Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עויבד’

לכל קבוצה חברתית, מקצוע, יישוב או משפחה עולם מונחים משלהם, שזר לא יבין. במרחב הישראלי התופעה בולטת, למשל, בשפת הצבא ובתוך חילות וחטיבות. לרופאים ז'רגון משלהם שנועד לשמור על כך שהחולים לא ממש יבינו את השיח ביניהם. עבריינים מדברים בקודים, ואדם מן היישוב מתקשה להבין את השפה המשפטית.

דומה שהעולם הסגור ביותר מפני כל מי שאינו שייך אליו במרחב הזה הם החרדים. אורח החיים המיוחד, מקבץ האמונות החמור והלימוד הנבדל יצרו מילון מונחים פנימי עשיר. אין כל דרך לנסות ולהבין את העולם החרדי בלי להתוודע לאוצר המילים הזה.

בין היתר מייצגת השפה מאפיין מרכזי של החברה החרדית, והוא ההיררכיה. המאפיין הזה מזכיר אולי את הצבא ושפתו, אבל שונה מאוד מהחברה הכללית, החותרת לשוויוניות ולהקטנת מעמד בעלי הסמכות. ההיררכיה מתקיימת גם בממסד החרדי, שבראשו "מועצת גדולי התורה" של אגודת ישראל, ו"מועצת חכמי התורה" של ש"ס. גם בתוך המועצות מתקיימת היררכיה בין ראש או נשיא המועצה, שהוא לעיתים גם 'גאון הדור'. עובדיה יוסף זכה בתואר הראשי מָרָן – מורנו, בארמית. אנשים שהוסמכו להוראה ייקראו 'רב', אך בתואר הזה דומה שיש בעולם החרדי, ובמידת מה גם הציוני-דתי, אינפלציה מסוימת. הציונות הדתית שותפה להיררכיה, הן בתוכה והן בעיני החברה החרדית.

לצד ההיררכיה הפורמלית-ממסדית מצביעה השפה על היררכיות פנימיות. אחת מהן היא כינויים המצביעים על מידת דבקותו של האדם במצוות. בקצה הסקאלה נמצא את המחמירים ביותר. כאלה הם ה'מחמיר', זה המרבה בקיום 'חומרעס', חומרות הלכתיות, וה'עויבד', קיצור של 'עובד האלוהים'. ההגייה היא מלעילית-אשכנזית. הכינוי מכיל לעיתים אירוניה וביקורת מרומזת. 'וְצידקוֹתכוּ' הוא אדם המפגין צדיקות יתר, בעקבות פסוק מתהלים: "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ, וְצִדְקָֽתְךָ לְיִשְׁרֵי־לֵב". חְנְיוֹק הוא מי שמחמיר במצוות, וכופה זאת על סביבתו. 'לָמֶד וָוניק' הוא אדם בעל אישיות מוסרית ללא דופי, בעקבות ל"ו הצדיקים שבמסורת היהודית, או 'לָמֶד וָו צדיק', אדם העושה מעשי צדיקות לראווה ולא לשם שמים.

ההיררכיה של הקיצוניות נוגעת גם בקבוצות בתוך העדה. 'הָעֵדה', במלעיל, היא העדה החרדית במאה שערים הנחשבת קיצונית מכולן, ורק נטורי קרתא קיצוניים ממנה. 'רֶבּ אהרל'ך' הם חסידי ישיבת תולדות אהרן, שגם להם מוניטין בדבקות יתר. הם מכונים גם 'זברות' בהתייחס לחליפות הבגדים המפוספסות. 'לוּבָּביצֶ'ר' הוא חסיד חב"ד, ולעיתים הוא 'משיחיסטי', איש הפלג בתנועת חב"ד המאמין בכך שהאדמו"ר מלובביץ' הוא המשיח.

הבְּרַסלָבים הם חסידים הנוהים אחר תורתו של הרב נחמן מברסלב. הדבקות שלהם בדת היא בקצה המחמיר, אך אורח חייהם והפולקלור שלהם פונים לעולם הרגש, השמחה והריקוד. 'חֲבָקוּק' הוא כינוי לקבוצה חסידית המערבת סגנונות דתיים שונים, ראשי תיבות: חב"ד, ברסלב, קוק. בתווך, בין החרדים ואנשי הציונות הדתית, ניצבים החרד"לים, חרדים-לאומיים, קבוצה הולכת וגדלה. אנשי הציונות הדתית מכונים בפי החרדים בזלזול 'מזרוֹחניקים' או 'מזרחיסטים', בעקבות "הפועל המזרחי". 'משרפה' היא ישיבה הפועלת להפיכת מזרוחניק לחרדי.

בציונות הדתית מתקיימת הבחנה בין בוגרי הישיבות השונות. כאן מדובר בעיקר ביוקרה. 'מֶרכַּזניק' הוא בוגר או תלמיד ישיבת מרכז הרב, הנחשבת לספינת הדגל של ישיבות הציונות הדתית, שאותה הקים הרב קוק. 'גוּשׁניק' הוא בוגר ישיבת גוש עציון, הנחשבת למצטיינת, אקדמית ומתונה. 'הר המורדים', במלעיל, הם תלמידי ישיבת הר המור. 'הֵסדרניק' הוא תלמיד או בוגר ישיבת הסדר.

ההיררכיה האתנית בציבור הדתי-חרדי ידועה. ההפרדה בין אשכנזים וספרדים מתבטאת בהפרדה בבתי כנסת, במוסדות לימוד ועוד. הספרדים קרויים 'אוכלי קטניות', בעקבות ההיתר לספרדים לאכול קטניות בפסח, לעומת האיסור לאשכנזים. 'חצי חצי' הוא בן למשפחה מעורבת, אשכנזית-ספרדית, הנחשב בדרך כלל שידוך לא אטרקטיבי. 'משוכנז' הוא כינוי גנאי לספרדי הנוהג על פי דרכי האשכנזים, נקרא גם: משתכנז. כינוי לא מחמיא הוא 'קרֶמבו': ספרדי בחיצוניות, אשכנזי בעולמו הפנימי.

מכאן ואילך מתפזרת ההיררכיה של הדבקות בדת ומתפרשת בספקטרום מתרחב והולך. 'חרדי לַייט' הוא חרדי שאינו מדקדק במצוות. 'חרדי מחמד' הוא יהודי חרד המעורה בעולם החילוני, לא תמיד הדבר מתקבל בברכה. 'דתי דתי' הוא יהודי המקפיד מאוד בשמירת מצוות, בעוד 'דתי לַייט' אינו בין המקפידים. 'דָתילוֹני', רחמנא ליצלן, הוא דתי בתהליכי חילון. יש גם 'חרדים מוֹדֶרנים', דתיים בעלי עמדה מתירנית יחסית בשאלות הלכה.

מידת הדתיות מתאפיינת בפריטי לבוש והופעה. המחמיר 'הולך עם ציצית בחוץ', מקפיד שלא להכניס את ציציותיו לתוך מכנסיו. לעומתו מי ש'נוגע בזקן' מקצץ ומסדר את זקנו, ומכאן שיש לכאורה פגם במידת הדתיות שלו, על פי חב"ד. מסדר הכיפות והכובעים הוא סממן היררכי מרכזי. החרדי מן הזרם המרכזי ואילך יקפיד על מגבעת וכן שטריימל לאירועים חגיגיים. 'כיפה שחורה' מייצגת דתי חרד או בתהליך התחרדות. 'כיפה סרוגה שחורה' מייצגת דתי הנמצא בין הציונות הדתית לבין החרדיות, לצד 'כיפה סרוגה', סמלו של הדתי הלאומי. 'כיפה גרוש', קטנה עד זעירה, מייצגת דתי מתון, או בתהליכי יציאה בשאלה.

יש גם סממני התנהגות. 'שומר נגיעה' הוא מי שמקפיד במצווה שאין לגעת בבנות המין השני בתהליך החיזור. אורי אורבך המנוח הזכיר את הביטוי 'זוג חקלאי' – זוג ההולך במרחק כזה שטרקטור יכול לעבור ביניהם. הם מכונים גם 'בַתְקָה וקֶלִיקָקוּ', הלא הם בתיה ואליהו, על פי המסורת המתפתחת, המוגזמת בעיני רבים, להימנע מכל אזכור של השם המפורש. 'שוחה מעורב' הוא מי שאינו מחמיר במצוות, על פי ההלכה שאין לשחות יחדיו, גברים ונשים. 'חפיפניק' הוא דתי-לאומי בתהליכי ירידה דתית.

קבוצת החוזרים בתשובה זוכה גם היא למגוון היררכי, בעיקר בהתייחסות לתהליך החזרה. החוזר מצוי 'בתהליכים', 'מתחבר' ו'מתחזק', מונח שהזוכה לתפוצה רחבה. השלב האחרון הוא 'בדת', נאמר על מי שהשלים את תהליכי החזרה בתשובה: "הוא בדת, היא עוד מתחזקת".

מכאן נודדת ההיררכיה אל אלה שמעבר לגדר החרדית. על הצועד החוצה אומרים שהוא 'הוריד את הפאות' או 'ירד מהדרך'. מי שהשלים את היציאה בשאלה מכונה דתל"ש – דתי לשעבר. החילונים מכונים 'חופשים' או פרייערים, ביידיש: חופשיים, אגב, ללא קשר למשמעות פרייער בסלנג הכללי. לחילונים שמורים כינויי הגנאי הקשים ביותר. הרב ש"ך כינה אותם בנאום מתוקשר "מגדלי שפנים וחזירים". כינוי נפוץ כלפי החילונים הוא 'אנטישמי'. החילוני 'חשוד על הכול', 'מופקע', ובקצה המקולל: 'מחשֶמוֹניק', אויב היהדות הדתית, רשע מרושע. עליו אומרים "ימח שמו וזכרו". כך כינו אישים כמו טומי לפיד ויוסי שריד.

ההיררכיה מתקיימת גם בעולם הישיבות. תלמיד ישיבה נקבע על פי כשרונו, וגם על פי חריצותו. בראש ההיררכיה עומד 'השפּיץ של הישיבה', התלמיד הטוב ביותר, גאוות הישיבה. 'בעל כישרֶן' הוא תלמיד ישיבה מבריק ומהיר תפיסה. 'חצי עילוי' הוא תלמיד מוכשר אך חסר ריכוז והתמדה. על תלמיד ישיבה שקדן ורציני הרואה את עתידו בלימוד תורה אומרים שהוא 'עושה שטייגען', מטפס. ה'מתמיד', במלעיל, משקיע שעות רבות ורצופות בלימוד תורה, והוא זכור מפואמה של ביאליק בשם זה. 'יְשׁיבישֶׁר' הוא תלמיד ישיבה למדן. כנגד אלה עומדים השַבַּבְּניקים, נוער חרדי חסר מסגרת, בעקבות ערבית: שַׁבָּאבּ (נוער), וכן ראשי תיבות ממגילת קהלת: "שמח בחור בילדותך". הם גם זכו לסדרת טלוויזיה משובחת.

מעמד תלמידי הישיבה משליך ישירות על עולם השידוכים, המעסיק מאוד את הרחוב החרדי. על הנער המבוקש, בדרך כלל תלמיד ישיבה מצטיין, אומרים ש'שוברים לו את הדלת'. לעומתו על מי שלא זכה לשידוך או משפחתו אינה בעלת מעמד ראוי נאמר ש'קשה זיווגו', בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות.

לאחר שנמצאה 'המיועדת' ונעשה התחקיר הראוי על מעמדו של החתן וסגולותיו, מסכימים על אירוסין ב'ווֹרט', הסכמה על אירוסין, מילולית ביידיש: מילה. טקס האירוסין שבו 'שוברים צלחת' קרוי גם 'תנאים', ומכאן מגיעים לחתונה המיוחלת. התהליך הזה יצר את אחד הביטויים האופייניים לחברה החרדית: המָלָג, 'מיועד להיות גיס', מעמד משפחתי שבין הווֹרט והחתונה.

Read Full Post »

חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע  מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.

'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.

מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית  גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן  המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.

מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי.  גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.

אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.

גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.

חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר,  והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.

והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Agriculture

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: