Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תנ"ך’

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90

Read Full Post »

בישראל חילופי ממשלות הם עניין של שיגרה, ועל פי השפה נראה שדוברי העברית הם שליטים מבטן ומלידה. כמות הפעלים הנרדפים בתחום הזה מפתיעה, ולכולם שורשים בתנ"ך: למשול, לשלוט, למלוך, לרדות, לשרור ועוד. ‘ממשלה’ עצמה מופיעה כבר בבראשית א' במשמעות שלטון: "המאור הגדול לממשלת היום, והמאור הקטן לממשלת הלילה". באותו פרק מצטווה האדם לרדות "בדגת הים ובעוף השמיים".

הפועל ‘לרדות’ אומץ לדיקטטורות, ומנהיגיהן הם 'רודנים'. ’ממלכה’ התגלגלה בישראל הדמוקרטית לשם תואר: ‘ממלכתי’.  לעומת ‘ממלכתי’ האידיאולוגי, ‘ממשלתי’ הוא מושג בירוקרטי, ו’ממשלה’ השתרשה במשמעות המוסדית, השלטון המרכזי של המדינה. במשמעות הזו היא מופיעה במקרא רק פעם אחת, בספר דברי הימים, כאשר סנחריב צר על לכיש "וכל ממשלתו עמו". ביתר ההופעות במקרא ‘ממשלה’ פירושה שלטון. מחדשי השפה אימצו את הכפילות הזו. מילון המילים האבודות של עוזי אורנן מביא לצד שימושים ב’ממשלה’ במשמעות שלטון את ‘ממשלה אדירה’ במשמעות מעצמה, ו’ממשלת עיר’ במשמעות עירייה.

הממשלה היא הרשות המבצעת של ה‘מדינה’, שנגזרה מהשורש די"ן, ומופיעה במגילת אסתר במשמעות אזור או פלך שיש בו מערכת משפטית אוטונומית. בשפה האנגלית, בעקבות הוריה החוקיים הגרמנית והצרפתית, המילה היא state, וכאן הדגש הוא על היסוד המייצב והמארגן של קיום המדינה.

חבר הממשלה הוא ‘שר’, דהיינו, בעל שררה.  הבריטים בחרו לאותו תפקיד מילה צנועה יותר: minister, שהשתרשה גם בכנסייה ופירושה משרת, בהתייחסות ל-minus בהוראת קטן או משני. ראש הממשלה הוא ‘ראש השרים’. גם האמריקנים היו צנועים: The Obama Administration, ‘ממשל אובמה’ פירושו המנגנון או המנהלה של אובמה, ויש קשר לשוני ישיר בין minister לadministration-. הצירוף הישראלי-עברי ‘הממשל האמריקני’ נבחר  כדי להבדיל בין הדגם האמריקני לבין ממשלה מהדגם האירופי. בישראל הוא נקרא פשוט ‘הממשל’, והעומד בראשו ‘הנשיא’, ללמדך על עומק יחסינו עם הדוד סם.

יש ממשל, ויש ממשל. בחלק מימי המנדט הטילו הבריטים  ‘ממשל צבאי’ על פלשתינה. המודל הזה הוחל על ערביי ישראל מאז קום המדינה ועד 1966, ועל הפלשתינים בשטחים אחרי 1967. בין ‘ממשל’ ו’ממשלה’ יש בהקשר זה קירבה לשונית גם בשפה האנגלית. הממשל הצבאי הוא military government, הממשלה היא סתם government. מקור המילה בפועל הלטיני gubernare והיווני kubernan  שמשמעותם ‘לאחוז בהגה’. הפועל היווני הזה הוליד גם ’קברניט’ העברי, מילה תלמודית שפירושה רב חובל, והיא הפכה בעברית החדשה דימוי לשוני להנהגה, בצירופים ‘קברניטי המדינה’ או ‘קברניטי המשק’. יסוד לדימוי אפשר למצוא כבר במקורות, כמו במדרש תנחומא: "משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים, הושיט הקברניט את החבל, אמר לו: תפוש את החבל הזה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים, אף כך אמר להם הקב"ה לישראל, כל זמן שאתם מדובקים במצוות – חיים כולכם היום".

המציאות הפוליטית הישראלית המיוחדת הדביקה ל’ממשלה’ תארים והגדרות שונים ומשונים. הצירוף ‘ממשלת אחדות לאומית’ או ‘ממשלת אחדות’ הוא ייחודי למדינת  ישראל, ומוכר בדמוקרטיה המערבית מתקופה קצרה בבריטניה בעת המלחמה בנאצים. הורתה של ממשלת האחדות ב’ממשלת הליכוד הלאומי’, רצף של שלוש ממשלות שכיהנו בין 1967 ל-1970. ריבוי המפלגות ושיטות הממשל המתחלפות בישראל יצרו צירופים נוספים וייחודיים: ‘ממשלת מיעוט’, ‘ממשלה צרה’, ‘ממשלה רחבה’, ממש בוטיק.

ח"כ מוחמד ברכה הוצא בעבר מן המליאה על שקרא לממשלת אריאל שרון ופואד בן אליעזר "ממשלת דמים".  את הביטוי הזה השמיע לפניו יו"ר הכנסת בעבר אברהם בורג, שכינה כך את הממשלה במכתב לבן אליעזר. גם בורג לא המציא את זה. הוא נשמע מפי בנימין נתניהו ורחבעם זאבי, ונישא בכרזות הימין לפני רצח רבין. במאמר בנושא מזכיר יובל שטייניץ את הקריאות "ממשלת דמים, ממשלת זדון" בהפגנות שלום עכשיו בהם השתתף כנגד ממשלת בגין-שרון.

"ממשלת דמים" הוא צירוף חדש, אך יש לו הד מן המקורות, החל מ"צא, צא איש הדמים" בשמואל, ועד "עיר דמים" ביחזקאל. בתפילת ראש השנה נאמר: "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ", והוא נשמע בישראל החדשה. הרב ש"ך הגדיר כך את ממשלת רבין לפני הרצח. חוגי החרדים הרבו לצטט את הפסוק מן התפילה במאמרים כנגד ברק. להבדיל, בהפגנת מחאה של חסרי בית בכיכר המדינה נתלה שלט: "סילבן שרון – ממשלת זדון". כדאי לכל המשתמשים  בצירוף הזה לקרוא את המכתב  שכתבו 500 רבנים לנשיא פרנקלין רוזוולט על המתרחש באירופה בשנת 1943: "אנא יקשיב וישמע לאנקת אחינו המפרפרים בין החיים והמות תחת ידי ממשלת זדון הנאצים האכזריים".

הבריטים קוראים למדינתם "הממלכה המאוחדת", למרות שהיא בפועל דמוקרטיה. בעיצוב שפת השלטון הישראלית יש נוכחות חשובה לשם התואר ‘ממלכתי’, המשמש כשם כולל לכל מה ששייך למדינה, או נמצא תחת פיקוחה. השימוש בו הוא ביטוי לתפיסה הבן גוריונית, שרצה להסיר את הבעלות של התנועות האידיאולוגיות מימין ומשמאל על מוסדות, טקסים ומערכות. הצבא הוא ממלכתי לעומת הפלמ"ח, מערכת החינוך היא ממלכתית לעומת זרם העובדים הסוציאליסטי. כדי להביא את המסר האידיאולוגי הזה היה צורך במילה טעונה ואידיאולוגית, ומה לנו טעון יותר מן התנ"ך, האהוב על בן גוריון, ומממלכת יהודה שהפכה למדינת ישראל?

בן גוריון החל להשתמש במילה הרבה לפני קום המדינה. הוא מצא בה את הביטוי לרעיון האחדות כנגד הפלגנות של תפיסות מעמדיות מבית מדרשו של טבנקין. ב-28 לאוקטובר 1928, בהרצאה במגדיאל, מדבר בן גוריון על "המעבר מתנועה שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה הקובעת את דרך החיים של האיש והאחריות לבניין ארץ, המטפלת בדאגות ממלכתיות, יישוביות, תרבותיות ומקצועיות, והעומדת במרכז של גאולת העם". את המילה הזו ירש באמצעות שאילת משמעות מן השפה הרוסית.

עם השנים שמר ‘ממלכתי’ על מעמדו כשם תואר רשמי לכל מה שהוא בפיקוחה או תחום ניהולה של המדינה, אבל איבד  את העומק האידיאולוגי שלו. לכל היותר מתובלת 'ממלכתי' בדוק אירוני. ‘אווירה ממלכתית’ השורה על אירוע מרמזת שהיה כבד ומשעמם, אך מכובד בהחלט. המקום היחיד בו ממלכתי הוא המונח הרשמי הוא תחום החינוך היסודי. יש חינוך ממלכתי, יש חינוך ממלכתי-דתי, ויש חינוך עצמאי, המסונף לממלכת השמים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / ממשלה מאוד ממלכתית

Read Full Post »

בימים אלה מתקיים שבוע הספר העברי, והחודש הזה כולו נחשב ל'חודש הקריאה'. זו הזדמנות לבדוק את המשמעויות השונות של הפועל קָרָא. כאשר מתרגמים פועל זה לאנגלית, משתמשים בפעלים שונים, ביניהם גם to call (לצעוק, לקרוא למישהו) וגם to read (לקרוא טקסט כתוב). מה הקשר בין שתי משמעויות אלה, ואיך הפועל 'קרא' קשור לאחד משמותיו של ספר הספרים?

המשמעות הראשונית של פועל זה היא 'צעק, אמר בקול רם'. השורש  קר"א מצוי גם בשפות שמיות אחרות, כמו ערבית וארמית. במילון בן-יהודה מועלית השערה שמקור השורש הזה  הוא בחיקוי קולותיהם של בעלי חיים שונים. ואכן, אחת המשמעויות של שם העצם קריאה היא  'הקול הקצר שעוף משמיע', כמו קריאת התרנגול.

מהמשמעות הראשונית נגזר המובן של 'צעק למישהו כדי שיבוא או כדי שישים לב; הזמין'. בתנ"ך  פועל זה מרבה לתאר כיצד האל קורא לאחת הדמויות, ומכאן – שמו של ספר ויקרא, הפותח במילים: "וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". גון משמעות נוסף של הפועל 'קרא' הוא 'נתן שֵם למישהו או למשהו; כינה משהו או מישהו או נהג לכנותו בשם מסוים', למשל: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (בראשית א ח); "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה" (שם ג, כ). גם היום, כשאנו מציגים את עצמנו בפני מישהו, אנו אומרים: "קוראים לי…".

כל המובנים הבסיסיים האלה של הפועל 'קרא' מתארים תקשורת בעל-פה. בתנ"ך הפועל הזה מופיע גם כשמדובר בשפה הכתובה. כפי שכתבתי כאן בעבר, בתקופת התנ"ך ה'סופרים' היו לרוב היחידים בסביבתם שידעו קרוא וכתוב. בספר ירמיהו (לו, יח) מובאים דבריו של ברוך בן נריה, הסופר שהעלה את דבריו של ירמיהו על הכתב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל-הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ". במילים אחרות, הנביא ירמיהו הכתיב את דבריו לברוך הסופר. על ברוך נכתב כך: "וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי ה'" (שם, פס' ח). בדוגמה זו הפועל 'קרא' משמש במובן  'הקריא בקול רם את מה שכתוב'. המושג של קריאת טקסט כתוב בקול רם מקשר בין שני מובניו העיקריים של הפועל 'קרא', בין המובן המתורגם ל-to call לבין זה המתורגם ל- to read.

עם זאת, מי שלמד לקרוא היטב שפה כלשהי, קורא לרוב 'בלב', ללא השמעת קול. ככל הנראה, גם חלק מהדוגמאות התנכיות של פועל זה מתארות קריאה דמומה, למשל: "וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן [הסופר] וַיִּקְרָאֵהוּ" (מלכים ב כב ח).

כמנהגי, ציטטתי דוגמאות אחדות מן המקרא. המילה 'מקרא' עצמה נגזרת משורש זה. משמעותה הראשונית היא 'קריאה', 'הכרזה': "וְהָיוּ לְךָ [החצוצרות] לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י ב), ובמילים אחרות: החצוצרות שימשו לקרוא לבני העדה להתאסף. נוסף על כך, כל אחד מהחגים מכונה בתורה מִקְרָא קֹדֶשׁ – ההכרזה שתאריך מסוים הוא יום חג, למשל: " אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כג כז). לימים הוסיפו חז"ל את המונח מִקְרָא מְגִלָּה – מצוות קריאת מגילת אסתר בפורים. המילה 'מקרא' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בהקשר של קריאה בתורה –בספר נחמיה (ח, ח) שנכתב בתקופת שיבת ציון: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא", כלומר הבינו את הנקרא. רק לאחר חתימת התנ"ך, החלו חז"ל להשתמש במילה 'מקרא' כשם לכל ספרי התורה, הנביאים והכתובים. גם שמו של ספר הקודש המוסלמי, הקוראן, נגזר מהשורש המקביל בערבית לשורש קר"א. בלשון חז"ל המילה 'מקרא' משמשת גם במובן 'פסוק בתנ"ך', למשל בביטוי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג ע"א), שפירושו: אין להפקיע את פסוקי המקרא ממובנם הפשוט המתקבל מהקשרם.

כיום הפועל 'קרא' משמש במשמעות נוספת: הבין משהו או עמד על תופעה מסוימת מתוך סימנים, תנועות, מחוות וכד', למשל: "היא לא אמרה דבר, אבל הוא קרא היטב את הבעות פניה". הבעות הפנים נתפסות באופן מטפורי כטקסט שאפשר לפרש ולהבין אותו. כמו כן, בשנים האחרונות המילה 'קריאה' מופיעה בכותרות מאמרים, ספרים וקורסים, למשל: "קריאה פמיניסטית/ביקורתית במגילת אסתר". במקרים אלה המילה 'קריאה' אינה מציינת את עצם  פענוח הכתב וההבנה הבסיסית, אלא את הפרשנות הפעילה של הטקסט (כל טקסט שהוא, גם טקסטים קלאסיים מתרבויות אחרות ויצירות ספרות בנות-זמננו).

נסיים באיחולי קריאה מהנה בבלוגים ובספרים לכל קוראינו.

happy child little girl with glasses reading a books

Read Full Post »

חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע  מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.

'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.

מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית  גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן  המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.

מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי.  גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.

אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.

גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.

חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר,  והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.

והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Agriculture

Read Full Post »

« Newer Posts

%d בלוגרים אהבו את זה: