Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קדוש’

בקרוב יחול צום עשרה בטבת, שנקבע גם כיום הקדיש הכללי – יום אמירת קדיש על כל הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע. תפילת הקדיש נאמרת בין היתר בימי אבל לנפטרים. המילה קַדִּישׁ פירושה 'קדוש' בארמית (למשל בארמית מקראית: דניאל ד ה). את המאמר הזה אקדיש למילים שונות מהשורש קד"ש

השורש קד"ש מופיע גם בשפות שמיות נוספות. בערבית המילה קֻדְס פירושה 'קדושה', ובאכדית שורש זה משמש גם במובן 'לטהר'.

המילה קָדוֹשׁ מתארת במקרא בעיקר את ייחודו ורוממותו של האל. היא משמשת גם לתיאור בני אדם השומרים את מצוותיו של האל, למשל בדיני הכשרות בתורה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ" (ויקרא יא מד), וכן – לתיאור אנשים ספציפיים בעלי קרבה מיוחדת לאל: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא [אלישע הנביא]" (מלכים ב ד ט). מילה זו מתארת גם מקומות שקשורים בקיום המצוות: "בְּמָקֹם קָדֹשׁ" (שמות כט לא) וזמנים מיוחדים עבור האל: "כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ" (נחמיה ח י). בלשון חז"ל נטבע הביטוי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ככינוי של כבוד לאל (למשל: משנה, אבות ו יא).

המילה קֹדֶשׁ משמשת במקרא גם במובן קורבן או מעשֵׂר, לדוגמה: "אֶל-הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה'" (ויקרא כב ג). הפרשן ואיש תנועת ההשכלה בן המאה ה-19 שד"ל העלה השערה על מקור השורש קד"ש: "תחילת גזרתו מן 'קַד אֵש' כלומר יְקוֹד [להט] אֵש […] והיתה תחילת הנחת לשון 'קֹדֶשׁ' על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואחר-כך הושאל לכל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול […] וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, […] ולפי ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם" (פירוש שד"ל על טו יא, הכתיב במקור). אומנם אין סימוכין להשערה שמקור השורש הוא בשתי המילים 'קד אש' (כלומר, בערה האש); ואולם פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הדעה הרווחת במילונים היסטוריים, שלפיה משמעותו המקורית של השורש קד"ש היא 'להפריד, להבדיל', והמילה 'קדוש' פירושה גם 'נפרד, נבדל מהאחרים', ובעיקר 'נבדל לטובה, מיוחד ומרומם מהאחרים'. גם הכוהנים נחשבים בתורה ל'קדושים' כיוון שהם מייחדים את חייהם לעבודת האל: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת-אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא ו).

המילה 'הקודש' מציינת בתורה בין היתר את אחד ממדורי המשכן, לעומת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, המדור הפנימי והמקודש ביותר במשכן, לדוגמה: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כו לג). המילה 'קודש' מופיעה במקרא גם במשמעות מופשטת של מהות שצריך להבדיל בינה ובין המהות ההפוכה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י י).

מהשורש קד"ש נגזרו כמה פעלים. הפועל קִדֵּשׁ מתאר מצב שבו האל או האדם מבדילים משהו או מישהו מהיתר למטרה נעלה וכך הוא הופך ל'קדוש', למשל בדברי האל: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (שמות כט מד); וכן – בפסוק המתאר כיצד הפך האל את השבת ליום נבדל משאר הימים: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב ג). הפועל 'קידש' מופיע במקרא גם במובן של 'טיהר': "וְטִהֲרוֹ [את המזבח] וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז יט).

הפועל הִקְדִּישׁ מופיע במקרא במובן 'הבדיל והקצה משהו' כמתנה לאל, למשל: "וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַ-ה'" (ויקרא כז טז). פועל זה מופיע גם בדברי שלמה המלך בעת בניית המקדש: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה-בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ" (דהי"ב, ב ג). כמובן, גם המילה מִקְדָּשׁ נגזרה משורש זה, והיא מציינת מקום מיוחד שנועד לאל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח). הפועל 'הקדיש' מופיע גם בהקשר של הבדלת אהרן לכהונה: "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא-וּבָנָיו עַד-עוֹלָם" (דהי"א כג יג). פועל זה מופיע גם בפסוק שבו האל מתאר כיצד בחר בירמיהו לנביא: "וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א ה). לפועל 'הקדיש' יש גם משמעות נוספת – העריץ, ראה מישהו כקדוש, אמר עליו שהוא קדוש (בדרך כלל על האל): "וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ" (ישעיהו כט כג).

במקרא מופיע גם הפועל הִתְקַדֵּשׁ, בין היתר במובן נהיה קדוש, קיבל מעמד של קדושה, כפי שנאמר בדברי האל: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים" (יחזקאל לח כג). פועל זה משמש במקרא גם במובן טיהר את עצמו, הרחיק מעצמו כל דבר טומאה או חטא, נטהר מטומאתו, לדוגמה: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ, כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת" (יהושע ג ה; ראו גם את הציטוט לעיל מתוך ויקרא יא מד). בגלל השימוש בפעלים 'התקדש' ו'קידש' גם בהקשר של היטהרות מטומאה, יש דעה אחרת שלפיה משמעותו המקורית של השורש קד"ש קשורה בטהרה ובניקיון.

בלשון חז"ל נוספו משמעויות למילים המקראיות מהשורש קד"ש, ונגזרו משורש זה מילים נוספות, כגון קְדֻשָּׁה והַקְדָּשָׁה. הפועל 'קידש' החל לשמש גם במובן של אמירת ברכה על יין בשבת או ביום טוב, כדי לייחד ולהבדיל ביניהם ובין שאר הימים, ונוצר שם העצם המופשט קִדּוּשׁ, למשל: "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת אמר רב: 'יְדֵי יין לא יָצאו, ידי קידוש יצאו'" (פסחים ק ע"ב). שם העצם 'קידוש' מופיע בכתבי חז"ל בעוד משמעויות הקשורות לפועל 'קידש', ואחת הידועות שבהן היא בצירוף קִדּוּשׁ הַשֵּׁם – כינוי למעשה שיש בו משום האדרת שמו של ה' וכיבודו בידי אחרים: "גדול הוא קידוש השם מחילול השם" (ירושלמי, קידושין ד א). הפועל 'קידש' החל לשמש גם כחלק מהביטוי 'קידש אישה' – התקשר עימה בברית נישואין, למשל:" ומעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס" (משנה יבמות ו ד). במסורת ההלכתית כאשר האיש מקדש את האישה, הוא מייחד אותה רק בעבורו ואומר לה: "הרי את מקודשת לי" (משנה, קידושין ג א) במעמד מיוחד המכונה קִדּוּשִׁין, כשמה של אחת המסכתות בסדר נשים שבמשנה.

בלשון המשנה נגזר מהשורש הזה גם שם העצם הֶקְדֵּשׁ במובן 'נכס שהקצו אותו לבית המקדש': "חבית של יין שתַעלֶה בידי ראשונה הרי היא הֶֶקדש" (משנה, נזיר ה ב), וכן במובן הגוף שהיה ממונה על נכסי בית המקדש ועל הטיפול בנכסים המוקדשים לו (למשל: מעילה ה ד). גם במילה זו השורש קד"ש משמש במובן של הפרדה, הפרשה והקצאה של משהו למטרה מיוחדת.

כל אלה היו רק חלק מהשימושים של השורש קד"ש בלשון הקודש.

Read Full Post »

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: