Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘צבע’

ד"ר רוביק רוזנטל / מרגלית מצנעא, כרמל מדמשק ואדיר בן האופה

לצד השמות הפטרונימיים, שתי הקטגוריות הבולטות בשמות משפחה, בכל התפוצות ובשלל שפות, הן על פי מקומות יישוב ועל פי מקצועות ותכונות. השמות ניתנו בתקופה שבה שם המשפחה הפך לחובה, ולכן ניתן לקשר בין מקום מגורי המשפחה או מקצועו של האב באותה תקופה, אף כי זה אינו תמיד המקרה. הקטגוריה הראשונה קרויה גם שמות טופונימיים.

שמות טופונימיים קיימים מאז ימי המקרא, בדרך כלל לאדם יחיד ולא לשושלת. יפתח הגלעדי וישי בית הלחמי נקראו כך על פי מקום מגוריהם, וכך משפחת החברוני מספר במדבר. בין התימנים יש לתופעה שורשים עתיקים והיא רחבה מאוד. שורשיה של מרגלית צנעני הם מצנעה, ושל שושנה דמארי – מהעיר דמאר. ההלך שאול לדני קיבל את שמו מהעיר לדן. לעיתים נהגו לתת למשפחות היהודיות שמות יישובים מחוץ לתימן כאשר המשפחה הגיעה משם או אבי המשפחה נהג לנסוע לשם לעסקיו, וכך אפשר למצוא אצל התימנים שמות משפחה כמו בונדאר (עיר בפרס), קוטה (על פי כלכותה) ועיראקי.

בין יוצאי הודו נהוגים שמות המסתיימים ב"קר", שפירושה "מִן": משפחת קהימקר באה מכפר קהים, משפחת תאלקר מהכפר תאל וכדומה. משפחת יזדי הפרסית מוליכה אל אירוע מן העבר. שבעים משפחות עברו בעקבות רעש אדמה מהעיר יזד לעיר משהד, אבל שמרו על שם העיר ממנה עברו. יוצאי צפון אפריקה תרמו את חלקם: אלפאסי מפאס, דרעי ואדרי מהעיר דרעא ורבים אחרים. השם בגדדי היה נפוץ מאוד בין יוצאי עיראק, אבל רבים שינו אותו בלחץ מדינת ישראל הבן-גוריונית. השם טולדאנו מקורו בטולדו. במדרש מאוחר טענו בני משפחת טולדאנו שזו הייתה מעין שבועה שלאחר הגירוש שלא לשוב לעירם: טולדו – לא! (טולדא – נו!). גרסה הפוכה אומרת שלאחר הגירוש אמרו אנשי טולדו בגאווה: "מטולדו אנו!"

האשכנזים לא טמנו את שמות יישוביהם בצלחת, ויעידו על כך למשל ההוגה הדגול ישעיה ברלין וראש עיריית קריית אונו בעבר אביגדור ורשה. אחרים הוסיפו סיומות שייכות, כמו דנציגר מדנציג וקראקובסקי מקראקוב, ויש שמות ששובשו. השם הנפוץ הלפרין מקורו בעיר היילברון בגרמניה הדרומית. היו שעיברו את שם המקום כבר בעבר הרחוק. רבי נתן המאתי בן המאה ה-13 הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו (באיטלקית: מאה), רבי שלמה ירחי מהעיר הצרפתית לונל בעקבות המילה הצרפתית שפירושה ירח. לעיתים שם היישוב הלועזי התחלף בשם עברי בעל צלצול דומה. כך החליף הרב מאיר ברלין את שמו לבר אילן, ושר החינוך בנציון דינור נקרא קודם דינאבורג (היום עיר בלטביה). לעומתם לשם משפחתו של ירון לונדון אין קשר לעיר לונדון, אלא הוא ככל הנראה שיבוש של לינדנר או אפילו של למדן.

שמות צפון אפריקאים בולטים קרויים על פי מקומות. משפחת אבוהב הגיעה ממקום יישוב שנקרא אום אל אבוהב בטוניסיה, אם כי יש לשם פירושים נוספים. ומהיכן הגיעה משפחת סוויסה? האם מסואסה בנפת סנטנדר בספרד, או מסויסיה במחוז סוס שבדרום מרוקו, ואולי מהעיר סוסה בתוניס, ושמא מעיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה? ואולי הפירוש הוא פשוט קווצת שיער, מילה בערבית בֶרבֶרית. השם שָאמי לעומת זאת אינו רב-משמעי. "שאם" הוא השם הערבי של דמשק, "שאמי" הוא מי שהגיע מדמשק. מכאן גם שמו של הח"כ לשעבר כרמל שאמה.

בישראל החדשה נתנו עולים מתפוצות שונות שם עברי למשפחתם. בשנת 1943 הגיע מנחם שטוב לישראל. בקיבוץ שאליו הגיע המליצו לו כאמצעי זהירות לתרגם את שמו מ"שטוב" ל"חדר" על פי פירוש המילה בגרמנית, אבל מאחר שקרובי משפחתו התגוררו בחדרה קרא לעצמו חדרתי. בקרית ארבע חי, כנראה לא במקרה, אברהם חברוני. השבוי הבכיר אסף יגורי נקרא על שם קיבוצו, יגור, וכמוהו השר לשעבר חיים גבתי, איש קיבוץ גבת, ונוח כינרתי מכינרת – יועץ ראש הממשלה להתיישבות. יגאל אלון, שהתבקש על ידי בן-גוריון לשנות את שמו כמו יתר אלופי צה"ל, התלבט בבחירת השם. בן-גוריון הציע לו בין היתר להיקרא יגאל הגלעדי, "כי אתה תכבוש את הגלעד". אלון (אז פייקוביץ) עיווה את פניו ואמר: "ואם אני אכבוש את נבלוס, תקרא לי הנבלוסי?" בן-גוריון פרץ בצחוק וההצעה ירדה מן הפרק.

הבלשן ד"ר רפיק אבו בכר מביא כמה עשרות שמות משפחה בין ערביי ישראל הנשענים על שמות יישובים, ביניהם נבלוסי על פי נבלוס, היא שכם, רמלאווי על פי רמלה, תרשיחאני מתרשיחה, עכאווי מעכו, חיפאווי מחיפה, עזאווי מעזה ואחרים. על שם הכפר שנחרב זרעין נותרה משפחת זרעיני, ועל שם הכפרים ענבתא וביתוניא ביו"ש קרויים משפחות ענבתאווי וביתוני. שמות לא מעטים מרמזים על מקורה של המשפחה מחוץ לארץ ישראל, ובהן משפחות מצראווה ומצרי שהגיעו ממצרים, תורכי, זחלאווי על פי זחלה שבלבנון, חלבי ועוד.

שמות משפחה על פי מקצועות נפוצים מאוד בשפות רבות. השמות הנפוצים ביותר בארצות הברית הם סמית' – חרש מתכת, ובייקר – אופה. בשפות דוברות ספרדית נמצא את מולינֶרו – טוחן, זַפָּטֶרו – סנדלר, וגואררו – לוחם. אלקולומברי הוא אדם העוסק בגידול יונים. בין יוצאי צפון אפריקה נמצא את אבוטבול מוכר התופים, אלחנאתי מוכר החיטה, אסיאג יצרן התכשיטים ועוד. אחד השמות המרוקאים הנפוצים ביותר בישראל הוא דהן, שפירושו צַבָּע, סייד או צייר, והוא מרמז על מקצוע פופולרי בין יהודי מרוקו.

בגזרת המקצועות בשמות המשפחה היהודיים מככבים שמות עבריים בולטים של בעלי מקצועות תנכיים ובעיקר משנאיים, אך גם מאוחרים יותר: קצב, חזן, שוב (שוחט ובודק), נגר, חייט, דיין ועוד. פרופסור אהרן דותן טען שכבר בתלמוד יש מעין שמות משפחה המבוססים על מקצועות, כמו רבי יוחנן הסנדלר, או רבי יצחק נפחא, והוא קורא להם "שמות חניכה". אחת הדמויות המוכרות במסורת התימנית הוא רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי: יחיא אלטביב. טביב, רופא בערבית, הוא שם משפחה תימני נפוץ, מהסופר מרדכי טביב ועד בעליה לשעבר של של בית"ר ירושלים אלי טביב. בין הפרסים נמצא את נַגָ'אר (נגר), כַּפָאש (סנדלר), זַרְגַרִיאָן (צורף זהב), וכן מופזזכאר המצפה כלים ותכשיטים בכסף. זהו שמו המקורי של שאול מופז, והוא חבר בשם העברי לפסוק המקראי "ויעשהו זהב מופז", כלומר, זהב מזוקק.

גם בין האשכנזים שמות רבים שמקורם בבעלי מקצוע. סב סבו של אדיר מילר היה טוחן, האב המייסד של שייע גלזר היה זגג, ושל עופר שכטר – שוחט. שמות נפוצים פחות הם בוכבינדר (כורך), גייגר (כנר), שפייזמן (סוחר או ספק מזון), ויש מהם שנעלמו כמעט כמו וונדהיילר (מרפא פצועים) וטבקסמן (מוכר טבק). קובץ' ההונגרי שייך לארגון הנפחים יחד עם חדד הערבי, שמידט הגרמני וקובל הרוסי-פולני. שוסטר, ספוז'ניק וצ'ובוטרו הם סנדלרים. אריה זייפר הוא בן בנו של עושה סבונים, כמו חיים סבן, בט מידלר (רוסית) ומשפחת סַפּוּנרו מקריית אונו (רומנית).

רוב מחדשי השמות לעברית בישראל החדשה בחרו בשמות חדשים ולעיתים מנותקים מהמסורת המשפחתית, חלקם שמות מקצועות המיוסדים על אתוס העבודה החקלאית. אפשר למצוא ביניהם את פרופסור אברהם יוגב, האלוף המנוח מאיר זורע, רואה החשבון חיים חקלאי, או את הזוג הבוטני אורנת ואורן נוטע מהיישוב מתן. מעניין מה היה מקצוע סב סבו של ליאוניד שדכן מהתנחלות עץ אפרים, ומעניין עוד יותר מהיכן קיבל אברהם בנקאי מרמת גן את שמו, ומה השם הזה נותן לו מול הבנקאי שלו.

ברשומה השלישית האחרונה: על שמות תכונות, ראשי תיבות וסתם שמות מוזרים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

וכה אמר (או ציטט) נשיא זימבבואה, רוברט מוגאבה: "הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד מכוניות לבנות ייסעו על צמיגים שחורים. הגזענות לא תעבור מן העולם כל עוד הצבע השחור יסמל מזל רע, והצבע הלבן יסמל את השלום. הגזענות לא תודבר כל עוד אנשים ילבשו שחורים בלוויה ובגדי לבן בחתונה. הגזענות לא תסתיים כל עוד מי שאינו משלם מיסים יירשם ברשימות שחורות. אפילו כשאנו משחקים סנוקר, אינך מנצח עד שהכדור הלבן לא ידחוף את הכדור השחור אל החור שבשולחן. אבל לי לא אכפת, כל עוד אני מקנח בנייר טואלט לבן את ישבני השחור".

דודלה חורש ששלח לי את הקטע הנפלא הזה כותב: "תוך כדי קריאה עלו בי שאלות והתעוררה סקרנות בנושא הצבע השחור. בעצם אינני מבין מדוע נוצר הביטוי 'רשימה שחורה'? ולמה ה'שחור' מבטא בד"כ קונוטציות שליליות? ולמה מזל רע הוא 'שחור'?

לפני שאנסה לענות על שאלתו של דודלה 'למה?' ראוי לבדוק את העובדות הלשוניות. האם הצבע השחור הוא אכן הצבע הרע, השלילי והדחוי מכולם? התשובה היא שאכן זה המצב, אך לא לאורך כל החזית. חיטוט בשימושים של 'שחור' כמילה עצמאית וכחלק מצירופי לשון מגלה באילו ממתחמי חיינו הוא מככב.

שחור הוא צבע האסון. חוזה שחורות הוא מי שצופה אסונות. מי שנעשה לו חושך בעיניים הוא מי שמגלה לחרדתו שנקלע לאסון כלשהו. הביטוי הזה קיים ביידיש וכן בגרמנית וברוסית, אך יש לו בסיס במקרא, במגילת איכה: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ". יום שחור הוא יום של כישלונות ואסונות קטנים או גדולים, וכך נקרא ה-29 ביוני 1946 'השבת השחורה', היום שבו נאסרו בבת אחת רבים מראשי היישוב על ידי השלטון הבריטי, ונחשפו מצבורי נשק של ההגנה.

הצבע השחור הוא צבע הייאוש. המרה השחורה נקראת כך גם על פי צבעה כאחת מן הליחות המעצבות את האופי האנושי, והיא אחראית על הדיכאון. המיואש חש "שחור על הנשמה", והפועל העוסק בעבודה חסרת טעם ומפרכת הוא "פועל שחור".

שחור הוא צבע המוות. הומור שחור הוא הומור מקאברי המשלב בדיחות העוסקות במוות. מסגרת שחורה היא זו המבשרת על המתים. כאן חובר המוות לצבע הדפוס, הצבע השחור, ומזכיר את הביטוי "שחור על גבי לבן", המתייחס לדברים הנכתבים בעיתון או בספר ואי אפשר להתעלם מהם.

הצבע השחור נקשר לאמונות תפלות. חתול שחור משמש כסמל למזל רע ברוב תרבויות אירופה, וכך התגלגל גם לעברית דרך הפולקלור של דוברי היידיש והלדינו. עם זאת הוא נחשב גם כסימן למזל טוב בתרבות הסקוטית והקלטית. האמונות התפלות מבחינות בין כישוף לבן, שנועד לריפוי ולסיוע, לבין כישוף שחור, או מגיָה שחורה, שנועדו לגרום נזק.

גם הדגל השחור על חוף הים חובר לקבוצת האסונות, שכן תפקידו להתריע על אסון, ובעבר הוא אף שימש אות אזהרה כנגד מגיפות. הדגל השחור נכנס לפנתיאון השפה בזכות השופט בנימין הלוי, בפסק הדין במשפט שוטרי משמר הגבול שהורשעו בטבח בכפר קאסם שהתרחש באוקטובר 1956: "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'".

הדגל השחור הוא גם סמלם של הפיראטים, שנקראו גם "היד השחורה". הוא שימש כסמלן של כמה תנועות שיצאו כנגד הסדר הקיים, כגון התנועה האנרכיסטית. תומכי מוסוליני  באיטליה הפשיסטית בחרו בצבע השחור לחולצתם. הפלסטינים זוכרים לדיראון את סֶפּטמבר השחור, פעולות דיכוי שנערכו נגדם בממלכת ירדן ביוזמת המלך חוסיין בספטמבר 1970. ארגון טרור פלסטיני שהחל את פעילותו בשנות השבעים קרא לעצמו על שם אירועים אלה, והיה אחראי לרצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972.

תנועה היסטורית מרכזית ששילבה את הצבע השחור בשמה היא "הפנתרים השחורים", תנועת מחאה של השחורים באמריקה, ששמה אומץ לשמה של קבוצה מזרחית רדיקלית בראשית שנות השבעים בישראל. התנועה הזו חוזרת לנאומו של מוגאבה ולשאלה שקשה להשיב עליה: האם צבעם השחור של בני "הגזע השחור" הוא המקור לגזענות כלפיהם, באשר השחור הוא "צבעו של הרע"? השפה דווקא אינה תומכת בכך, שכן הכינויים הגזעניים כלפי שחורים היו והינם מגוונים ואינם מתייחסים דווקא לצבע, מ'ניגר' ועד 'כושי סמבו', ואילו black או שחור נחשב נייטרלי יותר.

כאשר בחרו הפנתרים הישראליים בשמה של התנועה האמריקנית הם התייחסו לכך   שהמזרחיים נתפסים בעיני הציבור ההגמוני האשכנזי 'שחורים'. ואכן הכינוי שניתן למזרחיים שנים רבות לפני כן היה שווארצע חייס, ביידיש: חיות שחורות. הביטוי "דופקים את השחורים" המתייחס למצבם של המזרחיים נטבע על ידי עורך השבועון "העולם הזה" אורי אבנרי, בכותרת למאמר על מקרה רצח שאירע בשנות החמישים, שבו הואשם בן עדות המזרח ברצח צעירה אשכנזייה.  גם החרדים קרויים 'שחורים' עקב הלבוש שהם עוטים בחורף ובקיץ. 'ישיבה שחורה' היא ישיבה חרדית, והכיפות השחורות מעידות על חובשיהם שהם מן המתחרדים או המתחרדלים.

ואם בגזענות עסקינן, שחור הוא גם צבע הנידוי. כאשר פוגעים במוניטין של אדם 'משחירים את פניו'. 'כבשה שחורה' היא אדם שמעשיו גורמים בושה למשפחה, כך באנגלית, גרמנית ויידיש. מסתבר שערכה של הכבשה השחורה היה פחות מהלבנה, כי לא יכלו לצבוע את צמרה, וכן מפני שהצבע השחור נתפס כסמל לכוחות הרוע. הסוס השחור במירוצים הוא גורם בתחרות שיכולתו אינה מוכרת, והוא עשוי לשנות את פני המערכה. על כן הוא נקרא dark horse (סוס אפל), התרגום העברי מטעה במידת מה. רשימה  שחורה כוללת קבוצת בני אדם שממסד כלשהו מגביל את זכויותיהם ודורש את רעתם.

הצבע השחור נקשר לפשיעה כלכלית. 'כסף שחור'  הוא כסף המושג בדרכים לא חוקיות, 'כלכלה שחורה' ו'שוק שחור' מתנהלים בצידו האפל של החוק. בעולם הסמים הקשים שחור הוא כינוי לאופיום או חשיש הודי. כאן אין אפליה. הלבן, ההרואין, מסוכן לא פחות.

ואחרי כל אלה, שחור הוא גם סמל ליופי. הנערה המאוהבת בשיר השירים שרה: "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", ואומרת על עצמה: ""שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה". מרטין לותר קינג טבע את הסיסמה "שחור הוא יפה", והיא תפסה את האוזניים ואת הלבבות.

ובכל זאת, ישאל דודלה, למה דווקא 'שחור' זכה לקיתונות הגידופים האלה? יש לכך סיבה פיזיקלית: שחור אינו צבע אלא הוא האנטי-צבע, בולע הצבעים, לעומת הלבן שכל הצבעים מתערבבים בו. אבל השפה אינה מעוצבת על ידי פיזיקאים. שחור הוא צבע הייאוש, האסון והנידוי כי הוא צבעו של הלילה, הוא צבעו של העיוורון, הוא צבעו של האין, צבעו של המוות. בין האור והחושך בוחר רוב רובו של המין האנושי באור הלבן, ורואה בחושך השחור את מקור כל צרותיו ופחדיו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

רוביק רוזנטל  דופקים את הצבע השחור

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: