Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עיר שדה’

השפה מתרחבת ומתעשרת באמצעות דימויים. במקום ליצור מילה או ביטוי עבור כל תופעה הדורשת זאת, אנחנו מרחיבים משמעות של מילה קיימת, באמצעות הכוח המדמה. כך נוצרים למילים ולביטויים רובדי משמעות חדשים, והם מתכתבים אלה עם אלה. הדימוי הוא חד סטרי – מהמוחשי, הפיזי, מה שנתפס בחושים, לרעיונות מופשטים יותר.

המקורות לדימויים מגוונים: איברי הגוף, בני המשפחה, חפצים יומיומיים, מזון ועוד. אחד המקורות האלה הוא העולם הסובב אותנו ונגלה לעינינו: הנוף. הנוף, כמו תחומים אחרים, לא עבר שינויים מפליגים מהעת העתיקה ועד היום, פרט לכך שכיסינו אותו בשלמת בטון ומלט. לכן הוא בסיס פורה מאוד להרחבות ולדימויים. השיטוט בדימויי נוף ייעשה בסדר אלפביתי.

אופק. הקו הנגלה לעין ומפגיש בין האדמה או המים לשמים הוא אמנם קו דמיוני, אבל לחושים הוא נתפס כמציאות. המילה נכנסה לעברית בשלב מאוחר, בימי הביניים, בעקבות המילה הערבית אֻפְק. בעולם הדימויים הוא התגלגל למשמעות "התופעה הרחוקה ביותר הנגלית לעין". כשמסתמן פתרון לבעיה היא "נראית באופק", וכשמדובר ביחסים מדיניים מסתמן "אופק מדיני". מכאן התגלגל לעולם התרבות וההשכלה. ככל שאדם יודע ומכיר יותר את העולם בתחומים רחבים הוא בעל "אופקים רחבים", וההשכלה "מרחיבה את אופקיו".

גבעה. הגבעה מציגה אפשרות נוספת בהרחבה של מונחי נוף: היא הופכת חלק ממיתוס, במקרה שלנו, מיתוס ציוני. המילה עצמה מסמנת היום מעין הר נמוך, אך במקרא היא כנראה מילה נרדפת להר. מאבקים על כיבוש גבעות במלחמות השונות נכנסו למיתוס, מ"גבעה 24 אינה עונה", ועד גבעת התחמושת. מיתוס הגבעות משרת את תנועת ההתנחלויות, ומכאן גם המונח 'נוער הגבעות'. בתנ"ך מופיעים זה לצד זה "הרים וגבעות", וכך אירע שביטויים משפות שונות שבהם מופיעה המילה 'הר', זכו להרחבה בתרגום לעברית ל"הרים וגבעות". מי שמשמיע הבטחות מפליגות וחסרות כיסוי "מבטיח הרים וגבעות", ומי שמגלה יוזמה וכושר מנהיגות יודע "להזיז הרים וגבעות". בעקבות ספר יחזקאל נוצר שימוש אירוני לדבר מה המתפשט בלי שליטה: "על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן".

הר. בעוד שהגבעה היא תוואי פני הנוף השגרתי כמעט במקומות שונים, ההר הוא מה שנישא מעל, המיתוס של הגבורה העילאית, כדברי ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר: "למות או לכבוש את ההר". ארץ ישראל מרוצפת בהרים שלרבים מהם מעמד איקוני ויסוד קדוש: הר הבית, הר הברכה והר הקללה, ליד שכם. הר הצופים וכמובן, הר סיני שבו ניתנו לעם לוחות הברית. לצד אלה 'הר' הוא דימוי פשוט לדבר מה גדול. במשרד מצטבר "הר של מסמכים", בבית המשפט "הר של ראיות", ואדם מגודל לגובה ולרוחב הוא "הר אדם". כאשר הדבר הגדול מתגלה כקטן וחסר חשיבות נאמר כי "ההר הוליד עכבר", בעקבות משל לטיני. ההר הוליד סיפורים נוספים שהפכו למטבעות לשון. בעקבות סיפור ערבי נוצרה המשוואה "אם ההר לא רוצה לבוא למוחמד, מוחמד יבוא אל ההר". המגזימים "רואים צל הרים כהרים", מי שפועל בתנאי סכנה מתמדת "יושב על הר געש", שהוא במקור הר בנחלת אפרים. שופט מחמיר או פוסק הלכה קובע כי "ייקוב הדין את ההר", כשמכריחים מישהו לעשות דבר מה "כופים עליו הר כגיגית", ותלמיד ישיבה מוכשר במיוחד הוא "סינַי ועוקר הרים", שהרי הוא "עוקר הרים וטוחנם זה בזה".

ים. הים עורר תמיד את דמיונם של בני האדם. הדימויים מתייחסים למרחבי המים העצומים, ועל כן הפך 'ים' דימוי לכמות גדולה. מי שהתמזל מזלו זוכה בפיס ב"ים כסף", בהפגנות ענק נראה לעין "ים אדם", ונינט החלה את דרכה במוזיקה ב"ים של דמעות". "ים התלמוד" מתייחס לאוצר העצום של התורה שבעל פה. גם ימים ספציפיים שונים זכו להרחבה. ראשון בהם הוא "ים סוף", שהתפרסם בכך שנחצה לשניים ביציאת מצרים, ונחשב אחד המהלכים הסבוכים והקשים ביותר לביצוע אפילו לאלוהים ומלאכיו, ומכאן נאמר למשל על יצירת זיווגים שהם "קשים כקריעת ים סוף". הים התיכון, מונח שמקורו בגרמנית דווקא, זכה אצלנו להרחיב משמעות בשם התואר "ים תיכוני", המתייחס לארצות ולתרבויות הסובבות את הים התיכון. הצירוף נפוץ בשיח הישראלי כהגדרה תרבותית הכוללת את המוזיקה המזרחית וההשפעה היוונית. ובל נשכח את ראש הממשלה משנות השמונים, יצחק שמיר, שהתייחס בזלזול לניסיונות להגיע לפשרה עם הערבים: "הערבים אותם ערבים, הים אותו ים".

יער. ישראל אינה משופעת ביערות, וביטויים כמו "יערות גשם", "יער עד" או "יער בראשית'" מספר בן סירא הם דימויים אוניברסליים או מיתולוגיים. עם זאת התעשר עולם הביטויים שלנו בשני נכסי צאן ברזל שהיער מככב בהם. הביטוי "לא דובים ולא יער" מתייחס לספר מלכים ב' ובו סיפור נורא על "שתים דובים" שיצאו מהיער וטרפו 42 ילדים. התלמוד מרגיע: "לא יער הווה ולא דובים הוו", מדובר באגדה או במשל. הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער", כלומר, העיסוק בפרטים מקשה על הבנת התופעה הכללית, מגיע מתרבויות שבהן היערות מרשימים יותר, כמו אנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית.

נוף. נוף הוא מה שנגלה לעין בטבע ובסביבה, ועל כך טבע טשרניחובסקי את הביטוי הידוע "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". נוף בתולי ופראי הוא "נוף קדומים", ירושלים קרויה בתהלים גם "יְפֵה נוף". הנוף הוא אחד הדימויים המובילים לתיאור סביבה חברתית, במונח "נוף אנושי". סביבה שבה אפשר ללמוד הרבה שימוש בשפה במרחב היא "נוף לשוני", ומי שמשתלב בסביבה, דומם או חי הוא פשוט "חֵלֶק מהנוף", כפי שכתב ושר שלמה ארצי: "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף. היום אני אורח".

עמק. גם העמק הוא חלק מהמיתוס, אבל הפעם בעיקר כמיתוס ציוני. 'העמק' הוא ערש ההתיישבות ומימוש הציונות בעבודה, בייבוש ביצות ובהקמת יישובים כפריים. "עמק הבכא", בתהלים, הוא סביבה מסוכנת הרוחשת סכנות ומוות. בתיאור קרב שהתקיים במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, בפיקודו של אביגדור קהלני, כינה כתב "במחנה" רנן שור את זירת הקרב "עמק הבכא". ביטוי מעניין הוא "הגיעו לעמק השווה", במשמעות הסכימו ביניהם, ניסחו פשרה. "עמק שווה" בספר בראשית הוא מקום בצפון ים המלח, אך המדרש קושר את שם המקום להוראת המילה: "ששם השוו כל האומות, ואמרו לאברהם: תהי מלך עלינו".

שדה. 'שדה' מחבר את הנוף והחקלאות, ועל עֵשָו נאמר שהוא "איש יודע ציד, איש שדה", כלומר צייד וחקלאי. לכאורה בשדה תמיד מעבדים דבר מה, אבל השימוש במילה מעיד שהכוונה גם לקרקע לא מעובדת, כמו "שדה בוּר" בלשון חכמים, או "עשב השדה" במקרא. 'שדה' משמשת בהרחבה לכל מה שמתרחש בחוץ, בטבע. 'חילות השדה' הם החילות הפועלים במרחבי הקרקע. "עיר שדה" מרוחקת ממרכז הארץ. בעקבות השימוש הצבאי נולדו ביטויים כמו "שדה קרב", ואפילו "שדה קטל". בית דין צבאי המוקם בעת לחימה הוא "בית דין שדה", ובהרחבה, משפט מהיר ללא ראיות והליך משפטי הוגן. בכל אלה משפיעות האנגלית והמילה field. בעקבות זאת 'שדה' מתרחב לתחומים שכבר אינם חלק מהמרחב הפיזי. "שְדה מחקר" הוא תחום שבו נעשים מחקרים מדעיים. "שָדה סמנטי" הוא מונח בלשני המתייחס למילים וצירופים השייכים לאותו תחום. ומהם "שְדות הציד הנצחיים". זוהי ממלכת המתים. מקור הניב בתרבות האינדיאנית, אך ככל הנראה הוא אינו קשור שם במוות.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: