Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שירי עם ציון’

התנ"ך הוא התשתית של העברית החדשה, והכל נמצא בו. אוצר המילים שלו עולה מכל משפט עברי. כללי התחביר הבסיסיים נשענים על המשפט המקראי. על הבניינים העבריים דובר ברשימה קודמת. לצד זה יש בתנ"ך צורות מיוחדות שנעלמו מהשפה כמעט לגמרי. לא תשמעו אותן ברחוב ובכלי התקשורת, וכמעט שלא בספרות ובשירה. הן מכונות 'צורות ארכאיות'.

לצורות האלה קם מושיע והוא שירי הזמר, ובעיקר מה שקרוי הזמר המוקדם, פרץ היצירה מאז הולדת הציונות ועד קום המדינה. בזמר המוקדם נעשה מאמץ מיוחד לשמור על הצורות הארכאיות. בנושא זה נעשה מחקר יסוד מקיף של הבלשנית יעל רשף. חלק מהדברים שיובאו כאן מתבססים על מחקריה בנושא.

שירי העם הם מאז ומתמיד מרכיב בבניית הלאום בתנועות לאומיות שונות, והתנועה הציונית אימצה את הנוהג. השירים הראשונים קובצו ב-1895 בשירון 'שירי עם ציון'. משורר הילדים לוין קיפניס החל בכתיבת שירים לילדים ב-1913, לאחר שגילה שיש מחסור בשירים המקרבים את הילדים למורשת הלאומית והתרבותית. כמו כן הולחנו לאורך השנים שירי משוררים מאותה תקופה. בשנות העשרים של המאה העשרים התפתחה מאוד יצירת שירי הזמר, ורבים מהם נחקקו בזיכרון והושרו במערכת החינוך ובאירועים שונים.

בין היתר שילבו כותבי השירים צורות מקראיות שכבר לא שימשו בעברית המודרנית. אלה הן בראש ובראשונה הצורות המוארכות, בעתיד ובציווי. לצורות אלה היה תפקיד של עידוד עצמי וזירוז לפעולה. בשיר השירים מעודדת השולמית את עצמה: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר". ישעיהו קורא לחזרה בתשובה: "שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ". כאמור, הן חזרו אלינו בזמר המוקדם. על פי המחקר כמעט חמישה אחוזים מכלל צורות הפועל בזמר המוקדם הן צורות מוארכות.

הדוגמאות רבות. שאול טשרניחובסקי כותב בשירו "אני מאמין": "אאמינה גם בעתיד". שמואל בס כותב: "עלי עין שוקֵקָה גמַלַּי אַבְרִיכָה". אברהם שלונסקי הגדיל לעשות ושילב צורות מוארכות בהמנון תנועת הפועלים העולמית, האינטרנציונל, ובכך העניק לו חותמת יהודית-עברית: "קום התנעֵרָה עם חֵלֵכָה", "עדי היסוד נחרימָה", "את עולמנו אז נקימָה". לוין קיפניס השתמש בצורת הציווי המוארך המקראית "עוּרה" בשירו "עוּרָה ישראל". הצורות האלה לא נעלמו גם היום. בערוץ הילדים "הופ", למשל, המירו בשנים האחרונות את מילות השיר "נומי נומי" ל"נומה נומה", צורת ציווי זכרית מוארכת.

מחברי השירים יצרו צורות מוארכות גם כאשר לא היה להן בסיס במקורות. יצחק שנהר חיבר את השיר "קומה אחא". 'קומה' היא צורה תקנית, אבל בשיר מופיעה השורה "אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב". לצורה תָּנוּחָה, הארכה של הנוכח, הגוף השני, אין בסיס במקורות. בשיר "מלאך מסולם יעקב" כותב יורם טהרלב על פי אותו עיקרון: "מאין תָבוֹאָה ואנה תצעד". בשירו של חיים חפר "הקרב האחרון" מופיעות המלים "רוח במשעול יֵהוֹמָה". גם ל'יהומה' אין בסיס דקדוקי בתנ"ך.

הקבוצה השנייה של צורות שהתיישנו היא צורות ההפסק. בתנ"ך זוכות מילים רבות, שמות עצם ופעלים, לשינוי כלשהו כשהן מופיעות בסוף פסוק. לשינוי יש תפקידים פואטיים ורטוריים. בעברית החדשה הצורות האלה נעלמו, פרט למקרים נדירים כמו הצמד אֶרֶץ/אָרֶץ, שבו חל בידול. 'אֶרֶץ' היא המילה הכללית, 'אָרֶץ' מתייחסת לארץ ישראל (עלה לאָרץ) או לאדמה (נפלתי על האָרץ). המחקר מראה ששלושה אחוזים מצורות השם והפועל בזמר המוקדם הם צורות הפסק, בעיקר במערכת הפועל. מרדכי ריווסמן כותב בשירו "ימי החנוכה": "ניצחון המכבים נספר, נזַמֵּרָה, על היוונים אז ידם כי גָּבֵרָה". בשיר "החלקה הנשכחת" שתורגם מרוסית בידי ישראל דושמן מופיעות השורות "סתיו מאפיל, ציפורים נָדַמּוּ, עירום היער, שדות נִתְיַתָּמוּ". צורות ההפסק 'גָבֵרָה' ו'נִתְיַתָּמוּ' משרתות את צורכי החרוז והמקצב. לפעמים מופיעה צורת ההפסק באמצע המשפט, מסיבות של מקצב והנגנה.

קטגוריה נפוצה פחות בשירי הזמר היא הצורות המקוצרות, רובן בעתיד. בשירו של ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" נכתב: "מי יַעַל מים מן הבור", רפאל ספורטה כותב: "בתוף מי יַךְ", אריה יחיאלי: "תְהִי זעתנו למטר רביבים". יש גם ציווי מקוצר, בשיר "הכביש" של נתן אלתרמן: "הַך פטיש, עלה וצנח". 'הַך' זוכה כאן לאפקט אונומטופאי.

אחת הצורות האופייניות ללשון המקרא היא המקור המוחלט, נוסח 'שָמוֹר את יום השבת לקדשו'. הדפוס הדקדוקי הזה כמעט נעלם בעברית החדשה, אנחנו מכירים בעיקר את המקור הנטוי המשמש כשם הפועל: ללכת, להיכנס. המקור המוחלט שרד בעיקר בצירופים כבולים כמו 'השכם והערב', 'יודע קרוא וכתוב', 'מהָחֵל ועד כלֶה', 'הלוך ושוב' ועוד. בזמר המוקדם מופיעות צורות המקור בדרך כלל לצד פועל רגיל מאותו שורש, על פי דפוס שכיח בתנ”ך בנוסח "שָמור תשמרנו מכל משמר". כך בשיר הפסח 'שמחה רבה': "שָתֹה אשתה ארבע כוסות, שָאוֹל אשאל ארבע קושיות". כך גם בשירו של יצחק שנהר שנזכר לעיל: "קומה אחא, סובה סוֹב, אל תנוחה, שובה שוֹב". המקור הנטוי נדיר. בשיר הביכורים של ביאליק "אל הציפור" הוא כתב "בחורף, בְעוזבֵך מעוני". בשיר "עלי עין שוקקה" מופיעות המילים "הַשקותָם הבטיחה".

צורה מקראית נפוצה היא ה' המגמה. בעברית החדשה השימוש ב-ה' המגמה מוגבל למילים מסוימות: ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, הצידה, צפונה, דרומה, הביתה, מעלה, מטה, העירה, פנימה. בתנ"ך היא משמשת בעיקר לצרכים סיפוריים, כמו "ויבוא החדרה", "עלה לך היערה" ועוד. כמו צורות אחרות שהתיישנו גם הצורה הזו זוכה לביטוי בזמר המוקדם: "היערה בקשת וחץ", "ארצה עלינו", "עומרים נביא הגורנה". נעשו בה גם שימושים סטיריים כמו בשירו של מאיר אריאל "טרמינל לומינלט": "רץ בחזרה סוויסאיירה להספיק את טרמינל". כמו כן היא נשמרה בשמות יישובים כמו יטבתה, נגבה ואחרים.

ולסיום, דפוס ארכאי הקשור לתחביר והוא ו' ההיפוך, דפוס מוביל בתנ"ך כדרך לספר סיפור מתמשך. גם לו' ההיפוך הופעות בזמר המוקדם, אם כי הן נדירות, פחות מאחוז. בשיר "תכול המטפחת" של שלונסקי מופיעה הפסוקית "וַתנפנף ביד". בשיר העממי "הקוקית" נכללות המילים "וַיען קול מיער". צורות ב-ו' ההיפוך נהגו גם בעיתונות המוקדמת, אבל במהדורות משנות הארבעים ואילך הן נמחקו. יצחק אבינרי, שהשתמש לעיתים נדירות ב-ו' ההיפוך, הגדיר אותה "אבן יקרת המציאות", שמותר להשתמש בה "בצמצום ולא בהפרזה". היום, נראה, לא נותר ממנה זכר, להוציא, כמובן, את ספר הספרים.

3d illustration of black grand piano keys.

Read Full Post »

אלפים רבים של שירי זמר נכתבו בעברית מימי ראשית הציונות ועד קום המדינה. אלה זכו לכינוי מטרייה: "הזמר המוקדם". מאגר היצירה האדיר הזה גם מצא מערכת מסורה שעוסקת בשימור ותיעוד שלו: זֶמֶרֶשֶת.

לזמר המוקדם היה תפקיד, ואפשר לראות בו אפילו חטיבה מגויסת. השירים נועדו ללוות את המפעל הציוני המתגשם, להשתלב במערכת החינוך של הדורות החדשים, וגם להוות סוכן לשוני, אמצעי להנחלת השפה. כאן מצוי הבדל ברור בין המוזיקה הישראלית מקום המדינה, שנטתה בעיקר לשפה פשוטה ונגישה. בזמר המוקדם המצב הפוך: מילים גבוהות הועדפו על פני מילים נפוצות, והזמר חידש צורות ארכאיות, בעיקר מהתנ"ך. כך, סברו הכותבים, יחזור הנוער לשפה העתיקה דרך המוזיקה והחוויה.

השירים הראשונים שנכתבו רוכזו בשנת 1895 בשירון בשם 'שירי עם ציון'. מתוך קרוב לאלף שירי הזמר המוקדם, כ-10% הם הלחנות של פסוקי תנ"ך, רובם משיר השירים, תהלים וישעיהו. השירים החדשים שנכתבו היו, רובם ככולם, שירי 'אנחנו', ולמעשה – שירי 'אנו'. עולים יחד ארצה, עובדים יחד, רוקדים יחד – ושרים יחד. שיר המפתח היה "אנו באנו ארצה", ולאנשי העליות הראשונות קראו בלגלוג מסוים דור ה"אנו באנו". לאנשים בשירים אלה אין שמות, וכמעט לא נכתבו שירים על היחיד ועל אהבותיו ומצוקותיו. לצד "אנו באנו" העולים נסחפו בשירים כמו "אנו נהיה הראשונים", "נבנה ארצנו, ארץ מולדת", "אנו כובשים את החוף והגל", " אנחנו, החלוצים, נבנה את תל אביב" ועוד ועוד.

המילים המרכיבות את שירי הזמר המוקדם הן ברובן המכריע מהתנ"ך. למעשה, רק כל מילה עשירית בזמר המוקדם אינה מן התנ"ך. חלקן משרתות באופן ישיר את המפעל הציוני. כך, למשל, אירע למילה 'חלוץ', שנשאלה מהתנ"ך במשמעות מי שהולך לפני המחנה. על פי הזמר המוקדם לא היה קל להיות חלוץ, וגם לא לקלוט את החלוצים שהסתערו על המולדת הנכספת: "חלוץ הנני, חלוץ רועה רוח, בלי בגד ובלי נעל, ובלי דג מלוח". 'דג מלוח' היה כינוי לעניבה, סמל הבורגנות, שם שניתן לה בעקבות דימוי דומה ברוסית.

המילה 'מעפיל' היא יצירה של הזמר המוקדם שהפכה למותג ציוני. הפועל 'להעפיל' מופיע פעם אחת בתנ"ך, "ויעפילו לעלות אל־רֹאש ההר" (במדבר יד 44). את המשמעות החדשה הקנה לו לוין קיפניס. בשנת 1919, והוא בן 25, כתב את השיר "אל ראש ההר", בעקבות טיול לצוקי מדבר יהודה, וברמז לקשיי העלייה בימי הטורקים: "אל ראש ההר, הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי? מֵעֵבר הר הן זה מכבר רומזת לנו ארץ צֶבי. העפילו! העפילו! אל ראש ההר העפילו!" לאחר שנים הפך השיר להמנון העלייה להתיישבות בחניתה, ואחר כך להמנון העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל והוא אף העניק לה את שמה: העפלה.

שירי זמר רבים נכתבו בשפה גבוהה. הכותבים השתמשו במכוון במילים נדירות מן התנ"ך, גם כשעמדו לרשותם מילים פשוטות יותר. בשיר המכונן "משאת נפשי" כותב מרדכי צבי מאנה "זיו חכלילי הוצק שמה", 'חכלילי' במשמעות בעל גוון אדום.  בשיר "את אדמה" נכתב: "תהי זיעתנו למטר רביבים". 'רביבים' היא אחד השמות המקראיים לגשם. במקרים של מילים נרדפות בחרו הכותבים להשתמש באפשרות הנדירה יותר. "שוב ירדנו אל העין לשאוב מים בשׂשׂון, כי הניבו שׂדותינו, ובֹרכו עשתרות הצאן". 'עין', ולא מעיין. 'ששון', ולא שמחה. 'גיל' היא בזמר המוקדם שמחה, ולא שנות חיי אדם. 'כר' היא שדה ולא מצע מיטה.

התרומה הלשונית המובהקת יותר של הזמר המוקדם היא הצורות. בתנ"ך כמה וכמה צורות דקדוקיות שכמעט אינן משמשות בעברית החדשה, בזמר המוקדם הן מופיעות שוב ושוב. הבולטת ביותר היא העתיד והציווי המוארך נוסח "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר" משיר השירים, "שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ" מישעיהו ועוד. שאול טשרניחובסקי כותב בשירו "אני מאמין": "אאמינה גם בעתיד". שמואל בס בשיר "עלי עין שוקֵקָה" כותב "גמַלַּי אַבְרִיכָה". אברהם שלונסקי שילב צורות מוארכות בהמנון תנועת הפועלים העולמית, האינטרנציונל: "קום התנעֵרָה", "עדי היסוד נחרימָה", "את עולמנו אז נקימָה". לוין קיפניס משתמש בצורת הציווי המוארך המקראית "עורה" בשירו "עוּרָה ישראל". מחברי השירים יצרו צורות מוארכות גם כאשר לאלה אין בסיס במקורות. יצחק שנהר חיבר את השיר "קומה אחא" ובו השורה: "אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב". בשיר המאוחר יותר, "מלאך מסולם יעקב", כותב יורם טהרלב: "מאין תָבוֹאָה ואנה תצעד". בשירו של חיים חפר "הקרב האחרון" מופיעות המלים "רוח במשעול יֵהוֹמָה". לצורות האלה אין כאמור בסיס דקדוקי בתנ"ך.

קבוצה נוספת של צורות שהתיישנו והתחדשו בזמר המוקדם, בעיקר בפעלים, היא צורות ההפסק. בתנ"ך כשמן כן הן: הן מופיעות בסוף פסוק. בעברית החדשה הן נעלמו, פרט למקרים נדירים כמו הצמד אֶרֶץ/אָרֶץ. הן חוזרות בזמר המוקדם. כך בשיר "ימי החנוכה": "ניצחון המכבים נספר, נזַמֵּרָה, על היוונים אז ידם כי גָּבֵרָה". בשיר "החלקה הנשכחת" שתורגם מרוסית מופיעות השורות "סתיו מאפיל, ציפורים נָדַמּוּ, עירום היער, שדות נִתְיַתָּמוּ". בשיר המרפאה של יהודה שרת לכבוד חנוכת המרפאה ביגור נכתב: "חברים וטף נכסָפו/ עד שבא זה היום/ כי שנים רבות חלָפו/ עד שקם היכל פתאום". לפעמים מופיעה צורת ההפסק באמצע המשפט, מסיבות של מקצב והנגנה.

יש גם צורות מקוצרות, רובן בעתיד. בשירו של ביאליק "שיר העבודה והמלאכה" נכתב: "מי יַעַל מים מן הבור". רפאל ספורטה כותב: "בתוף מי יַך". אריה יחיאלי: "תְהִי זיעתנו למטר רביבים". יש גם ציווי מקוצר, בשיר "הכביש" של נתן אלתרמן: "הַך פטיש, עלה וצנח". לשימוש ב'הך' אפקט אונומטופאי, המזכיר את צליל המכה.

בתנ"ך נפוץ מאוד השימוש בה' המגמה. השימוש הזה התיישן ונשאר רק במילים קבועות כמו 'הביתה', 'קדימה', צפונה, העירה ועוד.  בזמר המוקדם אפשר למצוא רבות כאלה: "היערה בקשת וחץ", "ארצה עלינו", "עומרים נביא הגורנה".

לצד הצורות המיושנות הרימה ראשה בגאווה בזמר המוקדם ההגייה האשכנזית, שנדחקה מפני ההברה הספרדית. לא מעט שירי זמר אהובים נכתבו והושרו בהברה אשכנזית, מ"משאת נפשי" ו"שחקי שחקי", דרך "אנו נהיה הראשונים" ו"במחרשתי", ועד ההמנון הלאומי, התקווה. ציונה רבאו מספרת כי כאשר השמיעה לרופא הגימנסיה העברית שאול טשרניחובסקי את השיר "שחקי שחקי" בהברה ספרדית נזף בה בזעם וטען: "אני כתבתי שיר, את נואמת נאום".

לצד השפה הגבוהה, הפאתוס והרומנטיקה, הזמר המוקדם המתועד בזמרשת מלא הומור משגע, ויש בו חטיבה נכבדה של שירי שטות. אחד מהם אף יצר מונח זמר ישראלי: צימרמן, כתיבה נטולת מקצב, שאין בה התאמה בין המילים והמנגינה, בעקבות "השיר על צימרמן".  כמה דוגמאות מני רבות:

"אני מכיר ג'קג'וק קטן/ ג'קג'וק מאוד יפה./ בבוקר הוא אוכל דייסה/ ושותה קפה".

"מגרד לי פה, מגרד לי שם, מגרד לי בישבן". בגירסה לא מתועדת: בקטן.

"חורני חורני/ הולך ברחוב ושר/ ואחריו כושי קטן,/ קטן כמו עכבר".

חטיבה אהובה במיוחד המתועדת בזמרשת היא שירי הג'יבריש.

"גּוּנִימָא, גּוּנִימָא, אַמְבָּוֶוה,/ גּוּנִימָא אַמְסָוָוה".

"גַּלְדֶּן גַּלְדֶּן גִּידִי גִּידִי גַּלְדֶּן/ גַּלְדֶּן קָרָיוּ, קָרָלָיוּ".

והמוכר מכולם: "צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונגה/ צ'ינגה לונגה, לינגה לינגה לונג/ הה צ'ו צ'ו צ'ו ברל'ה/ ברל'ה, שמרל'ה/ הו הו הו הו".

Read Full Post »

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: