Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שֹׁךְ חֲמַת’

בקרוב נקרא שוב את מגילת אסתר. בעבר נכתבו בבלוג זה מאמרים על מילים וביטויים ממגילת אסתר. ואולם המגילה עשירה כל כך במילים ובביטויים מיוחדים, שיש עוד במה לדון. כעת אמשיך ואבחן מילים וביטויים נוספים שתרמה לנו מגילה זו.

אחד הפסוקים במגילה (א, ו) מתאר את הפאר הרב בארמון המלך: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַטוָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת". המילים "חוּר", "כַּרְפַּס" ו"בוּץ" מתארות סוגי אריגים משובחים, כנראה בדים לבנים יוקרתיים, ואילו שמות הצבעים 'תכלת' ו'ארגמן' מציינים חוטים או אריגים הצבועים בצבעים אלה. המילה חוּר נגזרה כנראה מהשורש חו"ר במובן לובן, הקיים גם בארמית ובערבית ומופיע במקרא: "פָּנָיו יֶחֱוָרו" (ישעיהו כט כב). המילה כַּרְפַּס אינה קשורה לשם הירק המוכר לנו מקערת הפסח. זו כנראה מילה פרסית שפירושה אריג מכותנה לא צבועה, ומקורה בשפה ההודית העתיקה סנסקריט. המילה בּוּץ מופיעה גם בספרים אחרים במקרא, ויש המקשרים אותה למילה 'בֵּיצה' ולמילה הערבית أَبْيَض (אַבְּיַצ' או abyaḍ) שפירושה לבן. המילה שֵׁשׁ משמשת במקומות אחרים במקרא במובן אריג משובח (בין היתר: בראשית מא מב), אך בפסוק זה היא מופיעה במובן 'שַׁיִשׁ' (וכן בשיר השירים ה טו). המילים 'בהט', 'דר' ו'סֹחָרֶת' מופיעות רק במגילה ומציינות אבני ריצוף יקרות. המילה דַּר מציינת כיום את החומר המצוי בקונכיות של צדפות שונות ומכונה 'אם הפנינה' או 'צדפת הפנינים'. לפי רוב הפרשנויות, בלשון המקרא ציינה מילה זו סוג אחר של אבן חן, אך לפי פירושו של בן-יהודה במילונו, "אין מהנמנעות שבחצר המלכות של אחשוורוש היו פנינים קבועים גם ברצפה. ואולי הכוונה היא להצדף הדומה לעין הפנינים". בערבית המילים 'דֻר' או 'דֻרַּה' פירושן 'פנינה'. יש המייחסים את מקור המילה בַּהַט למילה קרובה בערבית, ואילו אחרים מקשרים אותה למילה במצרית קדומה. המילה 'סֹחָרֶת' שאולה מאכדית ומציינת סוג אחר של אבן טובה לריצוף, והיא כנראה אינה קשורה למשמעויות אחרות של השורש סח"ר.

המגילה תרמה לעברית גם שתי מילים הפוכות זו לזו, והניגוד ביניהן מייצג את המתח בסיפור המגילה בין האיום על גורל היהודים לבין הסוף הטוב עבורם. המילה הראשונה בצמד זה היא אָבְדָן, המשמשת במגילה במובן 'חורבן, הרס גמור, כליה, כיליון'. אסתר המלכה משתמשת בה בדבריה למלך אחשוורוש, בסמוך למילה אחרת מהשורש אב"ד: "יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (פרק ח, פס' ה-ו). מילה זו מופיעה פעם נוספת במגילה בניקוד אחר "וְאַבְדָן" (פרק ט, פס' ה). מילים אלה מן השורש אב"ד משמשות במגילה בהקשר של השמדה, ולא במשמעות המוכרת כיום של היעלמות חפץ כלשהו. המילה השנייה, האופטימית, היא הַצָּלָה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (ד, יד). מילה זו היא שם הפעולה של הפועל המקראי 'הִצִּיל'. היא מופיעה גם בארמית המקראית (דניאל ג כט) במובן 'להציל'.

השורש אב"ד מופיע גם בביטוי "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבַדְתִּי" (אסתר ד טז). אסתר השתמשה בביטוי זה בדבריה אל מרדכי לפני שהיא הלכה לדבר עם המלך אחשוורוש "אֲשֶׁר לֹא כַדָּת", כלומר בניגוד לחוקי המלך. היא התכוונה לסכנה שבה העמידה את עצמה במעשה נועז זה. גם בלשון ימינו ביטוי זה הוא ביטוי של ייאוש והשלמה עם הגורל הנאמר לפני שמישהו נאלץ לעשות מעשה מסוכן, ופירושו: יהיה מה שיהיה. מבנה דומה שבו הדובר חוזר על אותו פועל בגוף ראשון בעבר, מצוי בדבריו של יעקב אבינו בספר בראשית (מג, פס' יד): "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי".

ואולם חששותיה של אסתר התבדו ואחשוורוש קיבל את פניה בדברים האלה: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ" (ה, ג). רש"י פירש זאת כך: "אף אם תשאלי ממני חצי המלכות, אתן לך", כלומר: 'כל מה שתבקשי'. בהמשך הסיפור, לאחר שאסתר סיפרה לאחשוורוש על המזימה שנרקמה נגד בני עמה, הוא שאל אותה: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (ז, ה). פירושו של ביטוי זה הוא 'העז', ויש המפרשים אותו כאילו ליבו של האיש הזה התמלא במחשבות זדון. צירוף מילים דומה מצוי בספר קהלת (ח, פס' י"א): "עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע".

שני ביטויים במגילה מכילים את המילה 'נפש' בנטייה. הראשון, דִּמָּה בְּנַפְשׁוֹ, מבוסס על דברי מרדכי לאסתר: "וַיֹּאמֶר מׇרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכׇּל הַיְּהוּדִים" (ד, יג), כלומר: אל תעלי בדעתך את האפשרות הזאת. הביטוי השני הוא בִּקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹהתחנן על חייו, ביקש רחמים: "וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ" (ז, ז).

שני צירופים אחרים במגילה מכילים את המילה חֵמָה (כעס). הצירוף הראשון מופיע פעמיים במגילה ומתאר בשתיהן את כעסו של המן על כך שמרדכי אינו משתחווה לו: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדְּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" (ג, ה; ראו גם ה,ט). זהו מקור הביטוי נִמְלָא חֵמָה (התרגז מאוד). בלשון חז"ל החליף הפועל 'נתמלא' את הפועל 'נמלא' בצירוף זה, בין היתר במדרש על מגילת אסתר: "וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו נתמלא חימה" (אסתר רבה ו, ב). במגילה מופיע גם צירוף במשמעות הפוכה, המציין הירגעות מכעס: "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, א); "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (ז, י). המילה שֹׁךְ היא צורת המקור של הפועל שָׁכַךְ (נרגע, שקט, פסק, פחתה עוצמתו). בעקבות פסוקים אלה נוצר הביטוי שָכְכָה חֲמָתו  (נרגע מכעסו, פג רוגזו). הפועל 'שָׁכַךְ' מופיע רק פעם נוספת במקרא, בתיאור של היחלשות מי המבול: "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח א).

ואחרון חביב, הביטוי סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת מציין במגילה ספר שבו היו פקידי המלך מציינים מאורעות הראויים להיזכר: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ו, א). חג פורים שמח!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: