלן תיאור של נשות גיל הזהב בכתבה ב-Ynet: "ארבע הגרציות נראות כמי שמקדישות את כל הזמן הפנוי שלהן לטיפוח הפיגורה והפריזורה, עוד יותר מנכדותיהן ומנינותיהן". דנה אינטרנשיונל דחסה לשיר "דיווה" שכתבו יואב גינאי וצביקה פיק נשים מיתולוגיות מתקופות שונות: אחת רומית, אחת יוונית, אחת מודרנית ואחת מצרית: ויקטוריה, אפרודיטה, דיווה וקליאופטרה. דיווה היא מילה לטינית שפירושה 'אלילה', דנה היא בעיני רבים דיווה בפני עצמה.

בראש טבלת הנשים המשפיעות מן המיתולוגיה עומדות ה’אמזונות’, מונח המשמש בשיח הישראלי בתפוצה רחבה, בדרך כלל לא באהדה, כשמדובר בנשים לוחמניות. אחד הרבנים מנתח את הפמיניזם הדתי ומסביר ש"לא מדובר באמזונות". כותב באתר ימני חושש שצה"ל יהפוך "צבא הפמיניסטיות וארבעת האמהות, צבא כרמלה מנשה, בילוי של אמזונות בגיל הנעורים". יש גם אירוניה. באתר של הפועל ירושלים מסופר על חבורה של אוהדות פנטיות: "האמזונות האדומות".

המיתולוגיה חודרת לעברית באמצעות שמות תואר כמו ‘סיזיפי’, ‘דמוני’ ובעיקר ‘אולימפי’, שם תואר כל ישראלי המבטא מצוינות, אבל נדבק דווקא לצירוף "שלווה אולימפית". שלווה היא אחד מאיפיוני האולימפיזם שטבע הוגה האולימפיאדות המודרניות דה-קוברטן. שם התואר ‘מיתולוגי’ עצמו נפוץ מאוד בעברית, והיום כל מישהו שעשה פעם משהו הוא ‘מיתולוגי’. משה דדש הוא "היו"ר המיתולוגי של בית"ר", משפצים את "חוף מציצים המיתולוגי", ומארחים בכנס מחזור את מאיר לוי, "הרס"ר המיתולוגי של חיל הים". יש כבר ניבים: "הצבר המיתולוגי", וכמובן, "האקס המיתולוגי" מבית היוצר של עירית לינור.

המיתולוגיה יצרה ניבים נפוצים המשמשים גם בעברית. הרמטכ"ל לשעבר יעלון דיבר בשעתו על הסכמי אוסלו כעל "סוס טרויאני". תולעת אימתנית שחדרה למחשבי העולם נקראה 'סוס טרויאני'. העקב של אכילס אמנם גרם למותו, אבל הנציח את אכילס לדורות. כך נכתב בדיון על הוראת לשון: "עקב אכילס של התלמידים במשימות השחבור הוא הבלבול בין משפט מורכב למשפט מאוחה". צודקים. מדי יום גם נפתחת איזו ‘תיבת פנדורה’, בדרך כלל היא נסגרת מיד. טומי לפיד המנוח המציא בימי הזקנה העליזים שלו ביטוי נאה: ‘תסמונת אנדרומדה", בו הוא מתייחס בלגלוג לחבריו הפנסיונרים חסרי התעסוקה, המספרים בהתלהבות שהם צועדים כל יום לסלע אנדרומדה בחוף תל אביב וחזרה.

המיתולוגיה נוכחת מאוד בשמות אנשים, מקומות ומוצרים. באשר לשמות פרטיים הם בדרך כלל של נשים. למרבית השמות של נשים בישראל שנלקחו מהמיתולוגיה יש אופי לועזי, ובדרך כלל מדובר בנשים שלא נולדו בארץ כמו לידיה, פורטונה, הלנה ולאריסה, ראיה לכך ששמות מהמיתולוגיה התפזרו לכל התפוצות, מסלוניקי ועד מוסקבה. שני שמות מיתולוגיים שניתנו לצבריות הם גאיה, היא אלת האדמה, הנפוץ בעשורים האחרונים, ומאיה הוותיק, על שם בתו של הטיטן אטלס. לגאיה צלצול ניו אייג'י והיא גם שם של להקת פופ. למאיה צלצול סלבי. השם הוענק לבנות רבות בידי הורים סוציאליסטיים לכבוד האחד במאי, ובגירסת עדכון מיה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

מוסדות ובתי עסק שונים קראו לעצמם בשמות מן המיתולוגיה. בית הקולנוע המנוח אוריון, המסעדות היווניות אולימפיה ואולימפוס, וכתב העת לשירה הליקון, על שם הר יווני שבו בילו המוזות. אתר היכרויות ברשת נקרא קופידון, ואפרודיטה היא רשת להלבשה תחתונה. לפני כמה שנים התקיים מסע פרסום לנקטר, מין מיץ המנסה באמצעות השם לשכנע אותנו שמדובר במשקה האלים. ציבור השותים לא השתכנע.

לצד המונחים הרבים האלה ואחרים רוויה השפה העברית מילים בינלאומיות שיצאו מזמן לעצמאות מן המקור המיתולוגי שלהן, ומוכרות כאבני היסוד של שפות רבות כל כך. רשימה חלקית: אוקיינוס, אטלס, אירופה, דרקון, היגיינה, היפנוזה, הרמוניה, וולקן, כריזמה, לירי, מטמורפוזה, מיסטי, פאן, פוביה, סטיכי, סטירה, פסיכי, ארוס. נראה שמיתוסים, בעיקר אלה היווניים, לא מתים. הם ממשיכים לחיות בשפה, גם בעברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ברשימה הקודמת הוצגו מילים בשפות העולם שמקורן העברי מגיע מהתנ"ך והתלמוד. לצד זה התנחלה העברית בשפות הדיבור ובסלנג של שפות שונות. תופעה זו אופיינית למאות ה-19 והעשרים, שבהן התרחשה הגירת יהודים מסיבית באירופה ובאמריקה, ואיתה נדדו מילים וביטויים שונים, אך יש לה גילויים מוקדמים יותר.

הספרות הספרדית של המאות האחרונות זרועה מילים עבריות שיש להן בסיס במקורות, אך הן זכו לא פעם למשמעות חדשה. כך מופיעה בספרות המילה mancer במשמעות בן הזונה, גלגול של 'ממזר' בלדינו העברית. מלשין, בספרדית malsín, הוא כמשמעותו העברית, ומכאן הפועל malsinar – להלשין או להוציא דיבה. desmazalado הוא חסר מזל, על בסיס המילה העברית מזל. מילים כמו כשר, טרֵפה וכוהן שמרו על משמעותן הדתית.

ההגירה היהודית הנרחבת לבריטניה ולארצות הברית במאה ה-19 הביאה איתה מילים עבריות רבות לאנגלית בתיווך יידיש. המילון האנגלי התעשר במילים חוצפה, דווקא, גנב, גוי, גולם, מבין, משוגע, כושר ועוד, כולם בהגייה האשכנזית. 'רבי' היה כינוי לראש המאפיה בעיקר כאשר הנ"ל היה בן דת משה. מן המילה 'תחת 'במובן הפיזיולוגי, שנשמעה ביידיש 'טוכעס', נולדה מילת הסלנג האנגלי tush. מלחמת העולם השנייה הותירה מילה מהדהדת באנגלית: Shoah.

השפה היהודית-האיטלקית הותירה את רישומה על המילון האיטלקי, וגם כאן בשינוי הגייה מסוים שהותאם לדיאלקטים שונים שרווחו באיטליה. המילה 'מרגל' שימשה בשפת אנשי טרייסט במשמעות דומה, ובעקבותיה נטבעה המילה marachella שפירושה תעלול או הונאה. 'טָרֵף' זכה בכמה דיאלקטים למשמעות חולני. לעתים הומרה האות ע' באות נ', וכך הפכה 'מעות' ל'מנות' במשמעות כסף, ו'פועֵל' ל'פונֵל'. כינוי הרמז 'זאת' זכה בסלנג האיטלקי למשמעות אדם כלשהו. sagatata פירושה בסלנג של חבל אמיליה שחט. cacèrro – כשר – פירושה בשפת טוסקנה טוב, gadollo – גדול. לעתים התערבה במעבר המילים משפה לשפה עמדה אנטישמית, וכך זכו מילים עבריות חיוביות למשמעות שלילית. מילים כמו badanái ודומות להן, שהתגלגלו מהשבועה 'באדוני', זכו למשמעות  אדם חסר ערך או מהומה. בסלנג הצבאי האיטלקי של מלחמת העולם השנייה רווחה המילה fasullo במשמעות פסול או שגוי. מילים אלה לא שרדו בסלנג העכשווי באזורים השונים, או באיטליה בכלל.

העברית כיכבה שנים ארוכות בשפת הגנבים ברחבי אירופה. התופעה הבולטת ביותר היא שפת הגנבים הגרמנית, Rotwelsch – ששימשה ברחבי גרמניה וזכתה למילון עשיר בשנת 1960. ממנה גם התפתח ניב הלכודיש בבוואריה, שם הפכה שפת הגנבים לדיאלקט של אחד הכפרים. השפה שיצרו הגנבים נועדה להיות שפת סתרים שלא תהיה מובנת לסביבה ובעיקר לשוטרים. לשם כך נבחרו שתי שפות נסתרות – שפת הצוענים, והעברית, ולאו דווקא בתיווך יידיש. בשפת הגנבים נמצאו מילות הצלחה ואיחול כמו  אוֹשֶׁר זַיין ו'אַשְרֵה' (אשרי), ולצידן מילים המייצגות פחד וצער כמו בֶּגִידֶה, וכן בִּיסֶה, מעצר בקלון, בעקבות המילה העברית בושה. בֶּסְקִיסֵא – בית כיסא – פירושו להיפטר ממשהו או ממישהו. בֶּקָאוּאֶך פירושו בשפת הגנבים באלימות, גלגול של המילה העברית 'בכוח'. אנשי המשטרה זכו לכינויים על פי אופיים. בָּאלְחוֹכֶם (בעל חכמה) הוא קצין או איש ממסד המכיר את שפת הגנבים. בּאלְחוֹלֶם (בעל חלום) הוא לעומתו קצין או איש ממסד שאינו מכיר את שפת הגנבים. גֶמוֹרֶה – גמרא – הוא כתב פקודה או אזהרה של ראשי הכנופיה. יֶלֶד הוא מטבע כסף שערכו נמוך. גרמניה קרויה בשפת הגנבים אִשְׁכֵּנָז.

שפת הגנבים הגרמנית רוויה בהומור דו-לשוני. 'בְּרֶסְלָאוּאֶר' הוא אדם בעל איבר מין רב ממדים. ברסלאואר הוא סוג של מטבע וקשור לעיר ברסלאו, אך הפירוש המיני מתקשר לעברית: 'ברית? לא!' מֶזוּזֶה היא אשה מופקרת, מפני ש"כולם מנשקים אותה". מָרֶאמוֹקוּם – מראה מקום – הוא אליבי שקרי. אִכְבְּרוֹשׁ – עכברוש – הוא  נוכל. השוטרים נקראו צדיקים, המנהיג הנאצי גרינג טען בנאום ברייכסטאג בשנת 1933 ש"אנו חייבים 'שמירֶה שטֵיין' (לעמוד בשמירה) כנגד היהודים". מן הסתם לא ידע שהוא משתמש במילה עברית.

שפת הגנבים הרוסית אימצה לא מעט מילים עבריות בתיווך יידיש. ביניהן 'חֶבְרָה' במשמעות חבורה, 'כתובָּה' במשמעות מסמך מזויף, 'פרשה' במשמעות שמועה, 'מָלינה' – מלונה – מקום מסתור לנשק ושלל. סלנג הגנבים ההונגרי לא טמן את ידו בצלחת, וכך אפשר למצוא בו מילים כמו balhé – בַלָהָה, במשמעות שערורייה, jatt (יד) שפירושה לחיצת ידיים או הסכמה, מורא – פחד, שתיקה, ו- szajré בעקבות סחורה במשמעות סחורה גנובה.

לא רק הגנבים שרבבו מילים עבריות, ולא דווקא בסלנג. לסלנג הגרמני נכנסו מילים כמו טינֶף (טינופת), דַלוס (עוני), פְּלַייטֶה (פשיטת רגל בעקבות 'פליט') ורבות אחרות. שפה מפתיעה היא הארמנית, שלא ברור איך קלטה מילים רבות מעברית, ויש רואים כאן תיווך של הארמית לדורותיה. בשפה הארמנית אפשר למצוא מילים כמו גדיש, חרגול, צרור ופתרון, ובמשמעות העברית המקורית. המילה 'גלות' פירושה בארמנית מסע.

אחד הגלגולים המפתיעים של העברית הוא של שפות לא אירופיות הרחוקות מרחק גיאוגרפי ותרבותי רב מהחברה היהודית המוכרת לנו. בין אלה מצויות השפות הקריאוליות, שפות עבדים שנמלטו לארצות הברית מן האיים הקריביים ומאמריקה הלטינית. חלקם עבדו לפני שברחו אצל בעלי חווה יהודיים וקלטו מילים עבריות, שהפכו חלק משפתם. העבדים שברחו מסורינאם קראו ליום רביעי pikí sabá – שבת קטנה, וליום חמישי – gaán sabá, שבת גדולה. המילים 'כשר' ו'טרף', האופייניות לשפות רבות, התגלגלו גם הן באמצעות העבדים מן הקריבים לאנגלית האמריקנית.  בשפת פאפיאמנטו של האיים האנטיליים מתועדות המילים 'בסימן טוב', 'בקי', 'זונה', 'גנב' ו'כבוד', בהגייה ובמשמעות דומה לעברית. 'גדול' פירושו בשפה זו בוס, בעלים.

מילים עבריות אפשר למצוא גם בשפות הפולינזיות, האופייניות לאיים בלב האוקיינוס השקט. בשפת אנשי סמואה  נקראה מערכת הכוכבים אוריון קיסילה, בעקבות כסיל המקראית, לצד מילים עבריות נפוצות כמו שטן, תורה ועוד. מיסיונרים שהגיעו לסמואה הטמיעו בשפת אנשי האי שמות לצמחים וחיות, וביניהן ארז, נמר, קוף, תחש ושום. בצירוף מקרים קרוי כוהן הדת בשפת איי הווי kahuna, אך כאן ככל הנראה הקשר הוא מקרי.

מקבץ מילים שנקלטו בשפות העולם במאה העשרים הגיעו מן העברית הישראלית. כך אימצו הדוברים ואמצעי התקשורת בכמה שפות מונחי יסוד של המדינה העברית. במילוני האנגלית והצרפתית התאזרחו מילים כמו קיבוץ, מושב, כנסת, כיפה ומנורה, ולצידן מוסד ושין-בית. למילים אלה מצטרף השגריר הישראלי עוזי, תת-מקלע פופולרי. בספרדית נמצא את המילים ישראלי ועלייה. בהונגרית אפשר לשמוע את המילה סוכנות.

קשה לחזות את כושר ההישרדות של המילים העבריות בשפות העולם. מילות סלנג, בעיקר סלנג עבריינים, נעלמות כאשר השפה העבריינית כולה משתנה. למילים שנקלטו בפולחן הדתי כמו 'הללויה' ו'אמן' מזומנים, ככל הנראה, חיי נצח.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

מאז ומתמיד נחלקת האנושות לחרוצים ולעצלנים. בצד האחד של האנושות מזיעים, מתרוצצים, מתעקשים להספיק. בצידו השני מועדון החיים הטובים, שהעבודה עבורם היא קללה, והדחייה של המשימות העומדות בפניהם היא סוג של אומנות נרכשת. השפה חושפת גרסאות רבות של סוגיית החריצות והעצלות, דרך ביטויים, פתגמים ואמרות.

גרסת ספר משלי (1): "אל תאהב שינה פן תיוורש. פקח עיניך – שבע לחם".

גרסת ספר משלי (2): "אמר עצל: שַחַל בדרך, ארי בין הרחובות. הדלת תיסוב על צירה ועצל על מטתו. טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו".

גרסת ספר משלי (3): "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו".

גרסת ספר משלי (4): "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם".

גרסת ספר משלי (5): "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש".

גרסת מסכת אבות:  "אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".

גרסת מסכת ברכות: "מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות". יושבי קרנות הם על פי הפרשנים סוחרים, אך היום הם נתפסים כבטלנים, ומזכירים ביטויים שהתיישנו כמו "קפה ברזילי" בתל אביב, היושבים על הברזלים בפינת רחובות, או "קומנדו ארמון" החיפאי.

גרסת יהודי ספרד: "עצלן בילדותו, גנב בבגרותו".

גרסת יהודי תימן: "אמרו לו – קוּמה לתפילה, אמר לא אוּכל. אמרו לו: קוּמה לאכול, אמר: הנני הנני!"

גרסת יהודי טוניס: "באו לסייע לו בכריית קבר אביו – ראה עצמו פטור מן המלאכה והניח את האת".

גרסת יהודי כורדיסטן: "מי שצד דגים חייב להרטיב את אחוריו".

גרסת יהודי מזרח אירופה: "החתול אוהב דגים, אבל אינו אוהב להרטיב את רגליו".

גרסת יהודי מרוקו: "כשאתה מזדקק לעצלן, הוא ממציא לך עצה".

גרסת הגששים על מסייה לוי מ"שבת שלום": "הוא קם כדי לראות אם הוא עוד ישן".

גרסת יהודי מרכז אירופה (מידע אישי): מהו יֶקֶה? כשהוא מתעורר מן השלאפשטונדה הוא מסתכל על השעון כדי לדעת אם הוא עוד עייף.

גרסת ספרות ההשכלה: "הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלֶכֶת באפס מעשה כבלע" (אברהם מאפו, בית חנן).

גרסת נתן אלתרמן:  "בבוקר הוא הולך בטל, בערב הוא יושב בטל, בלילה הוא שוכב בטל" (שלמה המלך ושלמי הסנדלר). בעקבות הביטוי "יושב בטל" שטבע רש"י, שהתגלגל מ"עובר בטל" מן התלמוד.

גרסת אמיר גלבע:  "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".

גרסת היידיש: זיצן מיט פֿאַרלייגטע הענט (לשבת בחיבוק ידיים). בעקבות ספר משלי: "מעט שֵנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב".

הגרסה הרב תרבותית: אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום. יידיש: לייג ניט אָפּ אויף מאָרגן וואָס דו קענסט היינט באַזאָרגן. ערבית של יהודי עיראק: לָא תְאַגִ'ל עַמַל אִליוֹם אִלָא עַ'ד (אל תדחה עבודת היום למחר). אנגלית: Never put off till tomorrow what may be done today, וכן בגרמנית. מישל דה מונטיין, ההוגה הצרפתי מן המאה ה-16, כותב באחת ממסותיו: "כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשות היום".

גרסת צפון אוסטרליה: המדינה הצפונית של אוסטרליה מכונה בראשי התיבות northern territory) NT). על ראשי התיבות האלה נולד מדרש –not today, not tomorrow, not ever.

הגרסה הצרפתית: un travail de fourmi, שתורגמה לעברית – עבודת נמלים.

הגרסה הלטינו-אמריקנית: עבודה? מַנְיָינה. סיֶיסטה? בטח, למה לא. בעוד השלאפשטונדה הייקית היא אתנחתה מתוכננת וקבועה בין עבודה לעבודה, הסייסטה היא דרך חיים.

גרסת המלתחה: הפשיל שרוולים, שינס מותניו, אזר חלציו והתלבש על הנושא. שני הביטויים האמצעיים מן המקרא.

גרסת ההכפלות: פרה פרה, טורקי טורקי, שווייה שוויה, לנגסאם לנגסאם. שתי הראשונות מבוססות על בדיחות עממיות. השלישית ערבית, הרביעית גרמנית.

הגרסה החרדית: עשה השתדלֶס (השתדלות), כלומר: עבד לפרנסתו.

הגרסה החב"דניקית: מחכים למשיח.

גרסת התאטרון: מחכים לגודו.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי חריצות: יאללה ברעל. יאללה בְּרַבַּק. מיץ רַבַּק (זעה). לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה. נכנסים מתחת לאלונקה.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי עצלות: ראש קטן. ראש סיכה. ראש ננס. ראש נצנץ. נצנצנות. חפשנות (בעקבות  חפ"ש – חייל פשוט). להתחפֵּשׁ. להתעַצֵץ (בעקבות 'עציץ', אופייני לפז"מניקים כבדים). לזרוק זין. אִיּוֹר חֶשֶק: מעצור יזום בכלי נשק כדי להימנע מתרגיל ירי.

ולקינוח, פיתוחים ישראליים, המעמתים את אתוס העבודה עם חדוות הבטלה:

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בצֵל" (בעקבות משלי).

"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" (בעקבות ביאליק).

"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" (בעקבות סרט בכיכובו של המפרי בוגרט).

"אנחנו אנשי העבודה והשלום – רואים עבודה אומרים שלום".

"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים".

"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת".

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה לחזור למיטה" (בעקבות אמיר גלבע).

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שמות המדינות המרכיבות את הפסיפס העולמי של המאה ה-21 נוצרו בתרבויות שונות ובמסורות שונות, ומשמעותן זרה למי ששייך לתרבות אחרת. זה אינו המצב עם השמות הרשמיים, המלאים. אלה בנויים כבר על מסורת משותפת ועל אחידות יחסית. אפשר ללמוד מן השמות האלה לא מעט, ויש גם הפתעות.

השם המלא של מדינה מכיל בדרך כלל הגדרה אחת או יותר, ואחריה השם המסורתי. רק 15 מדינות קוראות לעצמן בשם הבסיס, ללא תוספות, וביניהן קנדה ויפן, ששמה הרשמי הוא ניפון. בין כל היתר הנפוצה מכולן היא 'רפובליקה'. כשני שליש ממדינות העולם הן רפובליקות. רפובליקה היא מילה לטינית, הלחם של רֶס (ישות או איגוד)+פובליקום (של הציבור). גירסתה המודרנית המובילה היא הרפובליקה של צרפת, שהדיחה את המלך ואת הממלכה הצרפתית, ונפלה וקמה אחר כך עוד חמש פעמים.

רפובליקה היא על פי הגדרתה המילונית "משטר מדיני שבו בוחרים אזרחי המדינה את הנשיא ואת הממשלה לזמן קצוב", ומכאן שמדובר במשטר דמוקרטי. רשימת הרפובליקות גורמת לכל המעיין בה להרים גבה. אפשר למצוא בין הרפובליקות את אוגנדה, ואת מיאנמר, היא בורמה, שעל תושביה נכתב שאינם מכירים כלל את המילה דמוקרטיה, ואלה רק שתי דוגמאות.

הניגוד בין המשטר לבין שמה של המדינה אינו חדש. היום לא נקראת אף אחת מן המדינות 'דמוקרטיה', אך בתקופת השלטון הסובייטי של מזרח אירופה נקראו המדינות שתחת כנפיו "הדמוקרטיות העממיות". במדינות האלה לא היו בחירות חופשיות, ובוודאי לא משטר דמוקרטי. גם היום מעורבת המילה 'דמוקרטיה' בשמות הרשמיים של כמה מדינות, והרשימה מכובדת ומאתגרת: 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה', 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית לאוס', 'הרפובליקה הדמוקרטית של סומליה', 'רפובליקה פדרלית דמוקרטית של אתיופיה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם', ומעל כולן 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה', הלא היא צפון קוריאה.

מה הביא דווקא את המדינות האלה להכריז על עצמן כרפובליקות דמוקרטיות, כלומר, דמוקרטיה בריבוע? הדמוקרטיה, גם היא יציר המחשבה היוונית, נחשבת צורת המשטר הרצויה, העומדת במבחן המוסרי של ניהול המדינה. קרל מרכס אמנם שאף ל"דיקטטורה של הפרולטריון", אבל דיקטטורה היא מילה מתועבת אפילו בעיני הצפון קוריאנים. הדיקטטורה של הפרולטריון מגולמת עם זאת במילה 'עממית', שם קוד למדינות בהשראה קומוניסטית. בראשן 'הרפובליקה העממית של סין', שכבר זנחה את רעיונות שלטון העם של מאו, אבל אל הדמוקרטיה לא הגיעה. יש גם שמות מפורשים יותר בעניין זה: 'הרפובליקה הקואופרטיבית של גיאנה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית של סרילנקה' ועוד. מול אלה קמו לא מעט "רפובליקות איסלאמיות" כמו איראן ומאוריטניה, ו"רפובליקות ערביות" כמו מצרים וסוריה. יש גם שמות מיוחדים כמו 'הרפובליקה המרוממת של סן מרינו', ו'הרפובליקה ההלנית', הלא היא יוון.

הנוכחות הגבוהה של הרפובליקות נתמכת בעיקר משלושה כיוונים. ארצות אפריקה, שהשתחררו מעול הקולוניאליזם במחצית השנייה של המאה העשרים, קראו לעצמן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רפובליקות. כך גם הארצות שהשתחררו באסיה ובאוקיאניה. ארצות דרום ומרכז אמריקה קרויות רובן ככולן רפובליקות. המונח 'רפובליקת בננות' נולד ככינוי להונדורס ואחר כך לשאר ארצות מרכז אמריקה בעקבות ההשתלטות של אילי הון אמריקנים על מטעי הבננות שלהן, ודרכם על שלטונות בובה שהקימו. גם ארצות הגוש הסובייטי שזכו לעצמאות אחרי נפילת חומת ברלין קראו לעצמן רפובליקות, ונפטרו מהתווית המעיקה של "דמוקרטיה עממית".

הכינוי העצמי הרווח ביותר אחרי הרפובליקה הוא 'ממלכה', כלומר, מדינה שתחת שלטון מלך. כ-15 ממלכות שוכנות היום בעולם, והן מתחלקות לשתיים. מחציתן בליבה של הדמוקרטיה המערבית, אירופה. בעוד צפון קוריאה רוצה להיקרא רפובליקה דמוקרטית, בריטניה, הולנד, דנמרק ונורווגיה מעדיפות להיקרא ממלכות, למרות שלמלך או למלכה שלהן אין כל סמכות שלטונית. לצידן כמה ממלכות של ממש, בעיקר באסיה, כמו ירדן, בהוטן, נפאל וטונגה. גם מדינת ישראל מעדיפה לקרוא למה שמייצג את המדינה ומעמדה בשם התואר 'ממלכתי'. את התואר הזה הכניס לשפה בן גוריון בשנות העשרים של המאה הקודמת, גם בהשפעה רוסית, וגם ברמז לממלכות ישראל ויהודה הקדומות.

ישראל היא 'מדינה', שאינה שם נרדף לרפובליקה, שהרי מדינה אינה מוגדרת על ידי משטר זה או אחר. מן הסתם גבר כאן הצורך בשם עברי. מדינה מתייחסת במקרא, במגילת  אסתר, לעיר או לחבל ארץ, ומשמעותה 'אזור שחל בו דין משותף'. בערבית 'מדינה' פירושה עיר, ובארצות רבות, לא רק ערביות, מצויות ערים ששמן מדינה. ה'מדינות' השותפות לישראל אינן חבורה מלבבת במיוחד: אריתריאה, בחריין, גרנדה ואפילו לוב, ששמה שניתן לה על ידי מועמר גדאפי היה 'מדינת  ההמונים הערבית הסוציאליסטית הלובית'. הוותיקן מגדיר עצמו "מדינת עיר".

12 מדינות מגדירות עצמן כפדרציות, בוואריאציות שונות: ברית, פדרציה, חבר לאומים ועוד. ביניהן אפשר למצוא ליד ארצות הברית את אוסטרליה, ברזיל, רוסיה, גרמניה, איחוד האמירויות, וגם את איי בהמה ודומיניקה. מקסיקו קוראת לעצמה "ארצות הברית של מקסיקו", שכנתה מצפון גנבה לה את המותג.

נותרנו בעולמנו גם עם נסיכויות כמו אנדורה וליכטנשטיין, סולטנויות שתיים: ברוניי ועומאן, ודוכסות אחת: הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. הדר המלכות, כך נראה, עזב את העולם החופשי, אבל הגעגועים האלה משוקעים עדיין בשמות המדינות, והם שם כדי להישאר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

הרפובליקה המרוממת והדמוקרטיה העממית

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: