Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עכבר’

הקמצנות נחשבת תכונה שלילית. האדם הנדיב משתף אחרים ברכושו, הקמצן שומר עליו מכל משמר. הסלחנים יגידו שקמצן אינו אלא גירסה מוקצנת של החסכן, שהיא תכונה מוערכת. זה גם מה שמספרים הקמצנים לעצמם.

בעברית יש כמה מילים נרדפות לחבורת הקמצנים, אך רובן לא שרדו, או נחתו במשלב הספרותי. 'כילַי' מופיע פעמיים בספר ישעיהו: "לכילי לא ייאמר שוע" (לב 5), ושני פסוקים אחר כך בצורה מקוצרת: "וכֵלַי כליו רעים". לא ברור מהיכן הגיעה המילה כילי לשפה, ובכל מקרה את מקומה תפסה 'קמצן', המופיעה  בספרות חז"ל: "מעשה בציפורי שנטל חלקו וחלק חברו, והיו קורין אותו בן קמצן". כאן המקור שקוף: הקמצן הוא בעל היד הקמוצה, בניגוד לנדיב, בעל היד הפתוחה. הביטוי 'יד פתוחה' מופיעה בתהילים (קמה 16). קימוץ היד, שממנו נגזרו המילים קומץ, קמצוץ ואחרות דבק בתלמוד באדם שאינו מחלק את רכושו ונזהר עליו, גם בפועל: "עשירים מקמצין". קימוץ הפה, אגב, הוביל לתנועת הקמץ. המונח קמצנות מופיע לראשונה אצל רש"י, המעמיד זו מול זו את תכונת הוותרנות ותכונת הקמצנות. קמצא ובר קמצא היו שני קמצנים שרבו ביניהם ובגלל שנאתם חרבה ירושלים. מדרש השם המאוחר קבע שהם נקראו כך עקב קמצנותם.

לצד זה הציע התלמוד גם את המילים 'צייקן' ו'עצרן'. צייקן משמשת פה ושם בעברית הספרותית. הסלנג העניק לטיפוס הלא פופולרי הזה את המילה 'בונקר', וסטראוטיפ הקמצנות דבק בפרסים (במלעיל) ובתימנים.  תרומה חביבה לגלגולי הקמצן הביאה לימור, אורנה בנאי בשבילכם, ב"רק בישראל" ב"קַמְצָנֶטִים", הלא הן המנות הקטנות עד זעירות המוגשות במסעדות בראשית הארוחה. מן המילה קמצן נגזר שורש חדש, קמצ"נ, ופעלים חדשים: לקמצֵן ולהתקמצֵן. התכונה זלגה לתחום הדיבור. על השתקן נאמר שהוא מקמץ במילים, ועל מי שלא מפרגן – מקמץ במחמאות.

הקמצן והקמצנות זכו גם ללא מעט מטבעות לשון. בבן סירא מופיע הביטוי "יד קפוצה", גירסה קרובה של היד הקמוצה, כנגד היד הרחבה המבטאת נדיבות, לפעמים ללא חשבון. על רבי יודן מסופר במדרש כי "היה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה", ועל כן "נעשה אותו אבא יודן עני". במסכת חגיגה מופיע באותו עניין הביטוי "יד מעוטה". במדרש ספרִי הקמצן הוא אחד  ש"קשה להוציא ממנו פרוטה כצור". נוהגים לצטט את הפסוק מספר שמות "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" משה ואהרון נענשו כזכור על ספקנותם ביחס לאפשרות הזו. כשמדובר בקמצן העניין ברור: מהסלע הזה לא יצאו  מים. הדימוי החביב מכולם הוא העכבר השוכב על הדינרים, המקור בארמית, מסכת סנהדרין: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי" [אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים].

הפולקלור היהודי מלא וגדוש פתגמי קמצנים, ולהלן מבחר.

יהודי מרוקו אומרים: ייתן לך מעט, ויעליב אותך הרבה. וגם: בעל הבָקָר לא יתן תבן.

ביידיש הפתגמים ציוריים במיוחד, והם עוטפים את העקיצה באמירה חיובית לכאורה:  מן הקמצן אפשר לקבל את החלק הרך של האבן. גם: הוא סופר את הגריסים בסיר. וגם: הוא מראה לאחרים היכן גר יהודי טוב (כלומר, מכוון את השואלים לנדבן במקום לתת מעצמו).

יהודי בוכארה אומרים: באין רצון לב רבו נימוקיו.

יהודי עירק אומרים: הגמל נושא זהב ואוכל קוצים. הפתגם הזה מעיד על נוהגו של הקמצן לחסוך גם מעצמו כדי לשמור על רכושו.

יהודי גרמניה אומרים על הקמצן: המילה 'נתינה' אינה מופיעה במילון שלו. וגם: מאה אלפים בארגזו, ואף לא אגורה מכיסו.

יהודי לוב מספרים: המפלצת ערכה חתונה, והכיבוד נאכל על ידי בניה.

יהודי טוניס: העז חוששת לבלוע, פן תפסיד את מה שבפיה.

יהודי כורדיסטן:  העשיר הזה הוא אילן יפה, אבל פירות לא ישא.

יהודי גאורגיה עורכים השוואות: הקמצן אינו שבע מזהב, הצמא לדעת אינו שבע מן הדעת. וגם: הרכוש הוא אדון לקמצן ועבד לחכם. הם משווים את הקמצן לפרה: כשבאו לחלוב את הפרה היא אמרה "אני שור", וכשבאו לשים עליה מחרשה אמרה "אני פרה".

היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן, כלומר, נדבה מהקמצן. הם מספרים על אדם עשיר שהזמין אדם נזקק לארוחה, אלא שהמנות הוגשו רק לעשיר ובני משפחתו. כאשר סיים הודיע: "אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות".

אמרה מזרח אירופית מספרת על סדר העדיפות של הקמצן: "שלום עליכם – בפה מלא. תקיעת כף – בשתי ידיים. כסף – אף לא פרוטה אחת". כך גם בשיחה להלן: "- יעקב, אתה ישן? – מה יש? – הלווה לי שלושה רובלים. – אני ישן! אני ישן!"

יהודי פרס מספרים על עשיר קמצן שהצטער כל כך על כל פרוטה שהוציא, שכאשר אכל דבר מה המאכל נתקע בגרונו וכמעט נחנק. שכן נדיב ריחם עליו והזמין אותו לארוחה, והעשיר אכל לתיאבון, הרי זה אינו הכסף שלו. יום אחד מצא השכן צרור כסף בביתו של העשיר וקנה ממנו מזון לארוחה. העשיר הגיע לארוחה, ושוב נתקע הבשר בגרונו: "האוכל הזה הגיע מצרור הכסף שאבד לי", אמר בכעס.

ספר הבדיחה והחידוד של אברהם דרויאנוב מקדיש מקום נכבד לבדיחות קמצנים. כמה מהן מובאות כאן, בתרגום לעברית עכשווית.

אמרו לעשיר קמצן: "יש לך ממון קורח ואתה אפילו לא נהנה ממנו. אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה הרביעית, המיועדת לבהמות!" ענה הקמצן: "מה אני אשם? אני קבעתי שלא תהיה מחלקה חמישית?"

ביקשו מעשיר קמצן נדבה להקמת גדר לבית קברות. ענה הקמצן: "אינני נותן נדבה לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם כן, למה צריך גדר?"

זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו כסף רב לצדקה. תמהו הכל: "קמצן שכמותו מגלה נדבנות מופלגת!" פיקח אחד ענה: "מה התימה, האם הוא נותן מן הכסף שלו? הוא נותן מהכסף של יורשיו".

עשיר קמצן הלך לעולמו. תפסו אותו מלאכי חבלה ודחפו אותו לגהינום. התעקש הקמצן וצעק: "עשיתי מצווה גדולה! לפני ארבעים שנה קיימתי נפש בישראל, נתתי פרוטה לעני והוא קנה לחם". מלאכי החבלה עיינו בפנקסים וגילו שהעשיר דובר אמת. הגיעו לכיסא הכבוד וביקשו את פסיקת הקדוש ברוך הוא. התייעץ הקדוש ברוך הוא עם הפמליה שלו ופסק: "החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שתי חיות המחמד המובילות הן כידוע כלבים וחתולים. כל אחת מהן מייצגת טיפוס יחסים אחר, מנוגד בתכלית. הכלב אוהב קרבה, חיבוק, ליקוק ובמקרים קשים נביחה מאיימת ונשיכה. החתול הוא הטיפוס המרוחק, המרוכז בעצמו, קר הרוח. אוהבי כלבים ואוהבי חתולים מאכלסים שתי קבוצות שכמעט אין ביניהן חפיפה.

כמו הכלב, גם החתול זכה להתנחל בלשון בדרכים רבות. המילה 'חתול' עצמה מופיעה בלשון חז"ל, לצד המילה הארמית 'שונרא', ומקורה במילה הארמית חתולא. מעבר לכך אין ל'חתול' עקבות בשפות המוכרות לנו. שונרא, שיש לה גם מקבילה בערבית, יוחדה מן החתול למשמעות חתול בר או חתול פרא כבר בתלמוד, שנאמר "הרואה חתול בחלום, באתרא דקרו ליה שונרא [במקום שקראו לו שונרא] – נעשית לו שירה נאה, שינרא – נעשה לו שינוי רע". בעברית החדשה יוחד השם 'שונָר' לחתול הבר, לינקס.

לצד אלה עורר החתול את דמיונם של מעניקי השמות לבעלי חיים ולצמחים. תת-משפחה של זוחלים היא חבורת נחשים הקרויה 'עיני החתול'. דג החתול הוא שמו העברי של הדג הגדול והמפחיד משהו catfish. רכיכות הקרויות גם מסרקיות נקראות 'מסרק כף החתול'. בעולם הצמחים 'זנב החתול' הוא סוג עשב המזכיר קנה סוף, ונקרא כך על שם מעין זנב אדום היוצא מן הגבעול שלו. הפרח 'ציפורני החתול' נקרא כך בעקבות צורת הפרי של הפרח.

החתול צץ גם בעולם הרפואה, וכך זכינו למחלת עור הקרויה 'שרטת החתול', ונגרמת בדרך כלל בעקבות שריטה של חתול, בעיקר אצל ילדים. 'תסמונת יללת החתול' היא תופעה גנטית של מחסור בכרומוזום 5 אצל תינוקות, הגורם להם בין היתר להשמיע יללה גבוהה המזכירה יללת חתול. בתחום הימאות אפשר למצוא את עוגן החתול המשמש למעגן כלים קטנים, ובתחום החינוך הגופני את התרגיל 'גבנון החתול', עמידה בגב קמור. הסברים מיותרים.

מעמד מיוחד יש לחתול כשמגיעים לעולם המין. בעוד האשה השנואה היא כלבה, כלבתא או ביץ', האשה הנחשקת היא חתולת מין. המקור, איך לא, בצרפתית: chatte en chaleur (חתולה מיוחמת). תנועותיה של האשה הארוטית 'חתוליות', ובאנגלית היא קרויה pussy-cat, כאשר pussy משמשת בסלנג גם ככינוי לאיבר המין של האשה, וגם לחתולה. ולמה נקראה כיכר ציון 'כיכר החתולות'? האם על שם נערות המסתובבות שם, ואולי עדרי חתולים? בכל מקרה, המילה נהגית במלעיל כיאה לירושלמים. החתול הזכר קרוי ביידיש קוטער, והוא הפך שם נרדף למתבכיין עקב נוהגו לבכות בעת הייחום, או כמו שאומרים ביידיש, ער טרענט און וויינט, הוא דופק ובוכה. החתול זכה גם לדימויים פחות מחמיאים כשמדובר באנשי הרחוב. 'חתול אשפתות' הוא דימוי לחסר בית המשוטט ברחובות, ועל אדם חסר השכלה אך שולט בחוקי המציאות אומרים שיש לו 'חוכמה של חתול רחוב'. בעולם הפשע זוכים לכינוי 'חתול' או 'חתול מטפס' פורצים המפליאים בטיפוס על קירות ומרזבים.

התלמוד מרבה לעסוק בחתולים, וביחסיהם עם חיות אחרות. רבי יוחנן אומר: "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואחר כך בועל". מטבע הלשון "משחק של חתול ועכבר" נפוץ בשפות רבות, וגם מהווה בסיס לסדרה המצוירת המיתולוגית טום וג'רי. מכאן גם הפתגם הידוע, שיש לו גירסאות בשפות רבות: כשהחתול מסתלק העכברים שמחים.

המדרש מסביר מדוע עכברים פוחדים מחתולים. הסיפור מתחיל בימי אדם הראשון, שבהם חיו החתול והעכבר יחד בשלום. יום אחד, מספר המדרש, "נכנסה תחרות בלבו של עכבר על חתול, והלך אצל אדם. אמר לו: אדוני, תן לי רשות על החתול להורגו, שהוא גנב וקוביוסטוס. אמר לו אדם: הואיל וסיפרת עליו לשון הרע תהיה לו למאכל. מיד קפץ החתול על העכבר והרגו". בהמשך נמלט העכבר, אבל השניים נפגשו בתיבת נוח. החתול גילה את מקום העכברים בתיבה, נשך את העכבר, וזה רץ לנוֹח. נוח תפר את הקרע, ולכן על פי המדרש הוא נקרא איש צדיק. סיפור השנאה בין הכלב לחתול נובע על פי המדרש מקרב טריטוריות וקנאה עוד מימי אדם הראשון.

החתול צץ בכמה מטבעות לשון מובילות, רובן ככולן מתגלגלות בשפות ותרבויות שונות, וקשורות באמונה על כוחו של החתול, המוכרת גם מהתרבות המצרית הקדומה. הביטוי "עבר ביניהם חתול שחור" שמקורו ביידיש נובע מהאמונה התפלה על כוחו המאגי של החתול השחור. בפולקלור היהודי-ספרדי בירושלים נהגו לומר: "חתולה שחורה הנקרית בדרך היא סימן לסכנה קרובה". על כך שר יעקב שבתאי בשיר 'שונרא':  "יש אומרים שידוע כי חתול שחור מזל ביש הוא מביא, אך עד כה רבותי, המזל הביש הוא דווקא לחתול".

שתי אמרות משלימות זו את זו. האחת בנויה על הניסיון: "החתול תמיד נופל על הרגליים", ומכאן שיש אנשים הדומים בעניין הזה לחתול. השנייה היא שלחתול יש תשע נשמות, וגם היא דימוי לאנשים המצליחים לחזור ולקום על רגליהם לאחר כישלונות. האמרה הזו מוכרת באנגלית כבר מהמאה ה-16, ומקורה בכך שהחתול יכול ליפול ללא פגע מגובה רב בזכות הכריות על כפות רגליו.

האמרה 'קנה חתול בשק' מקורה בהווי השווקים במאות קודמות, שבהם נהגו נוכלים למכור חתולים בתוך שק, כאילו היו חזירונים, ומכאן הגירסה האנגלית a pig in a poke – חזרזיר באמתחת. מקור הניב בצרפתית והוא מופיע לראשונה בטקסט מהמאה ה-14, ומייחסים אותו לנישואין שבהם החתן אינו רואה את הכלה לפני החתונה. בשימוש הצרפתי קיימת דו משמעות, שכן בשפה זו כמעט כל צירוף הכולל את המילה חתול (chat) מקורו בחתולה (chatte), שהוא גם כינוי לאיבר המין הנשי, ממש כמו באנגלית.

ומה קורה כשנותנים לחתול לשמור על השמנת? ברור שלא יישאר ממנה הרבה, אם בכלל. לפתגם הזה גרסאות חלופיות שונות. ביידיש אומרים: אין שולחים משלוח מנות באמצעות חתול. יהודי תימן אומרים: אין שמים חתול שומר על ריאה. בפרסית: נותנים לחתול לשמור על הבשר. באנגלית מרחיקים לכת: נתן לדראקולה לנהל בנק דם. ובערבית: מפסיד מי שנתן לקוף לשמור על כרמו.

וזה הזמן לשאלה המסקרנת, איך זה ולמה הסקרנות הרגה את החתול. האמרה האנגלית הזו מתייחסת לנוהגו של החתול לתחוב את אפו בכל מקום, והיא לקוחה ממחזה של בן ג'ונסון "איש איש ומזגו" משנת 1598. האמרה שובצה במחזהו של שייקספיר "מהומה רבה על לא דבר", שבו נכתב: הדאגה הרגה את החתול. בנוסח המוכר היום היא צוטטה לראשונה בכתובים בסיפור של או הנרי. לאמרה המקורית חלק שני: "הסקרנות הרגה את החתול, שביעות הרצון החזירה אותו".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חתול

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: