Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נקבה’

הצורה הזוגית היא ילד הסנדוויץ' של השפה, ואם תרצו, הגלגל החמישי שבין יחיד/ה-רבים/ות. הצורה הבסיסית היא צורת היחיד-זכר, ויש אומרים: הצורה הסתמית, חסרת המין. לצידה צורת הנקבה, ומן הצד השני של הסנדוויץ' – צורות הרבים והרבות. צורת הזוגי היא בדרך כלל שם עצם שאליו מוסיפים -ַיִם. אז מי זקוק לצורה הזוגית? שפות אירופה, למשל, מסתדרות מצוין בלעדיה. לכל היותר מלחימים לצורת היחיד סימון זוגי: bicycle, twopence ועוד.

צורת הזוגי מעוגנת עמוקות בשפות השמיות. בערבית, למשל, סיומת הזוגי -ַין עשויה לבוא אחרי כל שם עצם, וגם אחרי פעלים וכינויים. בסלנג הישראלי המילים האלה נבלעו והזוגיות שלהן סמויה. ברכת הפגישה אהלֵיין – פעמיים אהלָן, והברכה סחתיין – פעמיים בריאות. בעברית הזכות לזוגיות הצטמצמה לכמה עשרות מילים, והרחבה שלה שמורה, כפי שיסתבר בהמשך, למשוררים בלבד. בעברית כאשר מילה מקבלת ריבוי זוגי היא הופכת לערך מילוני עצמאי. בתנ"ך 35 ערכים כאלה, ורובם משמשים בעברית החדשה.

הערפל סביב צורת הזוגי מתגבר כשאנחנו צוללים אל קורפוס המילים הזוגיות. מסתבר שלא כולן מרמזות על זוגיות. קבוצה רחבה למדי כוללת מילים בצורת זוגי שאינן זוגיות בשום היבט. הנפוצות והידועות שבהן מופיעות כבר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: מים ושמים. התופעה הזו מחזקת השערה מחקרית רווחת, לפיה צורת הזוגי הייתה בעבר צורת ריבוי חלופית לצד הצורות המוכרות לנו היום, ועם הזמן היא התייחדה לצורות זוגיות.

'צָהֳרַיים' היא דוגמת מפתח. בדומה למים ושמים אין בה יסוד של זוגיות, היא אינה מייצגת הכפלה של שם עצם ביחיד. ל'צֹהַר' במשמעות חלון אין קשר ל'צהריים'. צורת היחיד מופיעה בלשון ימי הביניים במילה צֹהַר, שמשמעותה זוהר, ופירושה היום 'זנית', מונח מתחום הגיאוגרפיה ותורת האקלים. במקרא מופיעה 'צהריים' 23 פעמים. איש בושת, למשל, "שוכב את משכב הצהריים", ללמדכם עד כמה עתיקה הסיאסטה (ויש אומרים שלאפשטונדה). אגב, ההגייה הנכונה של המילה היא zohorayim, וכללי הכתיב חסר הניקוד מחייבים לכתוב צוהריים. אבל לא חייבים.

מהיכן הגיעה הברכה "צהריים טובים"? המילים בצורת הזוגי זוכות לשמות תואר או לפעלים רלוונטיים בצורת הרבים. צהריים הם 'זוגי זכר', ולכן נאמר 'צהריים טובים' באופן טבעי, ויש אפילו גירסה מוזרה במקצת, 'אחר צהריים טוב', בהתייחסות ל'אחר'. ברוב המקרים צורת הרבים אינה מעוררת שאלה. נעל אחת – נעליים יפות. גרב אחד – גרביים עבים, למרות שהנטייה הישראלית היא לראות בגרב נקבה. בלבול המינים בצורות הזוגי לא התחיל אתמול. הבלשנית יעל רשף מביאה שורה של שיבושים או סטיות דיבור בסוגיית ריבוי הזוגי משנות השלושים של המאה הקודמת: אופניים קטנות, מכנסיים צרות וכך משקפיים ושאר צורות זוגי המחייבות זכר, אבל ההתאם הוא בנקבה. התופעה הזו נקראת "ניקוב הזוגי".

לעיתים הצורה הזוגית מרמזת על זוגיות גם אם אין כאן שני שמות עצם. 'ביניים' היא הימצאות בין שני גורמים. בתנ"ך היא מופיעה רק בצירוף 'איש ביניים': "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז 4). המשמעות כאן נתונה לפרשנויות מגוונות. בעברית החדשה איש ביניים הוא דמות מתווכת, בעיקר בתחומי העסקים והפוליטיקה, בהשפעת האנגלית. הצירוף 'ימי הביניים' הוא תרגום שאילה של the middle-ages, שבין הזמן העתיק לזמן החדש. גם 'בינתיים' מרמזת על זמן: בין מה שהיה לבין מה שעתיד להתרחש. 'כלאיים' מתייחסת לחיבור בין שני חומרים או מקורות שונים ואפילו רחוקים. ומה זה 'זהב פרוויים'? זהב משובח, שמקורו במקום מימי המקרא הנקרא פרוויים.

צורות הזוגי התנקזו לכמה חטיבות לשון ומשמעות. הראשונה שבהן, מטבע הדברים, היא חטיבת המספרים. מספר זוגי יסתיים תמיד ב-ַיִם. שניים ושתיים, מאתיים, אלפיים. ולמה לא עשרַיִים? או מיליונַיִים? ככה יצא. השפה היא שיטה שאינה תמיד שיטתית. בתנ"ך נמצא גם את 'כפליים' שפירושה פי שניים, 'ארבעתיים': הכפלה בארבע, וכן 'שבעתיים', מילה נהדרת שחרגה מהחישוב המתמטי ומשמשת מעצים הקשור במעמדו המיוחד של המספר שבע.

הגוף הוא מקור עשיר למילים זוגיות. הדבר אינו צריך להפתיע, שהרי איברים רבים הם זוגיים, ובהם עיניים, אוזניים, נחיריים, עפעפיים, לחיים, שדיים, שפתיים, ברכיים וכתפיים. 'גפיים' משמשת בעברית החדשה במשמעות זרועות ורגליים. בתנ”ך 'גף' פירושה הגוף כולו, ומכאן הצירופים העוקבים 'בא בגפו' ו'יצא בגפו' (שמות כא 4-3). בארמית המקראית פירוש המילה הוא כנף, ומכאן התגלגלה המשמעות בת ימינו. האיבר הזוגי 'מותניים' דחק בעברית החדשה את 'חלציים', וזה נותר רק בניב הספרותי, 'יוצא חלציו'. עם זאת, חלציים הם כנראה במקורם איברי המין וסביבותיהם ולא המותניים. ומהם חמוקיים? מילה חמקמקה.

השיטה הזוגית זוכה גם בגוף האדם לחריגים. לאדם שלושים ושתיים שיניים, וכאן ניתן לומר שמדובר בשתי שורות שיניים. אבל מה בדבר מעיים, אותם צינורות אינסופיים בגופנו שאין להם דבר עם זוגיות? ולמה ציפורניים, שבהם אנו מונים עשרים כולל ציפורני הרגליים? מילה שנעלמה היא מלקוחיים, שפירושה בית הבליעה. המילה המעניינת מכולם היא 'אפיים', המופיעה שוב ושוב בתנ"ך: "נפל אפיים ארצה". הזוגיות שלה אינה ברורה, וגם על משמעותה ניטש ויכוח פרשני. 'אף' מפורש לפעמים כמצח, על פי שיר השירים, שבו מידמה האף למגדל הלבנון. גם הצירוף 'בזיעת אפך' מעיד על כך, שהרי הזיעה מאפיינת את המצח ולא את האף. 'אפיים' היא אם כן מילת הרחבה של המצח.

תחום נוסף הקשור לגוף האדם שבו נוצרו בעקבות זאת מילים זוגיות הוא הלבוש: מכנסיים, נעליים, משקפיים, מגפיים, גרביים ועוד. ומהיכן הגיעו אלינו הערדליים? המקור בהופעה יחידה בתלמוד, מסכת ביצה: "אמר רב פפא: ערדלין אין בהן משום כלאים". למילה 'ערדליים' אין רמז או דמיון בכל שפה אחרת המוכרת היום.

בתחום הלבוש בולטת בעשורים האחרונים תופעת 'ייחוד הזוגי': מילה זוגית הופכת למילה ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור, הפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפת התקשורת והפרסום. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. ייחוד הזוגי לא נפל מן השמיים. הוא מקובל בז'רגון של יוצאי צפון אפריקה, בהשפעת שפת המקור שלהם.

תחום נוסף שבו נמצא צורות זוגי הוא הזמן: יומיים, שבועיים, שנתיים וגם מחרתיים. ולמה לא 'אתמוליים', יום לפני אתמול, במקום 'שלשום', שהוא הלחם של שלוש+יום? למה לא, בעצם? המילה מופיעה לא מעט בחידושי ילדים, אבל לא נכנסה למילון. יש גם מכשירים זוגיים כמו מלקחיים, מאזניים, כיריים, מצילתיים ורֵחיים, לכל אלה יסוד של זוגיות במכשיר עצמו.

אז העברית הגבילה את קורפוס הערכים הזוגיים, אבל למשוררים רשות להשתעשע בשפה. ביאליק הרבה לזווג, כמו בשירו הידוע "בנות שתיים, בובותיים". בסיפורו "שור אבוס" מובא הצירוף "לחם לחמתיים" במשמעות לחם גדול ומשובח, וממנו מהדהד הצירוף "רחם רחמתיים" משירת דבורה. 'לטרותיים' ו'פרוטותיים' המופיעות בתרגומו לדון-קישוט פירושן שתי ליטראות ושתי פרוטות. לאה גולדברג כותבת: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים". אברהם שלונסקי נטה חיבה מיוחדת לצורות זוגיות, וכאשר כתב על זוג כלשהו, נהג לטבוע צורה זוגית חדשה. למשל: סוּפָתיים, סטירותיים, מרפקיים ואצבעתיים. בשיר "הידעת איך בנגב" כתב: "רגב-רגבותיים".

ונקנח בגנן השעשועים של השפה, ע. הלל: "אללי ואֲלְלַיים, ייללו החתוליים. זה מזה ביקשו סליחַיִים, זה לזה שילבו זנָבַיִים … הידד והידָדַיים!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

1. בתנ"ך כ-7000 ערכים מילוניים עבריים (כולל פעלים בחלוקה על פי בניינים), וכן כאלף ערכים בארמית, ושמות פרטיים רבים מאוד של אנשים ומקומות.

2. המילה השלמה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'אֶת' – כולל נטיותיה הרבות. 10903 פעם היא מופיעה לפני מושא מוצרך (כולל נטיות: אותי, אותנו), ועוד 553 במשמעות 'עִם' (כולל נטיות: אִתי, אִתָנו), ו-284 פעמים בצורה המורחבת 'מאת'. אליך, בן גוריון. גם מילות יחס נוספות כמו 'עם' ו'על' מובילות. למיליות נוכחות גבוהה. ל' מובילה (ללא נטיות): כ-20,000 הופעות, ב' – 15,000, כ' – 3000.

3. מילית הזיקה המקראית 'אֲשֶר' נפוצה מאוד: 5495. יש נוכחות נמוכה למילית הזיקה שֶ- האופיינית ללשון חכמים: 122 פעם, ופרט למופע יחיד בספר שופטים היא מופיעה תמיד בספרות המקראית המאוחרת.

4. שם העצם הנפוץ ביותר במקרא הוא בעצם שם פרטי מורחב: שמו של האל יהוה, הנכתב גם בגירסאות חלופיות כמו יי או יקוק: 6639 פעמים. כאשר מצרפים אליו את שמות האל הנוספים: אלוהים (2603), אדוני (425) אל (235), אלוה (57), שדי (48) מגיעים למספר הכמעט עגול 10007.

5. שמות העצם שאינם שמות האל הנפוצים ביותר  בתנ"ך הם מלך (2518) המשמש לעיתים ככינוי לאלוהים, ו'ארץ' (2504).

6. השם הפרטי הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא ישראל (2512). הוא משמש גם כשם אדם (יעקב), גם כשם הארץ וגם כשם הממלכה.

7. הפועל הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'אמר': 5274 פעמים, כולל נטיות. אחריו, בהפרש ניכר, הפעלים 'היה' ו'עשה'.

8. המילה 'לא' נפוצה מאוד בתנ"ך –  5097 פעמים. לעומתה המילה 'כן' נמצאת במקום נמוך בהרבה: 563 הופעות.

9. שם התואר הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'גדול' – 526 פעמים, אחריו בתור 'טוב' – 495 פעמים.

10. מילת הקריאה הנפוצה ביותר בתנ"ך היא 'הִנֵּה!', 1057 הופעות, ואחריה 'נא', 404.

11. כינוי הגוף הנפוץ ביותר בתנ"ך הוא 'הוא' – 1386. כינוי הגוף לנקבה 'היא' מדדה הרחק מאחורי הכינוי לזכר, עם 484 הופעות, כאשר בתורה הכתיב של הכינוי לנקבה הוא תמיד הִוא. כינוי הנסתרות הוא 'הֵנָּה' (30 הופעות), הצורה הנפוצה היום 'הֵן' אינה מופיעה בתנ"ך.

12. בתנ"ך כ-2100 מילים המופיעות בו פעם אחת ויחידה, כולל כאמור הופעות של שורש בבנייני פועל נפרדים. כלומר, כל מילה שלישית בתנ"ך מופיעה בו פעם אחת בלבד. מילים כאלה קרויות בשפה הבלשנית hapax legomenon ובמינוח העברי מילים יחידאיות.

13. בין אלפי המילים היחידאיות מילים רבות הנפוצות מאוד בעברית החדשה. דוגמאות: אָמָּן, אושר, בהיר, שום ובצל, גבינה וגבעול, דג ודיו, נדהם, התחמם וזָרַם, הגות, הורים, זכוכית, חֶברה, חותנת, מֶשֶק ועוד ועוד.

14. למעלה מ-1200 מילים במקרא הן מילים נטולות שורש על פי הופעתן במקרא. ביניהן מילים נפוצות כמו אב ואם, אף, פה ויד, שפה וגוף, דוב ואריה, הר וגיא, ציפור ונוצה ועוד ועוד. מילות היחס והכינויים הן בדרך כלל נטולות שורש. רוב שמות החיות והצמחים הם נטולי שורש מקורי. חלק מהמילים נטולות השורש המקראי נקשרות לשורש מאוחר יותר, בדרך כלל שורש שנגזר משם העצם: 'מאובן' ו'התאבנות' מאֶבֶן, 'ייהוד' מיהודי, 'התייתם' מיתום. במקרים רבים יותר נוספה למילים אלה סיומת שהרחיבה את השימוש במילה: אבהי (מ'אב'), זהות (מ'זה'), אשכולית (מ'אשכול') ועוד. לעיתים הסיומת נוספת כבר במקרא, כמו אחווה (מ'אח').

15. השפה המקראית היא פיגורטיבית וסיפורית, ובכל זאת יש בה לא מעט מילים בדרגת הפשטה גבוהה. הסיומת –וּת, שהיא סיומת המושג בעברית מופיעה בתנ"ך כשישים פעם. היא כוללת מילים רווחות כמו אלמְנוּת, אכזריוּת, מלכוּת, דמוּת, ילדוּת ועצלוּת.

16. בתנ"ך מעט מאוד שמות פעולה, עדות נוספת לאופי הסיפורי-פיגורטיבי של הלשון המקראית. כל שמות הפעולה הם בבניינים קל ופיעל. למשל: אכילה, בריאה, הליכה ועטישה; גידוף, לימוד, חיתול ופיתוח.

17. כ-700 מילים בתנ"ך מסתיימות בסיומת הנקבה –ָה, כגון ארוחה, בקעה, חומצה ומחשבה. כ-120 בסיומת –ת כגון מצנפת ושיבולת, וכ-50 בסיומת   –ִית: מענית, צפיחית, קדורנית.

18. בתנ"ך כ-1500 שורשים. כ-10% מהם הם שורשים הומונימיים, כלומר, שורשים זהים שאינם קשורים ביניהם בקשר משמעות. ביניהם אז"ן (האזינו מול מאזניים), שח"ר (בוקר מול שחור), רד"ה (דבש ושלטון) ועוד ועוד. 16 שורשים הם הומונימים משולשים: צל"ל (צל, צליל ושקיעה), ער"ם (ערימה, עורמה ועירום) ועוד. השורש המגוון ביותר במקרא ובעברית בכלל הוא ער"ב, שלו שבע משמעויות שונות.

19. בתנ"ך מעט שורשים מרובעים, ורובם בפעלים מבנה ההכפלה: צפצף, טלטל, כרכר, התקשקש. מבנה ההכפלה קיים גם בכמה שמות עצם ותואר כמו ירקרק, שרשרת, סחרחר ואספסוף. השורשים המרובעים שאינם במבנה ההכפלה הם במילים 'מכורבל', הקשורה למילה הארמית כרבלא, שפירושה מעיל, ו'מחוספס'.

20. אוצר המילים של התנ"ך הוא הבסיס המוצק שעליו נשען אוצר המילים העברי החדש. שני שליש מן המילים שבהן אנו משתמשים בשפת יום יום, בתקשורת ובספרות הן מן התנ"ך.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: