Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עיצור’

אונומטופאות הן מילים שצלילן מעיד על משמעותן. 'צפצוף' מזכירה את ציוץ הציפור. 'אמא' מכילה את העיצור מ', האופייני גם לשפות רבות אחרות, והוא מזכיר את מלמול התינוקות ואת פעולות היניקה. ש' מופיעה בפעלים רבים הקשורים לנשיפת אוויר, כמו נשף, נשב, נשם, שאב, שאף ושרק. כל אלה נקראות גם מילות תצליל.

האונומטופאה נקשרת לתיאוריה רחבה לפיה השפות השמיות החלו את דרכן עם שורשים דו-עיצוריים, שלחלק מהם מקור אונומטופאי. צמד העיצורים ב"ז מחקה צליל הנוצר מתנועה מהירה: בזז, בוז, פזז, בזבז, חפז, פחז. הצמד ב"ע מייצג רתיחה וטפטוף: בוע, בעבע, נבע, בער; ולצידו פ"ח: פוח, נפח, יפח. הצמדים פ"צ, פ"ק וב"כ מדמים התפוצצות ומכאן פצ"ץ, בכי, הפך, בקבוק, אפיק, פג ועוד. כפי שתאוריית הדו-עיצוריות שנויה במחלוקת, כך אף דוגמאות אלה.

מילה אונומטופאית מפתיעה היא 'המון', שפירושה בתנ”ך קול שאון, קול המיה, מעין המהום. 11 פעמים בתנ”ך 'המון' מתייחס לצליל, כמו במפגש בין אליהו לאחאב: "קוֹל הֲמוֹן הַגָּֽשֶׁם". בכמה מקומות 'המון' הוא הקול שמשמיעים אנשים רבים: "קוֹל הָמוֹן בֶּֽהָרִים, דְּמוּת עַם־רָב, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים" (יג 4). מכאן קצרה הדרך כבר בתנ”ך להמון האדם, כלומר, האנשים המשמיעים קול המיה, כמו בצירוף "לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב ו 19). בלשון חכמים 'המון' הוא מונח ניטרלי: אנשים רבים. לפעמים הוא אפילו חגיגי, כגון במדרש המקראי לשמו של אברהם: אב המון גויים. עם השנים הפכה 'המון' שם נרדף לציבור חסר דעה וגס. 'המוני' הוא שם תואר המציין התנהגות גסה, וכמוהו 'המוניות'. בשלב מסוים פרשה המילה 'המון' מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל'הרבה', בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשירה בשיר "שבת בבוקר":" אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עיתון, ולי יקנו המון בלון".

הסכמה מסוימת יש לגבי המילה המקראית הבודדת 'בקבוק'. רד"ק כתב: "בקבוק הוא כלי חרש או זולתו שפיו צר ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופת ממנו עושה [קול] בקבוק". דעתו נתמכת בכתבים מאוחרים יותר ובמילון בן-יהודה. טענה נגדית היא שבקבוק הוא במקורו כלי נוזלים שטוח עם אוזניים שאינו משמיע קול ביקבוק.

מה מקורם של הזמזום, ושל הפועל האונומטופאי לזמזם? ההופעה הראשונה היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא, רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). ואולם, 'זמזום' במשמעות של היום היא מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום המודרני, ופירושו "קול לחש וחשאי". בן-יהודה חוזר אל התנ"ך: "ויש סוברים כי העם זמזומים בתנ”ך נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

תרומה מעוררת השראה לאונומטופאה העברית מביא ביאליק בסיפוריו ובשיריו. זיוה שמיר כותבת בספרה 'שירים ופזמונים גם לילדים' כי בחלק מסיפוריו של ביאליק יש חיקוי ישיר של קולות מן הטבע. תסססס כקול תסיסה, פרררר כקול התפוררות ופַק, פקיעת גחלת. בשיריו יש למילים האונומטופאיות מעמד עצמאי, המעניק לשיר ממד נוסף. ב"הב הב", קול נביחת הכלב, ששמיר מייחסת אותו לביאליק כמעט בביטחון, מהדהדת גם מילת הציווי והבקשה "הב". "רי רי רי" הוא קולו של הכינור בשיר "ויהי נער קטון". 'רי' פירושה בתנ”ך בהופעה בספר איוב גשם, רוויה: "אַף־בְּרִי יַטְרִיחַ עָב" (לז 11). "תוּר תוּר תוּר" בשיר "שובך" הוא קולה של היונה, וגם הדהוד לכך שהיא יוצאת לָתור אחר מזון לגוזליה. יש סברה שזה מקור שמה של הציפור 'תוֹר' בתנ"ך. "טוּ-טוּ-טוּט" בשיר הילדים "המכונית" אינה רק חיקוי הצופר, אלא גם מילה מן התלמוד, טוט, שפירושה תקיעת שופר.

שמות כלי הנגינה הם תחום טבעי לאונומטופאות. כלי הנשיפה המוביל בתנ”ך ועד ימינו הוא 'חליל', הנקשר להיותו כלי חלול, אך יש דעות שונות ביחס למקורו. יש סבורים שהוא גלגול של מילה שמית לקנה סוף, malilu האכדית, עקב דמיונו לסוף או שהוא נוצר מקנה סוף. יש גם השערה שהמקור אונומטופאי – ululu. 'תוף' הוא כלי ההקשה המקראי שעבר את משוכת הדורות, עד לתופים של ימינו. יש חוקרים הסבורים ש'תוף' היא מילה אונומטופאית, בעקבות הפועל השומרי דאבּ-דאבּ שפירושו להכות.

לא מעט מילים המייצגות קולות בעלי חיים הן אונומטופאיות, כמו צפצוף, ציוץ, קרקור, המיה, נערה, שאגה ונהמה. השיקול הזה מסייע גם לזיהוי בעלי חיים ספציפיים, בעיקר ציפורים. שמו של האוח נקשר לקריאת 'או הו'. יצחק אבינרי מונה שורת ציפורים ששמן נקשר לצליל הקול, חלקם מן התנ”ך: שרקרק, עגור, כרוכיה וכן החרק צרצר. הקוקייה היא הציפור הקוראת קו-קו, וכך בשפות רבות. הדעה הרווחת היא שגם 'עורב' הוא שם אונומטופאי, המחקה את קריאת העורב. גם הדיבור האנושי זוכה לפעלים אונומטופאיים: מלמול, פטפוט, ברבור, ובגירסה בינלאומית: בלה-בלה-בלה.

לאונומטופאות ייצוג נרחב בשפה הצבאית. מילה נפוצה היא 'בּוּם', שהוראתה קול נפץ. אפשר גם ברבים: בומים. מטוס העובר את מהירות הקול משמיע "בום על קולי". אחיו הקטן של 'בום' הוא 'פַּק'. בסרט "מבוזבזים" מספר אחר החיילים: "החיים עוברים על פי יציאה יציאה, כשאתה שומע פק אתה יודע שיצא פצמ"ר". פק ניתן גם להכפלה, ועל כן אחד מסוגי הרימון נקרא רימון פַּקְפָּק מאחר שהוא משמיע שתי נקישות. ובל נשכח את אנשי השב"כ, המוסד והמודיעין האמונים על חשאיות, הלא הם השושואיסטים, אנשי השושו, חיקוי ללחישת ההשתקה "שו… שו…".

או כמו שאומר רפי איתן ב"ארץ נהדרת": "שה, נותנים חדשות!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

משנכנס אדר מרבין בשמחה ומתכוננים לקריאת מגילת אסתר בפורים. מגילה זו מתייחדת משאר ספרי התנ"ך בכמה היבטים, ובהם ההיבט הלשוני. הרבה נכתב על המילים הפרסיות הרבות במגילה, שחלקן השתרשו בעברית. האומנם תרמה לנו המגילה רק מילים פרסיות? נהפוך הוא!  כמו עוד ביטויים עבריים ומילים עבריות, גם מקור הביטוי 'נהפוך הוא' מצוי במגילה (פרק ט, פס' א).

סיפור המגילה מתרחש בארמון המלך אחשוורוש, ולכן רק בה מופיעות מילים שונות מהווי המלוכה בפרס, למשל – המילה כֶּתֶר, כחלק מהצירוף כֶּתֶר מַלְכוּת (בין היתר, בפרק ב, פס' יז); המילה שַׁרְבִיט נגזרה משפות שמיות אחרות, ממילה קרובה למילה 'שֵׁבֶט' (במובן 'מקל, מוט') בתוספת העיצור השוואי ר' אחרי תחילת המילה (כמו במילה 'כורסה' לעומת 'כיסא', ראו כאן.

הסיפור נפתח במשתה שנערך "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (פרק א, פס' ה). רוב המפרשים הניחו שיש קשר בין 'ביתן' ל'בית' ופירשו מילה זו במגילה כ'ארמון המלך'. ואולם בן-יהודה במילונו, בעקבות רש"י, פירש  מילה זו כ'גן אילנות', והעלה את ההשערה שזו צורה משובשת של המילה הפרסית 'בוסתן'. כך או כך נתגלגלה המילה 'ביתן' ללשון ימינו, ובה יש לה משמעות חדשה: מבנה קטן המשמש לנופש, או מבנה זמני המוקם בתערוכה. חובבי העיצוב ימצאו עניין ברשימת הבדים ואבני הריצוף בארמון המלך (שם, פס' ו'). רשימת בדים נוספת מופיעה בפסוק הידוע:" וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (פרק ח, פס' טו). המילה חוּר מופיעה אף היא רק במגילה, ומציינת אריג לבן משובח (המילה 'בּוּץ' מציינת סוג אחר של בד משובח, אך אין היא בלעדית למגילה). המילה תַּכְרִיךְ (מהשורש כר"ך) מציינת בפסוק זה מין גלימה רחבה הנכרכת סביב הגוף. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'עטיפה, כריכה', וצורת הריבוי שלה, תכריכים, קיבלה את המובן הידוע של אריגים לכיסוי גופה.

ואולם לא רק מילים 'מלכותיות' יש במגילה (ורק בה), אלא גם מילים שגרתיות לחלוטין. המילה דָּחוּף מופיעה בה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (פרק ג, פס' טו), ומשמעותה: 'יצאו בחיפזון (כאילו דחפו אותם לצאת)'. בלשון ימינו השתנתה משמעות המילה, והיא מציינת משימה שיש לבצעה במהירות. אפילו המן הרשע 'תרם' לעברית מילים חדשות בדברי הבלע שלו על היהודים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (שם, פס' ח). השורשים פר"ד ופז"ר מופיעים במקרא בבניינים אחרים (למשל: הפעלים 'נפרד', 'הפריד', 'התפרד', 'פיזר'), אבל רק בפסוק זה הם מופיעים בצורת הבינוני של בניין פֻּעַל. לאחר שמרדכי מתאבל על גזרותיו של המן, תגובתה של המלכה מתוארת במילה יחידאית נוספת: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (פרק ד, פס' ד). המילה 'חַלְחָלָה' מופיעה בספרים אחרים במקרא, אבל זו הפעם היחידה שבה מופיע הפועל הנגזר מאותו שורש.

השורש אמ"ר הוא כנראה אחד השורשים הנפוצים במקרא, אבל אחד משמות העצם הנגזרים ממנו, מַאֲמָר, מופיע רק במגילה, למשל: "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (פרק ב, פס' כ). משמעות המילה בפסוק זה (ובשני מקומות אחרים במגילה) היא 'דברי מרדכי, מה שמרדכי ציווה עליה לעשות'. זו משמעות שונה מזו המוכרת לנו בעברית בת-זמננו.

בתיאור המשתה שערך אחשוורוש לאסתר כתוב: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה" (פרק ב, פס' יח). זו הפעם היחידה שמילה זו (מהשורש נו"ח) מופיעה במקרא. נהוג לפרש אותה כ'הקלה בתשלום המיסים', אם כי יש המפרשים כ'מתן יום מנוחה'. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש במובן 'הוזלת מחיר', וכך הפכה לאחת המילים החביבות על ציבור הצרכנים.

ויש גם שורשים המופיעים רק במגילה: לדוגמה, השורש נז"ק, השאול מארמית (וניתן למוצאו בטקסט הארמי של ספר דניאל), מופיע במגילה בפעם היחידה במקרא (בטקסט עברי): "בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (פרק ז, פס' ד; במילה זו ניתן לנקד את האות נ' בצירי או בסגול). בלשון חז"ל נגזרו משורש זה הפעלים 'הִזִּיק'  ו'נִזּוֹק' ; אחד מסדרי המשנה אף נקרא 'נְזִיקִין' (צורת ריבוי חריגה של 'נזק'). גם הפועל הוֹשִׁיט מופיע רק במגילה, לדוגמה: "לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב" (פרק ד, פס' יא).

ב'מגילה' שכתבתי נכללו רק חלק מהמילים העבריות הייחודיות למגילת אסתר, וטרם הספקתי לדון בביטויים המיוחדים במגילה. חג פורים שמח!

Read Full Post »

לפני כשבועיים התחילה שנת הלימודים. אלפי תלמידים התחילו ללמוד בכיתה א' או עלו לכיתה חדשה, וברחבי הארץ נבנו כיתות לימוד חדשות. המילה 'כיתה' מציינת הן את קבוצת התלמידים הלומדים יחד והן את כל אחד מחדרי הלימוד בבית הספר; ויש לה גם משמעות כאחת מסוגי היחידות הצבאיות.

המילה כִּתָּה הופיעה לראשונה כמילה נדירה בלשון ימי הביניים, ונשתגרה בעברית החדשה. מילה זו מבוססת על המילה כַּת, שמקורה בלשון חז"ל. צורת הריבוי של שתי המילים זהה: כִּתּוֹת (ולא 'כַּתּוֹת', כפי שנהוג לעיתים להגות את הריבוי של המילה 'כת'). משמעותה הראשונית של המילה 'כת' היא חבורה, עדה, קבוצה, ולרוב היא משמשת במובן ספציפי של קבוצה הנבדלת מהציבור באורח חייה, בדעותיה או באמונתה הדתית.

מילונים היסטוריים מציעים שני הסברים למקור המילה 'כת'. לפי ההסבר הראשון, מקורה במילה הארמית 'כְּנָת' (האות נ' נבלעה באות ת', ולכן הדגש בנטייה), שפירושה 'חבר'. מילה זו מופיעה בארמית מקראית וגם באחד מהפסוקים העבריים בספר עזרא (הכתוב חלקו עברית וחלקו ארמית): "וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָו" (ד, ז), כלומר: ושאר חבריו. ואילו לפי ההסבר השני מילה זו נגזרת מהשורש כת"ת, ויש דגש בנטייתה בגלל התלכדות שני העיצורים הרצופים הזהים.

נתמקד בהסבר השני. הפועל כָּתַת במקרא פירושו 'כתש, טחן עד דק; שבר וניפץ לרסיסים, שיבר, ניתץ', למשל: "וָאֶכֹּת אֹתוֹ [את עגל הזהב] טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר" (דברים ט כא). בדומה לכך, הפועל כִּתֵּת פירושו 'ניתץ': "וַיְנַתֵּץ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת הָאֲשֵרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק" (דברי הימים ב לד ז). פועל זה מופיע בפסוק הידוע מחזון אחרית הימים: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב ד, כלומר: יהפכו את כלי הנשק לכלים חקלאיים). לפי חלק מהפירושים, תהליך שינוי כלי הברזל האלה יתבצע באמצעות הכאה עליהם בפטיש. מהשורש כת"ת נגזרו מילים מקראיות נוספות, וביניהן: המילה 'כתית' המופיעה בצירוף שֶׁמֶן כָּתִית (במקרא: שמן זית זך שהופק בכתישה במכתש) ; ומְכִתָּהחתיכה של משהו שנופץ ונשבר, שבר, רסיס, לפי "וְלֹא-יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" (ישעיהו ל יד).

בלשון חז"ל נוצר הביטוי כִּתֵּת (אֶת) רַגְלָיו, כלומר: הלך הרבה במטרה כלשהי, לכאורה עד שרגליו נשברו, למשל: "אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה" (בבא בתרא, ח ע"א). בגלל ההגייה המבלבלת של חלק מצורות הנטייה, כמו 'לכתת רגליים', יש המפרשים בטעות את הפועל בביטוי זה כ'חיטט', ועל כך נכתב בעבר בפינת 'המשיבון' בבלוג זה (https://blog.ravmilim.co.il/qa/nitpick/).

בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בשם הפעולה כְּתִיתָה (הנגזר מהפועל כָּתַת) במובן 'רסיס, שבר', בין היתר גם כאחד מסוגי השברים ברפואה. בעברית החדשה מילה זו משמשת במובן מעיכה או כתישה (בעיקר של מזון) על-ידי הכאה בכלי כבד; שחיקה ופירור לפירורים דקים והידוקם, לדוגמה: "לצורך כתיתת הבשר משתמשים בפטיש מיוחד, שבו מכים על הבשר עד שהוא נהיה דק." לכן הוחלט להשתמש במילה 'כתיתה' כחלופה העברית ל'שניצל'.

סביר להניח שהמילה 'כת' נגזרה מהשורש כת"ת, כי היא מציינת קבוצת אנשים שנוצרה בעקבות תהליך התפרקותה של קבוצה גדולה יותר, כמו רסיסים או שברים הנותרים לאחר שכָּתְתוּ חומר או כלי. לתהליך סמנטי זה יש מקבילות במילים אחרות בעברית; שמות נוספים של יחידות בתוך ארגון גדול נגזרו משורשים המורים על פירוק וחיתוך: 'מחלקה' (מאותו שורש כמו 'חילוק'), 'מפלגה', 'פלוגה' ו'פֶלֶג' (מהשורש של 'פילוג'), 'חטיבה' (מהשורש של חָטַב). גם המילים הלועזיות סקציה (מחלקה או חטיבה של ארגון, section באנגלית) וסקטור, מקורן במילה לטינית שפירושה 'לחתוך'. ואפשר להרחיב על כל אחת ממילים אלה ועל מילים נרדפות נוספות בהזדמנות אחרת.

 

נגה פורת / מכתתים רגליים לכיתה

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: