Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פקח’

בסוף המאה ה-19 עמדו לרשות הסופרים, העיתונאים ודוברי העברית כ-25,000 מילים. לשם השוואה, בשפה האנגלית יש למעלה מ-800,000 מילים, ובעברית של היום כ-80,000. בן-יהודה וחבריו הבינו שצריך להשלים פערים, ולשם כך יש לשבת אל שולחן העבודה ולהמציא מילים. לא מעטים התנגדו לעצם חידוש המהלך וראו בו צעד מלאכותי, ואת יוצרי המילים החדשות כינו "פאבריקאנטים". בן-יהודה וחבריו נקראו תכופות "המרחיבים-המחריבים", אבל הוא ענה להם בנחרצות והמפעל נמשך, לא הייתה ברירה אחרת.

במלאכת יצירת המילים החדשות עסקו רבים, אבל קבוצה קטנה בלטה מעל כולם. ברשימה הזו יסופר על שלושת היוצרים המובילים שפעלו בימי תחיית הלשון ועד שנות השלושים של המאה הקודמת: אליעזר בן-יהודה, חיים נחמן ביאליק ואיתמר בן אב"י. ברשימה הבאה ניזכר ביוצרי מילים חשובים, שאולי נשכחו מלב.

*

אין הסכמה על מספר המילים שחידש בן-יהודה. הוא עצמו ציין במילונו מילים שהוא מציג כשלו בסימן מיוחד של מעין שלשלת. בסימן זה סומנו בערך 200 מילה. מתוכן בערך 130 הן מילים שנקלטו היטב ומהוות אבני יסוד בבניין השפה.

בן-יהודה חידש מילים רבות על בסיס שורשים מקראיים. הוא הציע את המילה 'אַדֶּמֶת' במשקל מחלות שאותו פיתח בעיקר אהרן מזי"א. כך חידש את 'חֲבִיתָה', בעקבות המילה המקראית 'מחבת', ואת 'יָזְמָה', אותה קשר לפועל זמ"ם. את המילה 'מָבוֹךְ' הסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", וזאת בעקבות מגילת אסתר: "והעיר שושן נבוכה". את המילה מִסְעָדָה חידש בעקבות הביטוי 'סעד את לבו' והמילה התלמודית 'סעודה'. המילה 'אֶקְדָּח' פירושה במקרא אבן טובה, אך הוא בחר בה כנראה בהשפעת השורש קד"ח.

ב-1893 חידש אליעזר בן-יהודה את המילה 'תזמורת' עבור 'קונצרט', מן השורש המקראי זמ"ר. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1896, הוקמה האורקסטרה של ראשון לציון בניצוחו של בוריס אסוביצקי. השם המשכילי שיועד לאורקסטרה היה "מקהלת נוגנים בכלי שיר". הנגנים לא אהבו את השם המסורבל, ואימצו את המילה החדשה 'תזמורת', למרות שלא יועדה לכך. חמדה בן-יהודה כותבת שבעלה ראה את השימוש הזה, צחק ואמר: "הם יותר חזקים ממני".

בן-יהודה חידש גם מילים משורשים תלמודיים, ביניהן 'מַגְהֵץ', 'מִמְחָטָה', 'מִקְלַחַת' ועוד. את המילה 'נקניק' חידש בעקבות הופעתה בתלמוד בצורה 'נקוניקה', בהשפעת מילה לטינית שהתייחסה למחוז לקוניה באיטליה. הוא הסתמך במילים רבות על מילים ארמיות. את המילה 'גְּלִידָה' חידש בעקבות תרגום אונקלוס, שם 'גלידא' היא תרגום של המילה המקראית 'כפור'. ייתכן שהשפיע כאן גם הדמיון למילה האיטלקית ג'לאטי. הארמית מסתתרת מאחורי מילים כמו 'גַּנְדְּרָן', 'אָדִישׁ', 'דַּיָּל' ועוד.

הערבית היתה מקור חשוב של בן-יהודה בחידוש מילים. כך העדיף את המילה 'חייט', בעקבות הערבית שקבעה את ח'יאט מן המילה חוט, על פני המילים 'חַתָּך' או 'גַזָּר', שהוצעו בעקבות צרפתית וגרמנית. הערבית השפיעה בעבודתו של בן-יהודה על יצירת מילים כמו 'אָדִיב', 'אָפוֹר' בעקבות המילה הערבית רמאד, או 'בַּדּוּרָה' שלא התקבלה כשם לעגבנייה בעקבות בנדורה הערבית. את המילה 'חַיָּל' חידש בעקבות ח'יאל, שפירושו 'פרש'.

*

חיים נחמן ביאליק היה מחדש מילים גדול. בדרך כלל ביאליק לא חידש מילים לצורך החידוש, אלא כחלק מיצירתו, כאשר נזקק למילה חסרה, או כאשר חש שמילה חדשה כלשהי משרתת את המצלול ואת תוכן הטקסט. הוא מספר איך חידש את הפועל 'רשרש': "פשוט בדיתיו מן הלב, הבלעתיו לראשונה באחד מסיפורי שופמן שנערכו על ידי".

על פי מילון חידושי ביאליק של יצחק אבינרי, ביאליק חידש למעלה מ-500 מילים. בלא מעט מקרים ביאליק העביר מילה קיימת על שורשה ומשמעותה למשקל עברי אחר שמצא חן בעיניו. ביאליק הפך מילים לא מעטות בשם הפעולה של בניין קל (פעילה) לבניין פְעָלָה. בעיטה היתה לבְעָטָה, צריחה לצרָחָה, צניפה לצנָפָה. אחת המילים היומיומיות שחידש היתה 'סֶפח', מילה תלמודית שפירושה ספיח. הוא ודאי לא שיער שהמילה תעשיר את תרבות הצרכנות של שנות האלפיים.

ביאליק נהג לשחק עם שורשים ומשקלים. כך חידש כמה שמות לבעלי מקצוע במסגרת משקל המקצועות. חלקם נקלטו, כמו 'רַשָּם' לאמן הרישום ו'פַקָּח' למי שמבצע ביקורת, במקור מי שמפקח על חולים בבית החולים; אחרים נעלמו, כגון המילה המצוינת 'שַפָּר' לדקורטור.

לזכותו של ביאליק כמה מילים נפלאות שנבנו כהלחמים. בראשן 'גחלילית', שנקראה לפני כן 'גוּמְרַת הלילה', הֶלְחֵם של גחלת ולילית; ו'שלדג', העוף שולה הדגים שנקרא במקורות שַלָּך. קבוצה קטנה של מילים חודשה בכעין בדיחה פרטית או ספרותית. במילה 'התבלשנות' השתמש כלפי מי שלדעתו עושה עבודה בלשנית חובבנית, ובתואר 'רַשְמָן' כינה עיתונאים מן הסוג הנחות. 'נָאֶמֶת' היא מחלת הנואמים, תרומת ביאליק לסדרת מחלות הדיבור דַבֶּרֶת, פטפטת, קשקשת, ברברת ונג'סת.

על חלק מחידושי ביאליק היו ויכוחים ואי הסכמות. סביב המילה 'מזחלת' נערך ויכוח והוצעו גם שלגית, אשלג, ממשכה, גררה, מגררת ומגלשת. הוא חידש את המילה 'מצלמה' במקום 'צלמניה'. בזיכרונות ועד הלשון משנת תרפ"ח מצוין ביובש שהחבר חיים נחמן ביאליק מציע להשתמש בשורש טו"ס ביחס לאווירון: "במקום לעוף – לטוס. תעופה – טַיִס. מעופף – טייס. אווירון – מטוס. שפעת אווירונים – טייסת, על משקל גַמֶּלֶת, חַמֶּרֶת". קשה לראות היום איך היו אימפריית התעופה האזרחית ומעצמת חיל האוויר ממריאות בלי חידושי ביאליק בתחומים אלה.

מה נותר היום מחידושיו של ביאליק? כ-250 מילים הן חידושים של ממש ולא הרחבת משמעות או שינוי משקל גרידא. מתוכן למעלה ממאה מילים של ביאליק חיות וקיימות, ואי אפשר לתאר את העברית בלעדיהן. ביניהן: הווי, יבוא, יצוא, צִחקק, תהומי, מתווה, סדָר, תגובה ועוד ועוד. לסלנג תרם ביאליק את "לשנורר" במסגרת השורה המפורסמת "כאשר שנוררתם תשנוררו".

*

איתמר בן אב"י חידש מאות מילים, ביניהן מילים מרכזיות שנקלטו כמו עצמאות, אכזבה, מפית, אווירון ועוד, רבות מהן במסגרת עבודתו כעיתונאי. הוא חידש את 'מבצע', וכבר מרגע לידתה היו לה נטיות כיבוש והיא התפשטה לתחומים שונים. את המילה 'אופַנּוע' חידש איתמר בשנת 1933, לכבוד מסע רוכבי האופנוע של אגודת "הפועל" באירופה. 'עצמאות' מתייחסת למילים מהשורש עצ"ם: עוצמה, עצמיות ואחרות. הוא חידש את המילה 'אלחוט', אם כי תחילה חשבו שאביו אליעזר בן-יהודה חתום עליה. מן המילה 'מדינה' חידש בן אב"י את 'מדינאי'.

על השאלה מי חידש את 'סביבון' מתחולל ויכוח היסטורי. הסופר דוד ישעיהו זילברבוש מביא ברשימה שכתב בשנת 1897 בעיתון "הצפירה" את המילה כחידוש שלו. איתמר טוען בביוגרפיה שלו שהוא המציא את המילה כשהיה בן חמש. את המילה 'עיתונאי' חידש בעקבות החידוש של אביו: עיתון. במילה 'אכזבה' שחידש יש יסוד פיוטי: האדם שאִכזב הוא מי שהבטיח דבר מה ולא קיים, כפי שנחל אכזב מבטיח לכאורה שפיעת מים, אך נותר יבש.

בין המילים של איתמר שלא נקלטו, והיו רבות כאלה, אפשר למצוא מילה מביכה משהו. 'מושבות' הן הקולוניות שעברו מן העולם במאה הקודמת. בעקבות זאת קרא בן אב"י לקולוניאליסט 'יַשְבָן', ולקולוניאליזם – 'ישבנות'.

ברשימה הבאה: על יחיאל מיכל פינס, דוד ילין, אהרן מזי"א, זאב יעבץ, אברהם שלונסקי ועוד מחדשי מילים.

 

Read Full Post »

הרשומה הזו נולדה ממכתב שנשלח אלי על ידי קוראת, ששמה, הבדוי בהחלט לצורך העניין, אורנית.

"פונה אליך בשאלה אם תוכל לעזור לי בקטע הזוי. בעיצומו של הקיץ נסע בעלי (בן 57)  לצורך עבודתו בפתח תקווה. בסביבות 10 בבוקר, לאחר שרוקן כבר בקבוק מים לתוכו, חיפש מקום לרוקן מעצמו את עודפי המים. שירותים ציבוריים, גם אם קיימים כאלה, אסורים לגישה  אם אתה מספיק מודע לעצמך. לכן מצא כמוצא יחידי מגרש ריק, ניגש לקיר והטיל את מימיו. משום מקום צץ לו פקח, רדף אחרי בעלי, ובשמחה יוקדת תקע בידיו הזמנה לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה. האישום: 'שפיכה, או הוצאת שפיכה של מי שופכין למקום ציבורי'. בתחילה הוא האשים את בעלי ב'שפיכה ברבים', אך כשבעלי שאל אותו האם הוא באמת ובתמים מאשים אותו באוננות במקום ציבורי – רשם את מה שרשם. הקנס (מחיר התחלתי) הוא 660 ש"ח.

לפי מיטב ידיעתי, מי שופכין הינם מים מלוכלכים, מכל סוג, כמו מי כביסה או  מי ביוב. ממה שביררתי אין איסור חוקי בארץ על הטלת 'מי רגליים'. האמנם אפשר להאשים אדם שהשתין בפינה נידחת של מגרש נטוש באשמה של 'שפיכת מי שופכין'?"

 קראתי, שפכתי מעט דמעות צחוק מהולות בשושני בכי על טיפשותם של בני האדם מן הזן 'פַקָּח', אבל על כך אמר חכם מיימון על פוחצ'בסקי הבלתי עציב: המקרה מעניין. אז ככה. ‘שופכין’ מקורו בתלמוד, פעם אחת במסכת שבת,  ומשמעותו לדעת כולי עלמא מים מלוכלכים, וכהגדרת חנוך אלבק: "המים הנשפכים, שאינם ראויים לשתייה, אלא לגבל בהם את הטיט". הצירוף ‘מי שופכין’ מופיע בספרות מאוחרת יותר באותה משמעות. בעברית החדשה הוא התקבל כשם כללי למי ביוב, והאקדמיה קבעה חלופה קרובה, ‘מי שפכים’. הוויכוח העז ניטש דווקא לא על המלה ומשמעותה אלא בשאלה איך לנקד אותה: שוֹפָכִין, שוֹפְכִין, שְׁפָכִים או שֳׁפָכִים. הצורה המקובלת היא שְׁפָכִים.

אז אולי צדק פקחנו החרוץ? שמא גם  השתנה היא "שפיכת מי שופכין", לפחות כמעין משל? הפקח יכול היה להסתמך כאן על שמו הקדום של איבר המין הגברי ‘שופכה’, שהתייחד היום לצינור השתן, מן התיאור המלבב בספר דברים "פצוע דַכָּה וכרות שופכה". אלא שאף אחד לא ‘שופך שתן’, לא במקורות וגם לא בעברית החדשה. התלמוד הציע כאן חלופה נקייה ונאה במסכת יומא:  ‘מטיל את מימיו’. ‘שפך’  נקשר לפעולות בוטות יותר של הטלת נוזלים. במקרא רוב ההופעות של הפועל הן בהקשר של שפיכת דם או חלקים אחרים של גוף האדם כגון שפיכת מעיים. יוצא מהכלל מפתיע הוא זכריה: "ושפכתי על בית דוד רוח חן".

ומה היה קורה לפקח שלנו אם היה מתעקש על טענתו הראשונה בעניין ‘שפיכה ברבים’? גם כאן הבסיס הלשוני שלו רעוע. מה עושים במקורות עם ‘זרע לבטלה’? בדרך כלל  ‘מוציאים’, ובכתבים מאוחרים יותר ‘משחיתים’. הצירוף ‘שפיכת זרע’ נדירה יחסית. בספרות השו"ת עוסקים באירוע של "שפיכת זרע על עצים ואבנים", שהיא השחתת זרע לבטלה. בפירוש מצודת דוד מן המאה ה-18 עוסק הפרשן בשאלה העתיקה "למי יש יותר גדול", ועל הגויים נאמר שם: "על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור, וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים". ‘שפך’ קשור לענייני תשמיש עד היום, וכך נתקענו עם הפועל ‘להשפיך’ ועם מלת הזהב ‘שְׁפִּיך’ לציון מעדן הזרע הלבנבן. המלה מככבת במדורי הסקס, כמו אותה נערה צעירה אשר "שותה שְפּיך ובירה", ומופיעה  גם בספרו של דודו בוסי "ירח ירוק בוואדי". הפועל ‘הִשפיך’ הפך בעקבות זאת דימוי לאושר עילאי, כולל הביטוי המוזר משהו ‘השפיך ניטים’.

המאזין המיתולוגי של הגששים מסביר מהו הצ'ופצ'יק של הקומקום: "זה שמשפיך את התה". עילגות? קריקטורה? לא בהכרח. מסתבר שרש"י כבר הקדים תרופה למכת פקחי פתח תקווה באמצעות בניין הפעיל,  ובפירושו למסכת תענית הוא כותב: "הַשְׁפֵּך מימיך לארץ".

‘שפך’ התגלה כפועל יצירתי בעל פוטנציאל דימויים נאה. אדם עייף החש שגופו מתרוקן מתוכן הוא ‘שפוך’, ‘נשפך מעייפות’ או ‘נשפך למיטה’. גם לדימוי הזה בסיס במקורות, בספר תהלים: "כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי". עולם הרכב מחזק את העייפים באמצעות ביטויים שכבר צימח להם זקן: ‘שפך לאגר’ ו’שפך מנוע’. כמו הגוף גם תאומתו הנפש נשפכת, כאשר הרגשות עולים על גדותיהם. כך בשמואל: "ואשפוך את נפשי לפני ה'", ובאיוב: "עלי תשתפך נפשי". בעקבותיהם בעברית החדשה המשורר או הזמר ‘משתפך’, המיואש ‘שופך את מררתו’, והפסיכולוג מבקש: "שפוך הכל, אל תשאיר שום דבר בבטן". הרגש השָׁפיך מכולם הוא הכעס,  מאז "שפוך חמתך על הגויים" (ירמיהו) או "ושפכתי עלייך זעמי" (יחזקאל), ועד "שפך עליו אש וגופרית". דברי הבל גסים ובוטים קרויים ‘תשפוכת’.

מה אירע לבעלה החוטא של אורנית? עיריית פתח תקווה התעשתה וביטלה את התביעה, לאחר שזו הפכה שם לבדיחת החודש. בסוד נרמז לאורנית שנשקלה תביעה חמורה הרבה יותר נגד בעלה, והיא התערטלות בפומבי, אך גם זו נדחתה מטעמי כבוד העיר. גברים יקרים, רק לקח אחד ניתן ללמוד מסיפורנו: כשאתם מגיעים לפתח תקווה והשלפוחית מציקה באמצע הרחוב, הסתכלו היטב ימינה ושמאלה פן יצוץ פקח מאותגר משפטית. ואם קלטתם אחד כזה, אל תשתינו בכיוון שלו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: