Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פועל’

הפעם אעסוק בנושא דקדוקי ידוע מזווית חדשה. הנושא הוא פעלים חסרי פ"נ, כלומר: שורשים שבהם פ' הפועל (האות הראשונה בשורש) היא נו"ן (כמו השורש נפ"ל). כאשר מטים את השורשים האלה בבניין הפעיל, לרוב האות נו"ן נטמעת באות שאחריה, למשל: הפועל הִפִּיל היה במקור '*הִנְפִּיל', האות נו"ן נבלעה באות פֵּ"א, ובמקומה בא דגש חזק באות פ'. וכך נוטים רוב השורשים הפותחים בנו"ן בבניין הפעיל: הִגִּיעַ, הִכִּיר, הִסִּיעַ, הִזִּיק ועוד. יש יוצאים מן הכלל: ראשית, הנו"ן לא נשמטה לפני אחת מארבע האותיות הגרוניות (אהח"ע), וכך לפעלים הִנְחִיל, הִנְעִים ואחרים, יש נטייה רגילה, כמו זו של שורשים אחרים שאינם פותחים בנו"ן: 'הגזים', 'הכעיס' וכו'. שנית, עם התפתחות העברית נוספו גם פעלים שבהם נו"ן אינה נשמטת לפני אות שאינה גרונית: הִנְמִיךְ, הִנְצִיחַ, הִנְשִים ועוד. דברים אלה ידועים משיעורי הלשון ומספרי הדקדוק, אך כעת נבחן תופעה מיוחדת, והיא: שורשים הפותחים בנו"ן, והם נוטים בשתי הדרכים האלה.

לדוגמה, השורש נג"ד נוטה בבניין הפעיל גם בהבלעת הנו"ן – בפועל הִגִּיד, שראשיתו בלשון המקרא (ראו כאן) – וגם בשימור הנו"ן: בפועל הִנְגִּיד, שמקורו בעברית החדשה. לכל אחד מצמד הפעלים האלה יש משמעות שונה. כידוע, 'הגיד' פירושו 'אמר', והַקשר בין משמעות זו לבין משמעויות של מילים אחרות מהשורש הזה (נֶגֶד, התנגד) אינו ברור מאליו. מילונים היסטוריים מקשרים בין פועל זה לבין המשמעות המקראית של מילת היחס נֶגֶד– מול, נוכַח; בפני, בנוכחות (לדוגמה: "וְהָעָם עָבְרוּ נֶגֶד יְרִיחוֹ", יהושע ג טז; משמעות זו נשתמרה במילה מִנֶּגֶד ובביטוי עֵזֶר כנגדו). לפי הסבר זה, אפשר לפרש את הפועל 'הגיד' כך: 'הציג עניין מול השומעים'. כמו כן, כפי שעולה מהשוואה לשפות שמיות אחרות, משמעותו הראשונית של השורש נג"ד היא 'היה בולט וברור', ולכן יש המפרשים את הפועל 'הגיד' כך: 'הפך עניין לבולט וברור (לשומע('. לעומת זאת, קל להבין את הקשר למשמעותו של הפועל 'הנגיד' – העמיד דבר כנגד דבר אחר, בייחוד לצורך השוואה; הבליט את הניגוד ביניהם. האות נו"ן אינה נשמטת בפועל 'הנגיד', פועל חדש יחסית בעברית, על מנת לבדל את משמעותו מהפועל 'הגיד'.

מעניין לבחון זוגות פעלים נוספים כאלה. הפועל הנפוץ הִבִּיט נגזר מהשורש נב"ט, ולצידו קיים הפועל הִנְבִּיט – גרם לזרעים להתחיל לצמוח בסביבה מתאימה. כמו בצמד הפעלים הקודם, גם כאן משמעותו של הפועל ה'וותיק' יותר, שבו הנו"ן נבלעת, רחוקה מאוד ממשמעויות אחרות של השורש, לעומת הפועל ה'חדש' שבו נשמרת הנו"ן, והַקשר בינו לבין משמעות השורש ברור הרבה יותר.

מהשורש נב"ט נגזרו עוד כמה פעלים ושמות עצם שמובנם ראייה והסתכלות, ובכולם הנו"ן נבלעת באות שאחריה, בין היתר: נִבַּט, הֶבֵּט ומַבָּט. לעומת זאת, הפועל 'הנביט' משקף משמעות אחרת של השורש נב"ט – צמיחה, והוא קשור לפועל נָבַט בבניין קל ולשם העצם נֶבֶט. ככל הנראה אין קשר היסטורי בין שתי המשמעויות של השורש הזה.

גם לפועל השכיח הִגִּיש יש 'תאום לא זהה' – הפועל הִנְגִּיש. במקרה זה המשמעויות של שני הפעלים אינן כה רחוקות זו מזו. המשמעות הבסיסית של מילים מהשורש נג"שׁ  (נִגַּשׁ , גִּישָׁה) היא התקרבות. כאשר מגישים דבר מה למישהו (למשל, כאשר מגישים אוכל לסועד), מקרבים את הדבר אליו. משורש זה נגזר התואר נָגִיששהגישה אליו נוחה. בשנים האחרונות עלתה חשיבותו של המונח נְגִישׁוּת (accessibility), בעיקר במובן של נגישות לבעלי מוגבלויות שונות – הן נגישות פיזית למקומות שונים והן נגישות לשירותים ולמידע. על רקע זה החלו להשתמש בפועל 'הנגיש' במובן 'הפך משהו (מקום ציבורי או שירות ציבורי, כמו אתר אינטרנט) לנגיש'.

ההבדל במשמעויות דק יותר בצמד פעלים נוסף: הפועל הִשִּׁיר מתאר נשירה פיזית של עלים או שערות (לדוגמה: עץ השקד משיר את עליו בתקופת השלכת), ואילו הפועל הִנְשִׁיר (הוציא מישהו ממסגרת לימודית-חינוכית) מתאר נשירה מטפורית של אדם ממסגרת כלשהי.

לבסוף, בשורש נז"ל הצורה הרגילה בהבלעת הנו"ן מוכֶּרת הרבה יותר: הפועל הִזִּיל שפירושו 'גרם לנזילה' (בעיקר בצירופים 'הזיל דמעות', 'הזיל ריר' וכד'). לצידו נוצר בעברית החדשה פועל נוסף המשמר את הנו"ן: הִנְזִיל. פועל זה משמש רק בשני תחומים ספציפיים; בתחום המדעי משמעותו היא: ביצע תהליך של הפיכת גז טבעי למצב צבירה נוזלי, (לדוגמה: הדרך היעילה ביותר לשנע גז טבעי למרחקים ארוכים היא להנזיל אותו); ובתחום הכלכלי הוא משמש במובן הפך נכס כלשהו לנזיל (כלומר: הפך אותו לנֶכס שאפשר להמיר אותו למזומנים בקלות).

Read Full Post »

החורף הגיע השנה בסערה, תרתי משמע.  אף על פי שהאקלים בארצנו אינו סוער במיוחד, יש בעברית כמה מילים נרדפות לסערה. גם מהשורש סע"ר נגזרו מילים שונות. זו הזדמנות לדיון מסעיר במילים אלה ובמשמעויות שלהן.

המילה 'סערה' ונרדפותיה סַעַר וסוּפָה מצויות במקרא. הן מציינות גם 'רוחות עזות' (בעיקר המילה 'סופה') וגם את זעמו של האל (או את "חרון אפו", בלשון המקרא), למשל: "הִנֵּה סַעֲרַת ה' חֵמָה יָצְאָה וְסַעַר מִתְחוֹלֵל עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל" (ירמיהו כג יט). מזג האוויר הרועש והמבהיל מתאר באופן מטפורי כעס, כפי שניכר מהביטויים סערת רוחות וסערת נפש. כידוע, המילה 'רוח' עצמה משמשת גם כנרדפת ל'נפש', בין היתר – בביטוי 'מצב רוח'. ולא זו בלבד: לעיתים מזג האוויר הסוער מתואר במקרא כתוצאה של חרון האל, לדוגמה: "מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל סוּפָה וּסְעָרָה וְלַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה" (ישעיהו כט ו). כמו כן, לפעמים המילה 'סערה' מתארת התרחשות תופעות על-טבעיות שטיבן אינו ברור דיו: למשל, בסיפור על עליית אליהו הנביא "בַּסערה השמים" (מלכים ב, ב יא). במקום אחר האל מדבר אל איוב "מִן הסערה" (איוב לח א).

הפועל סָעַר (בבניין קל) מתייחס לים שגליו חזקים ותכופים, למשל: "כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר" (יונה א יא). פועל זה משמש גם במשמעות מופשטת של 'התרגש, התרגז', לרוב בצירופים רוחו סָעֲרָה, סערו הרוחות. השורש סע"ר משמש בבניין נפעל רק במשמעות מופשטת – 'התרגש והתכעס מאוד'. במקרא מופיע פועל זה פעם אחת לצד המילה 'לב': " וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ-אֲרָם עַל-הַדָּבָר הַזֶּה" (מלכים ב, ו יא). בלשון ימינו גם האדם עצמו יכול להיות נסער, למשל:"נסערתי כולי לשֵמע המקרה המזעזע". השורש הזה מופיע במקרא גם פעם אחת בבניין התפעל, אך בחילופי ס-שׂ: "וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן" (דניאל יא מ), כלומר: התקיף אותו כרוח סערה,  במהירות ובעוצמה רבה. בימינו רווח הכתיב ב-ס': הסתער. ממשמעות זו של הפועל סע"ר נגזר השימוש במילה סַעַר בתחום הצבאי, כמילה שנייה בצירופי סמיכות כגון 'גשר סער', 'כוח סער', המציינת שיטת לחימה או אמצעי לחימה הכרוכים בהסתערות, בפריצה או בתקיפה מהירה.

ברבדים המאוחרים של העברית נגזרו מילים נוספות מהשורש סע"ר, וביניהן הפועל הסעיר (עורר סערת רוחות) והתואר מְסֹעָר (כמו נסעָר). בעברית החדשה נגזר משורש זה שמו של עוף הים יַסְעוּר, המסוגל להתעופף במרחבי הים גם בסערות חזקות.

כמו כן, למילים 'סערה', 'סופה' ו'סער' נוספו עוד מילים נרדפות: ראשית, במקרא מופיעה פעם אחת המילה סוֹעָה, בפסוק: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר" (תהלים נה ט). לפי השוואה לשורש המקביל בערבית, מקובל לפרש את הצירוף 'רוח סועה' בפסוק זה כ'רוח מהירה וחזקה מאוד'. בעקבות פסוק זה התואר סוֹעֶה משמש במובן 'סוער', ובמקביל המילה 'סועָה' קיבלה את משמעות הצירוף 'רוח סועה', והפכה לשם עצם שפירושו 'סערה' (כפי שהמילה 'תיכון' קיבלה את משמעות הצירוף 'בית ספר תיכון').

שנית, בלשון חז"ל נוספה גם המילה עַלְעוֹל כנרדפת ל'סערה', בהשפעת הארמית, לדוגמה: "אין לך עלעול קשה יותר מן העלעול הזה שהוא בא מן הצפון" (שיר השירים רבה, פרשה ג). בעברית החדשה נתייחדה משמעותה של מילה זו במובן 'מערבולת אוויר'.

מבין כל המילים הנרדפות האלה, זכתה המילה 'סערה' לשימושים המטפוריים הרבים ביותר. המעבר מתחום מזג האוויר לתחום הרגשות גרם לתוצאה אחת לא צפויה. המונח עֵין הסערה מציין במטאורולוגיה את האזור השקט במרכז הסערה, שלחץ האוויר בו הוא הנמוך ביותר; אבל בשימוש הכללי 'בעין הסערה' פירושו 'במרכז תשומת הלב, במוקד העניינים הסוערים, בליבה של סערה ציבורית'. בניגוד לסערה מטאורולוגית, בסערה מטפורית אין אזור שקט, וכנראה לכן נוצר כפל המשמעויות של צירוף זה.

נגה פורת / כרוח סערה

Read Full Post »

לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.

המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.

מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.

נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּהחתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).

בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).

בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.

סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.

 

נגה פורת / מכתתים רגליים לכיתה

Read Full Post »

האם חיפשתם פעם הודעת דוא"ל בתיבה שלכם, או קובץ בתיקיית מסמכים במחשב? חיפוש כזה מתבסס גם על אמצעים לשוניים – על מילה או מילים מסוימות המופיעות בטקסט. ארגונים וחֲבָרות צריכים להתמודד עם כמויות עצומות של טקסטים: התכתבויות בדוא"ל, מסמכים שונים, ארכיונים ממוחשבים ועוד. כדי למצוא את כל התוצאות הרלוונטיות הם זקוקים למנועי חיפוש משוכללים. חיפוש מילות מפתח במאגר טקסטים הוא אתגר בכל שפה, ועל אחת כמה וכמה בעברית.

כידוע, 'עברית שפה קשה'. כמו בשפות שמיות אחרות, לרוב המילים בעברית יש נטיות רבות, ובייחוד לפעלים, הנוטים בכל הזמנים. כמעט לכל פועל יש לפחות 27 נטיות בסיסיות. חלק מהפעלים גם מאפשרים צירוף כינוי מושא חבור (שמע – 'שמעתיו', אהב – 'אהבתיה'), וזה מגדיל פי כמה וכמה את מספר הנטיות שלהם. בתחילת רוב המילים יכולות להצטרף גם אותיות השימוש, הידועות בראשי התיבות מש"ה וכל"ב: הבית, בבית, כשהלך. למילים רבות יש כתיב מלא וחסר, ובמילים לועזיות יש גם חלופות כתיב, כמו 'מוסיקה' ו'מוזיקה'. כל אלה מובילים להערכה שהעברית מורכבת מכ-70 מיליון צורות – מספר גדול בהרבה מאשר מספר הצורות האפשריות באנגלית ובמרבית השפות הנפוצות בעולם.

כמו כן, הכתיב הלא מנוקד בעברית אינו בהכרח מורה כיצד יש להגות כל מילה ומילה. לכן הרבה מילים נכתבות אותו דבר בלי ניקוד, גם בכתיב מלא, אך נהגות אחרת, כגון: סֵפֶר, סַפָּר, סָפַר (פועל) וסְפָר; כלומר, מילים רבות בעברית הן רב-משמעיות.

כאשר מחפשים במילון רב-מילים רצף אותיות רב-משמעי, מערכת הניתוח הדקדוקי של מילון רב-מילים מזהה את כל האפשרויות, כמו במילה 'שמנו' שדנתי בה בעבר. יתר על כן, רב-מילים מזהה גם כל צורת נטייה בצירוף כל אותיות השימוש האפשריות, לדוגמה: חיפוש 'לכשתלכנה' מוביל לפועל הָלַךְ;  'וכשבבתיהם' מוביל לשם העצם בַּיִת.

אם אתם משתמשים קבועים במילון רב-מילים, אולי כבר שמתם לב שמילון זה מזהה כל צורה עברית ומנתח אותה. גם במילון מורפיקס הקלדת רוב הצורות האלה בעברית תפנה לתרגום לאנגלית. תכונה זו משמעותית לא רק למילון, אלא גם לחיפוש במידע ארגוני.

במונחים בלשניים הדבר נקרא חיפוש מורפולוגי – חיפוש כל הנטיות של מילה כלשהי. לדוגמה, בחיפוש שם העצם 'איש' במנוע חיפוש רגיל, תתקבל רק הצורה כפי שהוקלדה: 'איש'. לעומת זאת, חיפוש מורפולוגי של מילה זו יחזיר את מגוון הנטיות שלה הקיימות בטקסט בצירוף כל אותיות השימוש האפשריות: כשלאיש, האנשים, לאנשֵי, ואנשיו וכיו"ב. בחיפוש מורפולוגי של הפועל 'ישב' יתקבלו נטיות מגוונות המצויות בטקסט בצירוף אותיות שימוש: כשישבתם, לכשתשבנה, יושבֵי,  וישב, שְבוּ, בשבתו  ועוד ועוד. גם צירופי מילים נכללים בחיפוש המורפולוגי. לדוגמה, מילות החיפוש 'יום הולדת' יובילו גם לתוצאות של 'יום ההולדת', 'ביום הולדתה', 'ימי הולדת' וכן הלאה.

ריבוי התוצאות הזה מתקבל בחיפוש המורפולוגי הבסיסי (מצומצם) של מלינגו. אנו מציעים גם חיפוש מורפולוגי מורחב לפי 'משפחת המילים' של מילת החיפוש. משפחת מילים כוללת את כל המילים שנגזרו מאותו שורש ויש ביניהן קשר סמנטי הדוק. למשל, נניח שחברת ביטוח רוצה למצוא בדוא"ל הארגוני שלה את כל המילים מהמשפחה של 'פיצוי'. החיפוש הבסיסי יזהה גם את כל הנטיות, כמו 'יפצוהו' (יפצו אותו) וגם צורות כתיב חסר כמו 'פצוי', 'פצויים'. החיפוש המורחב יציג גם את כל המילים מהשורש פצ"י שקשורות במשמעות למילה זו: את כל הנטיות האפשריות של הפעלים פִּצָּה ופֻּצָּה (פיצו אותו), אך לא את הפועל פָּצָה (פֶּה), שנגזר מאותו שורש אך אין לו אותה משמעות, ולכן הוא אינו שייך ל'משפחה' הזו. יתר על כן, חיפוש כזה גם לא יציג את המילה (השאולה מאיטלקית) פִּיצָה, שבמקרה נכתבת בכתיב מלא (ללא ניקוד) בדיוק כמו הפועל 'פִּצָּה'. מנגנון החיפוש מזהה רק את המילים המבוקשות בעזרת ניתוח ההקשר שבו מופיעה המילה. לכן, כאשר שאילתת החיפוש כוללת את המילה פיצוי, והחיפוש הוא מורחב, יתקבלו תוצאות שבהן משפטים כמו "הביטוח פיצה את הלקוח", אבל לא יתקבלו משפטים כמו "הלקוח קנה פיצה".המערכת יודעת להבחין שבמקרה הראשון מדובר בפועל שקשור ב'פיצוי', אבל במקרה השני מדובר בשם העצם 'פיצה' ולא בפועל. כך החיפוש המורפולוגי מאתר את כל המילים הרלוונטיות לפי משמעותן בהקשר נתון.

אם ברצונכם לדעת עוד על החיפוש המורפולוגי של מלינגו על פי הקשר המילה בטקסט, היכנסו לדף הזה: http://www.melingo.com/text-analysis/cs/.

 

נגה פורת / חיפוש שורשים

Read Full Post »

בימים אלה מתקיים שבוע הספר העברי, והחודש הזה כולו נחשב ל'חודש הקריאה'. זו הזדמנות לבדוק את המשמעויות השונות של הפועל קָרָא. כאשר מתרגמים פועל זה לאנגלית, משתמשים בפעלים שונים, ביניהם גם to call (לצעוק, לקרוא למישהו) וגם to read (לקרוא טקסט כתוב). מה הקשר בין שתי משמעויות אלה, ואיך הפועל 'קרא' קשור לאחד משמותיו של ספר הספרים?

המשמעות הראשונית של פועל זה היא 'צעק, אמר בקול רם'. השורש  קר"א מצוי גם בשפות שמיות אחרות, כמו ערבית וארמית. במילון בן-יהודה מועלית השערה שמקור השורש הזה  הוא בחיקוי קולותיהם של בעלי חיים שונים. ואכן, אחת המשמעויות של שם העצם קריאה היא  'הקול הקצר שעוף משמיע', כמו קריאת התרנגול.

מהמשמעות הראשונית נגזר המובן של 'צעק למישהו כדי שיבוא או כדי שישים לב; הזמין'. בתנ"ך  פועל זה מרבה לתאר כיצד האל קורא לאחת הדמויות, ומכאן – שמו של ספר ויקרא, הפותח במילים: "וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". גון משמעות נוסף של הפועל 'קרא' הוא 'נתן שֵם למישהו או למשהו; כינה משהו או מישהו או נהג לכנותו בשם מסוים', למשל: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (בראשית א ח); "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה" (שם ג, כ). גם היום, כשאנו מציגים את עצמנו בפני מישהו, אנו אומרים: "קוראים לי…".

כל המובנים הבסיסיים האלה של הפועל 'קרא' מתארים תקשורת בעל-פה. בתנ"ך הפועל הזה מופיע גם כשמדובר בשפה הכתובה. כפי שכתבתי כאן בעבר, בתקופת התנ"ך ה'סופרים' היו לרוב היחידים בסביבתם שידעו קרוא וכתוב. בספר ירמיהו (לו, יח) מובאים דבריו של ברוך בן נריה, הסופר שהעלה את דבריו של ירמיהו על הכתב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל-הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ". במילים אחרות, הנביא ירמיהו הכתיב את דבריו לברוך הסופר. על ברוך נכתב כך: "וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי ה'" (שם, פס' ח). בדוגמה זו הפועל 'קרא' משמש במובן  'הקריא בקול רם את מה שכתוב'. המושג של קריאת טקסט כתוב בקול רם מקשר בין שני מובניו העיקריים של הפועל 'קרא', בין המובן המתורגם ל-to call לבין זה המתורגם ל- to read.

עם זאת, מי שלמד לקרוא היטב שפה כלשהי, קורא לרוב 'בלב', ללא השמעת קול. ככל הנראה, גם חלק מהדוגמאות התנכיות של פועל זה מתארות קריאה דמומה, למשל: "וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן [הסופר] וַיִּקְרָאֵהוּ" (מלכים ב כב ח).

כמנהגי, ציטטתי דוגמאות אחדות מן המקרא. המילה 'מקרא' עצמה נגזרת משורש זה. משמעותה הראשונית היא 'קריאה', 'הכרזה': "וְהָיוּ לְךָ [החצוצרות] לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י ב), ובמילים אחרות: החצוצרות שימשו לקרוא לבני העדה להתאסף. נוסף על כך, כל אחד מהחגים מכונה בתורה מִקְרָא קֹדֶשׁ – ההכרזה שתאריך מסוים הוא יום חג, למשל: " אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כג כז). לימים הוסיפו חז"ל את המונח מִקְרָא מְגִלָּה – מצוות קריאת מגילת אסתר בפורים. המילה 'מקרא' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בהקשר של קריאה בתורה –בספר נחמיה (ח, ח) שנכתב בתקופת שיבת ציון: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא", כלומר הבינו את הנקרא. רק לאחר חתימת התנ"ך, החלו חז"ל להשתמש במילה 'מקרא' כשם לכל ספרי התורה, הנביאים והכתובים. גם שמו של ספר הקודש המוסלמי, הקוראן, נגזר מהשורש המקביל בערבית לשורש קר"א. בלשון חז"ל המילה 'מקרא' משמשת גם במובן 'פסוק בתנ"ך', למשל בביטוי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג ע"א), שפירושו: אין להפקיע את פסוקי המקרא ממובנם הפשוט המתקבל מהקשרם.

כיום הפועל 'קרא' משמש במשמעות נוספת: הבין משהו או עמד על תופעה מסוימת מתוך סימנים, תנועות, מחוות וכד', למשל: "היא לא אמרה דבר, אבל הוא קרא היטב את הבעות פניה". הבעות הפנים נתפסות באופן מטפורי כטקסט שאפשר לפרש ולהבין אותו. כמו כן, בשנים האחרונות המילה 'קריאה' מופיעה בכותרות מאמרים, ספרים וקורסים, למשל: "קריאה פמיניסטית/ביקורתית במגילת אסתר". במקרים אלה המילה 'קריאה' אינה מציינת את עצם  פענוח הכתב וההבנה הבסיסית, אלא את הפרשנות הפעילה של הטקסט (כל טקסט שהוא, גם טקסטים קלאסיים מתרבויות אחרות ויצירות ספרות בנות-זמננו).

נסיים באיחולי קריאה מהנה בבלוגים ובספרים לכל קוראינו.

happy child little girl with glasses reading a books

Read Full Post »

רבים מתלוננים על 'תרבות הסְמֹךְ' הרווחת בארץ. למילה סְמֹךְ, צורת הציווי של הפועל סָמַךְ, יש משמעות סלנג מיוחדת: 'אל תדאג, יהיה בסדר'. מילה זו היא קיצור של הצירוף 'סְמֹךְ עליי/עלינו'. מהו מקור המשמעות של הפועל סָמַךְ בצירוף זה, ואיך הוא קשור למילים אחרות הנגזרות מהשורש סמ"ך?

המשמעות הפיזית, הראשונית של הפועל סָמַךְ היא 'השעין, הניח', למשל: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר" (עמוס ה יט). מכאן נגזרת משמעות של תמיכה וחיזוק כדי למנוע נפילה: "סוֹמֵךְ ה' לְכָל-הַנֹּפְלִים" (תהלים קמה יד). משורש זה נגזרו שמות העצם סוֹמְכָה  במובן משענת וסוֹמֵךְ במובן דבר המשמש לתמיכה, לחיזוק או למשענת, לדוגמה: "הגנן קשר את השתיל הרך לסומך". בדומה לכך, משמעותו הראשונית של הפועל נִסְמַךְ  היא 'נשען על משהו, נתמך בו', לדוגמה: "מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה… אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו" (ישעיהו לו ו). בלשון חז"ל מופיע הפועל נסתמך במשמעות דומה, למשל: "והיה מסתמך במקלו והולך" (ספרי במדבר קלא).

בפסוקים האחרונים של התורה מסופר כיצד הכשיר משה את יהושע לשמש לו מחליף: "כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו " (דברים לד ט). על-פי מילים אלה, משה אכן הניח את ידיו על יהושע, ומחווה גופנית זו סימלה את התהליך שבו העביר ליהושע את סמכות ההנהגה. תהליך ההכשרה המקראי הזה הוליד את המשמעויות המיוחדות של סמיכה (מילה המשמשת גם במובן של הישענות פיזית,  בעיקר בצירוף שכיבות סמיכה, תרגיל שבו האדם שָעוּן על כפות ידיו ועל אצבעות רגליו( והסמכה: מתן היתר לאדם לעסוק במקצועו, כגון: מורה מוסמך. מכאן נתגלגלה גם משמעותו של הניב סָמַךְ (אֶת) יָדוֹ (על משהו): 'הסכים לו; הביע ביטחון או אמון בו'.

הפועל 'נסמך' מופיע במקרא גם במשמעות מופשטת: 'בָּטַח במישהו, האמין לדבריו', למשל: "וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל-דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה" (דברי הימים ב, לב ח). גם בלשון ימינו הפועל הזה והפועל 'הסתמך' משמשים במשמעות מופשטת: 'התבסס על משהו, הביא אותו כמקור או כראיה לשם חיזוק טיעוניו, הצדקת דבריו ועוד'. גם משמעותו המקורית של הפועל 'התבסס' היא 'נשען (על משהו)'; פועל זה נגזר מהשורש בס"ס, מהמילה בָּסִיס השאולה מיוונית (כמו basis באנגלית), וגם הוא משמש במובן מופשט יותר, לדוגמה: "המחקר מתבסס על ניסויים חדשניים". כפל המשמעות במילים אלה משקף את התפיסה המטפורית שלפיה טיעונים ותיאוריות הם בניינים הזקוקים ל'יסודות' ולתמיכה כדי שיעמדו יציבים. הדבר משתקף גם בביטוי עַל סְמַךְ  (צורת הנסמך של המילה סֶמֶךְ, שפירושה 'משען, תמיכה')  ובביטויים נרדפים: עַל בְּסִיס, בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל, עַל יְסוֹד. השורש סמ"ך קיים גם בארמית, וממנו נגזרו המילה  אסמכתא והביטוי בר-סמכא – מי שניתן לסמוך עליו ועל ידיעותיו. ואכן, כאשר דבריו והתנהגותו של אדם נתפסים כיציבים ונכונים, אפשר לסמוך עליו, כלומר 'להישען עליו' ולבטוח בו.

במשמעות המקורית, כאשר משעינים חפץ (כמו קורה) על חפץ אחר, מקרבים בין שני החפצים. הפועל 'סָמַךְ' מופיע פעם אחת במקרא במשמעות 'התקרב': "סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם" (יחזקאל כד ב). בלשון חז"ל החלו להשתמש בפועל זה גם במובן 'קירב שני דברים זה לזה', למשל: "אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע [מין צמח]" (משנה, כלאיים ב ח). פועל זה מתאר גם הצגה של שתי פרשיות במקרא בזו אחר זו: "למה סָמַךְ הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה?" (ירושלמי יומא א, א). כתוצאה מכך, לתואר סָמוּךְ יש שתי משמעויות: האחת- 'שעוּן, מבוסס, מושתת', לדוגמה: "מבנה הסמוך על יסודות איתנים אינו מתמוטט בנקל"; והשנייה – 'קרוב'. משורש זה נגזר המונח הדקדוקי סמיכות: 'צירוף של שני שמות עצם או יותר בלי חציצה של מילת קישור ביניהם, כגון 'משפחת הילד'. השם הראשון בצירוף הסמיכות נקרא 'נסמך', והשני – 'סומך'.

למילה 'סמיכות' יש משמעויות נוספות: סמיכה לרבנות וכתב סמיכה דיפלומטי. כמו כן, כאשר מדברים על "סמיכות של מרק", מילה זו משמשת כשם העצם המופשט הנגזר מהתואר סָמִיךְ: 'שיש בו מעט נוזל; צפוף, מלא'. תואר זה מבוסס על המילה 'סמיך' בארמית תלמודית: "חמרא [=יין] סמיך" (סוכה מח ע"ב). כאשר הרבה אובייקטים סמוכים זה לזה, נוצרים התנאים לצפיפות ולעובי.

לסיכום, השורש סמ"ך מעלה הרבה תסמיכים (אסוציאציות) של מילים ומשמעויות, וניתן למצוא סימוכין לקשרים בין המשמעויות השונות של השורש.

סימכו עלינו

Read Full Post »

« Newer Posts

%d בלוגרים אהבו את זה: