Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פוליטיקה’

הבחירות הקרבות טובלות באוקיינוס של מילים. בעוד שבחיי השגרה עמלים הפוליטיקאים בעבודה אפורה יחסית של חקיקה, ביצוע משימות ממשלתיות ותככים פנים-מפלגתיים, בימי בחירות נפתח מסך ענק לציבור, ועל הבמה הציבורית עולה הצגה רבת משתתפים שבה נואמים, מתראיינים בתקשורת, מדברים בחוגי בית, מצייצים בטוויטר, מנסחים סיסמאות, ובקיצור: משתמשים בשפה בכל דרך אפשרית. זוהי שעתה של חטיבת שפה שאפשר להגדיר אותה בהכללה גסה "שפת הבחירות". שפת הבחירות היא שפה פוליטית מוחצנת, המונעת על ידי יעד בלעדי: להטות בוחרים מתלבטים להצביע למפלגה אחת ולהעדיף אותה על אחרת.

עם השנים חלו שינויים בעיקר בפלטפורמות שעליהן ובאמצעותן פונים הפוליטיקאים אל הציבור, בימי בחירות וגם ביניהם. 'פלטפורמה' היא מטפורה. במקורה היא במה, ניידת או נייחת, שעליה ניצב הנואם ומשמיע את דברו. בעבר הרחוק היו מועמדים לנשיאות או למוסדות נבחרים בארצות הברית רחבת הידיים יוצאים למסע בחירות ברכבת עם קרונות פתוחים או במסע עגלות. על הקרון האחרון נהגו אוהדים נלהבים של המועמד לקפוץ ולהצטרף למסע, ומכאן הביטוי "לקפוץ על העגלה", שהיום זכה לקונוטציה שלילית משהו.

מהם השינויים? הפלטפורמה המרכזית בעשורים הראשונים למדינה ועד שנות השמונים וראשית שנות התשעים היו נאומי הכיכרות. בחירות 1981, למשל, הוכרעו בקרב כיכרות בין שמעון פרס למנחה דודו טופז עם פליטת הפה המפורסמת שלו מול מנחם בגין, המנצח הרשום בהיסטוריה הישראלית לָנצח. ככל שעלה מעמד הטלוויזיה כאמצעי התקשורת החזק והמשפיע ביותר, עברו נאומי הכיכרות לכיכר העיר החדשה, הטלוויזיה. לצד אלה, נדרשו הפוליטיקאים לענות על שאלות בזמן אמיתי בראיונות בשידור חי, ללא טקסט שהוכן מראש על ידי כותב נאומים. הפוליטיקאים למדו לשוטט ברחבי הארץ מול מצלמות ולשוחח עם "הציבור". לצד הכיכרות נפתחו במות רבות של מפגשי פנים אל פנים, בבתים פרטיים, בבארים ובפאבים. במערכות האחרונות, כולל זו הנוכחית, עלה מאוד השימוש ברשתות החברתיות.

כל אחת מהפלטפורמות דורשת סוג אחר של רטוריקה, כישורים שונים, סגנון דיבור אחר ושימוש בכלים מגוונים. עם זאת יש כמה עקרונות משותפים המבחינים בין הרטוריקה הפוליטית לסוגים אחרים של טקסטים. כלי ראשון במעלה הוא הסיסמה הקליטה, אמירה מהודקת בת שלוש או ארבע מילים המשמשת גם בשלטי חוצות ובפרסומות ממומנות וגם באמירות פומביות. דוגמה מובהקת היא הקריאה "ביבי או טיבי" שטבע נתניהו בבחירות האחרונות, אבל יש לה גם גילויים דומים בבחירות קודמות.

הכלי השני הוא הטיעון הרטורי הפוליטי. הטיעון הרטורי בנוי על פי כללי הטיעון בכלל, היינו סדרה של טענות שאחת מהן מובילה לאחרות באמצעות מילות קישור לוגיות, בדומה לטיעון מדעי, פילוסופי או משפטי. הייחוד של הטיעון הרטורי הפוליטי היא שהוא מגמתי. המסקנה משרשרת הטענות תהיה בהכרח המסקנה הרצויה לפוליטיקאי הדובר. הרטוריקה הפוליטית עמוסה מטבעה בכשלים לוגיים סמויים וסמויים פחות, הנחות המבוקש, והתייחסות להשערות ודעות כאילו היו עובדות. המבנה הלוגי של הטיעון הפוליטי הוא מסגרת פורמלית ולא מהותו של הטיעון.

אחד הכלים המרכזיים של הטיעון הרטורי הפוליטי הוא ה'ספין', ובעברית של האקדמיה ללשון: סחריר. ספין הוא כלי מרכזי של מערכות פוליטיות וציבוריות לא רק בימי בחירות. השימוש בספין בנוי על הנחה שאינך יכול לשקר לציבור ולתקשורת באופן גלוי, שכן השקר עלול לצוף ולפעול נגדך. על כן משתמש הרטור הפוליטי בעובדות שאין עליהן לכאורה ויכוח, אבל מציג אותן בדרך שתשרת את המטרה פוליטית, תבליט יסודות נוחים ותסתיר יסודות לא נוחים. יצירת ספינים הפכה למקצוע מבוקש, ובעל המקצוע מכונה דוקטור ספין, או פשוט, ספינולוג. ובעברית, למעוניינים: סחריראי.

לצד הסיסמה המהוקצעת והטיעון הלוגי-לכאורה פועלת דרך שלישית, הפונה עורף לדרכים המקובלת ושוברת אותן. הנואם, כמו גם המרואיין וכותב הציוצים, שובר את השיטה בתנועת מלקחיים. הוא מתעלם מהצורך בטיעונים מסודרים ברמת הצורה, ומתעלם מהתקינות הפוליטית וממוסכמות חברתיות ברמת התוכן. שבירת הכלים אפיינה את דרכו של דונלד טראמפ לנשיאות.

מכאן ואילך מתפצלים הפוליטיקאים לטיפוסים רטוריים שונים, וכאן כבר קובעים אופיו המיוחד של הפוליטיקאי ונטיית לבו. בין הפוליטיקאים המקומיים ניתן להצביע על שבעה טיפוסים. לעיתים מערב אותו אדם טיפוסים רטוריים מגוונים.

המשכנע. הפוליטיקאי המשכנע בונה את הופעותיו על טיעונים, על פי עקרונות הטיעון הרטורי. הטיעונים המסודרים מעניקים לו אמינות ומאפשרים לו להטמין מלכודות ספין וכשלים לוגיים שהמאזין או הצופה יתקשה לזהות. המשכנע הגדול של הפוליטיקה הישראלית כבר שנים רבות הוא בנימין נתניהו. גם נפתלי בנט משתמש בטיפוס השכנוע בהופעתו, בהצלחה פחותה. משכנע שהצטיין גם בלשון עשירה, בשונה מרוב הפוליטיקאים, היה יוסי שריד.

הסמכותי. הרטור הסמכותי אינו נזקק לטיעונים. הוא מציג את עמדותיו במשפטים קצרים, באש בודדת או בצרורות, ומכסה על היעדר הטיעונים בנימת קול בטוחה. לא רק שאינו זקוק לטיעונים, הם עלולים מבחינתו להחליש את הסמכות שהוא מבקש לשדר. הרטור הבולט ביותר בטיפוס הסמכותי הוא אביגדור ליברמן.

התוקפן. הרטור התוקפן משתמש בכלים רטוריים לעומתיים, המאתגרים את יריביו יותר מאשר מציגים את עמדתו. אחד הכלים המרכזיים של התוקפן הוא השאלה הרטורית, שהיא סוג מתוחכם יחסית של עימות. רטור מסוג זה הוא אהוד ברק. גם לשמעון פרס היו יסודות תוקפניים, אם כי הרטוריקה שלו הייתה מגוונת מאוד, ולא מאוד יעילה.

המשוחח. הרטור המשוחח מעניק לרטוריקה שלו אופי של שיחה יומיומית אמפתית. הוא פונה אל המראיין או אל קהל השומעים והצופים כאל ידידים, ומתבל את דבריו בשימוש בגוף שני כגון "תקשיב… תראה… אני ואתה… תבינו". לעיתים יסודות השיחה משתלטים על הטקסט כולו ועוטפים תוכן דל בתחושה של אינטימיות, באמצעות משחק בשפת גוף ושפת פנים. משוחח טיפוסי בפוליטיקה הישראלית הוא אריה דרעי.

הפופוליסט. חוקרי הרטוריקה בעולם מצביעים על עלייה דרמטית של הרטוריקה הפופוליסטית ושל המנהיג הפופוליסט. הפופוליסט משתמש בכלים לשוניים פשטניים במכוון, בסיסמאות קליטות ובמיתוג שלילי מכליל של יריבים, במקרה הישראלי בנוסח "השמאל", "הערבים, "התקשורת". הנציגה הבולטת של הפופוליזם הישראלי היא מירי רגב.

המדקלם. הפוליטיקאי המדקלם נעדר יכולת רטורית טבעית, והוא מכסה עליה בסדרה של טיעונים, סיסמאות או מסרים מוכנים מראש. בני גנץ, למשל, מוצג על ידי יריביו כ"פוליטיקאי של טלפרומפטר", כלומר, הוא קורא מלוח זכוכית שקוף את מסריו ואינו מאלתר או מוסיף להם משלו. יריב לוין נשמע לעיתים קרובות כבעל רצף של משפטים באותה נימת קול ובאותו מבנה, באופן היוצר תחושה של דקלום. צירוף מאפיין שזכה לעדנה בבחירות 2019 הוא "דף מסרים". הביטוי כוון בעיקר למפלגות שבהן יש ריכוזיות רבה והעברה של מסרים משותפים מלמעלה למטה, כמו הליכוד או יש עתיד.

המטיף. המטיף הוא נואם הכיכרות, טיפוס שהתקשה לעבור אל העולם האינטרנטי-טלוויזיוני. הרטוריקה שלו בנויה על כריזמה אישית, להט ויכולת לתקשר עם הקהל לא באמצעות שיחה אינטימית, אלא במעין מפגש של נביא או כוהן דת. המטיף הגדול של הפוליטיקה הישראלית היה מנחם בגין.

כל אלה, יש לומר, מאבדים רלוונטיות בפוליטיקה הדיגיטלית, הבנויה על פלטפורמות המוניות אך שטוחות, ובראשן הטוויטר והאינסטגרם. הטוויטר, כלי שכבר כמה שנים מועדף על פוליטיקאים בעולם ובישראל, אינו נדרש לדמות סמכותית, לטיעונים או לשפת גוף ופנים המאפיינת את המשוחח. פוליטיקת הציוצים בנויה על משפטים קצרים, מסרים פשוטים ומילות מפתח, ומטשטשת את הבדלי הסגנון והשפה בין הדמויות המאכלסות את הבמה הפוליטית. עוד הוכחה לכך שבעולמנו, ככל שהטלפון חכם יותר, אנחנו נעשים טיפשים יותר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / המרובע, המזגזג, רחב הלב וצר העין

לשפה מנגנוני צמיחה שונים, ואחד החשובים בהם הוא הדימוי הלשוני, המטפורה. למילה יש משמעות כלשהי, ובאמצעות הדימוי אנחנו מרחיבים את מוטת הכנפיים של המילה ומעניקים לה משמעות נוספת. לפעמים הקשר בין המשמעות המקורית והמורחבת הוא אסוציאטיבי. להרחבת המשמעות נקרא מטונימיה.

הדימויים באים מתחומים רבים, כמעט מכל תחום בשפה. אחד התחומים האלה הוא הגאומטריה, הענף המתמטי העוסק בשטחים ובמרחבים. בדימויים הפשוטים הצורה הגאומטרית הבסיסית זוכה לשימוש ייחודי. זה מה שאירע לשתי צורות קרובות: כדור וגליל. 'כדור' מופיעה בתנ”ך פעמיים, בספר ישעיהו ("וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כט 3). לדעת רוב הפרשנים היא מורכבת ממילת היחס המיודעת כַ' ושם העצם דוּר שפירושו עיגול. נ"ה טור סיני סבור ש'כדור' בפסוק זה היא מילה שגויה ויש לקרוא "וחניתי כדוד עלייך". בלשון חכמים משמשת 'כדור' בשימושים שונים, ואפילו ככלי משחק, על פי המדרש העוסק במילה 'כדרבונות': "כדור בנות, ככדור מניקתא שהם (מלקטים) [מקלעין] בה מיד ליד, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מלשון חכמים התפתח כדור המשחק לעולם משחקי הילדים והמשחקים הקבוצתיים, כגון כדורגל וכדורסל.

הצורה העגולה העתיקה את 'כדור' לתחומים שונים. בתחום כלי הנשק 'כדור' הוא פריט תחמושת של כלים קטנים, אף כי בדרך כלל צורתם גלילית ולא כדורית. המקור הוא במילה הגרמנית Kugel – חפץ עגול – שניתנה לתחמושת בתקופה שבה הייתה כדורית בצורתה, ומוכרת ליהודים כעוגת שבת עתירת קלוריות. גם התרופה המוגשת בטבליות קרויה כדור, למרות שבדרך כלל אינה כדורית.

'גליל' הוא גוף הנדסי ששני הבסיסים העגולים שלו שווים. בתנ"ך פירוש המילה הוא עמוד, ובמגילת שיר השירים מתואר הגבר האהוב: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ" (ה 14), כלומר, ידיו דומות לעמודים של זהב. גליל, מן השורש גל"ל, נקשרת לעצמים או תופעות שיש בהם תנועה סיבובית, תנועת גלים. 'מגילה', שצורתה צורת גליל, נקראת כך כי אנו מגוללים אותה כשאנו פותחים או סוגרים אותה. 'גלולה' נקראת כך בגלל הצורה העגולה שלה.

'גליל' הורחבה למשמעות של חבל ארץ. ההרחבה הזו מופיעה בשפות שמיות שונות וכן בתנ"ך: "אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל" (מלכים א ט 11), והיא מוגדרת במקורות מאוחרים יותר 'גליל הגויים'. אין הסכמה על מהות הקשר בין הצורה הגאומטרית לחבל הארץ. רש"י מסביר שגליל הגויים היא כל ארץ ישראל, שהיתה "גוללת אליה את כל הגויים", כלומר, אוספת אותם אליה. אפשר גם לשער שהאזור נראה להם כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.

הדימויים הגאומטריים גולשים לתחומי הנפש, החברה והפוליטיקה. הם פוריים במיוחד בתיאור תכונות אנוש. אדם סבלן הוא 'ארך אפיים', כבספר משלי: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". הצירוף מופיע 11 פעמים בתנ"ך, בדרך כלל ככינוי לאלוהים. 'אפיים' פירושו פנים, ובשפה העכשווית 'פנים ארוכות' הן דווקא פנים המעידות על חוסר שביעות רצון, ואף ארוך מרמז על שקר בעקבות פינוקיו. מול הסבלן מופיע במשלי האיש קצר הרוח: "אֶרֶךְ אַפַּיִם רַב תְּבוּנָה, וּקְצַר רוּחַ מֵרִים אִוֶּלֶת". קוצר הרוח מוכר מסיפורי העבדות במצרים: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו 9), וכאן על פי רש"י מדובר בקשיי נשימה: "כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". הצירוף במשמעותו היום מצוי במדרש, בשמות רבה: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מפני שהיו קטני אמנה וקוצרי רוח". הפרשנות של רש"י מוליכה אל תופעת קוצר הנשימה, האסטמה, ובעברית: קַצֶּרֶת.

הגאומטריה מספקת דימויים לתחום המוסר. הצדיק הוא 'ישר', הרשע הוא 'נפתל' או 'הולך בדרכים עקלקלות'. כמעט כל 132 הופעות 'ישר' ו'יושר' בתנ"ך מתייחסות לתחום המוסר. השימוש הזה מעיד על מי שהולך בדרך ישרה, ללא פניות וסטיות. היום נאמר על אדם כזה שהוא "ישר כמו סרגל". הקישור בין אישיות מוסרית להליכה בדרך מופיע גם בתמונת הראי, בספר תהלים. מול הצדיקים ישרי הדרך, הרשעים הם "המטים עקלקלותם". כך בפסוקים אחרים בתהלים: "עִם־חָסִיד תִּתְחַסָּד … וְעִם־עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּֽל". היום נאמר על מי שאינו אומר אמת ומתבטא באי שקיפות שהוא 'מתפתל'. לחבורת המתפתלים נוסף הפועל 'לזגזג', מן המילה 'זיגזג' שמקורה בשפה הגרמנית, על פי צורת הברק. על פוליטיקאי המחליף עמדות על פי הרוח הנושבת או המשבר התורן נאמר שהוא 'מזגזג'.

הגאומטריה פלשה גם לתכונת הנדיבות – או הקמצנות. אדם נדיב הוא רחב לב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א ה 9). היפוכו הוא אדם צר עין, קנאי, ביטוי שמקורו תלמודי.

אדם משעמם, חסר שאר רוח הוא 'מרובע', וזאת בעקבות המונח האנגלי-אמריקני square, במשמעות הזו. אדם בעל ידיעות רבות והסתכלות מורכבת הוא 'רחב יריעה' או 'רחב דעת'. מקור הביטוי באנגלית: broad-minded. בלשון חכמים מצוי הצירוף 'דעתו רחבה'. כנגדו עומד האדם צר האופק, אדם שעולמו הרוחני וההשכלתי מוגבל. כך בגרמנית: einen engen Horizont haben. האופק, הלקוח מתחום הגאוגרפיה, הוא דימוי מקובל להשכלה וידע על העולם. הידע והתבונה זוכים לדימויים גאומטריים גם בתלת ממד. מי שחוכמתו רבה או הידע שלו מקיף הוא אדם מעמיק, היורד ל'עומק הדברים'. מי שהידע שלו דל או חיצוני הוא 'שטחי', בעקבות שם התואר האנגלי superficial, שיש לו משמעות גאומטרית ומטפורית. גם לדימוי העומק שורשים בשפות שהשפיעו על העברית.

דימויים גאומטריים משמשים גם בתחום הציבורי והפוליטי. המילה 'חוג', שמשמעותה באיוב עיגול ("וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּֽךְ", כב 14) משמשת בעברית החדשה במשמעות קבוצה חברתית או מקצועית. השימוש הזה מקביל לשימוש במילה האנגלית circle. 'השטח' הוא מונח מתחום הפוליטיקה: המרחב הציבורי שממנו שואב הפוליטיקאי את כוחו, ועל כן עליו מדי פעם 'לרדת לשטח'.

'קו' הוא כבר בתנ"ך גם קו גאומטרי וגם גבול. פירוש המילה המקורי הוא חוט מדידה, ומכאן התפתחה לשרטוט: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד" (ישעיהו מד 13). מכאן יש ל'קו' גם משמעות של קביעת גבולות של בית או ממלכה: "וְנָטִיתִי עַל־יְרוּשָׁלַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת־מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב" (מלכים ב כא 13). בעברית החדשה זכתה 'קו' למשמעות גבול בזכות מפת הארץ התלויה בכל בית-ספר ומוסד ממשלתי, ומודפסת בכל אטלס. "הקו הירוק" נקרא כך כי לאחר הקמת המדינה הגבול שורטט בצבע ירוק במפות. אחרי מלחמת ששת הימים הוא נעלם בהדרגה מהמפות והתחלף בקו בצבע סגול, המסמן את הגבול דה-פקטו שלא הוכר עד כה על ידי מדינה כלשהי, וגם לא זכה לאישור רשמי של כנסת ישראל. 'קו' הוא גם המונח הצבאי לשרשרת מוצבי הגנה לאורך הגבולות, מ'קו מז'ינו' ועד 'קו ברלב'. חיילי מילואים נקראים מדי שנה 'לעשות קו', או לפחות 'להחזיק את הקו'. כמו הגבול, הגדר והסייג גם הקו הוא דימוי לכללים וחוקים, כמו 'קווי היסוד' של הממשלה, או 'הקווים האדומים' שאין לחצות אותם בתחום המנהל הציבורי. מקור הביטוי 'קו אדום' הוא ככל הנראה מהפועל האנגלי to redline, סימון תחום קניין באמצעות קו אדום.

ונקנח בשלושה ניבים גאומטריים מטפוריים.

יישר את ההדורים. פתר את המחלוקות והכעסים: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר" (ישעיהו מה 2), וכאן בהוראה מוחשית: אדאג לכך שדרכך תהיה ללא פיתולים.

לְרַבֵּעַ את העיגול. לפתור בעיה שלכאורה אינה ניתנת לפתרון. הניב מופיע בשפות אירופיות שונות, והוא מתייחס להוכחה המתמטית הקובעת כי לא ניתן לבנות ריבוע השווה בשטחו לעיגול נתון. הצורה המקובלת 'לרבע את המעגל' שגויה, שכן 'מעגל' הוא הקו המקיף את העיגול.

עיגל פינות. התעלם מבעיות שוליות, ויתר על טיפול יסודי בנושאים משניים, תכונה המיוחסת לא פעם לאנשי ציבור וגם לאנשי צבא בארצנו. הניב הצרפתי מתייחס למצבי עימות בהוראת פשרה ופיוס.

אז אל תהיו מרובעים, צרי עין וקצרי רוח, ואל תסתבכו במשולש רומנטי, או אז תרחב דעתכם וירחב לבבכם.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

האירוניה היא אמצעי רטורי שהיה אהוב מאוד על היוונים, ונוסח על ידם. תרבויות אירופה עטו על המציאה, וגם האוצר הלשוני של השפות השונות מעוטר בביטויים אירוניים. במקרים רבים האירוניה טמונה בפתגם, המציג פרדוכס נוסח הפתגם האנגלי "אין דבר יותר קבוע מן הזמני", או אמרתו של סמואל ג'ונסון על נישואין שניים: "ניצחון התקווה על הניסיון". לשרלוט ברונטה מייחסים את הפתגם "עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?". חוקי פרקינסון וחוקי מרפי הם שירה אירונית צרופה.

יש מטבעות לשון המכילים את האירוניה כחלק ממשמעותם. אפשר להבחין במקרים אלה שהאירוניה מכילה ביקורת, אבל גם מעדנת אותה. למשל "גאון גדול הוא לא", ניב שמקורו בגרמנית ובצרפתית, פירושו: הוא טיפש גמור. האמרה של מארק טוויין לאחר שהוספד באחד העיתונים "השמועות על מותי מוגזמות" הפכה למטבע לשון למגוון מצבים. פתיחה בנוסח "חדשות טובות וחדשות רעות" מבטיחה שהחדשות הן רעות בהחלט. כשעניין מסוים מעצבן מאוד אנחנו אומרים בעקבות האנגלית "צריך להיות חוק נגד זה".

הספרות והקולנוע תרמו גם הם את חלקם. שורת המחץ של הסרט "חמים וטעים", כאשר גבר החושק במישהי מגלה שאף היא גבר, היא "אף אחד לא מושלם", וזו התגלגלה למצבים רבים בחיינו. שווייק של ירוסלב האשק תרם את "בשש אחרי המלחמה", המסמל את התקווה הנצחית וחסרת הסיכוי לסיום המלחמה, ואת "מודיע בהכנעה", שאותו משמיע שווייק ורומז בכך שהוא לא שם קצוץ על מפקדו. לואיס סינקלייר כתב את הספר "אצלנו זה לא יכול לקרות", ביטוי אירוני במקור, וכך זה נשאר: אצלנו זה יקרה גם יקרה. האמרה "אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" מצויה בסרט "המלכה האפריקנית" בכיכובו של המפרי בוגרט. הפילוסוף לייבניץ הגה באופן לא אירוני את המושג "הטוב שבעולמות האפשריים", נשארה רק האירוניה, כלומר, זה מה יש.

במקרים רבים הביטוי הלועזי זוכה בשימוש הישראלי למשמעות אירונית. אחד "הבין את הפרינציפ", כלומר, למד את הכללים הסמויים המפעילים את המערכת. אחר "הציל את המולדת", כאילו. לאשה כלשהי יש 'יופי פנימי', רמז לחזות לא מצודדת. 'בחור טוב' הוא גבר חסר חוט שדרה, 'ילד טוב', ובהרחבה 'ילד טוב ירושלים', הוא צייתן רכרוכי.

לא מעט ביטויים אירוניים נקשרים לכסף, שאותו כולם רוצים, אבל אין מדברים עליו בפומבי. כשמישהו שואל 'כמה עולה התענוג' ובעקבות זאת הוא 'מוותר על התענוג', השואל מרמז שהמחיר גבוה. כששואלים "מה הנזק?" מתכוונים למחיר הכספי, וכשמספרים שרכשו משהו "תמורת סכום פעוט", הסכום אינו פעוט כלל. על הפסנתרן הפופולרי ליבראצ'י, שזכה לביקורות קטלניות על נגינתו, סיפרו שהוא "צוחק כל הדרך אל הבנק". כאשר התשלום על עבודתך אינו מגיע אומרים ש"הצ'ק בדואר", ובגירסה דיגיטלית, "הצ'ק באימייל".

האירוניה הלשונית הישראלית מלמדת על האופי הישראלי. "אפשר לגעת בך?" שואלים באירוניה עם אבק סרקזם מישהו המתגאה בכך שפגש ידוען. על מי שקנה דעת באופן שטחי אומרים שהוא למד נהיגה בהתכתבות, ועל מי שלומד עניין כלשהו בחריצות יתר אומרים שהוא "עושה עליו דוקטורט". את הצירוף האמריקני הקולנועי nine to five, מתשע עד חמש, המתאר את חיי השגרה במשרד, המירו הישראלים ל"שמונה אפס ארבע", 'אפס' מרמזת על אופי הפעילות במשרד. ביטוי ישראלי פרדוכסלי בחרוזים הוא "בלגן מאורגן", ולמתבגרים הישראלים קוראים מזה יובל שנים 'גיל הטיפש-עשרה'. חרוז אירוני אחר מתייחס לגאוותן כרוני המוגדר "הצנוע הידוע". על אחד כזה אומרים גם שהוא הסגן של אלוהים.

הפוליטיקה הישראלית עמוסה בביטויים אירוניים. שיטת המינויים הישראלית מכונה "חבר מביא חבר", ועל כך נאמר ש"חברים יש רק באגד". אנשי העליות הראשונות זכו לכינוי 'אנו באנו', בעקבות השיר "אנו באנו ארצה", וממשיכיהם 'אנו אנו', בעקבות "אנו אנו הפלמ"ח". את הביטוי 'בחורינו המצוינים' טבע בגין לאחר שנפל באמבטיה. הוא התייחס למאבטחיו, אבל הביטוי נכנס להיכל האירוניה. לפניו התוועדנו ל'מיטב הנוער', שעליו שוררנו בתהלוכות האחד במאי "מיטב הנוער – לעבודה בדואר". היום קוראים להם, שוב באירוניה וגם בהשפעת סרט מאפיה, 'החבר'ה הטובים'. והאויב? הכול נשאר במשפחה. הם "בני דודינו".

מנהיגי ישראל הותירו כמה ביטויים אירוניים. על לוי אשכול סיפרו שהוא מבקש את המשקה שלו "חצי קפה, חצי תה", רמז להססנותו ופשרנותו, אשכול טען בלהט שהוא עצמו המציא את הבדיחה. בגין לעומתו התכוון ברצינות "להיטיב עם העם", ההכרזה נעה למחוזות האירוניה, וכמוה "הים אותו ים" של יצחק שמיר. היפוך אירוני כזה חל גם על "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס. על פריימריס מושחתים נאמר שהם "דמוקרטיה במיטבה", ביטוי בריטי טיפוסי. אבי אבות האירוניה הפוליטית המקומית הוא כמובן "קיבלתי את דין התנועה", שאותו משמיע הפוליטיקאי שנכפה עליו להמשיך ולשרת את העם בעוד הוא חולם על חופשה ארוכה בקריביים.

מופעי ההומור והסטירה הביאו אל השפה המקומית ביטויים אירוניים, ובראשם "טרם הספיקותי" של הגששים ודן בן אמוץ, על הישראלי הפלצן והנבער. "הטובים לטיס" התגלגל אל "הטובים לטַיִח". שאלה מיותרת ומעצבנת המועצמת באמצעות הכפלה היא "שאלה שאלתית", והכל 'ישראבלוף'.

ולקינוח, שתי השפות הייחודיות המעניינות בזירה הלשונית הישראלית הן שפת החרדים ושפת הצבא, והן אינן חפות מאירוניה. החרדים אוהבים ללגלג על מי שמתנאה בהחמרת יתר ודואג שסביבתו תראה ותירא, בביטויים כמו 'למד-ווניק', 'צדיקוי' ו'צדיק הדור'. צולניק הוא בחור מסכן ושידוך גרוע, ראשי תיבות של 'צדיק ורע לו'. 'ניט שבת גרדט' (תרגום: לא דיברנו על זה בשבת) מרמז על עסקים לא כשרים שעושים בבית הכנסת בשבת. על מי שנכנס לעסק שאינו יודע איך לצאת ממנו אומרים שהוא "קנה מפטיר", המתייחס לזכות קנויה להשמיע את ההפטרה. ואיך קוראים בין הכיפות הסרוגות לסיוע בשידוך לאחות המחפשת חתן? גמ"ח אחותך.

בצבא, כידוע, לא גונבים, אלא 'משלימים ציוד', ויש גם חלופות כמו 'מגַדְלים', 'סורגים' או 'עושים מֵעָלים'. כשאין מספיק לוחמים מיומנים "כל מטאטא יורה", בעקבות איציק מאנגר. מסדר כנפיים הוא טקס חגיגי לסיום קורס טיס, ובו בזמן טקס הדחה מהקורס. פובליוס סירוס טבע את הפתגם הלטיני "צפה לקבל מזולתך את היחס שנתת לו". בצבא שלנו קיצרו את הביטוי והפכו אותו למנטרה של יחסי פקוד-מפקד: יחס גורר יחס, ויש גם הרחבה אירונית: "יחס גורר יחס – ולהפך".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מודיע בהכנעה, גאון גדול הוא לא

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: