Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבות, אבות הנצרות, אבן עזרא, אות קין, אלוהים, אנשי סדום, ארץ מצרים, בנות האדם, בני האלוהים, בני שת, גורל, גלגולים, גרמנית, דת, האימפריה הרומית, הברית החדשה, הברית הישנה, החטא הקדמון, המאה השנייה, העברית החדשה, השפה העברית, חכמי ישראל, חנות, טבילת אש, יהודי, ימי הנצרות, ישו, ישראלי, לוט, לטינית, מגילת איכה, מדבר, מדינה, מדינת ישראל, מדרש, מטבע לשון, מלח הארץ, מעשה סדום, מקרא, משפחת קין, נוצרים, נשא צלב, ספר דברים, ספר יוחנן, ספר ירמיהו, ספרים, עברית, עקידת יצחק, פסוק, פסיפלורה, פרח התשוקה, פרי התאווה, פרשנות חדשה, צבא, צלב, צליבה, צמח מטפס, צרפתית, קול קורא במדבר, קוראן, שעונית, תאווה, תואר כבוד, תוקפנות, תורת ישו, תיאולוג, תנ"ך, תרבות, תשוקה on יולי 12, 2018|
29 Comments »
כל חנות ראויה לשמה מחזיקה את המהדורות המהודרות והמוערות של הקוראן. לעומת זאת, הברית החדשה היא ספר סודי. אין לרכוש אותו ברשתות הספרים, אפשר להשיג אותו חינם בחנויות קטנות העוסקות בהפצת תורת ישו. אבל הברית החדשה היא חלק מהתרבות היהודית בדרכים שונות ומפותלות, וסוכן חשוב שלה הוא מטבעות לשון שהפכו חלק מהשפה העברית. ואנחנו לא ידענו שאנחנו מדברים נוצרית שוטפת.
המפגש בין העברית החדשה לברית החדשה ניזון גם מהמפגש הוותיק בין היהדות לנצרות, ובנוכחות של התנ"ך בכל פינה של הברית החדשה, שהרי אבות הנצרות טענו שהבשורה שהביא ישו מצויה כבר בברית הישנה. המונח 'ברית חדשה' עצמו, בלטינית: novum testamentum, נטבע על ידי התיאולוג טרטוליאן במאה השנייה לספירה, והנוצרים קושרים אותו לספר ירמיהו: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה', וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָֽׁה, לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי". גם לישו, בן האלוהים על פי האמונה הנוצרית, שורשים בפסוק מן התנ"ך: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (בראשית ו 2). רש"י טוען שבני האלוהים כאן הם בני השרים והשופטים, ובספר איוב הם צבא השמים, הקרובים לשכינה. אבן עזרא סבור שבני האלוהים הם בני שת, ואילו בנות האדם באות ממשפחת קין.
אחד השיבושים המפורסמים של פסוק מקראי הוא "קול קורא במדבר". בספר ישעיהו נכתב, בפיסוק על פי טעמי המקרא: "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". איך נדד הפסיק אל מאחורי המילה 'במדבר' ושינה את משמעותו? הפסוק שובש כבר בתרגום המקרא ללטינית: vox clamantis in deserto, ומכאן התגלגל לשפות שונות ונקלט בעברית בהוראתו החדשה. הפסוק המשובש מצוטט בברית החדשה, ומשרת את הצגת יוחנן שבא מן המדבר כאיש קדוש. ההוראה החדשה מופיעה גם במדרש: "קול תחיית המתים, דכתיב קול קורא במדבר" וגם: "ובת קול רביעית יוצאת ואומרת: קול קורא במדבר". לעברית הוא שב גם באמצעות התפוצה הרחבה של מטבע הלשון בשפות משפיעות כמו גרמנית וצרפתית.
ישו כידוע נשא את צלבו לאורך הוויה דולורוזה. הביטוי 'לשאת את הצלב' הפך מאז, גם בעברית, סימן לסבל גדול ופומבי בעטיה של האמונה. נעשה בו שימוש גם במדרש העוסק בעקידת יצחק ומציג את אברהם הנושא את עצי העולה "כזה שטוען צלובו בכתפו". אנשים הנושאים צלב נצפו בכל מחוזות האימפריה הרומית.
אחד הביטויים שעברו גלגולים מפליגים מאז ימי הנצרות הקדומה הוא 'טבילת אש'. מקור הצירוף בספר מתי: "הן אנוכי טובל אתכם במים לתשובה, והבא אחרי חזק הוא ממני … והוא יטבול אתכם ברוח הקודש ובאש". בתרבות הנוצרית התייחס הצירוף אל אנשים שקיבלו עליהם את הדת הנוצרית, אך נשרפו על קדושת האמונה לפני שנטבלו במים. נפוליאון השלישי השתמש בצירוף זה במלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 במשמעות של היחשפות ראשונה לאש האויב. בעברית, כמו בשפות אחרות, התרחבה 'טבילת אש' לכל התנסות משמעותית ראשונה של אדם בתחום כלשהו.
ישו הטיף לא להגיב בתוקפנות על תוקפנות, ומצוטט בספר מתי: "ואני אומר לכם: לא תתייצב בפני הבא להרע לך. אם יכך על הלחי הימנית, תן לו גם את השמאלית". העיקרון הזה לא הפך נחלת רבים ובוודאי לא במדינת ישראל שהקימה צבא מפואר. עם זאת יש לכך רמז במגילת איכה: "יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי, יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה" (איכה ג 30). בסיפור האשה הנואפת נשמעת הקריאה בספר יוחנן: "מי בכם זך בלי פשע, הוא ראשונה ידה בה אבן". רמז לכך נמצא בספר דברים, אם כי אינו מכיל עמדה מוסרית דומה: "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ".
מטבע לשון ישראלית נפוצה היא 'מלח הארץ'. כוונת הביטוי היום היא לעילית המגויסת, הטובים ביותר, אנשים התורמים למדינה, לצבא ולהתיישבות, תואר כבוד שעליו מתמודדות קבוצות שונות בחברה. בספר מתי נכתב על 'עניי הרוח', האנשים הפשוטים הנדרסים על ידי השלטון הדכאני: "אתם מלח הארץ, ואם המלח היה תפל במה ימלח? הן לא יצלח עוד לכל". המלח נחשב באותם ימים יקר המציאות, ונאסף מן האדמה בעבודה קשה. חיילי רומא קיבלו את משכורתם במלח, ומכאן התגלגלה salary בהוראת "משכורת". השימוש העברי בביטוי מיוחס לס. יזהר, שכתב בסיפורו "שיירה של חצות": "על היותם מלח הארץ וצבי תפארתה".
כמה מסיפורי התנ"ך זכו בנצרות לפרשנות חדשה, שגם חזרה אל השיח הישראלי. הביטוי 'אות קין' פירושו כתם מוסרי חמור על מעמדו הציבורי של אדם בעקבות אירוע מעברו. הוא מוכר כמעט בכל שפה אירופית וכן ביידיש, בעקבות ספר בראשית: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ". אלא שכאן הכוונה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה: האות ישמור על קין מפני מי שינסה לפגוע בו. ההוראה החדשה מעידה על האתוס הנוצרי של האשמה התמידית, או החטא הקדמון.
גורל דומה אירע למונח 'מעשה סדום', מין שלא כדרך הטבע. הביטוי במשמעות זו, sodomy, נוצר בחברות נוצריות בעקבות הסיפור המקראי על אודות אנשי סדום, שביקשו מלוט להוציא אליהם את אורחיו כדי שידעו אותם, ורש"י מפרש: "במשכב זכור". בלשון חכמים 'מעשה סדום' מתייחס לסיפור המקראי, אך אינו מתייחד לתחום המיני אלא לרשע וחטא בכלל. ההוראה המינית-משפטית מקורה בהשפעה לועזית.
סיפור מפתיע יש לצמח הקרוי פרח התשוקה, או פרי התאווה. זהו כינוי לפסיפלורה, 'שעונית' במילון הבוטני העברי, צמח מטפס ששמו באנגלית: passion flower. הכינוי העברי הוא תרגום של passion לתשוקה או תאווה, אבל כוונת השם הלועזי אינה "פרח התשוקה" אלא "פרח הייסורים", בהתייחסות לפסיון ((the passion, סיפור ייסורי ישו. הפרח נקרא כך מפני צורתו המיוחדת, המזכירה למאמינים בישו אלמנטים בסיפור הצליבה המסופר בברית החדשה, כגון זר הקוצים, המסמרים בצלב, השליחים סביב השולחן ועוד.
מפגש התרבויות בין היהדות והנצרות היה מסועף כל כך, שלעיתים אימצו חכמי ישראל ביטוי נוצרי כאילו נהגה על ידם. כזהו הביטוי הידוע 'אין נביא בעירו'. החתם סופר כתב: "ואחז"ל [אמרו חז"ל] אין נביא לעירו". הייחוס לחז"ל מופיע גם בכתבים מוקדמים יותר. חוקר הלשון בנציון פישלר גילה שאין לביטוי הזה שורשים במקורות, והוא אינו קיים בספרות המדרשית. לעומת זאת הוא מופיע פעמיים בברית החדשה, אצל לוקס ומתי: "אין נביא רצוי בארץ מולדתו".
ברשימה הבאה: על ביטויים נוצריים שהתאזרחו בעברית הישראלית.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »
Posted in רוביק רוזנטל, tagged account, compter, computare, computer, conter, count, raconteur, recount, to tell, כתיבת ספרים, לְסַפֵּר, לחשב, לסכם, לספור, לתת דין וחשבון, מְסַפֵּר, מִסְפָּר, מנה שנית, מנייה, מספריים, סְפָר, סֵפֶר, סַפְּרוּ לנו, סַפָּר, סָפַר, סופר, סופרי סת"ם, סיפור, סיפר, ספ"ר, ספירה, ספירת העומר, ספר מחדש, ספרי חשבונות, ספרים, עזרא הסופר, תיאר on יוני 11, 2015|
11 Comments »
רק הסתיימה ספירת העומר, וכבר אנו בעיצומו של שבוע הספר העברי. שתי מילים אלה נגזרות מהשורש ספ"ר, שורש נפוץ בעברית שיש לו משמעויות רבות. מחוץ להקשר, רצף האותיות 'ספר' יכול להתפרש בצורות שונות: סֵפֶר, סַפָּר, סָפַר, סְפָר ועוד. הרצף 'מספר' יכול להתפרש, בין היתר, גם כ'מִסְפָּר' וגם כ'מְסַפֵּר'. האם יש קשר בין המשמעויות השונות האלה?
אמנם, לא כל המשמעויות של שורש זה קשורות זו לזו. המובן של חיתוך וגזירה, המקשר בין המילים סַפָּר, מספריים ועוד, אינו קשור לשאר המובנים של השורש ספ"ר; וגם המילה סְפָר (גבול) אינה קשורה למובנים אחרים. ואולם, יש קשר היסטורי בין המובן של ספירה ומנייה לבין המובן של סיפור וכתיבת ספרים.
קשר דומה מתקיים גם בשפות אירופאיות. לפועל to tell, 'סיפר' באנגלית, יש גם משמעות של 'סָפַר, מנה'. גם לפועל הקרוב recount, שמשמעותו הראשונה היא 'סיפר, תיאר' יש משמעות נוספת: 'ספר מחדש, מנה שנית'. בצרפתית המילה compter פירושה 'לספור' ו-conter (וגם raconter) – לְסַפֵּר. לשתי מילים אלה בצרפתית, כמו גם ל-count (לספור), account (לתת דין וחשבון) ו-recount באנגלית, יש מקור משותף בפועל הלטיני computare – 'לספור, לחשב, לסכם'. לימים התגלגלה מפועל לטיני זה גם המילה computer (מחשב).
מה הסיבה לקשר זה? מילון בן-יהודה מציע את ההסבר הזה לפועל 'סיפר': "הגיד את כל הנעשה אחד אחד כמו מונה". לפי סברה אחרת, בימי קדם נהגו לכתוב באמצעות חקיקת האותיות בלוחות אבן, כפי שניתן לספור ימים (או אובייקטים אחרים) באמצעות חריתת חריצים על קיר. אפשר להעלות גם הסברים נוספים: גם הספירה וגם הסיפור או כתיבת הספר כרוכים ביכולת לשונית בעל פה או בכתב.
כדי לרדת לעומק העניין יש לבדוק את משמעות המילה סופר בתולדות העברית. בתקופת המקרא הקדומה הסופרים היו הפקידים היחידים בחצר המלך שידעו קרוא וכתוב, ולכן כתבו את איגרותיו של המלך והקריאו לו מסמכים (האיגרות והמסמכים נקראו אף הם 'ספרים' בתקופה זו). לעיתים מונו פקידים אלה על ספירת כסף, למשל: "וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי-רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית-ה'" (מלכים ב', י"ב, פס' י"א). כיום המילה ספרים משמשת גם במובן 'ספרי חשבונות', תיעוד רשמי של הכנסות והוצאות.
במקרא מופיע גם הביטוי "סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת-עַם הָאָרֶץ" (ירמיהו נ"ב, פס' כ"ה), ופירושו לפי רש"י: "שהיה יודע מנין של כל עיר ועיר כמה אנשים מוציאה לצבא", כלומר: מי שערך מִפְקָד בקרב אנשי העיר וספר כמה מהם לגייס לצבא. גם במקום אחר נכתב על 'סופר' שפקד את החיילים: "וַיְהִי לְעֻזִּיָּהוּ חַיִל עֹשֵׂה מִלְחָמָה יוֹצְאֵי צָבָא לִגְדוּד בְּמִסְפַּר פְּקֻדָּתָם בְּיַד יעואל הַסּוֹפֵר" (דברי הימים ב', כ"ו, פס' י"א).
לאחר מכן, בתקופת הבית השני, שימשה המילה 'סופר' ככינוי לחכם מחכמי התורה הקדומים, ממניחי היסודות של התורה שבעל-פה, שחידשו תקנות והלכות וקבעו נוסחי ברכות ותפילות. הראשון שנקרא כך היה עזרא הסופר: "לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר, סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְוֹת-יְהוָה וְחֻקָּיו עַל-יִשְׂרָאֵל" (עזרא ז', פס' י"א). חז"ל ייחסו לחכמים אלה את שמירת נוסח התורה המקורי בדיוקו: "לפיכך נקראו ראשונים [=חכמי התורה הראשונים] סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה" (קידושין ל ע"א). עד לימינו סופרי סת"ם אכן סופרים בדיוק את כל המילים ואת כל האותיות בספרי התורה, בתפילין ובמזוזות שהם כותבים.
יש לכם הערות והארות על דברים אלה? סַפְּרוּ לנו!

Read Full Post »