Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שמיות’

מדי פעם צצה הטענה ש"העברית היא אם כל הלשונות". הטענה הזו נסמכת על האמונה התמה והנחושה שסיפורי המקרא, כולל קורות אדם הראשון, נוח וממשיכיו אינם מיתוסים אלא תיעוד היסטורי. במסגרת האמונה הזו גם סיפור מגדל בבל היה וגם נברא, ומכאן שבימי קדם שלטה שפה אחת בעולם, עברית כמובן, ולאחר מגדל בבל השפות 'נבללו', העברית התפזרה בגירסאות שונות ברחבי העולם, וכל השפות עלי אדמות הן צאצאיה החוקיים.

לאמונה הזו, למותר לציין, אין ידיים ורגליים לא במדע הלשון, לא בידע המצטבר שלנו על התפתחות השפות, לא בהיגיון הפשוט, וכמו שאומרת הפרסומת: לא. פשוט לא. אלא שלצד האמונה לקחו על עצמם כמה אנשים חרוצים להוכיח את תקפותה באמצעים שהם מגדירים מדעיים. ההוכחה לכאורה נשענת רובה ככולה על דמיון בין מילים עבריות למילים משפות שונות. דמיון בין מילים הוא תופעה מוכרת ונפוצה. מילים משפות שונות דומות זו לזו כמעט תמיד – במקרה. כדי להוכיח קשר של ממש בין מילים דומות ואפילו זהות יש להציג מסלול סביר של השפעה. ברור לכל שהדמיון ולמעשה הזהות בין 'סנדל' ו'בסיס', הקיימות גם בעברית וגם באנגלית, אינו מקרי, אלא נובע מההשפעה היוונית הישירה על העברית בתקופת הכיבוש היווני, ועל האנגלית כשפה הודו-אירופית. ברור לכל שהדמיון בין מילים בעברית ובערבית השמיות אינו מקרי. ידוע על פי המחקר שהמילה העברית קָנֶה והמילה האנגלית cane דומות כי מקור שתיהן באכדית. הגמל העברי והגמל האירופי מקורם בגמל השמי הקדום. 'יין' העברית לצד wine האנגלי ומילים דומות בשפות רבות מקורן בהודית עתיקה.

אף אחת מהדוגמאות האלה אינה מצביעה על השפעתה של העברית. על השפעה זו נכתב כאן לאחרונה, אך היא מאוחרת הרבה יותר ומוגבלת למדי. ובכל זאת נכתבו טקסטים שלמים כדי להוכיח שהעברית היא אם השפות. בשנת 1989 פירסם יצחק מוסזון עבודה מקיפה ובה הביא דוגמאות רבות של דמיון בין מילים עבריות רבות מן המקרא  למילים בלשונות אחרות. המחקר זכה ללא מעט אוהדים, אף כי פחות מאלה המאמינים שכדור הארץ שטוח. אחת מהן כתבה לי: "העובדה שעשרות אלפי מילים בכל שפות העולם דומות יותר מדי לעברית מצריכה להתייחס לטענה הזאת ברצינות. לדוגמא: יגון ו-agony;  לבן ו-albino; נושן ו-ancient; עתיק ו-antique. האות השמינית חי"ת והספרה eight;  עין ו-eye;  פירות ו-fruit; גרעין ו-grain; חלול ו-hollow; ידיעה ו-idea; ילד ו-lad, שומר העברי וסמוראי היפני, ועוד". אוהד נוסף נחרץ יותר: "היכול להיות ויכוח כי earth בא מהמילה ארץ? הדוגמאות ממש זועקות לשמים!  theoria מהמילה תורה. chaise  (בצרפתית כסא) מהמלה כס. table (שולחן) מהמלה טבלה, ועוד אלפי דוגמאות של מונחים ומושגים בסיסיים".

מאמין נוסף מרחיב את תחולת ממצאיו של מוסזון למקומות נידחים: "מוסזון מצא שחלק מהמילים העבריות חדרו לאנגלית דרך שפה אמצעית כגון להגים אינדיאניים, שפת ילידי הוואי, צרפתית ועוד. גינזה, רובע העסקים במרכז טוקיו,  מקורו בגנזך, שפירושו אוצר המלך בעברית הקדומה. סקאנק הבואש מקורו במילה האינדיאנית צחנח, שיבוש של צחנה. לוייתן הוא leviathan. דורמיר הצרפתית, לישון, מקורה בשורש רד"ם העברי. ועוד: source הוא שורש, camel הוא גמל, aura היא אורה, side הוא צד, wine הוא יין ומקורו עברי,   evilהוא אוויל (במובן רע, רוע), suffix הוא סוף". באבוריג'ינית, מוסיף המאמין הנלהב בעקבות מוסזון, שפת ילידי אוסטרליה, דורוכו פירושה דרך. "האבוריג'ינים היו מנותקים דורות רבים משאר המין האנושי, ואין הסבר מדעי טבעי כיצד חדרו לשפתם מילים בעברית אלא אם כן נקבל שהעברית היא אם הלשונות, ובשפה זו דיברו בזמן הקדום של העולם, אך בגלל חוצפתם של בוני מגדל בבל כלפי ה', ה' בלל את שפתם, והפיצם בכל העולם. שפות היסוד של בוני מגדל בבל היו כולן פשוט שיבושים של העברית".

מוסזון, מוסיף הכותב, "מסיק שהעברית היא מדע מדויק", וכל מילה מבטאת רעיון, ואינה אוסף מקרי של הגאים כמו שבשפות אחרות. למשל, 'כלב' שווה 'כולו לב'. על פני הכלב יותר מאשר חיות אחרות ניתן לראות באופן בולט האם הוא שמח, עצוב, רגוע או כועס".

ספר נוסף בכיוון דומה הוא "שפת כל הארץ", מאת עמנואל גרנצ'ז. שלא כמו ספרים קודמים בנושא שהצטיינו בדמיון פורה בלבד, גרנצ'ז מלווה את ממצאיו בעיון בספרי מחקר רבים, והוא נחרץ פחות. בכך מסתכמות המילים הטובות, וכל קשר בין עיוניו של גרנצ'ז לטקסט שהנפיק מקרי בהחלט. גרנצ'ז תוהה למשל על הקשר בין 'שורש' לבין source, או בין 'סגור' ל-secure. כך בין  'נוגה', שפירושה אור, לבין nox הלטינית שפירושה לילה.

הקוראים שנשבו בקסם התיאוריה, והחוקרים מטעם עצמם מוסזון, גרנצ'ז ואחרים, חייבים להחליט אם עמדתם נשענת על  הבלשנות ההיסטורית, או שהם מתייחסים אליה רק אם היא נוחה לאמונה הדתית. ערבוב השתיים אינו אפשרי. הדוגמאות שמביא מוסזון הן ממש מגדל בבל של עניינים לשוניים בלתי קשורים. חלק מהמילים העבריות הן תלמודיות ומקורן ביוונית. 'טבלה' התלמודית ו-table האנגלית אכן באו מאותו מקור לטיני-יווני: tabula. גמל ויין אכן מקבילות כאמור למילים בעברית, אבל העברית אינה מקורן. לוייתן העברית הגיעה לשפות אירופה באמצעות תרגומי התנ"ך.  fruit לעומת זאת התגלגלה מהפועל הלטיני frui, שפירושו ליהנות, בעוד 'פרי' קשור לשורש השמי הנפוץ פרה, הקשור להתרבות המינים בטבע, וממנו נגזרו גם 'פרו ורבו' ו'פריון'. idea  פירושה מחשבה ומקורה מיוונית: idein, לראות, שום קשר ל'ידיעה', מן השורש השמי העתיק יד"ע או וד"ע. 

מוסזון  מתעלם מהמבנים השונים של השפות. כך נו"ן במילה "אלבינו" היא חלק מסופית –ִינו, בעוד ב'לבן' מופיעה נ' שורשית. suffix נולדה מחיבור לטיני של שתי מילים: sub+figere, תַת+להדק, שום קשר ל'סוף'. antique  בנויה מ-ante (לפני)+הסיומת que, בעוד 'עתיק' נגזרת מהשורש השמי עת"ק וכאן ק' היא שורשית. והרשימה חלקית.   

גם חיבורי המשמעות המובאים בשמו של מוסזון רופפים מאוד בדרך כלל. 'אוויל' איננו רשע, ו-evil איננו שוטה. המילה האנגלית  agony (סבל) נולדה מהמילה היוונית agon שפירושה תחרות, בעוד 'יגון' העברית מתקשרת ל'וג'י' הערבית שפירושה כאב. על הקישור בין רובע גינזה שבטוקיו ל'גנזך' אין להכביר מילים. באותה מידה אפשר לומר ששמו של רובע הארלם בניו יורק נקבע במקרא, והוא רובע "הערלים", מפני שיש בו פשיעה רבה. האבוריג'ינים ישמחו לדעת שבזכות מילה אחת באחת מעשרות השפות שלהם הדומה במקצת למילה עברית הם זכו לתואר צאצאי בוני מגדל בבל.  ובאשר לכלב, סופרי המקרא אהבו כלבים הרבה פחות מאשר מר מוסזון, והוא נחשב בדרך כלל יצור נקלה ובזוי. בכל מקרה בעניין 'כולו לב' מדובר במדרש לשון מפותל ולא ב'עובדה מדעית'. הטענה שהעברית היא 'מדע מדויק' (כלומר, מין פיזיקה או מתמטיקה לשונית-תאולוגית) לעומת יתר השפות היא כבר קשקוש מוחלט.

אין רע באמונות, גם אם הן חסרות כל בסיס עובדתי. זה טיבה של אמונה. יש רע במניפולציה של העובדות ושל התהליך המדעי בשירות האמונה. המניפולציה האמונית-פסאודו מדעית של שוחרי העברית כאם כל השפות נמצאת במקום הרע הזה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

השפה העברית עמדה וממשיכה לעמוד בקשר מתמיד עם שפות העולם. היא הגיחה מתוך משפחת השפות השמיות בשלב מאוחר יחסית, וספגה במשך חייה הארוכים השפעות משפות רבות: מילים, ביטויים, משמעויות חדשות. קיבלה וקיבלה וקיבלה, אבל מה נתנה העברית לשפות העולם? התשובה מורכבת. מצד אחד, לא הרבה. מצד שני, לא מעט.

ולמען הסר ספק: לא, העברית איננה "אם כל השפות". היא איננה "השפה בה דיבר אלוהים", או אדם הראשון, או שפת בוני מגדל בבל. היא איננה השפה הראשונה בעולם, ומבחינת התפתחות הלשונות היא נחשבת שפה בלתי חשובה. הניסיונות של מאמינים תמימים המתחזים לאנשי מדע להוכיח שכל המילים בעולם מגיעות מן העברית נשענים על משאלת לב וראיות מופרכות, לעתים משעשעות, לעתים מקוממות. כדי להבין את השפעת העברית חשוב אם כן לשמור על צניעות, ורצוי מאוד להסתמך על המחקרים הרבים שנעשו בתחום היחסים בין שפות על ידי גדולי הבלשנים ההיסטוריים.

שפה אינה רק אוצר מילים, אבל התרומה העיקרית של העברית לשפות העולם היא של מילים בודדות שפעפעו לשפות שונות שהיה אתן מגע. אוצר המילים הזה מתרכז בכמה קטגוריות:

  • מילים מהמסורת היהודית, ובעיקר מן התנ"ך, שהגיעו לשפות העולם בעיקר דרך תרגומי התנ"ך.

  • מילים שחדרו לשפת הדיבור, לסלנג של חברות וקבוצות שונות, ובעיקר לשפות גנבים  ברחבי הגלובוס.

  • מילים שנקלטו במאה העשרים מהשפה הישראלית החדשה.

באילו שפות מדובר? רשימה חלקית: אנגלית, גרמנית, הולנדית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית, ערבית, רומנית, הונגרית, רוסית, אמהרית, טיגרינית, וגם שפות אמריקניות-קריאוליות ושפות פולינזיות. לא הכנסתי לרשימה את שפות היהודים כמו יידיש, לדינו ויהודית-מרוקאית, הכוללות מילים עבריות כחלק מזהותן הלשונית. לא פעם הן מתווכות בין העברית לבין יתר השפות. השפעה עכשווית רחבה היא הנוכחות של העברית בשפת הערבים בישראל. למעוניינים מומלץ הספר "ואללה בסדר", המספר על התופעה, שנכתב על ידי עבד רחמן מרעי, ונערך בידי החתום מעלה. עניין מרכזי אחר שאינו נכלל ברשימה הם שמות פרטיים בתרבויות העולם שמקורם בתנ"ך.

מילים מן התנ"ך נקלטו בשפות העולם באמצעות תרגום לשפות השונות. המתרגמים שמרו במקרים אלה על המילים המקוריות, ואלה שימשו ללימוד ולתפילה. הגורם הוותיק בקבוצה זו הם התרגומים של התנ"ך ללטינית. המילים המובילות, הנפוצות מאוד בתפילות נוצריות, הן מתהילים: 'הללויה' ו'אמן'. לצידן גלשו לשפות השונות באמצעות התרגום מילים מן המיתוס המקראי-יהודי ומעולם הפולחן: יהוה בהגייה המקובלת בנצרות על פי ניקוד המילה (Jehovah), משיח, גיהינום, שרפים ותרפים, כרובים וקורבן.  כמו כן הועתקו כמות שהן  מילים מרכזיות פחות, כמו הראל, כדכוד ובורית. גם צמד המילים 'תוהו ובוהו' מצא את מקומו בתרגומים ובמילונים, כמו בגרמנית, צרפתית ואנגלית.

המילה הנפוצה ביותר מעברית בשפות העולם היא שבת. היא מופיעה בגירסאות שונות בעשרות שפות. ביניהן איטלקית, אנגלית, ארמנית, ספרדית, רומנית, ערבית, טיגרינית ועוד. בחלק מהשפות היא משמשת במשמעות יום החופשה השבועי או יום חופש בכלל. המילה השנייה הנפוצה מאוד היא גלגול של 'יהודי', שממנו הגיעו לשפות העולם Jude הגרמנית, Jew האנגלית, יַהוד הערבית וכינוי הזלזול הסלבי ז'יד. הביטוי Judas הפך שם נרדף לבוגד בעקבות יהודה איש קריות. גם מילים הנקשרות ל'עברי' ו'עברית' נקלטו בשפות רבות, ביניהן שמה של השפה: Hebrew.

בשפה האיטלקית נוכחות רבה למילים עבריות, לעתים בהתאמה לצורות מקובלות בשפה זו. כך נקראו הכרובים והשרפים cherubino ו-serafino. המילון האיטלקי התעשר במילים נוספות שמקורן בסיפורי המקרא והתלמוד. המילה התלמודית 'רבי' נקלטה במטבע הלשון far l’ave rabbi, לחלות את פני הרב, ומכאן שם העצם averabbo שפירושו חנופה. caino  פירושה באיטלקית רשע ומקולל, בעקבות קין המקראי, matusalemm הוא באיטלקית אדם זקן מאוד, על פי מתושלח, שגם הפך סמל לזקנה מופלגת בשפות נוספות. bacucco הוא אדם ההופך שוטה ככל שהוא מזדקן, בעקבות שמו של הנביא חבקוק. גם 'טלית', 'תלמוד' ואפילו הסימן 'שווא' מצאו דרכם לאיטלקית. המילה angelo, מלאך אלוהים, הרחיבה את משמעותה בעקבות העברית המקראית לשליח. ברוסית זכתה המילה 'תלמוד' למשמעות חדשה: ספר גדול וכבד.

השפה האנגלית שאבה כ-120 מילים עבריות מן המקרא למילונה. חלקן הן המילים הלטיניות לעיל, וכך גם שטן,  יוֹבֵל (jubilee), תופת ומוהל. העברית של ימי הביניים תרמה לשפות רבות את המילה קבלה, ואת נטיותיה, כגון 'קבליסטי'. מילה שהתאזרחה בכמה שפות היא 'הושענה', הנכתבת hosanna, ומשמשת להאדרת שם האל. השימוש הפולחני בה הוא מן התלמוד, ממסורת חיבוט הערבות, בעקבות הפסוק מתהילים "אנא ה' הושיעה נא". שפות העולם קלטו מן המקרא חיות מיתולוגיות כמו בהמות ולווייתן. האחרונה  שימשה השראה ליצירה המרכזית של הפילוסוף האנגלי תומס הובס. השפה ההונגרית, הרחוקה מרוב שפות אירופה, קלטה גם היא לא מעט מילים עבריות, בעיקר לאחר ההגירה הגדולה של יהודים אליה מארצות השלטון העותומני במאה ה-19. כך התעשר המילון ההונגרי במילים כמו כשר, טריפה, גלות, גוי, ציצית, פאות וסוכות. רוב המילים האלה, יש לומר, שימשו בהקשר היהודי ולא זכו למשמעות כל-הונגרית.

בין העברית לבין הספרדית לדורותיה התקיימה מערכת יחסים מורכבת. מילים רבות הגיעו כצפוי מתרגומי המקרא. חלקן זכו למשמעות מטפורית, המרחיבה את השם הפרטי. 'ירמיה' משמש בספרדית בהוראת מקונן, ומכאן המילה jeremiada, בכיינות, תלונה מתמשכת. 'בנימין' – במשמעות הבן הצעיר, 'יהודה' – בוגד.  'עדן' משמשת בספרדית דווקא במשמעות מקום ששורר בו אי סדר. שימוש ייחודי במילים עבריות התפתח בספרד עם השלטון הנוצרי המדכא. מצד אחד הוא שירת את השיח הפנים-יהודי שנאבק בתביעה להמרה. בטקסטים בספרדית שנותרו מהתקופה שילבו היהודים מילים המייצגות את התנגדותם להמרה, כמו משומד, שטן, טומאה, והביטוי מאוּס בר-הנידה. האינקוויזיציה שלחה מלשנים לבלוש אחרי מילים יהודיות הנשמעות בפומבי כדי לאתר יהודים השומרים בסתר על דתם וציידה אותם בידע מילוני עברי בסיסי. בספרות האינקוויזיציה נזכרות מילים כמו צדקה, סידור, גזירה וספר. השלטונות העלו מופעים אנטישמיים סטיריים, ובהם שורבבו מילים עבריות כמו צדיקים, מילה, פסוקים ועוד.

יש קושי מסוים לקבוע אלו מילים עבריות נשאלו לערבית, עקב הדמיון והקרבה בין השפות. עם זאת יש לא מעט מילים ערביות שנכנסו לקוראן ומקורן עברי, חלקן בתיווך הארמית. בקוראן אנו מוצאים את המילים תורה, תיבה, גיהינום (בהגייה ג'הנם), חברים, שכינה ומלכות. בשלב מאוחר יותר נכנסו מילים נוספות. הדעה הרווחת היא שהפועל דרש (הערבית דַרַס) במשמעות הלימוד מקורו בעברית, ומכאן מַדְרָסָה: מקום לימוד. גם המילה דרום – אל-דָארוּם – מקורה עברי. המילה הערבית מַמְזִיר המתייחסת לצאצאי נישואין לא לגיטימיים מקורה עברי.  שפות אתיופיה, שגם הן שמיות במקורן, שאבו מילים עבריות רבות בתיווך האתיופית העתיקה, הגעז. ביניהן מילים נפוצות כגון מלאך ומשיח, ולצידן מילים נפוצות פחות בשפות העולם כמו מזמור, טעות, שְאוֹל ואחרות.

ברשימה הבאה – על מילים בעברית שנדדו לשפות העולם באמצעות הסלנג ומדינת ישראל הצעירה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: