Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פלוני אלמוני’

בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות. אחת הסיבות המוצעות לכך היא שהעלילה במגילה זו מתרחשת בתקופת "קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים" (רות ב כג). השורש לק"ט חוזר על עצמו כמה פעמים במגילה זו, הן בבניין קל: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר" (ב, ח); והן בבניין פיעל: "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד-הָעָרֶב" (ב, יז). הדבר מבוסס על מצוות הלֶקֶט, המצַווה להשאיר שיבולים שנפלו על האדמה בשעת הקציר לעניים שיבואו ללקט אותן: "וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט ט-י). כעת אציג לקט של מילים וביטויים מעניינים במגילת רות.

המגילה מתארת את הקשר המיוחד בין רות לחמותה נעמי. המילה חָמוֹת מופיעה במקרא רק במקום אחד אחר מחוץ למגילה (מיכה ז ו), וחוזרת במגילה פעמים רבות, למשל: "וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ" (ג, א). במקרא מילה זו מציינת רק את אֵם הבעל, אך בלשון חז"ל היא מציינת גם את אֵם האישה.

הפועל צָבַט מופיע רק במגילה: "וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי [=גרגירי תבואה קלויים המיועדים למאכל]" (ב, יד). פועל זה אינו משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, אלא במובן הגיש, הושיט. בערבית יש פועל קרוב שפירושו  אחז, תפס. הפסוק המצוטט לעיל מתאר את בועז אוחז במנת האוכל ומושיט אותה לרות. בלשון חז"ל הפועל 'צבט' משמש במובן 'אחז', לצד הצירוף ' בית הצביטה' במובן ידית שבה אוחזים בכלי: "מאי בית הצביטה? א"ר יהודה אמר שמואל: מקום שצובטו, וכן הוא אומר: 'ויצבט לה קלי'" (חגיגה כ״ב ע"ב). גם כיום משמש הפועל הזה במובן  אחז או תפס משהו, בעיקר בין האצבעות, ולקח אותו (לדוגמה: "איכרים שישבו סביב השולחן צבטו באצבעותיהם גושים מן הלחם"). ואולם משמעותו העיקרית היא תפס משהו, בדרך כלל חלק של הגוף, ומעך אותו בחוזקה, בייחוד בין קצות האצבעות, למשל: "דוד משה צובט אותי בלחי". באופן מטפורי אפשר לומר שסיפור הליכתה של רות אחרי נעמי צובט את הלב.

בארמית השורש המקביל הוא צב"ת. משורש זה נגזרה מילה יחידאית נוספת במגילה – צֶבֶת, קבוצה של שיבולים,  הנתפסת ביד אחת: "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ [=תשאירו עבורה] מִן הַצְּבָתִים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ " (ב, טז).

בלשון חז"ל נגזר משורש זה שמו של כלי האחיזה צְבָת, למשל: "בצבת של עץ" (משנה, עירובין י טו). במסכת אבות (ה, ו) לאחר תיאור עשרת הדברים ש"נבראו בערב שבת בין השמשות", נכתב: "ויש אומרים: אף צבת בצבת עשויה". זהו מקור הביטוי צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה. ביטוי זה  אומר שאין דבר שנוצר יש מאין, ולכל גוף או עניין יש גורם או סיבה (כפי שלשם עשיית צבת יש צורך להשתמש בצבת אחרת). לפי משנָה זו,  את הצְבָת הראשונה בעולם אכן ברא הקב"ה יש מאין. ביטוי זה משמש גם ככינוי לעניין סבוך שמרכיביו אחוזים זה בזה כשלשלת. מהשורש צב"ת נגזר גם הפועל צָבַת, המשמש בלשון הספרות במובן אחז אחיזה חזקה כאחיזת צבת, וכן במשמעות דומה לזו של 'צבט'.

במגילת רות מופיעה המילה מוֹדָע במובן קרוב משפחה (מהשורש יד"ע): "וּלְנָעֳמִי מידע (קרי: מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז" (ב, א). מילה זו מופיעה רק פעם נוספת במקרא, במשמעות מופשטת: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ, וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא (משלי ז ד). כמו כן, צורה נוספת יוצאת דופן מופיעה במגילה באותה משמעות:  "וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ" (ג, א). למרות סיומת הנקבה, צורה זו מתייחסת לבועז. בימינו המילה 'מוֹדע' משמשת כמילה ספרותית למכר, ידיד. במגילה מופיעה מילה נוספת במשמעות קרובה: "וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם וְאָנָה עָשִׂית? יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ"  (ב, יט). המילה מַכִּיר מופיעה רק פעם אחת נוספת במקרא, במשמעות מופשטת:  "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה, וְאֵין-לִי מַכִּיר" (תהלים קמב ה).

המגילה היא מקור גם לכמה ביטויים בעברית. לאחר המפגש של רות ובועז בגורן, נעמי אומרת לרות: "שְׁבִי, בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר" (ג, יח). ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא) פירש כך את הביטוי הזה:  "בעבור שכל הגזירות באות מן השמים, על כן יפול". זה מקור הביטוי נָפַל דָּבָר –  קרה דבר מה, אירע מאורע.

לאחר הולדת הנכד של נעמי, אומרות לה עליו נשות העיר: "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ" (ד, טו). הפועל המקראי כִּלְכֵּל מופיע כאן במובן 'פִּרנס'. בעקבות פסוק זה נוצר הביטוי כִּלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתוֹ (של מישהו) – תמך בו ודאג לכל מחסורו לעת זקנה.

בפרק ד' מסופר כיצד בועז קונה את הנחלה של אלימלך (בעלה המנוח של נעמי) ובסוף תהליך הקנייה נכתב: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ, וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (ד, ז); כלומר: זאת העדות, ההוכחה לתהליך הקנייה. מפסוק זה נוצר נוסח הפתיחה המקובל לתעודות רשמיות וְזֹאת לִתְעוּדָה.

אפשר למצוא במגילה גם כמה ביטויים שמופיעים מעט גם בספרים אחרים במקרא. כאשר רות מזדהה בפני בועז, הוא אומר לה: "כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" (ג, יא). הביטוי אֵשֶׁת חַיִל מוכר לנו מפרק ל"א בספר משלי (והוא מופיע פעם נוספת באותו ספר, בפרק  יב, פס' ד ), אך רות היא הדמות המקראית הספציפית היחידה שזוכה להיקרא כך.

במקום אחר במגילה בועז ניגש אל "הגואל", קרוב המשפחה היחיד הנוסף של נעמי, שיכול למכור לו את הנחלה של אלימלך ולוותר על הזכות לשאת את רות לאישה: "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" (ד, א). הביטוי פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי מופיע עוד פעמיים במקרא, אך בהן הוא מציין מקום ולא אדם:  "אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי" (שמואל א, כא ג; וגם במלכים ב, ו ח). המילה 'פלוני'  נגזרה כנראה ממקור שמי המשותף לכמה שפות, כמו המילה פֻלָאן בערבית שפירושה 'מישהו'. פרשנים נטו לקשר את המילה הזאת לשורש פל"א, המתאר דברים לא ידועים ולא מובנים, כמו התואר 'פִּלְאִי' הנגזר משורש זה. גם האטימולוגיה  של המילה 'אלמוני' אינה ברורה לחלוטין. יש הגוזרים מילה זו מהשורש אל"ם שעניינו חוסר יכולת לדבר (וממנו נגזרה המילה 'אִלֵּם'), למשל ראב"ע בפירושו: "שאין לו שם ידוע אצל המדבֵּר".

אליעזר בן-יהודה התנגד לפירוש זה במילונו (כרך א', עמ' 255), והציע שאולי אין למילה זו משמעות מיוחדת, והיא נועדה רק להיות "לבת זוגה של פלוני", כמו בצמד המילים 'שצף קצף'. ואילו נ"ה טור-סיני, שערך את הכרך העשירי במילון, המכיל את המילה פלוני (עמ' 158),  סבר אחרת: לדידו, המילה 'אלמוני' היא הלחם של "אַל-מָן" במובן "אַל-מי, לא ידוע מי" (המילה 'מָן' פירושה 'מי' בערבית ובארמית).

אסיים באיחולי חג קציר שמח!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: