Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תְלְבְּבְּס. כְּבְּרְת. מְפְרְרְקָּא. בּאשֶל. כפרה’

עד לפני כמאה שנה היה עולם הלשונות עולם של דיאלקטים, כלומר, שפות המיוחדות לאזור מסוים, וכפופות ללשון מרכזית כלשהי. השינויים הגאופוליטיים גרמו לכך שרוב הדיאלקטים נעלמו, אם כי באיטליה למשל יש עדיין נוכחות חזקה שלהם.

האם יש דיאלקטים במרחב הישראלי? החברה הישראלית היא חברה קטנה יחסית ועל שטח מצומצם, והסיכוי לצמיחת דיאלקטים נמוך. ובכל זאת מגלה המחקר הבלשני שמתפתח בישראל ניב ייחודי, שגם זכה לשם "הניב המזרחי". יש קוראים לו "שפת הפריפריה", ואחרים "עברית מזרחית". הבלשן המנוח חיים בלנק עמד כבר לפני עשרות שנים על כך שהעולים יוצאי ארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, מדברים בשפה שונה, באוצר המילים, בתחביר ובהגייה. היום מובילה את המחקר בנושא ד"ר יהודית הנשקה. הנשקה טוענת שבמקרים רבים לשון זו אינה לשון דלה ושגויה גרידא, ואף לא לשונם של 'בלתי משכילים' דווקא, אלא ייחודה נעוץ בכך שהיא מושפעת באופן מובהק מן הערבית היהודית העומדת בבסיסה. הספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה נכתב כולו בניב המזרחי, וחשף אותו לקהל הרחב. הניב בולט גם בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "זגורי אימפריה" או "שנות השמונים".

ליבת הדוברים בניב הזה ב"שום גמרים לא יבואו" הם יוצאי מרוקו: העולים, בניהם ואפילו נכדיהם. הניב היהודי-מרוקאי רחוק מן הבגדדית והסורית כרחוק מערב ממזרח. זוהי 'שפת השוָוא', ובה מילים שפֶה מַעֲרָבי לא יוכל למלל: תְלְבְּבְּס. כְּבְּרְת. מְפְרְרְקָּא. לאט לאט החלה המרוקאית לטפטף מילים לאוצר הסלנג הישראלי. 'בּאשֶל' הוא אדם או עניין יבש וחסר טעם. 'כפרה' נולדה מתוך הביטוי היהודי-מרוקאי 'נמשי כפרה עליק', אלך כפרה אליך. 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי. ומעל כולן, החנון הכל ישראלי, שהתגלגל מ'חנונה', נזלת במרוקאית.

ליוצאי צפון אפריקה, כותבת הנשקה במחקריה, מילים ודרכי ביטוי ייחודיים. למשל, 'מֶכְּוְוחָה', המשמשת הרבה בניב זה. מקורה הראשון של המילה הוא בשם העצם העברי 'כוח'. בערבית של יהודי מרוקו שם זה הוּטה במשקל ערבי 'מְכּוּוַח', ואף קיבל משמעות ייחודית של בעל אופי קשה. ויש עוד: אבויה (אבא); ג'זאלה (יפה); ז'ין (יופי). וכן מְהינדה (אישה חזקה), כוֹפה (פחד); מסקוקה (שבורה); חְשומה (בושה), שנשמע מפי אבי גבאי. בְשָלָה (טיפשה, בת זוגו של הבאשל), דבוז'ה (שמנה), שְלוּח, חסר תרבות, שזכה לפרסום בעקבות פרשת הזמר קובי פרץ והחתונה שבה הופיע.

יש גם הגייה ייחודית למילים מוכרות. למשל, המילה 'טוּנה' במשמעות הדג נהגית בבאר שבע 'טוֹנה', על פי הדרך הצפון אפריקאית. גולש כותב: "כאחד שגדל מספר שנים בבאר שבע וחי עם לא מעט מרוקאים בבאר שבע, זכור לי שתמיד יוצאי מרוקו נטו להפוך שיטתית כל שורוק או קובוץ לחולם מלא. הוא מוכן לָצוּם למשל נשמע הוֹ מוֹכן לְצוֹם".

מילים מקובלות זוכות בניב המזרחי למשמעות מיוחדת. 'נתפסה' או 'נקלטה' פירושן נכנסה להיריון. בלשון הפריפריה 'מוזגים' אוכל מוצק. נוכל לשמוע: "תמזוג מהעוף והתפוחי אדמה". הרחבת הוראה זו של 'מזג' באה מן הערבית היהודית, שבה 'יְכְּבְּבּ' או 'יְסֶקִּי' מכוּון הן לאוכל מוצק והן לנוזל.  'התפוחי אדמה', שבו מיידעים את הנסמך במקום את הסומך, אופייני לכלל דוברי העברית.

מרואיינת במחקר של הנשקה ששמה פורטונה אומרת: "לא היה מהעקשנים, הלך לבית העלמין בלילה". ביהודית מרוקאית, בעקבות הערבית, 'עקשן' (וגם עגז'ן) פירושו עצלן. 'מסכן' אינו דווקא אדם אומלל, אלא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. 'תורה' אצל פורטונה, וביהדות צפון אפריקה בכלל, אינה החומש ואפילו לא רק ספרות הקודש, אלא כל טקסט, סיפור, ואפילו השפה העברית עצמה. 'נדבה' אינה כסף שמשליכים לקבצן אלא צדקה במובן הרחב של המילה. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית לא רק במשמעות המקובלת (שחרר, נטש) אלא גם ובעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". המקור: ח'ללה בערבית צפון אפריקאית פירושו גם שחרר וגם השאיר. היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. פורטונה מדברת על מכנסי בעלה, ותמיד ביחיד: תכבס אותו. תתלה אותו. תשים עליו.

דרך יצירת פעלים חדשים ממילים עבריות כמו גם לועזיות לא פסחה על היהודית המרוקאית. כך 'הבריז' התגלגל מהפועל המרוקאי בְּרֶז לו, ברח. הפועל התגז'דר פירושו התאבל, התעצב, בעקבות פועל דומה במרוקאית. תְחַרְוֶט במשמעות שטויות התגלגל מפועל דומה שפירושו עיוות ובלבול. הביטוי 'לך תקווד', מעין "לך לעזאזל", התגלגל מהביטוי סִיר תְקָוָוד; קָוָואד בסלנג המרוקני: סרסור.

המאפיין הבולט ביותר בניב המזרחי הוא התחביר המיוחד. ב"שום גמדים לא יבואו" דוברי הספר מרבים בצירוף נוסח "היה אומר", "היה עושה". הצירוף הזה מוכר מן התלמוד, אבל בגלגולו הנוכחי הוא נחשב לשון דיבור: "כל מקום שהייתי עוברת, היו האנשים מרימים את הראש"; "הייתי שוכבת ומקיאה"; "הייתה מדברת עם העיניים שלה סגורים". לצד אלה מופיעים ביטויים אופייניים שונים: "איך ש" או "מתי ש" במשמעות "כאשר": "הכיור איך שנהיה ריק", "מתי שאני לא מספיקה". בניין התפעל מועדף על הנפעל: "העולם יתחרב עוד רגע", "בתוך האדמה מתרקב אבא שלכם".

בניב המזרחי תופעה רחבה של החלפה או השמטה של מילות יחס וזיקה. ב' נעלמת תדיר: "שבוע שעבר חשבתי", "שש אנחנו חוזרים לפה", "הסביר לי את זה אותה צורה בדיוק". "כשֶ" במשמעות 'כאשר' הופכת שֶ: "שהבאנו אותה". מילות יחס מתחלפות: "כל הגוף שלה מלא עם סימנים" (במקום "בסימנים"); "איך שאתה צריך לשכב ברצפה", "הוא משקר אותך", "נכנסת בבית שימוש" ועוד. מילית הזיקה שֶ נעלמת שוב ושוב, וכך נוצר הדגם המוכר שהוליד את "זה מה יש": "אפשר לחשוב הנכבדים השכיבו אותכם", "חשבתי אני שומע את השריקה שלה", ועוד. יש לציין כאן שלמילית שֶ נטייה ליפול בדיבורם של דוברי שפות לא מעטות, כולל מארצות אנגלו-סקסיות. הצורה "מה אתה משקר עלי?", נולדה בעקבות מילת היחס המקובלת בערבית-מרוקאית לפני הפועל כּזבּ.

מי שתיעד את הניב המזרחי שנים רבות קודם לכן הוא מנחם תלמי, בסדרת רשימותיו שיצאו בספר "תמונות יפואיות". כמה דוגמאות: "בא מושון הביתה – אין אשה". "בן אדם מה שנמאס לו מהחופש". "רק צריך לקרר לו את הדם והראש בטון ייפתח לו". "נהיה אילם מרוב התפחדות".

ויש נוהג נוסף שהפך כבר לפולקלור וצץ במערכונים, והוא תיאור יחסי משפחה, שכנות וכדומה באמצעות שרשרת: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה"; "שכן שלי, החברה שלו, שכנים שלה לומדים אצלנו". במערכון השיחה של לימור, היא אורנה בנאי ב"רק בישראל", היא מתארת קרובת משפחה באותן מילים: "נכון סימי מקלאב מד? אחותה! לא המחומצנת, אחותה! לא הגדולה. הקטנה עם הסלסול השחור, זו שעובדת פניסטית במספרת דאלאס. נכון היא? הבת שלה. לא הקטנה. הגדולה".

קל לפסול את הניב המזרחי בטענות של עילגות ואפילו בורות. זו כמובן טעות שיש בה יסוד של התנשאות. לשון הדיבור הישראלית, להבדיל מהשפה התקנית שכבודה במקומה מונח, היא תערובת של מבנים, השפעות ותופעות, והניב המזרחי הוא אחד מהם, ולא האחרון שבהם.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: