Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עממית’

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה  לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים.  יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס.  מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים.  חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שמות המדינות המרכיבות את הפסיפס העולמי של המאה ה-21 נוצרו בתרבויות שונות ובמסורות שונות, ומשמעותן זרה למי ששייך לתרבות אחרת. זה אינו המצב עם השמות הרשמיים, המלאים. אלה בנויים כבר על מסורת משותפת ועל אחידות יחסית. אפשר ללמוד מן השמות האלה לא מעט, ויש גם הפתעות.

השם המלא של מדינה מכיל בדרך כלל הגדרה אחת או יותר, ואחריה השם המסורתי. רק 15 מדינות קוראות לעצמן בשם הבסיס, ללא תוספות, וביניהן קנדה ויפן, ששמה הרשמי הוא ניפון. בין כל היתר הנפוצה מכולן היא 'רפובליקה'. כשני שליש ממדינות העולם הן רפובליקות. רפובליקה היא מילה לטינית, הלחם של רֶס (ישות או איגוד)+פובליקום (של הציבור). גירסתה המודרנית המובילה היא הרפובליקה של צרפת, שהדיחה את המלך ואת הממלכה הצרפתית, ונפלה וקמה אחר כך עוד חמש פעמים.

רפובליקה היא על פי הגדרתה המילונית "משטר מדיני שבו בוחרים אזרחי המדינה את הנשיא ואת הממשלה לזמן קצוב", ומכאן שמדובר במשטר דמוקרטי. רשימת הרפובליקות גורמת לכל המעיין בה להרים גבה. אפשר למצוא בין הרפובליקות את אוגנדה, ואת מיאנמר, היא בורמה, שעל תושביה נכתב שאינם מכירים כלל את המילה דמוקרטיה, ואלה רק שתי דוגמאות.

הניגוד בין המשטר לבין שמה של המדינה אינו חדש. היום לא נקראת אף אחת מן המדינות 'דמוקרטיה', אך בתקופת השלטון הסובייטי של מזרח אירופה נקראו המדינות שתחת כנפיו "הדמוקרטיות העממיות". במדינות האלה לא היו בחירות חופשיות, ובוודאי לא משטר דמוקרטי. גם היום מעורבת המילה 'דמוקרטיה' בשמות הרשמיים של כמה מדינות, והרשימה מכובדת ומאתגרת: 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה', 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית לאוס', 'הרפובליקה הדמוקרטית של סומליה', 'רפובליקה פדרלית דמוקרטית של אתיופיה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם', ומעל כולן 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה', הלא היא צפון קוריאה.

מה הביא דווקא את המדינות האלה להכריז על עצמן כרפובליקות דמוקרטיות, כלומר, דמוקרטיה בריבוע? הדמוקרטיה, גם היא יציר המחשבה היוונית, נחשבת צורת המשטר הרצויה, העומדת במבחן המוסרי של ניהול המדינה. קרל מרכס אמנם שאף ל"דיקטטורה של הפרולטריון", אבל דיקטטורה היא מילה מתועבת אפילו בעיני הצפון קוריאנים. הדיקטטורה של הפרולטריון מגולמת עם זאת במילה 'עממית', שם קוד למדינות בהשראה קומוניסטית. בראשן 'הרפובליקה העממית של סין', שכבר זנחה את רעיונות שלטון העם של מאו, אבל אל הדמוקרטיה לא הגיעה. יש גם שמות מפורשים יותר בעניין זה: 'הרפובליקה הקואופרטיבית של גיאנה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית של סרילנקה' ועוד. מול אלה קמו לא מעט "רפובליקות איסלאמיות" כמו איראן ומאוריטניה, ו"רפובליקות ערביות" כמו מצרים וסוריה. יש גם שמות מיוחדים כמו 'הרפובליקה המרוממת של סן מרינו', ו'הרפובליקה ההלנית', הלא היא יוון.

הנוכחות הגבוהה של הרפובליקות נתמכת בעיקר משלושה כיוונים. ארצות אפריקה, שהשתחררו מעול הקולוניאליזם במחצית השנייה של המאה העשרים, קראו לעצמן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רפובליקות. כך גם הארצות שהשתחררו באסיה ובאוקיאניה. ארצות דרום ומרכז אמריקה קרויות רובן ככולן רפובליקות. המונח 'רפובליקת בננות' נולד ככינוי להונדורס ואחר כך לשאר ארצות מרכז אמריקה בעקבות ההשתלטות של אילי הון אמריקנים על מטעי הבננות שלהן, ודרכם על שלטונות בובה שהקימו. גם ארצות הגוש הסובייטי שזכו לעצמאות אחרי נפילת חומת ברלין קראו לעצמן רפובליקות, ונפטרו מהתווית המעיקה של "דמוקרטיה עממית".

הכינוי העצמי הרווח ביותר אחרי הרפובליקה הוא 'ממלכה', כלומר, מדינה שתחת שלטון מלך. כ-15 ממלכות שוכנות היום בעולם, והן מתחלקות לשתיים. מחציתן בליבה של הדמוקרטיה המערבית, אירופה. בעוד צפון קוריאה רוצה להיקרא רפובליקה דמוקרטית, בריטניה, הולנד, דנמרק ונורווגיה מעדיפות להיקרא ממלכות, למרות שלמלך או למלכה שלהן אין כל סמכות שלטונית. לצידן כמה ממלכות של ממש, בעיקר באסיה, כמו ירדן, בהוטן, נפאל וטונגה. גם מדינת ישראל מעדיפה לקרוא למה שמייצג את המדינה ומעמדה בשם התואר 'ממלכתי'. את התואר הזה הכניס לשפה בן גוריון בשנות העשרים של המאה הקודמת, גם בהשפעה רוסית, וגם ברמז לממלכות ישראל ויהודה הקדומות.

ישראל היא 'מדינה', שאינה שם נרדף לרפובליקה, שהרי מדינה אינה מוגדרת על ידי משטר זה או אחר. מן הסתם גבר כאן הצורך בשם עברי. מדינה מתייחסת במקרא, במגילת  אסתר, לעיר או לחבל ארץ, ומשמעותה 'אזור שחל בו דין משותף'. בערבית 'מדינה' פירושה עיר, ובארצות רבות, לא רק ערביות, מצויות ערים ששמן מדינה. ה'מדינות' השותפות לישראל אינן חבורה מלבבת במיוחד: אריתריאה, בחריין, גרנדה ואפילו לוב, ששמה שניתן לה על ידי מועמר גדאפי היה 'מדינת  ההמונים הערבית הסוציאליסטית הלובית'. הוותיקן מגדיר עצמו "מדינת עיר".

12 מדינות מגדירות עצמן כפדרציות, בוואריאציות שונות: ברית, פדרציה, חבר לאומים ועוד. ביניהן אפשר למצוא ליד ארצות הברית את אוסטרליה, ברזיל, רוסיה, גרמניה, איחוד האמירויות, וגם את איי בהמה ודומיניקה. מקסיקו קוראת לעצמה "ארצות הברית של מקסיקו", שכנתה מצפון גנבה לה את המותג.

נותרנו בעולמנו גם עם נסיכויות כמו אנדורה וליכטנשטיין, סולטנויות שתיים: ברוניי ועומאן, ודוכסות אחת: הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. הדר המלכות, כך נראה, עזב את העולם החופשי, אבל הגעגועים האלה משוקעים עדיין בשמות המדינות, והם שם כדי להישאר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

הרפובליקה המרוממת והדמוקרטיה העממית

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: