Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סנדל’

ד"ר רוביק רוזנטל / יש הרבה דגים במילון

עולם בעלי החיים בתנ"ך עשיר מאוד. הקדמונים היו מודעים לריבוי המינים, ובמסכת חולין נאמר: "ז' מאות מיני דגים הן, וח' מאות מיני חגבים, ולעופות אין מספר". בתנ"ך עצמו מופיעים כ-200 שמות בעלי חיים, אך כאשר הגיעו אל מעמקי הים נתקלו בבעיה. למעלה משבעים פעם מדובר בתנ"ך על דגים, אבל הם מופיעים רק בשמות כלליים או קיבוציים: דג ודגה, ללא פירוט, וכן השם הקיבוצי 'דגה' בביטוי 'דגת הים' ועוד. אחת הסיבות לכך היא שבני ישראל של התנ"ך לא היו יורדי ים, ורובם לא גרו ליד החוף.

בתלמוד כבר הופיעו כמה דגים, וזאת בהשפעת הארמית הכל-יכולה. הדג המזוהה יותר מאחרים עם הרשימה הוא השיבוטא, בגירסה עברית שיבוטה, או בגירסה מקוצרת שיבוט. ניסו להדביק לשיבוטה דגים שונים, וביניהם הקרפיון, דג הסול, דגים מסוג גדוס, ובסופו של דבר זכה בו דג הרומבוס. בוויכוח על שמו של הקרפיון הציע בשנות השלושים מאן דהוא להוסיף לשם הלועזי קארפ תוספת עברית: -יון, וכן נולד השם קרפיון. הבלשן יצחק אבינרי הזדעק וכתב: "אם כך, נקרא מעכשיו לבנק – בַנְקְיון". לא שמעו לזעקתו, והקרפיון נחת על הצַלַחַת העברית.

במסגרת המאבק על הצַלַחַת העברית נכתבה בשנות העשרים חוברת המציעה לסועד העברי תפריט עברי למהדרין. ביו היתר המלצר מציע לסועד "עפיינים, מליחים בשמן זית, דגים: שיבוטא ואברומה". כאן דגי התלמוד שולטים. אברומה הוענקה לדג המכונה באנגלית bream, על פי הדמיון בצליל. העפיין נדבק לאנשובי, האלתית לדג הסלמון והטָרית התלמודית לסרדין. טרוטה היא עיבוד עברי לשם הלועזי trout.

דג תלמודי מעניין הוא הסנדל. הסנדל מזוהה עם משפחה של דגים שטוחים דמויי סנדל, ממשפחת הסנדלוניים, שזכו לכינוי העממי "דג משה רבנו". זאת בעקבות האגדה שדגים אלו נחצו לשניים בעת שמשה בקע את ים סוף, על פי צורת הדגים. דג הסנדל נזכר במשנה דווקא בענייני היריון. מסכת ברכות מונה טיפוסים שונים של עוברים שהם 'נפלים', שאחד מהם הוא סנדל: "מארבעים יום ועד שלושה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל". רש"י מסביר שהכוונה לעובר בצורת דג הסנדל. שמו של הדג באנגלית הוא sole, והוא התגלגל מהמילה הלטינית solea שפירושה סוליה, שהיא גם מקור המילה העברית סוליה.

חבורת הדגים המשנאית לא הספיקה, ובעשורים האחרונים נחלצה האקדמיה ללשון לעזרת חוקרי הדגים ויצרה מילון מרשים, מחולק לארבע קטגוריות של דגים עבריים, ובו למעלה מ-1300 מיני דגים. כמעט לכולם נמצאו שמות עבריים, ובבחירת השמות הושקעה מחשבה ודמיון רב. לא מעט סוגי דגים זכו לסיומת נון, מילה שפירושה בארמית דג. היא שימשה גם למותג שימורי דגים, ככתוב: "שימורי נון – ראויים לאמון". הנון המוכר מכולם הוא האמנון. לצידו שוחָה משפחת הזנבנוניים, ולחבורה מצטרפים אוֹרְנוּן קרנוני, גַּרְזִנּוּן כסוף, זְהַרְנוּן עדין, חֹטֶמְנוּן, טְבַרְנוּן סִימוֹן כִּנַּרְתִּי, מָגִנּוּן יפני, מִירְנוּן זַעֲמָנִי, נְחַשְׁנוּן ברוד, סִיסְנוּן ארוך-סנפיר, עֲדִינוּן כסוף-פס, עַכְנוּן אָזוּר, עַכְשׁוּבְנוּן שחור-פֶה, רַעַפְנוּן קצר-אף, שְׂפַמְנוּן החשמל, תַּנִּינוּן טָלוּא ועוד נונים רבים. התְמָנון, שאינו דג אלא רכיכה ימית, מצטרף לחבורה.

לא מעט דגים קרויים על שם בעלי חיים אחרים. אפשר למצוא ביניהם את הזאבן האפור, את הכַּרְבּוֹלִית המַסְרְקִית שבעגת הדייגים קוראים לה פשוט תרנגול. במשפחה זו משייט גם נציג הממשלה, כַּרְבּוֹלַן שְׁטַיְנִיץ. גם סוּסוֹן יָם מְהַגֵּר מצטרף לגן החיות, ואתו סְיַחְנוּן סַפּירי ותֻּכִּידָג כְּרֵתִי ממשפחת התוכינוניים. חיבור דומה של שתי מילים לאחת נמצא בחבורת הדגים הבאה: עֲגֻלֶּסֶת הירדן, יַבְּלֶסֶת (יש לה לסת מיובלת?), קַרְפַּדַּג דִּבְלוּלִים, רֹאשְׁנָחָשׁ, ושְׁטַחְדָּג עֲרָבִי ממשפחת השְטַחדגיים.

דגים שונים נקראים על פי תכונה פיזית כלשהי. משפחת הדַּגְדַּקִּיִּים היא כנראה דקת גזרה, בעוד משפחת גדולי העין מפקחת על סביבותיה. לזַלְדְּקָן שְׁחֹר-השׁוּלַיִם זקן מדובלל, לניבן ניבים ולמלתען מלתעות. לצד דג החרב משוטטת סיירת לוחמים מפחידים: חֲנִיתָן תַּנִּינִי ממשפחת השיפודניים, רָמְחָן לְטָאִי ממשפחת הרומחניים, פַּטִּישָׁן פְּגוּם-חַרְטוֹם ואחרים.

לא מעט שמות ברשימה הזו מעוררים את הדמיון ואת בלוטות הצחוק. אִצְטַגְנוּן מְגֻבְשָׁשׁ חוזה בכוכבים, גִּיטָרָן אַטְלַנְטִי מנגן בצוותא עם כִּנּוֹרִית כַּדַּת-רֹאשׁ. בימים משוטטים חַזַּאי יַפָּנִי וחַזַּאי אֵירוֹפִּי המכונה באנגלית weatherfish – דג מזג האוויר. פַּהֲקַן הַיְּאוֹר מפהק, חֲפָף ישראלי מחפף לאורה של חַשְׁמַלָּנִית בֶּן-טוּבְיָה. נְסִיכִית פְּסוּסָה מתחתנת עם קֵיסָרוֹן עָטוּר, וקָדְקוֹדִית הקביים מדדה אחריהם. לשונאי הגשש אברהם חטף-פתח ישמח לגלות גם את הזַרְבּוּבִית הרַבְגּוֹנִית ואת השַׁרְבּוּבוֹן הגָּבוֹהַּ. הלו, זה האקדמיה?

הישראלי המצוי מכיר את הדגים בעיקר מן הצלחת בבית ובמסעדה. חלק מהתפריט אינו מופיע במילון הרשמי. הוא לא ימצא שם ברבוניות, בס או דניס, במילון הם זכו לשם עברי לצד מונח לטיני ארכני. בסושייה יקבל דגים נאים בצורות שונות, וביניהם סשימי, דגים או פֵרות ים פרוסים במצב נא. במסעדות יהודיות יקבל הֶרינג, והמהדרין יגישו גרעבלקס, דג מפולט מלווה בגבינה שמנה על טוסט. בפסח תימשך מלחמת הגפילטע האשכנזי בחריימה המרוקאית. הספניולים יגישו פֶשְקָדו, והוותיקים ייזכרו בנוסטלגיה בימים שבהם פילֶה לא היה נתח בשר רך ועתיר שקלים, אלא פרוסת דג צחיחה בימי הצנע.

הדגים הם מקור לא אכזב לדימויים ולמטבעות לשון. הדימוי הוויזואלי הידוע הוא העניבה המכונה גם דג מלוח. נתן אלתרמן כתב על כך את השיר "הוא והיא על הגג": "מעפולה באנו הנה יחד/ ברכבת יום שישי./ יש לי דג מלוח וקרחת/ ותסרוקת לראשי". בדרך כלל הדגים הם דימוי לטיפוסי אנשים. דג קר הוא אדם שאינו חושף את רגשותיו, בעקבות אנגלית (cold fish) וגרמנית. אדם החי בסביבה מוכרת מרגיש כמו דג במים. דג רקק הוא אדם חסר חשיבות, דג שמן הוא אדם חשוב, בדרך כלל כזה שאפשר לנסות ולנצל אותו, או סיפור עסיסי בעיתון, שמחר, ככתוב, יעטפו בו דגים. השתקן אילם כדג, ובשפת העבריינים דג הוא אדם ששותק בחקירות. כדאי לו, אם ידבר הוא ילך לישון עם הדגים. על אדם ממולח ומנוסה העומד לפני חקירה או עסקה אומרים שהוא כבר "טיגן דגים גדולים יותר", ועל מי שמזלזלים בו אומרים "לך תמכור דגים בשוק". לבחורה שנכשלה בניסיונה להשיג בחור לחתונה אומרים בעקבות שיר אנגלי ידוע כי "יש הרבה דגים בים". בארגון מושחת, מסתבר, הדג מסריח מהראש. גם דגים ספציפיים משמשים מקור לדימויים, ובראשם הכריש והברקודה.

שני מטבעות לשון מבקשים הרחבה. 'הראה לו מאיפה משתין הדג' מגיע מן השפה המרוקאית: "הוֹרִית לוֹ מִנָאיִן תָאייבּוּל אַלְח'וּת". הסבר אפשרי לביטוי הוא שלדגים אין איבר השתנה מיוחד. הם מצוידים בביב-נקב אחד שמשמש את מערכת המין, מערכת העיכול ומערכת השתן. מי שמצליח לאתר את אותו נקב קטנטן מפגין שליטה וידע.

הניב "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר" מבוסס על משל המופיע במדרש, ומתייחס לעונשים שספגו פרעה ואנשיו לפני יציאת מצרים: "משל למה הדבר דומה? לאחד שאמר לעבדו: צא והבא לי דג מן השוק. יצא והביא לו דג מן השוק מבאיש. אמר לו: בגזירה או תאכל הדג, או תלקה מאה מכות, או תתן לי מאה מנה. אמר לו: 'הריני אוכל'. התחיל לאכול, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני לוקה'. לקה ששים, לא הספיק לגמור עד שאמר: 'הריני נותן מאה מנה'. נמצא אוכל את הדג ולוקה ונותן מאה מנה". הסיפור רווח בפולקלור העמים ובפולקלור היהודי במזרח ובמערב. בחלקם נוסף לסיפור ולניב מוטיב הגירוש מן העיר.

ונקנח בגשש, במילותיו של שייקה אופיר. דייג אוהב דגים? אם אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים? באמת, למה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: