Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צ'יק’

הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.

הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז  משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.

ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".

‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו  אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה.  "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.

בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש  הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.

אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי,  ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית  גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%94%d7%a8%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%99-%d7%9c%d7%92%d7%9e%d7%95%d7%a8

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: