Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שלח את עמי’

פורים חזר, וכך גם משלוחי המנות. משלוח מנות הוא אחת ממצוות חג הפורים, לפי הכתוב במגילת אסתר (ט, יט): "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". התקופה שחלפה מאז פורים שעבר, תקופת הקורונה, הסתמנה גם כתקופת המשלוחים, ולא רק של מנות אוכל. בעקבות הבידוד שבו שהו אנשים רבים, והאיסור על פתיחת חנויות חלק ניכר מהמסחר עבר למשלוחים. לאחרונה הגיעו לארץ משלוחי החיסונים מחו"ל.

המילה מִשְׁלוֹחַ בפסוק הנ"ל פירושה 'שליחה'. יש חוקרים המפרשים אותה כצורת המקור של הפועל 'שָׁלַח' על דרך הנטייה הארמית, כעין מקבילה למילה 'לשלוח'. המילה 'משלוח' מופיעה במשמעותה המודרנית החל בתקופת תחיית הלשון, למשל בחיבור "קריית ספר" (1835) של המשכיל מרדכי אהרן גינצבורג: "להקדים את משלוח הסחורה לבעליה לפני קבלת המחיר" (עמ' 2).

הפועל שָׁלַח מופיע בלשון המקרא בכמה משמעויות. המשמעות הגופנית הראשונית של פועל זה היא הושיט, פשט, מתח לפנים (בעיקר את ידו), למשל בסיפור גן העדן: "וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל" (בראשית ג כב). הביטוי המקראי שָׁלַח יָדוֹ (במישהו) פירושו 'פגע בו', לדוגמה במגילת אסתר (ט, ב):" נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם". בפסוק אחר באותו פרק במגילה (י) נכתב:" וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם". כיום הביטוי שָׁלַח יָד בְּכֶסֶף/ בִּרְכוּשׁ משמש במובן נטל בלי רשות; גנב, מעל.

פועל זה משמש גם במובן הורה למישהו ללכת למקום מסוים או ללכת לעשות משהו, למשל: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג טז). במקרא משמעות זו מופיעה גם בהקשר שבו האל מטיל משימות על נביאיו, החל בדבריו למשה בסנה הבוער: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג י). המשמעות העיקרית השלישית של הפועל הזה היא העביר דבר למישהו אחר או למקום אחר, לדוגמה: "וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד-דָּוִד בְּנוֹ אֶל-שָׁאוּל" (שמואל א', טז כ).

השורש של"ח מופיע במגילת אסתר (ג, יג) גם בצורת סביל מיוחדת בבניין נפעל: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים [=מכתבים] בְּיַד הָרָצִים [=השליחים המהירים] אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". במגילה מופיעה גם צורת נטייה דומה של שורש אחר בבניין נפעל: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח, ח). נטיות אלה נחשבות לצורות מקור מוחלט, בדומה לצורות המופיעות לשם חיזוק לפני הפועל הרגיל "אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא כה). צורות המקור המוחלט מוכרות יותר בבניין קל, בצירופים כגון: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ".

הפועל שִׁלֵּחַ בבניין פיעל מצוי כיום בעיקר בלשון הספרות, אך במקרא הוא משמש לחלופין עם 'שלח'. פועל זה מופיע גם במשמעות 'שִחרר, הניח למישהו ללכת', בין היתר בדבריו הידועים של משה לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א), וכן לצד התואר 'חָפְשִׁי': "וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שם, כא כז). בעקבות זאת נוצר הביטוי שִׁלַּח אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי. הפועל 'שילח' משמש גם במובן 'גירש, סילק' (בעיקר בביטוי 'שילח מעל פניו', למשל: מלכים א', ט ז). כאשר איוב (ל, יא) מתלונן על האנשים הלועגים לו בשל צרותיו, הוא אומר: "וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ". לפי הפרשנות לפסוק זה, בעבר הייתה לאנשים יראת כבוד כלפי איוב, וכעת, לאחר שירד מגדולתו, הם הסירו את הרסן המטפורי מפיהם ומרשים לעצמם ללעוג לו 'בלי פילטרים'. מפסוק זה נוצר הביטוי שִׁלַּח (מֵעָלָיו) כָּל רֶסֶן – התנהג בצורה פרועה וחסרת מעצורים.

בלשון חז"ל נגזר משורש זה הפועל הִשְׁתַּלֵּח במובן סביל, כחלופה לפועל המקראי שֻׁלַּח (בין היתר: בראשית מד ג), לדוגמה: "כל מקום שהצדיקים הולכים, ברכה משתלחת" (בראשית רבה עג ח). בלשון התפילה פועל זה משמש גם במובן השתרבב החוצה או לכיוון מסוים: "וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ […] מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ" (מוסף ליום הכיפורים). הפרשן יוסף אבן נחמיאש, בן המאה ה-12, כתב כך בפירושו לכתוב "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ" (משלי כו כ): "כי אין לה עצים להשתלח בהם". גם בלשון ימינו משתמשים בפועל הזה בהקשר של אש מתפשטת, אולי בעקבות הביטוי המקראי שִׁלַּח בָּאֵשׁ (שופטים כ מח).

פועל זה מופיע במובן 'נעשה משולח רסן' בתרגומו של שמואל אבן-תיבון לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק ג, פרק לג) :"ואחר כן יתיחדו בחדרים ותוך בתיהם במרים וחטאתם בהשתלחם לאכול האסורים: החזיר והשקץ והעכבר" (הכתיב במקור). בלשון ימינו קיבל הפועל הזה משמעות נוספת של התקפה מילולית שלוחת רסן בדברי ביקורת או גנאי, לדוגמה: "הסנגור השתלח בתביעה בלשון בוטה"; אולי בדומה לאנשים שתקפו את איוב בדברי גנאי בפסוק שצוטט לעיל.

במקרא מופיע גם הביטוי מִשְׁלַח יָד: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים כג כא). נהוג לפרש את הביטוי הזה במובן "בכל הושטה של ידך", כלומר: "בכל דבר שתעסוק בו". במקום אחר מופיע הביטוי 'משלוח יד':  "אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם [של בני ישראל]" (ישעיהו יא יד). אברהם אבן עזרא פירש כך את הביטוי הזה: "שישלחו ידם לבוזזם". בלשון ימינו הביטוי 'משלח/משלוח יד' משמש במובן מקצוע, עיסוק, עבודה. בדומה לכך, הביטוי שָׁלַח יָדוֹ (במשהו) פירושו עָסַק או עבד במלאכה מסוימת או במקצוע כלשהו, כנראה גם בעקבות הכתוב במזמור 'אשת חיל': "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר" (משלי לא יט).

המילה שָׁלוּחַ, צורת ההווה הסבילה של 'שלח', מופיעה במקרא בכמה משמעויות: מושט, מתוח קדימה: "וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי" (יחזקאל ב ט); שנמסר ממישהו לאחר (בראשית לב יט). מילה זו מופיעה במשמעות 'מהיר מאוד' בכתוב "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט כא), ומכאן הביטוי אַיָּלָה שְׁלוּחָה ככינוי לאדם זריז. מילה זו נאמרת פעם אחת על אדם שנשלח להעביר מסר, בדבריו של הנביא אחיהו לאשת ירבעם: "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ [כדי לבשר לך בשורה] קָשָׁה" (מלכים א', יד ו). בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש גם כשם עצם המציין את מי שנשלח למלא משימה מסוימת, בין היתר בביטוי ההלכתי שְׁלוּחֵי מִצְוָה אלה הנמצאים בדרכם לקיים מצווה כלשהי. ביטוי זה מוכר בעיקר באמירה התלמודית שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים (פסחים ח ע"א), שלפיה מי שעוסק בדבר מצווה לא יאונה לו כל רע בדרכו.

גם שם העצם שָׁלִיחַ מופיע לראשונה בלשון חז"ל (באותה משמעות כמו שם העצם 'שלוח'), כנראה בהשפעת הצורות המקבילות בארמית 'שְלִיחַ' ו'שְלִיחָא'. בין היתר, שם עצם זה מופיע בביטוי שְׁלִיחַ צִבּוּר (מי שמוביל תפילה בציבור), למשל: "ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו" (משנה, ברכות ה, ה). על-פי ההלכה, "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מב ע"ב), כלומר האשמה מוטלת על מבַצע העבירה ואין מקבלים את טענתו שהוא נשלח על-ידי אחר. בלשון חז"ל נוצר גם שם העצם המופשט שְׁלִיחוּת במובן תפקידו של השליח, בעקבות המילה הארמית "שליחותא", למשל: "השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום" (תוספתא, בבא מציעא ז ג). בלשון ימינו קיבלה מילה זו משמעות נוספת: משימה חשובה שרואים בה מטרה נעלה; ייעוד.

בתקופת הקורונה כל השליחים המביאים משלוחים לאנשים המסוגרים בבתיהם הפכו לשליחי מצווה. המילה 'שליח' אינה מופיעה במקרא, ובמקומה נהוגה, בין היתר, המילה 'מלאך'.

Read Full Post »

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: