Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שנאה’

מה מספרת לנו שפת התנ"ך על אבותינו הקדמונים, אנשי התנ"ך? ככל שיורדים לעומקם של סיפורי התנ"ך מגלים שבני ישראל היו דומים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אחד התחומים שבהם הדבר בא לידי ביטוי הוא עולם הרגש. התנ"ך מציג קשת רחבה של רגשות, ומציע לעברית החדשה כמעט את כל הדרוש לתחום הרגש. רגשות הבאים לביטוי חלקי בשפת התנ"ך הם מה שניתן לקרוא 'רגשות ביניים'. כזה הוא הרגש 'אכזבה', מילה שחידש איתמר בן אב"י, ולצידו המילה החדשה יותר 'תסכול', אם כי הן קרובות לביטוי המקראי 'מפח נפש'.

התנ"ך רצוף סיפורי אהבה וגילויי אהבה. המילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם, השורש אה"ב מופיע 208 פעם. אהבה מופיעה ביחסי גברים ונשים, ביחסי משפחה, באהבת האל את עם ישראל ובאהבת המאמין היהודי את אלוהיו. צירופי לשון מציגים את האהבה כרגש השלם ביותר, 'אהבת נפש', 'אהבת עולם' ועוד. צירופי לשון אחרים מלמדים על הקשר בין האהבה לבין יחסי המשפחה. אל האהובה פונים "אחותי כלה". 'דוֹד' הוא האהוב וכן בן המשפחה, 'דודים' זו אהבה ארוטית.

ל'אהבה' מעט נרדפות בתנ"ך, והן נקשרות לחיבה ולרחמים. 'רחמים' הוא התרגום המקובל והשכיח של אונקלוס לאהבה ולפעלים הקשורים בה. עם השנים התרחקו הרחמים והאהבה: רחמים היום הוא יחס חמלה לאדם נזקק. הפועל לחבב מופיע בתנ"ך פעם אחת, והוראתו מסופקת. הסלנג הישראלי דווקא מציע מבחר עשיר של פועלי אהבה. דלוק עליה, שרופה עליו, וכמובן מת/מתה עליה/עליו. המרחק בין אלה לבין גילויי האהבה הבוערת בתנ"ך אינו רב. גיבורת שיר השירים אומרת: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי".

'שנאה', ניגודה של 'אהבה', מופיעה 17 פעמים בתנ”ך. השנאה כמו האהבה משמשת ביחסי אנוש, ביחסי משפחה, ביחסים עם האל, ביחסו של אדם לחייו. השימוש במילה חביב על קהלת רואה השחורות, והיא חוזרת ומופיעה בתנ"ך ביחסי העמים ובסכסוכים השונים. 'שונא' היא גם מילה נרדפת ל'אויב', בדרך כלל האויב הפוליטי. 'אויב' נקשרת למילה המקראית הנרדפת לשנאה, 'איבה'. 'משטמה' מופיעה פעמיים בספר הושע. 'שטנה' מופיעה פעם אחת בעזרא בהוראת דיבה, והיא הנגזרת מ'שטן', המלאך המקטרג.

מעמדה של הקנאה בשפה ייחודי, ואין לה נרדפות. שם התואר 'קַנָּא' מיוחס לאלוהים. רוב הופעות 'קנאה' מתייחסות לחשד לבגידה, כלומר, לאהבה שהופרה לאדם אחר, לאלוהים, או בתוך המשפחה. בעברית החדשה התפצלו בשדה הקנאה שני שמות עצם: קנאה בתנ"ך, קַנָּאות מלשון חכמים. 'קנאה' משמשת בעיקר ביחסי אדם וחברו: קנאה ברכוש, בהצלחה. 'קנאות' נגזרת משם התואר קַנָּא. על פי שימושיו בתנ"ך זהו שם תואר חיובי בהיבט המוסרי, והוא מיוחס רק לאלוהים. עיקר השימושים בשם התואר ובמונח קנאות מתייחסים היום בשיח היהודי לקבוצות דתיות קיצוניות, שאינן מקובלות גם על חלקים גדולים בציבור הדתי ואפילו החרדי.

בעוד שלאהבה, לשנאה ולקנאה אין כמעט מילים נרדפות בתנ”ך, זה אינו המצב בצמד הרגשות שמחה ועצב. בתנ”ך מופיעות עשר מילים המבטאות שמחה: שמחה, ששון, גיל, גילה, חדוה, רינה, אורה, משוש, עלז, עליצות. גם לעצב שורה מרשימה של מילים נרדפות: דאבה, דאבון, מגינת לב, מועקה, יגון, תוגה ושם התואר נוגה, נכאים, עוצֶב, עיצבון, עצבת, שיממון במשמעות דיכאון, תמרורים. המילה הנפוצה 'צער' היא משנאית, ומשמעותה שם כאב וסבל.

כמו לשמחה ולעצב, וביתר שאת, יש לרגש הפחד מילים נרדפות רבות. לצד 'פחד' נמצא בתנ"ך את המילים אימה, אימתה, בהלה, חיל, חילה, רעדה, ביעות, בלהה, בעתה, דאגה, חלחלה, חרדה, חת, חיתה, חתת, יראה, מגור, מורא, מורך, פלצות, רתת והצירוף 'פיק ברכיים'. תהליך הקליטה של הנרדפות האלה בעברית החדשה מתפצל. חלק מהמילים נעלמו, בעיקר צורות משניות כמו אימתה, חיתה, חתת וחילה. אחרות נוכחות במשלב הספרותי, כמו רעדה, מורא, מורך במסגרת הצירוף 'מורך לב', מגור ובלהה. 'דאגה' הצטרפה ל'חשש' שמקורה בתלמוד כצורה מתונה של פחד מפני הבאות. 'בהלה' משמשת לתיאור פחד מתפרץ בעקבות אירוע בלתי צפוי, בעוד 'חרדה' מתייחסת לאירועים עתידיים נעלמים. 'חלחלה' היא תגובת פחד וזעזוע. 'בעת' בעקבות בעתה משמשת בתחום הרפואה כחלופה עברית ל'פוביה', ומכאן מחלות פחד שונות: בעת גבהים, בעת זרים, בעת חוצות וכדומה. 'אימה' היא סוגת יצירה בקולנוע ובטלוויזיה. היראה והחרדה התבדלו לתחום האמונה ועבודת אלוהים. הצירוף 'יראת שמיים' מקורו בלשון חכמים.

גם לרגש הכעס נרדפות רבות בתנ"ך: חימה, זעם, זעף, חרון, אף, עברה, קצף, רוגז. לאלה מצטרפים הצירופים 'חרי-אף', וכן 'סר וזעף'. יש גם ביטויים המעידים על כעס כבוש: מורת רוח, מרירות ומררה. שימושי 'אף' בביטויי הכעס מדמים את נשיפת האף הנמרצת של האדם הכועס. 'חֵמָה' משמשת מספר פעמים במשמעות רעל או ארס הנחשים, כמו "חֲמַת נָחָש" בתהלים.

בקֶשֶת הרגשות יש לשים לב לקטגוריה חשובה שבה מיטשטש הגבול בין החברתי והפסיכולוגי, בין המרחב הציבורי לבין חיי הנפש. במרכז עומדות מילות הצמד הדיכוטומי בושה וכבוד. 'בושה' מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך ומבטאת מצב נפשי, שעל פי התיאור מכסה את האדם או את פניו. 'חרפה' מייצגת את מצבו של האדם בחברה, ובו בזמן את המצב הנפשי הכרוך בכך. רגש נוסף שגם בו מיטשטש התחום בין הפרטי והציבורי, בין החברתי והתיאולוגי, הוא האשמה. סוגיית הבושה עלתה למרחב הציבורי בעשור השני של שנות האלפיים, עם התגברות הנוהג לחשוף את קלונו של אדם, בצדק ושלא בצדק. ברשת האינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות השונות, התופעה נקראת באנגלית shaming. על פי קביעת האקדמיה ללשון המילה העברית המקבילה היא 'בִיוש', אף כי אין בה ייצוג לאופי האינטרנטי של התופעה.

גם רגש הכבוד לא עבר שינוי מהותי בשימושיו בעברית החדשה, אך יש לו מעמד בתחום הגינונים והנימוס, וזאת בהשפעה ברורה של שפות שונות. כך בפניות הנפוצות 'בכבוד רב' או 'לִכבוד', 'כבודו' המקובל בבתי המשפט, או קריאת השבח 'כל הכבוד!'. הפנייה הדיבורית 'בְּכָבוֹד' נהגית במלעיל. הפנייה האירונית 'עם כל הכבוד' היא פתיחה לדברי ביקורת והתנצחות.

מונח נוסף מחבר את עולם הרגש להקשר החברתי: הסליחה. השורש סל"ח מתייחס בתנ”ך לאלוהים, ולעיתים רחוקות לכוהניו ונביאיו. 'סליחה' היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, כלומר, לוותר על עונשו של האדם או העם החוטא. מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. עם השנים עברו ‘סליחה’ ו’מחילה’ הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין-אישי בקשת סליחה לא נועדה לוויתור על עונש, אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה ‘מחילה’ היא ויתור על עונש, ‘מחילת עוונות’, ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית.

‘סליחה’ נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק בצורת הרבים. ‘סליחות’ הן פיוטי בקשת כפרת עוונות, הנאמרים או מושרים לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מימי תחיית הלשון משמשת ‘סליחה’ כמילת התנצלות, וכאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן. בשיח הישראלי 'סליחה' נשמעת לפעמים כמילה ריקה מתוכן, ואפילו אלימה.

ולסיום, רגש ששינה הקשר: ביטחון, המופיע במקרא ארבע פעמים וקשור באמונה עמוקה באלוהים. דוד בן-גוריון התעקש לקרוא כך למשרד לענייני צבא ומלחמה. הוא הבין שזה בעצם תפקיד הצבא: להשרות בציבור את רגש הביטחון.

Read Full Post »

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: