Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עיר’

ד"ר רוביק רוזנטל / מרגלית מצנעא, כרמל מדמשק ואדיר בן האופה

לצד השמות הפטרונימיים, שתי הקטגוריות הבולטות בשמות משפחה, בכל התפוצות ובשלל שפות, הן על פי מקומות יישוב ועל פי מקצועות ותכונות. השמות ניתנו בתקופה שבה שם המשפחה הפך לחובה, ולכן ניתן לקשר בין מקום מגורי המשפחה או מקצועו של האב באותה תקופה, אף כי זה אינו תמיד המקרה. הקטגוריה הראשונה קרויה גם שמות טופונימיים.

שמות טופונימיים קיימים מאז ימי המקרא, בדרך כלל לאדם יחיד ולא לשושלת. יפתח הגלעדי וישי בית הלחמי נקראו כך על פי מקום מגוריהם, וכך משפחת החברוני מספר במדבר. בין התימנים יש לתופעה שורשים עתיקים והיא רחבה מאוד. שורשיה של מרגלית צנעני הם מצנעה, ושל שושנה דמארי – מהעיר דמאר. ההלך שאול לדני קיבל את שמו מהעיר לדן. לעיתים נהגו לתת למשפחות היהודיות שמות יישובים מחוץ לתימן כאשר המשפחה הגיעה משם או אבי המשפחה נהג לנסוע לשם לעסקיו, וכך אפשר למצוא אצל התימנים שמות משפחה כמו בונדאר (עיר בפרס), קוטה (על פי כלכותה) ועיראקי.

בין יוצאי הודו נהוגים שמות המסתיימים ב"קר", שפירושה "מִן": משפחת קהימקר באה מכפר קהים, משפחת תאלקר מהכפר תאל וכדומה. משפחת יזדי הפרסית מוליכה אל אירוע מן העבר. שבעים משפחות עברו בעקבות רעש אדמה מהעיר יזד לעיר משהד, אבל שמרו על שם העיר ממנה עברו. יוצאי צפון אפריקה תרמו את חלקם: אלפאסי מפאס, דרעי ואדרי מהעיר דרעא ורבים אחרים. השם בגדדי היה נפוץ מאוד בין יוצאי עיראק, אבל רבים שינו אותו בלחץ מדינת ישראל הבן-גוריונית. השם טולדאנו מקורו בטולדו. במדרש מאוחר טענו בני משפחת טולדאנו שזו הייתה מעין שבועה שלאחר הגירוש שלא לשוב לעירם: טולדו – לא! (טולדא – נו!). גרסה הפוכה אומרת שלאחר הגירוש אמרו אנשי טולדו בגאווה: "מטולדו אנו!"

האשכנזים לא טמנו את שמות יישוביהם בצלחת, ויעידו על כך למשל ההוגה הדגול ישעיה ברלין וראש עיריית קריית אונו בעבר אביגדור ורשה. אחרים הוסיפו סיומות שייכות, כמו דנציגר מדנציג וקראקובסקי מקראקוב, ויש שמות ששובשו. השם הנפוץ הלפרין מקורו בעיר היילברון בגרמניה הדרומית. היו שעיברו את שם המקום כבר בעבר הרחוק. רבי נתן המאתי בן המאה ה-13 הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו (באיטלקית: מאה), רבי שלמה ירחי מהעיר הצרפתית לונל בעקבות המילה הצרפתית שפירושה ירח. לעיתים שם היישוב הלועזי התחלף בשם עברי בעל צלצול דומה. כך החליף הרב מאיר ברלין את שמו לבר אילן, ושר החינוך בנציון דינור נקרא קודם דינאבורג (היום עיר בלטביה). לעומתם לשם משפחתו של ירון לונדון אין קשר לעיר לונדון, אלא הוא ככל הנראה שיבוש של לינדנר או אפילו של למדן.

שמות צפון אפריקאים בולטים קרויים על פי מקומות. משפחת אבוהב הגיעה ממקום יישוב שנקרא אום אל אבוהב בטוניסיה, אם כי יש לשם פירושים נוספים. ומהיכן הגיעה משפחת סוויסה? האם מסואסה בנפת סנטנדר בספרד, או מסויסיה במחוז סוס שבדרום מרוקו, ואולי מהעיר סוסה בתוניס, ושמא מעיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה? ואולי הפירוש הוא פשוט קווצת שיער, מילה בערבית בֶרבֶרית. השם שָאמי לעומת זאת אינו רב-משמעי. "שאם" הוא השם הערבי של דמשק, "שאמי" הוא מי שהגיע מדמשק. מכאן גם שמו של הח"כ לשעבר כרמל שאמה.

בישראל החדשה נתנו עולים מתפוצות שונות שם עברי למשפחתם. בשנת 1943 הגיע מנחם שטוב לישראל. בקיבוץ שאליו הגיע המליצו לו כאמצעי זהירות לתרגם את שמו מ"שטוב" ל"חדר" על פי פירוש המילה בגרמנית, אבל מאחר שקרובי משפחתו התגוררו בחדרה קרא לעצמו חדרתי. בקרית ארבע חי, כנראה לא במקרה, אברהם חברוני. השבוי הבכיר אסף יגורי נקרא על שם קיבוצו, יגור, וכמוהו השר לשעבר חיים גבתי, איש קיבוץ גבת, ונוח כינרתי מכינרת – יועץ ראש הממשלה להתיישבות. יגאל אלון, שהתבקש על ידי בן-גוריון לשנות את שמו כמו יתר אלופי צה"ל, התלבט בבחירת השם. בן-גוריון הציע לו בין היתר להיקרא יגאל הגלעדי, "כי אתה תכבוש את הגלעד". אלון (אז פייקוביץ) עיווה את פניו ואמר: "ואם אני אכבוש את נבלוס, תקרא לי הנבלוסי?" בן-גוריון פרץ בצחוק וההצעה ירדה מן הפרק.

הבלשן ד"ר רפיק אבו בכר מביא כמה עשרות שמות משפחה בין ערביי ישראל הנשענים על שמות יישובים, ביניהם נבלוסי על פי נבלוס, היא שכם, רמלאווי על פי רמלה, תרשיחאני מתרשיחה, עכאווי מעכו, חיפאווי מחיפה, עזאווי מעזה ואחרים. על שם הכפר שנחרב זרעין נותרה משפחת זרעיני, ועל שם הכפרים ענבתא וביתוניא ביו"ש קרויים משפחות ענבתאווי וביתוני. שמות לא מעטים מרמזים על מקורה של המשפחה מחוץ לארץ ישראל, ובהן משפחות מצראווה ומצרי שהגיעו ממצרים, תורכי, זחלאווי על פי זחלה שבלבנון, חלבי ועוד.

שמות משפחה על פי מקצועות נפוצים מאוד בשפות רבות. השמות הנפוצים ביותר בארצות הברית הם סמית' – חרש מתכת, ובייקר – אופה. בשפות דוברות ספרדית נמצא את מולינֶרו – טוחן, זַפָּטֶרו – סנדלר, וגואררו – לוחם. אלקולומברי הוא אדם העוסק בגידול יונים. בין יוצאי צפון אפריקה נמצא את אבוטבול מוכר התופים, אלחנאתי מוכר החיטה, אסיאג יצרן התכשיטים ועוד. אחד השמות המרוקאים הנפוצים ביותר בישראל הוא דהן, שפירושו צַבָּע, סייד או צייר, והוא מרמז על מקצוע פופולרי בין יהודי מרוקו.

בגזרת המקצועות בשמות המשפחה היהודיים מככבים שמות עבריים בולטים של בעלי מקצועות תנכיים ובעיקר משנאיים, אך גם מאוחרים יותר: קצב, חזן, שוב (שוחט ובודק), נגר, חייט, דיין ועוד. פרופסור אהרן דותן טען שכבר בתלמוד יש מעין שמות משפחה המבוססים על מקצועות, כמו רבי יוחנן הסנדלר, או רבי יצחק נפחא, והוא קורא להם "שמות חניכה". אחת הדמויות המוכרות במסורת התימנית הוא רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי: יחיא אלטביב. טביב, רופא בערבית, הוא שם משפחה תימני נפוץ, מהסופר מרדכי טביב ועד בעליה לשעבר של של בית"ר ירושלים אלי טביב. בין הפרסים נמצא את נַגָ'אר (נגר), כַּפָאש (סנדלר), זַרְגַרִיאָן (צורף זהב), וכן מופזזכאר המצפה כלים ותכשיטים בכסף. זהו שמו המקורי של שאול מופז, והוא חבר בשם העברי לפסוק המקראי "ויעשהו זהב מופז", כלומר, זהב מזוקק.

גם בין האשכנזים שמות רבים שמקורם בבעלי מקצוע. סב סבו של אדיר מילר היה טוחן, האב המייסד של שייע גלזר היה זגג, ושל עופר שכטר – שוחט. שמות נפוצים פחות הם בוכבינדר (כורך), גייגר (כנר), שפייזמן (סוחר או ספק מזון), ויש מהם שנעלמו כמעט כמו וונדהיילר (מרפא פצועים) וטבקסמן (מוכר טבק). קובץ' ההונגרי שייך לארגון הנפחים יחד עם חדד הערבי, שמידט הגרמני וקובל הרוסי-פולני. שוסטר, ספוז'ניק וצ'ובוטרו הם סנדלרים. אריה זייפר הוא בן בנו של עושה סבונים, כמו חיים סבן, בט מידלר (רוסית) ומשפחת סַפּוּנרו מקריית אונו (רומנית).

רוב מחדשי השמות לעברית בישראל החדשה בחרו בשמות חדשים ולעיתים מנותקים מהמסורת המשפחתית, חלקם שמות מקצועות המיוסדים על אתוס העבודה החקלאית. אפשר למצוא ביניהם את פרופסור אברהם יוגב, האלוף המנוח מאיר זורע, רואה החשבון חיים חקלאי, או את הזוג הבוטני אורנת ואורן נוטע מהיישוב מתן. מעניין מה היה מקצוע סב סבו של ליאוניד שדכן מהתנחלות עץ אפרים, ומעניין עוד יותר מהיכן קיבל אברהם בנקאי מרמת גן את שמו, ומה השם הזה נותן לו מול הבנקאי שלו.

ברשומה השלישית האחרונה: על שמות תכונות, ראשי תיבות וסתם שמות מוזרים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.

המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.

מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.

נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּהחתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).

בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).

בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.

סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.

 

נגה פורת / מכתתים רגליים לכיתה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: