Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פרשנות’

בחג הסוכות נהוג לקרוא את ספר קהלת. תילי תילים של פרשנויות נכתבו על ספר זה ועל תוכנו הפילוסופי, שבעטיו ספר זה נחשב ליוצא דופן משאר ספרי המקרא. לשונו של הספר מיוחדת אף היא. הספר ידוע כמקורן של אמרות רבות, וביניהן: "אין חדש תחת השמש" (לפי פרק א, פס' ט); "כל הנחלים הולכים אל הים" (שם, פס' ז); "טובים השניים מן האחד" (פרק ד, פס' ט); "שַׁלַּח לַחְמְךָ על פני המים" (פרק יא, פס' א) ועוד. נוסף על כך, ספר זה העשיר את העברית הן במילים המצויות רק בו והן בצירופי לשון רבים. מפאת קוצר היריעה אציג רק מעט מהמילים ומהביטויים הרבים שמקורם בספר זה.

בין המילים המצויות רק בספר זה יש כמה מילים מאוד שימושיות, כגון: יִתְרון,  כִּשְרון  (בעברית החדשה מילה זו מנוקדת כִּשָּׁרוֹן), עִנְיָן ורעיון. הביטוי עִנְיָן לַעֲנוֹת בּוֹ מופיע פעמיים בספר: "רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ" (פרק ג, פס' י). פירוש הביטוי הוא נושא שיש לעסוק בו, שכדאי לשים לב אליו, שמעורר התעניינות, לדוגמה: "אין זה עניין לבית המשפט לענות בו, ויש להחזירו לטיפולן של הרשויות". המילה 'עניין' לבדה משמשת במשמעות דומה במקומות אחרים בספר קהלת, ומאז התרחבה משמעותה. בביטוי זה פירוש הפועל 'לענות' הוא 'לעסוק (במשהו)'. המילים 'עניין' ו'ענה' נגזרות מהשורש ענ"י/ה. לשורש זה יש עוד שתי משמעויות עיקריות, וכלל הנראה אין קשר אטימולוגי בינן ובין המשמעות של שורש זה בביטוי 'עניין לענות בו': האחת – משמעות של תשובה לשאלה (שימושו העיקרי של הפועל 'ענה' בבניין קל) והשנייה – משמעות של דיכוי וגרימת ייסורים (הפועל 'עינה' בבניין פיעל ושם העצם 'עינוי').

המילה 'רעיון' מופיעה בארמית המקראית בספר דניאל (בין היתר, דניאל ב, כט) במובן 'מחשבה', ומניחים שמכאן הגיעה לעברית של ספר קהלת באותה משמעות: "וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ" (פרק ב, פס' כב). כזכור, במקרא הלב מסמל גם את מקום המחשבות. המילה 'רעיון' מופיעה פעמיים נוספות בספר בצירוף "רַעְיוֹן רוּחַ" (פרק א, פס' יז; ד, טז), כלומר מחשבת שווא או דבר שאין בו ממש. בספר רווח צירוף נוסף באותה משמעות: רְעוּת רוּחַ, לרוב בצמוד למילה 'הבל', למשל: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (פרק א, יד). חוקרים ומילונאים מסכימים שהמילים 'רעיון' ו'רְעות' נגזרו מהשורש רע"י/ה, אך יש מחלוקת באשר לקשר האטימולוגי בין מילים אלה למילים אחרות משורש זה במשמעויות אחרות. נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים במילון בן-יהודה, סבור שכל המובנים של שורש זה קשורים זה לזה: רעיית צאן קשורה לרֵעות, שכן הכבשים הולכות אחרי הרועה ומתחברות זו לזו. הוא מקשר את הביטוי הזה לביטוי מקראי אחר המכיל את הפועל 'לִרעות': "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים" (הושע ב יב). לדבריו, 'רעות רוח' היא "הליכה אחרי הרוח וחיפוש קרבתו" (כרך יג, עמ' 6642), ובדומה לכך 'רעיון' הוא "העניין שאדם הולך אחריו (כצאן אחרי הרועה)". לכן הביטוי 'רעות רוח' או 'רעיון רוח' פירושם "רדיפת דברים ריקים" (שם, עמ' 6652). לעומת זאת, אחרים מפרידים בין שתי המשמעויות של השורש רע"ה: רעיית צאן והתרועעות. לפי אחד ההסברים החלופיים, המילים 'רעיון' ו'רְעות (רוח)' בעברית קשורים למילה הארמית 'רְעוּת' שפירושה רצון (למשל: "וּרְעוּת מַלְכָּא" – ורצון המלך, עזרא ה יז). במילה ארמית זו השורש רע"ה מקביל לשורש העברי רצ"ה בחילופי ע' ו-צ'. משורש ארמי זה נגזר גם שימוש מיוחד במילה רֵעַ בעברית במובן 'מחשבה': "אַתָּה יָדַעְתָּ שִבְתִּי וְקוּמִי, בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט ב).

בעבר כתבתי על המשמעויות השונות של 'הבל'. מילה זו אינה בלעדית לספר קהלת, אך היא אחת המילים המרכזיות בו, והיא מופיעה בו גם בצירופים הֲבֵל הֲבָלִים (פרק א, פס' ב), ויְמֵי הֶבְלוֹ – כינוי מליצי פסימי לחיי האדם, המבוסס על הכתוב: "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי" (פרק ז, פס' טו).

ביטוי נוסף המופיע רק בספר קהלת הוא רָעָה חוֹלָה, והוא מופיע פעמיים בספר (פרק ה, בפס' יב, טו). לפי הניתוח הדקדוקי המקובל, השורש של המילה 'חולה' בביטוי זה הוא חל"ה, אבל יש המנתחים אותה כנגזרת מהשורש חו"ל – כצורת הווה של הפועל 'חָל' במובן 'הסתובב', כמו הפועל 'חוֹלֵל' (רקד) מאותו שורש. לפי ניתוח זה, הפירוש המילולי של הביטוי הוא 'רעה המסתובבת בעולם'.

ביטוי אחר מתייחס ללא ספק למחלה: "זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא" (פרק ו, פס' ב). הביטוי 'חולי רע' שימש בסיס ליצירת צורה עברית חלופית לשם המחלה 'כוֹלֶרָה', ובספרים ישנים מתקופת התחדשות העברית ניתן למצוא אותו כמילה אחת: "חֳלִירַע".

גם המילה כְּבָר  (לפני כן, קודם לכן) מופיעה במקרא רק בספר זה. מילה זו מצויה גם בארמית, ומקורה אינו ברור – האם היא קשורה לשורש כב"ר שמובנו 'גודל' וממנו נגזרות המילים 'כביר', 'הִכְבִּיר', או שמא ה-כ' היא אות היחס כְּ. בספר קהלת מופיע גם הצירוף בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים. כיום פירוש הצירוף הזה הוא 'לפני זמן רב', וממנו נוצר גם הצירוף מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִיםמימי העבר הרחוקים. בשימוש זה הצירוף מתייחס לעבר, אבל בהופעתו הראשונה בספר קהלת הוא מתייחס למרוצת הימים הבאים: "כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל לְעוֹלָם  בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח" (פרק ב, פס' ב טז).

וזהו רק חלק קטן מהביטויים הרבים הייחודיים לספר קהלת. הסוגיות הלשוניות העולות ממילים ומצירופים אלה הן אכן עניין לענות בו.

חג שמח!

 

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: